לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ב - חלק ה

00:01 דובר 1 אנחנו לוקחים בדף נ"ט שתי שורות מלמטה. "ועיקר הדעת". האלטער רבי הרי בא כאן להסביר את הסוגיה של "לגבי משה מילתא זוטרתי", שהגמרא אומרת, מגיע ממה שאומרים: "דכתיב ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה". כמו ששואלת: הרי מילתא זוטרתי? הגמרא אומרת שלגבי משה מילתא זוטרתי. האלטער רבי מסביר שהפירוש לגבי משה, שהכוונה לכל יהודי. לגבי משה, שהכוונה למשה שיש לכל אחד ואחד. המשה שיש לכל אחד ואחד, ולגבי זה, זה עניין של מילתא זוטרתי. מה זה העניין של משה שיש לכל אחד ואחד? עד עכשיו האלטער רבי הסביר שני עניינים. עניין אחד הסביר מה שיש לנו ממשה רבנו, מה שמשה רבנו נותן לכל יהודי את העניין של חיות אלוקות. זאת אומרת, זה שיהודי יש לו הרגש אלוקות, חיות אלוקות, מקבלים את זה על ידי משה רבנו בתור רועה שממשיך קדושת אלוקות בנשמות ישראל. זה אופן אחד. אחרי זה יש עוד עניין, מה שבכל דור ודור יש ניצוצין מנשמת משה רבנו, שהם מתלבשים בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה. ממשיך האלטער רבי הלאה למטה. עניין שלישי. "ועיקר הדעת אינו הידיעה לבדה שידעו גדולת ה' מפי סופרים ומפי ספרים". אומר האלטער רבי עכשיו, עיקר העניין של דעת זה לא העניין של ידיעה לבדה, עצם העניין של ידיעה, שהרי אדם יודע גדולת ה' מפי סופרים ומפי ספרים, "אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה' ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ואומץ הלב והמוח". העיקר העניין של דעת זה מה שהאדם מתעמק בגדולת ה'. זאת אומרת, עד עכשיו האלטער רבי דיבר על עניינים שמקבלים מלמעלה. עניינים שמגיעים ממשה רבנו באופן שמלמעלה למטה. זאת אומרת, יש עניין של

03:25 דובר 1 מה שאמר קודם. הדבר הראשון, שזה העניין של ה, של ה, של החיות אלוקות שמקבלים על ידי משה רבנו. ויש עניין של מה שמשה רבנו שבכל דור מלמדים דעת. הכל בדרך מה שמקבלים, בדרך קבלת או הנוכח הרגש אלוקות או העניין של דעת אלוקות והבנה והשגה שמקבלים. כאן האלטער רבי מוסיף את העניין השלישי, שזה מה שהבן אדם עושה על ידי העבודה שלו, שהעיקר, אומר האלטער רבי, של דעת זה לא מה שאתה מקבל מלמעלה למטה, מה שמשה רבנו נותן לך, או מה שאתה מקבל מהצדיק הקדוש, מהרבי, מהניצוץ שמלמד אותך, מלמד דעת. עיקר העניין של דעת זה מה שיהודי עובד בכוח עצמו להתקשר לאלוקות על ידי עבודתו. "אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה'". העיקר של הדעת זה מה שאדם מעמיק את עצמו בגדולת ה' ולתקוע מחשבתו בה'. להעמיק דעתו בגדולת ה', זה העניין שבן אדם צריך להיות עמוק הדעת. בן אדם צריך להשקיע את עצמו בעומק, בגדולה של הקדוש ברוך הוא. לתקוע מחשבתו בה'. מה ההבדל בין שני הדברים? להעמיק דעתו בגדולת ה' ולתקוע מחשבתו בה'. אז ההבדל הוא כשמגיע לעניין הראשון האדמו"ר אומר "בגדולת ה'". בעניין השני האדמו"ר אומר "בה'". עוד הבדל. בעניין הראשון האדמו"ר אומר "להעמיק דעתו", ובשני הוא אומר "לתקוע מחשבתו". זאת אומרת ההבדל בין שני הדברים האלו זה דבר אחד קשור עם עמוק הדעת. זאת אומרת עניין הדעת, ההבנה וההשגה וההשקפה. להעמיק דעתו בגדולת ה', גדולת ה' זה הגדלות של הקדוש ברוך הוא, הגדלות של הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת עניינים באלוקות שקשורים עם השגה בגדולת ה'. גדולת ה' זה עניינים באלוקות שקשורים עם השגה בעניין של גדלות, כן? סליחה, אני מסביר עניינים של גדלות

