לקוטי אמרים תניא - פרק מ"א - חלק י"א

00:00 אנחנו עוברים לתניא ואנחנו נמצאים עמוד ב'. ישועה מצוות בו. אחרי הפנדל, והניקוד. אך אמנם. הרבי מסביר פה שצריך להיות יראה, ולא די לו בלי יראה. אדם מקיים תורה ומצוות, אין לו אהבה ויראה, אז התורה ומצוות האלו לא עולים למעלה. מסביר שאהבה ויראה זה כמו גפיים, כנפיים, וכמו שהעוף לא יכול לפרוח בלי כנפיים, על דרך זה אי אפשר להעלות את התורה ומצוות ולקשר את זה עם הקדוש ברוך הוא אם אין לך אהבה ויראה. וזה גופא, האדמו"ר מסביר תיכף ומיד שביראה יש את ראשית העבודה ועיקרה ושורשה, שזה העניין של עבודת היראה, שזה הקדמה, שיש, לא רק לסור מרע, גם שיש עשה טוב, חייב להיות הקדמה, זה היראה, והקדמה זה. לכל הפחות מעורר את היראה הטבעית שם שתתפרץ. שלא להיות מורד במלכו. זה נקרא לעבוד את ה' כעבד. בעבודה עניין העבד. התורה אומרת "ועבדתם", זה חייב להיות עניין של עבד. אם יהיה לו אהבה לבד בלי עבודת עבד, בלי קבלת עול ויראה, אז חסר לו את העניין של עבדות. חסר לו את היסוד. והנה הוא מסביר על דרך זה, כמו שחייב להיות עניין היראה וקבלת עול בעבודת עבד, חייב להיות גם כן עניין האהבה. יראה לבד בלי אהבה זה כמו עוף שיש לו כנף אחת, חסר לו את הכנף השנייה, את הווינג השני, את ה-ה-הכנף השני. אז ממילא חייב להיות גם כן האהבה. וזה העניין של בן. זה מה שבני ישראל נקראים בנים. אם כבנים אם כעבדים, גם בנים וגם עבדים. מצד עבודת היראה וקבלת עול נקראים בשם עבדים, ומצד עבודת האהבה והדביקות נקראים בשם בנים. חייב להיות את שני הדברים האלה כדי שהעבודת ה' שלו תתעלה

02:13 למעלה. אז כאן הרבי באמצע להסביר את עניין האהבה. האדמו"ר אמר שצריכים לעורר את האהבה. איזה אהבה? לכל הפחות צריכים לעורר את האהבה הטבעית, שזה מה שיש לכל יהודי, אהבה טבעית, שהוא רוצה להיות דבוק באלוקות. ואיך אפשר להיות דבוק באלוקות? על ידי תורה ומצוות. עד כאן מה שלמדנו בשיעורים הקודמים. עכשיו הרבי ממשיך הלאה בעניין הזה עוד עניין, עוד נקודה. עניין חדש זה יהיה. זה היה הנקודה, תסתכלו בפנים. אך אמנם אמרו חז"ל "לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל". הגמרא אומרת שבן אדם אסור לו להוציא את עצמו מן הכלל. במילים אחרות, שבן אדם אסור לו להיות פורש מן הציבור. זאת אומרת, לא רק הפשט שבן אדם צריך לעשות, כשיש כלל, יש ציבור של יהודים שעושים דבר טוב, הוא צריך גם כן להשתתף איתם, אלא לפי ההסבר שהרבי עכשיו מסביר לנו את זה, שבכל דבר שיהודי עושה, כל פעולה, הוא צריך לכוון גם כן, לא רק על עצמו, אלא גם כן לכוון על כלל ישראל. בן אדם צריך תמיד לכלול את עצמו, זה חריימישנות, יחד עם כלל ישראל. עכשיו הרבי יסביר מה זאת אומרת, ונגיע לעבודה שמביאים פה, ונגיע לעניין האהבה. אומר האדמו"ר, חז"ל אומרים שבן אדם אסור לו להיות יוצא מן הכלל. "לכן יתכוין ליחד ולדבקה בו יתברך מקור נפשו האלהית ומקור נפשות כל ישראל". לכן בן אדם, כשהוא מקיים מצווה, חוץ מהכוונה שדיברנו קודם, הכוונה של יראה, וחוץ מהכוונה שדיברנו קודם, שזה הכוונה לדבקה, הכוונה של אהבה, צריך להיות עוד כוונה, שזה לדבקה לא רק את עצמו, שהוא יהיה דבוק באלוקות, אלא שגם מקור הנפש שלו. זאת אומרת, לא רק הנשמה שלו כפי שהיא למטה, הנשמה

