לקוטי אמרים תניא - פרק מ"א - חלק י

00:01 כאן האלטער רבי מתחיל להסביר עניין חדש. זאת אומרת, הכל כמובן המשך. אבל האלטער רבי מתחיל להסביר את העניין של אהבה. עד כאן האלטער רבי הסביר את העניין של יראה. ומכאן האלטער רבי מתחיל להסביר את העניין של אהבה. כמו שכבר הסברנו בשיעורים קודמים, הרי כל הפרק מ"א זה הרי המשך של מה שהאלטער רבי התחיל להסביר בסוף פרק מ'. בסוף פרק מ' האלטער רבי הביא את המימרא בזוהר, שאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא. שכשיש תורה ואין אהבה ויראה, אז התורה לא עולה למעלה. והסביר שהאהבה ויראה זה לא עיקר התכלית, כי עיקר התכלית זה התורה ומצוות עצמם, כי זה מה שפועל דירה בתחתונים. אז מה העיקר? העיקר זה התורה והמצוות. אבל כדי שהתורה והמצוות יתעלו, יהיה בהם גדר של אור וגילוי וקשר אותם לאור אין סוף ברוך הוא, בשביל זה צריך להיות גם כן עניין של אהבה ויראה. וזה המשל שהאהבה ויראה זה כמו כנפיים. כמו שהכנפיים זה לא חלק מהעוף, אבל זה עושה שהעוף יוכל לעלות בשתי הכנפיים. אז זה גם כן, אהבה ויראה נקראים גדפין בלשון הזוהר, כנפיים, שהם מרוממים את התורה והמצוות, שתורה ומצוות גשמיים יעלו למעלה ויתחברו לקדוש ברוך הוא. ולכן חייב להיות עניין של אהבה ויראה גם כן כדי להעלות את התורה ומצוות. אבל התכלית זה לא עצם אהבה ויראה, אלא זה אהבה ויראה, שהאהבה והיראה יביאו אותו לעבודה בפועל בקיום המצוות, שזה העניין של העשה ולא תעשה, שזה התכלית של כל ירידת הנשמה למטה בעניין של לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. אז על זה האלטער רבי בפרק מ"א מסביר שבכל ש... ש... שיש את המינימום, ראשית העבודה ועיקרה ושרשה וכל זה.

02:09 כן, האלטער רבי אומר שברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. אז מהו ראשית העבודה? ראשית העבודה זה עניין של יראה, קבלת עול. כן. למה? כי זה היסוד שבלי זה אין קדושה, אין ביטול, כל העניין של זה. ואז האלטער רבי חוזר עוד פעם פה, דף נ"ז עמוד ב' למעלה. האלטער רבי חוזר עוד פעם לעניין של הגדפין שהוא הסביר, שצריך להיות כנפיים, שכמו שעוף כדי שיוכל לעוף הוא צריך שיהיה לו שתי כנפיים, ימין ושמאל, אהבה ויראה, חסד וגבורה. אז גם כן יהודי כדי שיוכל לעבוד את השם חייב שיהיה לו את שתי התנועות, גם תנועת האהבה וגם תנועת היראה. אם לא יהיה לו שום יראה, אז חוץ מזה שחסר לו את הביטול וכל העניין שדיברנו קודם, אז הוא גם כן, הוא לא עבד. תורה אמרה, ועבד זה בסבירא ליה כהדא. ובלי עניין היראה אז הוא לא עבד, ואז חסר לו את הכנף שקשור עם יראה. עכשיו האלטער רבי ממשיך להסביר את הצד השני. מה קורה שבן אדם יש לו רק יראה, רק קבלת עול, ואין לו אהבה? אז גם זה לא בסדר. בזה האלטער רבי מתחיל להסביר עכשיו שצריך להיות גם את הצד השני, עניין האהבה. נמשיך האלטער רבי הלאה בשורה השלישית מלמעלה. וכן היראה לבדה... אה? אפשר לראות בפנים, להסתכל בתוך התניא. וכן היראה לבדה היא כנף אחד, גם כן בנוגע ליראה. אם בן אדם יהיה לו רק יראת שמיים, רק קבלת עול לבד, אז זה גם כן רק כנף אחד ולא פרחא בה לעילא, ולא יוכל לעלות למעלה רק עם יראה. אף שנקרא עבד בעבודתו, אף על פי שהוא עבד, אז לא חסר לו את