05:45 דובר 1 ה', הגדלות של הקדוש ברוך הוא בעולמות והגדלות של הקדוש ברוך הוא למעלה מעולמות. גדלות של ממלא כל עלמין, גדלות של סובב כל עלמין. כל מיני עניינים בגדולת ה'. אז על זה אומרים להעמיק דעתו בגדולת ה'. זאת אומרת שצריך להיות באופן שהבן אדם מעמיק את הדעת שלו. זאת אומרת, לא רק אתה יכול ללמוד על גדולת ה' כמו שאתה לומד איזה פילוסופיה. אתה לומד, אתה מבין את העניין, אבל אתה לא נכנס לזה. להעמיק דעתו בגדולת ה' זאת אומרת שהלימוד שלך בגדולת ה' באופן שאתה מונח בזה. נראה, זאת אומרת נראה איך האדמו"ר מפרט בזה. זה העניין הראשון. זה הדבר השני. האדמו"ר אומר לתקוע מחשבתו בה'. זאת אומרת שבכלל המחשבה תהיה קשורה באלוקות. כאן האדמו"ר לא אומר דעת, מחשבת, כוח המחשבה. זאת אומרת שכוח המחשבה צריך להיות קשור בעניין של ה'. כאן האדמו"ר לא מתייחס לגדולת ה', מדבר בה'. זאת אומרת שהאדם צריך שהמחשבה שלו תהיה רגילה בעניינים של אלוקות. זאת אומרת, בן אדם צריך שהמחשבה שלו תהיה תקועה באלוקות. איפה מונחת המחשבה שלו? המחשבה שלו מונחת בה'. זאת אומרת שכל רגע פנוי שיש לו, אז על מה הוא חושב? אז הוא חושב על אלוקות. כאן הדגש זה לא על גדולת ה'. זאת אומרת עניין מסוים באלוקות, פרט מסוים, אלא כללות העניין שהמחשבה שלו קשורה לאלוקות. אז זה שני הפרטים שהאדמו"ר אומר שהעיקר העניין בה' זה עיקר עניין הדעת. זה שהבן אדם צריך להעמיק דעתו בגדולת ה'. עמוק הדעת בגדולה של הקדוש ברוך הוא, ובכלל שהמחשבה שלו תהיה תקועה, מונחת. אין אלוקות, אין אלוקות שטעקט. איפה זה נמצא? איפה זה מונח? המחשבה שלו מונחת בעניינים של אלוקות. בחוזק ואומץ הלב והמוח. באיזה

07:42 דובר 1 באיזה אופן צריך להעמיק את הדעת? אומר אדמו"ר הזקן: בחוזק ואומץ הלב והמוח. עם כל הכוח, עם כל התוקף, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ. עד כדי כך שהמחשבה שלו תהיה קשורה באלוקות בקשר כל כך חזק, בקשר אמיץ, כמו שמקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר. כמו שבן אדם קשור בדבר גשמי שהוא רואה מול העיניים שלו. אז העסק שלו זה כמו דבר אחד. הוא חי את זה, הוא רואה את זה, זה נמצא אצלו וזה, זה חלק ממנו. כן, אז הוא מהרהר במחשבתו, הוא מתעמק בדבר שהוא רואה מול העיניים שלו. אז זה קשר פנימי, קשר, קשר עמוק. אותו דבר גם כאן, שהבן אדם צריך לקשר את עצמו לאלוקות כל כך, הוא יהיה מונח באלוקות וכל כך יהיה קשור לזה, עד כדי כך שהעניין של אלוקות יהיה אצלו דבר מוחשי, דבר שנהפך חלק ממנו. כנראה שדעת זה לא סתם הסתכלות, כמו ״והאדם ידע״ וגו'. זה הפירוש של דעת. דעת זה עניין של התקשרות. על זה אומרים ״והאדם ידע״. הרי העניין הזה אדמו"ר הזקן הסביר באריכות בפרק ג' בתניא. אדמו"ר הזקן בפרק ג' של תניא הרי מסביר באריכות מה העניין של כוח הדעת. מה מחדש? שדעת זה לא עוד מדרגה בהבנה והשגה. יש חכמה, יש בינה ויש דעת. חכמה זה בן אדם תופס את יסודות העניין. יש לו את הנקודה. בינה זה שהוא מרחיב את הנקודה. אז חכמה ובינה זה שני כוחות שקשורים עם השכלה והבנה. זאת אומרת שהבן אדם תופס את ההשכלה ואחר כך הוא מבין את ההשכלה על כל הפרטים, לפרטי פרטים. זה חכמה ובינה. כל זמן שאדם חסר לו הבנה, אז עדיין לא יכול לעבור לשלב של דעת. אם ככה