04:19 שבגוף, תהיה קשורה עם אלוקות. זה הכוונה בפשטות, כשהיהודי מקיים תורה ומצוות, הוא רוצה שהנשמה שלו שנמצאת בגוף ונפש הבהמית בעולם, על ידי תורה ומצוות, תתחבר עם הקב"ה. אז זה האדמו"ר אומר לא מספיק, וצריך לכוון לא רק שהוא יהיה דבוק באלוקות, אלא גם שמקור הנשמה שנמצא למעלה, גם הוא יהיה דבוק באלוקות. מקור נפשו האלוקית ומקור נפשות כל ישראל, ולכאורה גם כן המקור של כל הנשמות של כל ישראל, זה לא שני דברים פה. זה לא הפירוש שיש כאן שני דברים, שני כוונות. כוונה אחת שהמקור הנפש של עקיבא יהיה דבוק, והכוונה השנייה זה שמקור נפש כל ישראל. אלא הכוונה היא שזה דבר אחד: מקור נפשו האלוקית הרי זה גם כן מקור של נפש כל ישראל. זאת אומרת ככה, כל זמן שאני מקיים תורה ומצוות וחושב רק על המציאות שלי, על הנשמה שלי כאן למטה, אז אני נשמה פרטית, אני נשמה פרטית. אני יש לי את הנשמה הפרטית שלי ואני חושב שאני רוצה בנשמה שלי שנמצאת בגוף להתחבר לקב"ה. אז זה נשמה פרטית שחושב על דביקות פרטית שלו עם אלוקות. ברגע הבא שאני חושב לא רק על הנשמה שלי שבגוף, אלא אני גם כן חושב על ידי המצווה לחבר את מקור הנשמה. עוד מעט נסביר איך עושים את זה, אבל על ידי זה שאני מקיים מצווה, מתכוון לא רק לקשר את הנפש שבגוף, אלא גם לחבר את השורש של הנשמה שלמעלה, מקור הנשמה, לקשר את זה עם אלוקות, שם הרי נמצאים לא רק הנשמה שלי שמה במקור הנשמה, נמצאים הרי כל ישראל, כי הרי כל ישראל הם אחים ממש במקור הנשמה. אז כל ישראל הם כמו נשמה

06:11 אחת. עכשיו תראה, הרי צוין באריכות בפרק ל"ב בתניא שכל ההתחלקות שיש בנשמה זה רק כאן למטה, אבל שורש הנשמה למעלה, ששם כולם אחים ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה' אחד. זאת אומרת, מצד השורש של הנשמה למעלה, הרי כל הנשמות זה נשמה אחת. זה עניין אחד. זה מציאות אחת. ולכן בן אדם צריך לכוון בשעה שהוא מקיים מצוות לא רק לקשור את עצמו לאלוקות, אלא לקשור את שורש הנשמה. וממילא אז הוא לא מוציא את עצמו מהכלל, כי אז כל ישראל מתקשרים לאלוקות על ידי המצווה שעושה. אז זה הפירוש על יציאת עצמו מן הכלל. שעל ידי זה שאני מקיים מצווה, אז על ידי זה לא רק אני מתקשר לאלוקות. בן אדם, על ידי זה שהוא עושה מצווה, הוא פועל ונוגע לכל נשמות ישראל גם כן שיתחברו לאלוקות, וזה דבר נפלא שיש בקיום המצווה. אבל צריך לכוון את זה. אם אתה לא מכוון את זה, בן אדם יחשוב רק על הכוונה שלו הפרטית למצווה, זה לא יקרה. ככה משמע, כן, מהתניא, צריך להיות כוונה מיוחדת בזה. אם בן אדם לא מכוון את זה, בפשטות אז הוא חושב על עצמו. אני מקיים מצווה, אני שם תפילין, אני חושב שעל ידי התפילין אני רוצה להיות קשור לאלוקות, או אני, אני מדליק חנוכייה שאני על ידי החנוכייה אתקשר לקב"ה. זה על ידי זה בכוונה. צריך אבל כוונה מיוחדת שיהיה קשור לא רק הוא אלא כל ישראל. איך עושים את זה? על ידי זה שהוא חושב לא רק על הנשמה שלו שבגוף, אלא על מקור הנשמה. ובמקור הנשמה נמצאות כל הנשמות. אז על