04:04 החיסרון של עבדות. הרי יש לו קבלת עול, יש לו יראה, אבל לעלות למעלה לא מספיק עבד. מצד עניין העבדות, אז נכון, קבלת עול זה ויראה זה מספיק, אבל מצד העניין שהתורה ומצוות צריכים להתעלות למעלה, זה לא מספיק העניין של עבדות. צריך להיות גם כן בחינת בן, וזה הנקודה שהרבי רוצה להדגיש פה, שבן אדם צריך שיהיה לו שני כדי שהמצוות יפעלו את הפעולה, שזה להתגלות, להתעלות למעלה ולהתחבר עם הקדוש ברוך הוא. חייב שיהיה שתי התנועות אצל יהודי, חייב שיהיה לו גם תנועה זו עבדות, יראה, וגם תנועה זו אהבה, עניין של, של, של, של בן. צריך להיות גם כן בחינת בן אדם. צריך להיות גם כן במדרגה של בן. ולעורר אהבה טבעית על כל פנים המסותרת בלבו. אדם צריך לעורר בתוכו את האהבה, לכל הפחות איזה אהבה. והאהבה הטבעית על כל פנים המסותרת בלבו שתהא בהתגלות מוחו על כל פנים. כן, צריך להיות אהבה. איזה אהבה? הרי יש הרבה דרגות באהבה. בכללות יש אהבה שמתעוררת על ידי התבוננות, שבזה גופא יש ריבוי מדרגות של התבוננות שמעוררים את האהבה. כאן הרי אנחנו מדברים בראשית העבודה, אז גם בנוגע לאהבה כמו בנוגע ליראה. אז הרבי אמר שצריכים לכל הפחות את היראה הטבעית, כי אפילו לא יכול לעורר את היראה שמגיעה על ידי התבוננות, צריך לעורר את היראה הטבעית שיש לכל יהודי בטבע, יראת שמיים, שיהודי לא רוצה למרוד במלכות. אותו דבר גם כן יש אצל כל יהודי בטבע אהבה, אהבה טבעית. האהבה הטבעית. מה זה אהבה טבעית? אז הרבי מסביר, להזכיר עוד דבר. יהיה לכל הפחות את האהבה הטבעית. והרבי מדגיש גם כן שצריך להיות במוח על כל פנים, כמו שדיברנו גם בנוגע ליראה, שאפילו אם בן אדם

06:09 לא מצליח להתעורר ביראה בלב, צריך שלפחות יהיה לו את היראה במוח. כמו שדיברנו לפני זה. לכל הפחות לחשוב על היראה ולהתבונן ביראה ולהבין את העניין של היראה במוחו על כל פנים. על דרך זה גם מגיע לאהבה. אבל הרב אומר שאפילו אם הוא לא יכול לעורר אהבה בהתגלות הלב, לכל הפחות צריך שיהיה לו את האהבה במוחו על כל פנים. זאת אומרת, מה זאת אומרת אהבה במוח? אז הרב מסביר: לזכור אהבתו לה' אחד. אדם צריך לזכור שיש לו אהבה טבעית, לא סתם אהבה. אהבה לה' אחד במחשבתו וברצונו לדבקה בו יתברך. זאת אומרת, שהאהבה לה' אחד תהיה אצלו במחשבה וברצון לדבקה בו יתברך, שהוא רוצה להיות דבוק באלוקות. יש אצל יהודי בטבע שיהודי רוצה להיות דבוק באלוקות, וזה העניין הזה. צריכים לזכור את זה. זאת אומרת שלא צריכים לברוא בשעת מעשה. לא צריכים לעשות כאן אהבה חדשה שאין. זה לא פירוש שלבן אדם אין לו אהבה לה'. הוא צריך לפתח אהבה חדשה. בעצם יהודי יש לו אהבה טבעית, כי יהודי רוצה להיות דבוק באלוקות. זה הטבע שיש אצל כל יהודי בנשמה, שיהודי רוצה להיות דבוק באלוקות. הבעיה היא שהוא שוכח מזה. אז זה צריך להיות עבודה לעורר את הזיכרון על אהבה טבעית, לזכור את האהבה הטבעית, וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצווה הזו. אז גם העניין הזה צריך לצרף, הרי אמרנו שצריך להיות גם כן. זאת אומרת שהעיקר זה לא לחשוב סתם על האהבה ולהישאר יהודי בלב, כמו שאומרים שיש לו אהבה לקדוש ברוך הוא בלב, אבל זה לא מגיע לפועל. הרי כל המטרה כאן זה שהאהבה צריכה לפעול במעשה בפועל. לכן אומר האדמו"ר הזקן:

08:14 ההרגשה הזו, הכוונה הזאת להיות דבוק באלוקות, צריך לכוון בזה בשעת מעשה שהוא לומד תורה ומקיים מצוות. ואיך? על ידי המצווה הזו, לדבקה בו נפשו האלוקית והחיונית ולבושיהן כנ"ל. אדם צריך לחשוב ולהתבונן בשעה שהוא מקיים מצווה, שעל ידי זה שהוא מקיים מצווה אז הוא נהיה דבוק בקדוש ברוך הוא, הנפש האלוקית ונפש החיונית וכל הלבושים שלו כנ"ל, כמו שאדמו"ר הזקן הסביר באריכות בפרק ל"ה והפרקים שאחרי זה. איך שבן אדם על ידי כל מצווה ועל ידי תורה שהוא לומד, נהיה דבקות של הנפש האלוקית והחיונית והלבושים. על ידי המצווה זה הלבושים החיצוניים, על ידי התורה זה הלבושים הפנימיים. כל הביאורים שאדמו"ר הזקן הסביר באריכות בפרק ל"ה ואילך. אז זה צריך להיות הכוונה. אז ממילא מה יוצא מכאן? לפי זה יוצא מכאן, אדמו"ר הזקן עכשיו דורש שבן אדם, אדמו"ר הזקן הסביר באריכות בריש פרק מ"א שצריך להיות עניין של יראה שמימית, לעורר את היראה שלא למרוד במלך מלכי המלכים שיש אצל כל יהודי. צריך לגלות את זה. עכשיו אדמו"ר הזקן אומר שבאותו תיקון, באותה מידה, בן אדם צריך לעורר גם את האהבה שלו. לכל יהודי בטבע יש לו אהבה ויראה. מה זה המינימום? אהבה ויראה. לא, לא מצד הפועל. יש לכל יהודי בטבע אהבה ויראה. האהבה זה שיהודי רוצה להיות דבוק באלוקות, היראה זה שיהודי לא רוצה למרוד באלוקות, אז צריכים לעורר את שתי התנועות האלה. אחד זה בן ואחד זה עבד, ודווקא שתי התנועות האלה ביחד צריכים להיות. אם תהיה לו רק תנועה אחת ולא תנועה שנייה, תהיה לו רק יראת שמיים, רגש של עבד, רגש של יראה, לא יהיה לו רגש של דבקות באלוקות. או

10:01 הפוך, יהיה לו רק רגש של דבקות ולא יהיה לו רגש של יראה, כמו שנאמר. אז זה כמו עוף בכנף אחת, אז זה לא פרחא לעילא, שלא יוכלו לפרוח למעלה. דווקא החיבור של שני הדברים ביחד, בן, עבד. לכן אנחנו מוצאים שבעבודת התפילה, אז יש בתפילה, אנחנו רואים בתפילה יש את שני הדברים האלה. בעבודת התפילה, אז מובן התפילה מחולקת. יש חלקים בתפילה שמעוררים את האהבה ויש חלקים בתפילה שמעוררים את היראה. בפרט בקריאת שמע. בקריאת שמע שמה זה הזמן לעורר את האהבה ויראה. אז אף על פי שבקריאת שמע כתוב מפורש "ואהבת", כן, אז מוסבר בחסידות שבכל זאת מה ההבדל בין פרשה הראשונה של קריאת שמע ופרשה השנייה של קריאת שמע? בפרשה הראשונה של קריאת שמע שמה עיקר העבודה זה עבודת האהבה, לעורר את האהבה לאלוקות. "ואהבת את ה' אלוקיך". ובעבודה בפרשה השנייה של קריאת שמע העיקר זה לעורר את היראה. אף על פי שגם שם כתוב "ואהבתם", אבל מיד אחרי זה כתוב, כן, "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" וכל זה, שזה העניין של יראה, כן, "ולמדתם אותם את בניכם", לעורר את רגש היראה. ודווקא שני הדברים האלה ביחד זה מה שעושה שיהודי יוכל להיות קשור לאלוקות ושהתורה ומצוות שלו יתעלו למעלה. מבואר בחסידות במאמרים, כן, של עכשיו הפרשיות האלה, שזה העניין של מה שכתוב שראובן ושמעון. ראובן ושמעון, שזה שני הבנים הראשונים של יעקב אבינו, שראובן זה מדרגת האהבה, "כי עתה יאהבני אישי", כן, נאמר בקשר לראובן, "כי ראה ה' בעניי", כן. אז העניין של ראו, ראייה. ראייה מעוררת את העניין של אהבה. ראייה זה קירוב. בפשטות. ראייה זה דבר שקרוב אליך והקירוב מעורר דבקות ואהבה. אז לכן עבודה של ראובן זה