09:41 דובר 1 יוצא שהעניין של דעת זה לא עוד הבנה. הבנה יותר עמוקה, יותר, יותר פרטים. בסוף עוד יותר הבנתי יותר טוב. לא, כל זה זה בינה. כל זה, כל זמן שאתה עדיין צריך תוספת ביאור להבין את העניין, להבין את הסוגיה, להבין את המאמר, להבין את העניין האלוקי, זה עדיין בינה. אז מה הפעולה של דעת? כבר הבנתי. דעת זה אחד מהמוחין. אז מה עושה דעת? הרי אם כל מה שלא הבנתי, אז אם ככה זה עדיין חסר בבינה. ברגע שהבנתי בשלימות, אז כבר הבנתי בשלימות. מה צריכים דעת? מה הפעולה של דעת? אז לפי מה שמוסבר כאן, אז זה מוסבר לפני זה בפרק ג', שהגדר של דעת זה התקשרות. זאת אומרת, דעת זה לא עוד הבנה, זה לא עוד תוספת ביאור בעניין, אלא דעת זה מה שהבן אדם מתחבר עם הדבר שהוא מבין. זה הפשט של התקשרות, שהבן אדם מתחבר עם העניין שהוא מבין. אתה יכול ללמוד עניין ולהבין אותו עם כל הפרטים ופרטים ופרטים, אבל אתה עם הדבר נשארים כמו שני דברים שונים. הבנתי משהו אבסטרקטי, משהו נעלה, משהו טוב, אבל אין לזה שייכות אליי. כוח הדעת זה שאחרי כל העבודה אתה עוד פעם חוזר ומתקשר עם העניין. אז הרבי אומר כאן, בחוזק ואומץ הלב והמוח, אתה חוזר על העניין עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שהדבר נהפך למשהו שזה אני ואתה כמו דבר אחד, נהיה חלק ממני. שזה כמו דבר גשמי. שמה במחשבה שלי זה לא כמו שזה משהו חוץ ממך. זה אתה והדבר נעשים דבר אחד ממש. זה משהו שמתאחד איתי, שאני מרגיש את זה כמו חלק שלי. יש על זה הרבה סיפורים ועניינים