07:55 ידי זה הוא מקשר את כל הנשמות לאלוקות גם כן על ידי מצווה שהוא עושה. שהוא, מה זה המקור של נשמות ישראל? מה זה במדרגה הזו שזה מקור הנפש האלוקית, שזה גם כן המקור של כל הנשמות? מסביר הרי שהוא, הוא רוח פיו. המדרגה הזאת, זה נקרא הוא רוח פיו הנקרא בשם שכינה. זה מה שנקרא בשם שכינה, איך שהשכינה זה מקור הנשמות. הרי ידוע, כתוב בדברי חז"ל: כל ישראל בני מלכים. מובא בחסידות מה הפשט כל ישראל בני מלכים? שבני ישראל מגיעים מספירת המלכות. בני מלכים, הכוונה ספירת המלכות. ספירת המלכות נקראת בשם שכינה, הוא רוח פיו, וזה המקור של נשמות ישראל. לכן לפעמים גם כן ספירת המלכות נקראת כנסת ישראל. כנסת ישראל זה הולך על ספירת המלכות, כי זה מקור הנשמות. יש את מה שלמדנו בתניא בפרק ב' שהרבי אמר שמקור הנשמות זה בחכמה. זה מדברים על, על, על בחינות יותר גבוהות. אבל הנשמה שבגוף, שהנשמה צריכה לרדת לעולם, להתלבש בגוף, איזה, איזה, מהי הדרגה שהיא המקור של הנשמה שבגוף? זה ספירת המלכות. כל עוד הנשמה יוצאת, מקור הנשמה הראשון זה בחכמת האצילות, כן, והיא חכמתו יתברך. אבל אחר כך זה יורד למלכות, לספירת המלכות, שם נהיה המקור של הנשמה שבגוף, ולכן זה נקרא כנסת ישראל. הוא כונס, הוא לוקט, הוא מלכד, הוא אוסף את כל הנשמות, ומשם זה מגיע להשתלשל להיות נשמה בגוף. וממילא אז זה נקרא בשם שכינה, אז שכינה ששוכנת ומתלבשת. למה נקראת הבחינה של מקור הנשמות בשם שכינה, ספירת המלכות? למה קוראים לזה בשם שכינה? מסביר הרי כי זה בחינה שמתלבשת בתוך העולמות. שכינה מלשון שוכנת, ששוכנת ומתלבשת בתוך אלו להחיות

10:09 ולקיים. והיא היא המשפעת בו כח הדיבור הזה שמדבר בדברי תורה, כח המעשה הזה לעשות מצווה זו. המדרגה הזאת, שזה מלכות, השכינה, מקור הנשמות, וזה הכוח האלוקי שמתלבש בעולם, זה עצמו הרי גם עכשיו נמצא בו, פועל בו, שנותן לו את הכוח שהוא יוכל לקיים את המצווה ולהגיד את המילים של תורה ותפילין ושופר. כלומר, ממילא יש כאן עכשיו איזשהו עירוב. בשעה שאני מקיים מצווה, יש כאן שני דברים: יש את הנשמה של היהודי שמקיים מצווה, שזה נמשך מאיפה? מהשכינה, מספירת המלכות, מקור הנשמות. ועכשיו גם כן בשעת מעשה המצווה, מאיפה יש לי כוח לדבר וכוח לעשות? זה בגלל שמלכות האצילות הוא משפיע בי. כמו שהוא משפיע לכל הנבראים, אז הוא גם כן משפיע בבן אדם כוח שהוא יוכל לקיים מצווה וללמוד תורה. אז ממילא אני, בשעה שאני מקיים מצווה, אז אני מקשר את הכוח, את, את, את הכוח הזה, ספירת המלכות, מקור הנשמות. וייחוד זה, אז אני מייחד את זה עם הקדוש ברוך הוא. וייחוד זה הוא על ידי המשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה על ידי עסק התורה והמצוות שמלובש בו. איך אני עושה את הייחוד? אז מה הוא אומר פה? שאדם בשעה שעושה מצווה צריך לרצות לכוון, לייחד את המלכות, את מקור הנשמות, שזה גם כן מקור נשמות כל ישראל, לחבר את זה עם מי? עם מי צריכים לחבר את מקור הנשמות? אז הרי מסביר, לקשר את זה עם, עם אור אין סוף. זאת אומרת, יש הרי באלוקות שתי בחינות. מה זאת אומרת לחבר? הרי שכינה זה גם כן אלוקות. מה פירוש לחבר את השכינה עם אור אין סוף? זה שני דברים. אז הפירוש הוא שיש באלוקות שתי בחינות. זה ידוע, מוזכר בכל המאמרים,