12:04 עבודת אהבה. זו פעם הראשונה של קריאת שמע. אז שמעון, שמעון זה שמיעה מרחוק, כן, וריחוק הוא עניין היראה. כשראובן קורא מעורר את העניין של יראה. אז זה שני הפרשיות. פרשת ראובן, פרשת שמעון, שזה ב-ב-בשמות של השבטים. העבודה של ראובן ושמעון. אחרי זה יש לוי, יהודה, ובאריכות כל השבטים, כל אחד מהעניינים. אבל הקשר שמדברים פה, נו, אז העניין של האהבה, זה השני עניינים, גם יראה וגם אהבה. שני הדברים האלה ביחד. אחד מהסיפורים שמספרים שהיה עם האלטער רבי, הרי ידוע שהאלטער רבי היה אחרי שיצא מהמאסר. נמצאים עכשיו ביומיים הסמוכים לי"ט כסלו. אז ידוע שהאלטער רבי יצא מהמאסר, אז בדרך הרי נכנס למתנגד. היה שם שלוש שעות בבית של המתנגד. המתנגד שאל אותו כל מיני שאלות ובלבל אותו כל מיני בלבולים. האלטער רבי אמר שהיה הרבה צער. אחרי זה, המתנגד ביקש מהאלטער רבי, הכושר שיבטיח לו, האלטער רבי הבטיח את זה וקיים את זה, שהוא רוצה שהוא ילך ל-ל-ל... אה, אומרים, אה, נו, לבקר. שילך לבקר אצל שלושה גדולי ישראל. המתנגד חשב שאם האלטער רבי ילך לבקר אצל גדולי ישראל והמתנגדים, אז הם יצליחו לשכנע את האלטער רבי שהוא עשה טעות. אז היהודי הזה, אותו נטקין[?] המתנגד, ביקש מהאלטער רבי שהוא רוצה שהאלטער רבי יקבל על עצמו לבקר אצל שלושה גדולי ישראל מתנגדים. האלטער רבי הסכים. ואחרי זה באמת, כשהאלטער רבי יצא מהמאסר, בהמשך האלטער רבי נסע לבקר אצל שלושה מגדולי המתנגדים. תראה, כתוב אפילו את השמות שלהם, מי הם היו. אז בכל אחד מהם, אז האלטער רבי, אצל כל מקום, היה שם סיפורים מאוד מעניינים. האלטער רבי, לא רק שהם לא הצליחו לשכנע את האלטער רבי,