11:23 דובר 1 וביאורים בקשר לעניין הזה של כוח הדעת. ואצל אדמו"ר הזקן הרי עניין הדעת עניין עיקרי ביותר. הוא מביא בעניין הדעת. יש מה שהרבי מביא. דבר ראשון, הרבי מביא כאן בשם השל"ה הקדוש: ״זה אלי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו״, בקשר לעניין הדעת. אז מביא בשם השל"ה, שהשל"ה מסביר ״זה אלי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו״. אומר השל"ה: מה זה לכאורה כפל הלשון? ״זה אלי ואנוהו״, זה הא־ל שלי ואני מייפה אותו. יופי. ״אלקי אבי וארוממנהו״, לכאורה אותו דבר. מה, מה, מה, מה, מה ישנו? אז הרבי מסביר שהפשט הוא ״זה אלי ואנוהו״, ״ואנוהו״ זה בלשון אני והוא. זאת אומרת אני והוא ביחד. זה מילה אחת. מילה אחת שאני והוא נהיה דבר אחד. זאת אומרת, אומר השל"ה, כש״זה אלי״, כשאדם משתמש עם כוח הדעת שלו, זאת אומרת שהעניין של אלוקות נהפך להיות חלק אחד איתו. זה ״זה אלי״. זאת אומרת שהוא מגיע לזה, אז זה נהיה ״ואנוהו״, אני והוא מיוחדים ביחד. שהבן אדם עם אלוקות נהיה דבר אחד. זה העניין של דעת. מה שאין כן ״אלקי אבי״, אדם יכול ללמוד חסידות, ללמוד זה, אבל זה ״אלקי אבי״, אבא שלי. מה שאבא שלי יודע, כאילו ידיעה שהוא מחוץ ממנו, אז העניין של ״וארוממנהו״ מלשון רוממות, זה נשאר משהו מרומם, משהו נעלה. זה לא דבר שלו. על זה החסידים מספרים. הרבי סיפר את זה גם כן פעם בהתוועדות, את הסיפור הידוע עם ר' מיכאל דער אלטער. שר' מיכאל דער אלטער היה משפיע בתומכי תמימים, ועליו, על כל העניין שהוא היה האמא של הבחורים. היה בחור, היה משפיע מאוד מסור לבחורים. אז אמרו לר' מיכאל דער אלטער

13:15 דובר 1 שהוא היה... הרבי סיפר פעם את העניין שבהתוועדות ר' מיכאל דער אלטער היה מתוועד עם הבחורים ודורש מהם את העניין של דעת. אז הוא היה אומר להם סיפור. מה היה הסיפור? הסיפור היה שהיה פעם בן אדם שהוא היה גר בכפר, ובכפר היו גרים אנשים, יישובניקים, אנשים של... אנשי האנשים של הכפר קמפסיו או

13:37 דובר 2 בזמן הנגי יפה זה

13:39 דובר 1 שהיו שלא היו יודעים קריאה, כתיבה, לא ידעו שום דבר. היה להם מלמד, והמלמד היה-- היו משלמים למלמד. המלמד לא רק שהיה לומד עם הילדים, אלא המלמד גם כן היה כאילו הרב. היה עושה את כל הפעולות שהיו צריכים, שהיה חסר בכפר. כי כפר הרי גויים. אז היישובניק היה לוקח את המלמד, שהוא היה עוזר לו בכמה דברים. אז יום אחד הגיע מכתב מהעיר הגדולה. אז המלמד לא ידע לקרוא את המכתב. הוא קרא ל-- ליישובניק. לא ידע לקרוא את המכתב. הוא קרא למלמד והמלמד התחיל לקרוא. במכתב היה כתוב שהאבא שלו נפטר. באותו רגע היישובניק, האבא של היישובניק נפטר. באותו רגע היישובניק התעלף, נפל, התעלף, והמלמד המשיך לקרוא כאילו שום דבר לא קרה. אז ככה שאל ר' מיכאל דער אלטער: "הרי מי קרא את המכתב?" המלמד קרא. אז אם ככה, למה היישובניק התעלף? המלמד קרא, המלמד היה צריך להתעלף. והתירוץ הוא שזה היה אבא של-- שזה לא היה אבא שלו, זה היה אבא של היישובניק. אז "זיין טאטע", אז כשמדובר על אבא שלו אז הוא התעלף. זה לא היה אבא שלו, אז ממילא זה לא נגע לו. אז על דרך זה הוא אמר, זה, זה פשט העניין של עניין הדעת, התקשרות. אתה יכול ללמוד חסידות ולדעת חסידות ולהיות עם כל הדברים, אבל "אבל אף על פי כן" זה נשאר דבר חוץ ממך. אז יש לך השכלה והבנה, אבל כל זמן שאין התקשרות, שהוא לא מקשר את עצמו עם העניין, להיות מונח בזה ולחיות בזה עד שהדבר הופך להיות הוא והדבר דבר אחד, אז ממילא יוצא שזה לא אבא שלו. אז הוא לומד על אבא של מישהו

15:22 דובר 1 אחר. הוא לומד על דברים גדולים ונפלאים, אבל זה לא "כלי", זה לא שלי, וזה העניין של עניין הדעת. זה מה שהרב אומר פה. אז לכן לא מספיק זה שקיבלנו ממשה רבנו את העניין שמשה רבנו נתן לכל יהודי חלק אלוקות. זה אני, חלק של אלוקות שיש בי מלמעלה, אבל אם אתה לא תעבוד על זה, לא תפתח את זה, אז זה יישב בשולמקעל. ועל דרך זה זה גם כן לא מספיק זה שאתה לומד את התורה של הרבי שלך. זה עניין השני. אפילו שנסעת לרבי או לקחת את המים ולמדת את התורה של הרבי שלך, שהרבי מלמד אותך דעת, נותן לך מאמרים, נותן לך חסידות. אתה יכול ללמוד ריבוי מאמרים וריבוי חסידות, "ואף על פי כן" להיות מחוץ לעניין. למה? כי זה לומד כמו פרץ דברים לך, לומד כמו מכתבים שהגיעו ממישהו אחר. זה לא נוגע אליי. אז זה יש את העניין שמה שהרב דורש פה, שזה עיקר העניין של דעת זה לא מה שמקבלים, אלא מה הוא נותן. עיקר עניין הדעת זה הפעולה שאדם צריך לעשות עם עצמו. פעולה בנפש. להעמיק דעתו בגדולת ה' ולתקוע מחשבתו בחוזק ואומץ הלב, מתקשר כל כך לעניין עד שהדבר הופך להיות חלק ממנו. מה שהרב אומר כאן, שההתקשרות שלו צריכה להיות כמו שמקושרת בדבר הגשמי שרואים בעיני בשר. אז מה פירוש מה הרבי אומר כאן, שצריך להיות כמו התקשרות בדבר גשמי? משהו שרואה בעיני בשר? אז זה מה שהחסידים אומרים, שזה העניין של רבי. גם כן, כאילו מה שעוזר בעניין הזה זה גם כן עניין של רבי. ההתקשרות של עליון לאלוקות יהיה כמו, כמו שההתקשרות בדבר גשמי.

17:26 דובר 1 הרבי דיבר על זה גם כן פעם, בכמה... אחד מהחידושים שהבעל שם טוב חידש זה הרי העניין של התקשרות של רבי. אז אחד הדברים, מה זה העניין שרואים אצל רבי? שאצל הרבי רואים אלוקות איך שזה מלובש בלבוש גשמי. זאת אומרת, אתה רואה בן אדם שהוא בשר ודם, ואף על פי כן אתה מסתכל עליו, אתה מתבונן איך הוא ואיך הוא חי. אם החיים שלו, אז הוא לא אלוקות, זה לא, זה לא, זה לא. זה לא מתאים בכלל עם הכללים. הוא בן אדם, הוא איש אלוקי. זה גם מצד אחד הוא מלובש בעניין של בשר ודם, גוף, ומצד שני הוא איש אלוקי. הגד לך מה. אז העניין הזה זה, זה, זה. הרבי סיפר למשל פעם אחרי ההסתלקות של הפרידיקער רבי, תש"י, שאצל הפרידיקער רבי ראו את העניין כפשוטו במוחש. הרבי היה חולה בגשמיות וחולה באופן כזה שהרופאים אמרו שהוא לא יכול לחיות, וזה כבר היה בתרצ"ג, שהפרידיקער רבי נהיה חולה בתרצ"ג, והרופאים אמרו לו שלא נותנים לו הרבה זמן לחיות, עוד כמה שבועות או חודשים. ואף על פי כן הפרידיקער רבי הצליח עם כל זה, אפילו שהוא לא התרפא. אף על פי כן, עם הבעיה שהיה לו הוא חי עוד כמעט שמונה עשרה שנים עד תש"י. והפרידיקער רבי היה בגשמיות, על פי דרך הטבע לא היה מסוגל לחיות בגלל איזו בעיה שהיה לו בלב, שהייתה בעיה מאוד רצינית. ואף על פי כן הוא חי עם זה עוד שבע עשרה, שמונה עשרה שנה. אז הרבי אמר ששם ראו במוחש את העניין של אלוקות בעיני בשר. אז העניין הזה של הסתכלות על רבי ולראות, ולראות בעיני בשר