14:14 להפך, האלטער רבי הצליח אחרי זה לשכנע אותם, להפוך את הלב שלהם. והם כיבדו אותו בכבוד גדול וכיבדו. היה הרבה סיפורים, ודווקא מחלק מהם גם כן יצאו מהם גם כן משפחות ידועות של חסידים. היה שם אחד מהשלושה גדולים, היה ר' יהושע צייטלין, שממנו יצאו כל המשפחה צייטלין, משפחה חסידית בחב"ד. הם היו נכדים, עוד ועוד ועוד כל מיני משפחות חסידיות שבאו מה-מהשלושה הרבנים הראשיים ההם. איך שיהיה. אז אחד הסיפורים שמספרים שהיה קשור עם זה, שאחד מהם, לא זוכר מי זה היה, שאל את האלטער רבי מאיפה הוא לקח מה שכתוב בתניא. וכתוב בתניא ש״אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא״. זה תורה בלי אהבה ויראה, אז התורה לא עולה למעלה. מה המקור של האלטער רבי לכזה דבר? התורה, אם אין לו אהבה ויראה, זה לא עולה למעלה. אז האלטער רבי אמר לו: זה הרי כתוב בזוהר. אבל איפה המקור בנגלה? אז האלטער רבי אמר לו שזה גמרא מפורשת. איפה הגמרא? אז הוא אמר שזה גמרא בפסחים. אולי כבר למדתם את הגמרא? אני לא יודע. אומר, איפה הגמרא? הוא נמצא. היה יהודי בקיא בש"ס. הוא לא ידע, עד שהאלטער רבי הצליח לקרוא לו את הגמרא. הגמרא אומרת, רבא רמי: כתוב ״גדול מעל שמים חסדך״. אה? מקום אחד, מקום אחד כתוב ״גדול עד שמים״. בפסחים, לא? אה? בדף נ'. מקום אחד כתוב ״גדול עד שמים״, במקום אחר כתוב ״גדול מעל שמים״. כאן בעוסק לשמה, כאן בעוסק שלא לשמה. מה זאת אומרת? אם אתה לומד תורה שלא לשמה, זאת אומרת בלי אהבה ויראה, אז התורה מגיעה עד השמים וזה לא עולה למעלה. כשאתה לומד תורה לשמה,

16:14 זאת אומרת אתה לומד תורה עם אהבה ויראה, אז זה עולה מעל השמים. זאת אומרת שהתורה עולה למעלה. אז היה גמרא מפורשת, וככה אדמו"ר הזקן הוכיח את המחלוקת מתוך גמרא מפורשת. על דרך זה יש סיפור בקשר לעניין הזה, בעניין יניקה. יש סיפור, שמעתי את זה מחבר'ה בישיבת כסלו[?], אה, סיפרו לי בשעתו מרבנו חות הפס[?], אז הוא סיפר מעשה שהיה אז. באותו שעה כבר היה אחד מהתלמידים של המגיד ממזריטש, קראו לו ר' אהרן קרלינר. לא, סליחה, טעיתי. זה לא היה ר' אהרן קרלינר. זה היה רבי אלימלך. רבי אלימלך. רבי אלימלך מליז'נסק. הוא היה מגדולי התלמידים של של של המגיד. ככה הוא סיפר. סיפרתי בשם אחרות, אבל כך שמעתי מרבנו חות הפס[?], שהוא הלך פעם אחת, רבי, רבי אלימלך הלך פעם איזו... שהוא היה בעיר של מתנגדים, בשקלוב או ברוס או בבילן, איפה שזה היה, והוא עלה על הבימה. הוא אמר ככה: דווקא היה שם בשעת צהריים, היה מלא אנשים שם, הרבה יהודים ישבו ולמדו תורה, ואז הוא עלה לבימה, דפק על הבימה ואמר: ״כתוב במשנה: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה״. דברים הרבה. מה זה דברים הרבה? דברים הרבה זה רוח הקודש. נשאלת השאלה, אבל הרי שקלובר גאונים, יש להם רוח הקודש? איך זה שהתלמידי חכמים פה אין להם רוח הקודש? כתוב ״כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה״. דברים הרבה זה רוח הקודש. איך זה שהשקלובר גאונים אין להם רוח הקודש? אם תרצה להגיד שהם לא לומדים תורה לשמה, אז זה איי איי איי איי איי. ואם תרצה להגיד שהתנא לא צודק, אז זה איי איי איי איי. ואז הוא קפץ מהבימה וברח מהשול. זה