19:21 דובר 1 בן אדם שכל המציאות שלו זה אלוקות, אז זה מסייע. החיזוק שאדם לומד חסידות, לומד עניין באלוקות, שאלוקות יהיה אצלו בדרגה של המוחשי. ההתקשרות שלו לאלוקות יהיה אצלו כמו, כמו, כמו, כמו שהוא רואה דבר גשמי בעיני בשר. יש שיחה של הרבי, ונגיע לעניין הזה. אז יש הרי את השיחה של הרבי, שהרבי מסביר את העניין שכתוב במתן תורה: רואים את הנשמע ושומעים את הנראה. שבמתן תורה כתוב "וכל העם רואים את הקולות". אז הרבי מסביר, מה, הקב"ה עשה נס שהיו רואים את הרוחני? רואים את הנשמע ושומעים את הנראה. מה הקב"ה עושה ניסים סתם? מה המטרה של הנס? מה זה קשור למתן תורה? אז הרי הרבי פה, הרבי מסביר שההבדל בין זה, כתוב גם בתניא, שההבדל בין נשמע ונראה זה גשמיות ורוחניות. בן אדם גשמי זה דבר שאנחנו רואים. בן אדם רואה גשמיות, ולכן גם כן גשמי זה דבר שאצלנו זה בטוח. זה ברור. אין לנו ספק בזה. כן, כל אחד ברור שזה שולחן. אין לנו ספק. לא בגלל איזו סברה פילוסופית. זה עניין. כי זה למה? כי זה קרוב אלינו. זה קשור אלינו. זה חלק מהמהות שלנו. ממילא רואים את זה, ורואים את זה במוחש. מה שאין כן דבר שאדם לא רואה ורק שומע על זה, אז אין לו את זה ברור. זה ספק אצלו. זה לא דבר בטוח. בכללות זה ההבדל בין דבר גשמי לדבר רוחני. דבר גשמי זה קרוב אלינו, ממילא רואים את זה. דבר רוחני הוא רחוק מאיתנו וממילא רק שומעים על זה, וממילא אין בזה ביטחון, זה ספק. אז זה העניין אצל מתן תורה, שהיו רואים את הנשמע ושומעים את הנראה. זאת אומרת

20:59 דובר 1 שבמתן תורה נפעל אצל בני ישראל שאלוקות ורוחניות, שעד אז, עד מתן תורה, האלוקות הייתה באופן של נשמע, דבר רחוק, אז נהיה דבר גשמי, נהיה כאילו דבר מוחשי. ראייה נהיה אצל יהודי, נהיה של אלוקות, נהיה אצלו דבר שיכול לראות את זה, ונהיה אצלו דבר מוחשי, דבר אמיתי, דבר ברור. אלוקות בציצית ולוש נשיק. ולהיפך גיסא, עניינים גשמיים נהיו באופן של ריחוק, שזה דבר שאצל יהודי כל העניין של גשמי זה לא דבר מצוי, זה דבר דמיוני, זה משהו של שקר וכו', כמו שמדובר במאמר. את הכוח הזה קיבלנו במתן תורה. אז ממילא זה העניין בקשר לענייננו, זה בוודאי לפעול את העניין הזה. בוודאי זה העניין של כוח הדעת בנפש. שיש אצל כל אחד ואחד מאיתנו את כוח הדעת בנפש, וזה עיקר העניין. אז הרבי כותב את זה כאן בתניא כי זה, כמו שהסברנו בשיעור הקודם, שהרבי רוצה להסביר פה את השיטה של חסידות חב"ד. זה היה השיטה של אדמו"ר הזקן בחב"ד, שבן אדם יש לו כוח הדעת. בשביל מה יש לנו כוח הדעת? כוח הדעת זה כוח של הנפש שיש לנו, שיכולים לקשר את עצמנו באלוקות בהתקשרות בעומק הדעת, כדי שהאלוקות נהיה אצלנו דבר מוחשי, כמו דבר שאתה רואה עם עיני בשר. כל זה אפשר להגיע לוודאי כי יש לנו את זה אצל כל אחד ואחד מאיתנו. בירושה ממשה רבנו קיבלנו את כל העניין הזה.