18:22 היה כל הדרשה שלו. כמובן הוא אמר את זה עם כל התוקף והוא ברח לשולחן. הם רדפו אחריו, רצו להרוג אותו, אבל בינתיים הוא נעלם מהעיר ולא יכלו למצוא אותו. אחרי זה, היו כמה וכמה מאותו בית כנסת שנהיו אחרי זה חסידים, התקרבו לחסידות בזכות הוורט הזה. אבל על כל פנים, מה הוא אמר במילים אחרות? זאת אומרת שחייב להיות שזה יפעל. העניין של תורה לשמה, צריך שזה אפשר להגיע רק על ידי חסידות. כשרוצים להתעורר באהבה ויראה, אז זה אפשר לפעול רק על ידי תורת החסידות, שרק אז יכול להיות עבודת השם דווקא באופן של אהבה ויראה. אז זה מה שהרב סיפר. עכשיו בכלל, אף על פי שאנחנו לומדים פה כל הזמן בפרקים, בשבועות האחרונים למדנו הרי כל הזמן את הדגש שהרב מדגיש בעניין היראה, ורק עכשיו הרב מתחיל להזהיר שלא מספיק יראה, צריך להיות גם כן אהבה. אף על פי כן ידוע שבכלל בכל העניין של חסידות, אז עיקר החידוש של חסידות היה דווקא בעניין האהבה. שעיקר הכוח בחסידות, מה שחסידות באה לחדש, זה דווקא בעניין האהבה. העניין של יראה, בשביל זה לא צריך כל כך את העניין של חסידות. היראה יכול, העניין של יראה היה גם לפני תורת החסידות. עניין של יראה, על כל פנים יראת שמיים וגם כן יראת חטא. עם לימוד המוסר אפשר גם כן להתעורר ביראה. החידוש של חסידות חב"ד, של כל חסידות, תורת החסידות הכוללת, בפרט אצל חסידות חב"ד, היה לא רק בעניין של יראה, אלא דווקא בעיקר, אדרבה, בעיקר החידוש היה דווקא בעניין האהבה. לאספו חנו כפול חנו לחכמי מוסר. כי הרי מה זה חסידות? חסידות

20:16 הרי מה באה לעורר? חסידות באה לעורר שהבן אדם צריך לעבוד ולזכך את הגוף והנפש והמידות ולעשות דירה לו יתברך בתחתונים. זה העניין של בירור וזיכוך הגוף והנפש והמידות. אפשר לפעול את זה דווקא על ידי אהבה, לא על ידי יראה. כמו שהסברנו כבר בשיעורים קודמים, העבודה של יראה זה העבודה של ביטול. יראה, הבן אדם שם את עצמו לצד ומתבטל, אבל הבן אדם לא מזכך את עצמו. בן אדם שיכול להיות, הרבה אנשים רואים היום בעולם, יש הרבה אנשים שיש להם יראת שמיים. יש הרבה אנשים שיש להם יראת שמיים, ברוך השם, הלוואי על כולנו. יש להם יראת שמיים. הם לא, הם מפחדים לעשות עבירות, לא עוברים על השולחן ערוך, אבל אף על פי כן זה לא עושה שום שינוי במידות שלהם. זאת אומרת, מצד הנפש והמידות זה שהמידות בכל התוקף. על כל פנים, מצדו בסדר, יכול לאכול עם משמר כוח. יכול לאכול לא רק, לא רק קוגל של שבת ויום טוב, אלא גם כל השבוע הוא יכול ליהנות מעולם הזה, הכל על פי יראה. כן, הוא יכול להיות ירא שמיים, ומצד המידות, מצד הזה, הוא עכשיו הוא מונח על שתיים עשרה של גשמיות וחומריות. זה לא סתם. למה? כי היראה לא משנה את המהות של הבן אדם. כל זמן שהעבודה זה רק בקו היראה, אז היראה זה תנועה של כיווץ וביטול, שהוא לא יעשה דברים, עבירות, ולא יעשה... לא, הוא יעשה מה שהשם רוצה, אבל זה לא יעשה בו שינוי וזיכוך. מה שאין כן אהבה. אהבה זה התפשטות של הבן אדם. אהבה זה המציאות שלו, ואי אפשר להיות שתי אהבות באותו מקום. אם אתה אוהב את השם, הלשון

21:52 הידוע מה שכתוב בחובות הלבבות, שכמו שאש ומים לא יכולים להיות באותו כלי, אז אהבת העולם ואהבת ה' לא יכולים להיות באותו לב. אתה לא יכול לאהוב את העולם הזה ולאהוב את הקדוש ברוך הוא. אתה צריך להחליט: או אתה אוהב את העולם הזה או את הקדוש ברוך הוא. וממילא כשהבן אדם מעורר בעצמו את העניין של אהבה, אז זה פועל שינוי. זה פועל זיכוך פנימי גם בבן אדם. ולכן אדמו"ר הזקן אומר פה שלכן לא מספיק העבודה מצד היראה, אלא צריך להיות אהבה גם כן, בקו האהבה, וזה אחד מהעניינים העיקריים שרואים בתורת החסידות, שמסבירים את זה ומדגישים את זה בכוח. צריך, מסבירים את כל העניין, חייב להיות גם כן עניין האהבה.