12:09 בכל המקומות שיש, יש באלוקות בדרך כלל שתי בחינות. יש את הבחינה שנקראת שכינה, ויש את הבחינה שנקראת קודשא בריך הוא, אין סוף, שלמעלה משכינה. זאת אומרת, יש את הבחינה של אלוקות שמתלבשת בעולמות, ולכן היא נקראת בשם שכינה, על שם ששוכנת ומתלבשת בתוך העולמות לתת חיות לכל הנבראים. זו דרגה באלוקות ששייכת לעולמות וזה נקרא שכינה, וזה גם כן מקור הנשמה, נשמה שבגוף. כנסת ישראל, ספירת המלכות. זו בחינה אחת, ומשם היהודי מקבל כוח לדבר, לעשות וללמוד כדי שיוכל לקיים את המצוות. זה אחרי זה. יש אין סוף. אין סוף זה למעלה משכינה. אין סוף זה הבחינה של הקדוש ברוך הוא שלמעלה ממלא. הקב"ה בעצמו, כביכול, זה למעלה משייכות לעולמות, וזה על ידי שאני מקיים תורה ומצוות. אני מחבר את המלכות, את השכינה עם האין סוף, עם הקב"ה שלמעלה ממלא. איך זה נהיה? אז האלטער רבי מסביר פה: מכיוון שיש כאן שני דברים, יש את עצם המצווה ויש את הכוח שיש לי לקיים את המצווה. עצם המצווה זה רצון העליון. מה פירוש רצון העליון? זה שייך לאין סוף, המצווה. מה זה מצווה? מצווה זה צו של הקב"ה. זה הרצון של הקב"ה. הרצון של מי? לא של שכינה. מצווה זה רצון של אין סוף, רצון של הקב"ה בעצמו. והתורה זה חכמה, חכמה של אין סוף. אז יש כאן שני דברים. היהודי שמקיים מצווה, הנשמה שלי, הנשמה שבגוף מגיעה מאיפה? מהבחינה של שכינה. זה לא רק הנשמה שלי בכלל, אלא גם כן הכוח שיש כדי לדבר בפה והכוח שיש לי לעשות. כי מאיפה זה מקבל השפעה? מאיפה? מדרגת שכינה, מלכות. אבל עצם המצווה מאיפה

14:12 זה? מאין סוף שלמעלה ממלכות. אז על ידי זה שאני מקיים מצווה, אז על ידי זה מה קורה? על ידי זה המלכות, השכינה, שהיא מקור הנשמה, והיא גם כן המקור שנותן לי כוח ומשפיע בכוח העשייה וכן הדיבור, מתאחדת עם עצם המצווה, שזה שייך לאין סוף, לעולם הרצון. וזה הפירוש שנהיה כאן חיבור על ידי המצווה בין המלכות עם האין סוף, וזו צריכה להיות כוונה בבן אדם בשעה שהוא מקיים מצווה. הוא צריך לחשוב לא רק על עצמו שהוא יתקשר עם אלוקות. הוא צריך לחשוב גם כן לכלול את כל ישראל בזה, וזה על ידי שהוא מכוון בכוונה הזו. ויזכור להמשיך אור אין סוף ברוך הוא. בן אדם צריך לכוון להמשיך את האור של הקב"ה, האין סוף, בחינת הרצון שלמעלה ממלא, על מקור נפשו, על המקור של הנפש, של השכינה, ונפשות כל ישראל יחדיו. לחבר את שני הדברים האלה, לחבר את האין סוף עם העניין של השכינה, עם מקור הנשמה, וזה מקור כל ישראל, כמו שכתוב לקמן בפירוש ייחוד זה באריכות. כן, לכאורה האלטער רבי מסביר מה הפירוש של הייחוד הזה, שבן אדם מקשר את הנשמה שלו, ולא רק הנשמה שלו, זה גם מקור הנשמה. הוא מקשר את זה עם האין סוף על ידי המצווה. איפה האלטער רבי מתכוון? כמו שכתוב לקמן בפירוש ייחוד זה באריכות. למה האלטער רבי מתכוון? איפה? באיזה פרק תניא האלטער רבי מסביר את הפירוש של הייחוד הזה? היו כל מיני מפרשים של התניא שרצו להגיד כל מיני פירושים. יש כאן כמה וכמה ביאורים למה האלטער רבי התכוון כשהוא כתב ״כמו שכתוב״, כי במפורש לא מוצאים איפה האלטער רבי מדבר על זה, על פירוש ייחוד זה. אז

16:03 יש כמה דעות בזה. והרבי, הרבי הכריע אחרי כל הבלבול והספק שהיה בעניין. אז יש מהרבי מכתב שהרבי מכריע שהאלטער רבי מתכוון לפרק מ"ו בתניא. מה כתוב בפרק מ"ו בתניא בקשר לעניין הזה של הייחוד של הנשמה ומקור הנשמה עם אין סוף? האלטער רבי בפרק מ"ו בתניא מדבר שם הרי על העניין של ״כמים הפנים לפנים״, כן, ועוד ועוד ועוד. האלטער רבי מדבר על המשל של המלך, של המלך הגדול שהוא יורד לבן אדם שפל שנמצא באשפות, והמלך הגדול יורד אליו ומוציא אותו מהלכלוך, מהבוץ, מהזבל, והוא מנקה אותו ומחבק אותו ולוקח אותו לחדר המלך, חדר בפנים, שם מתחבק ומתאחד איתו באיחוד נפלא. האלטער רבי מסביר שמה שעל דרך זה הקב"ה עשה לנו גם כן ביציאת מצרים ובמתן תורה. ובני ישראל היו בארץ ערוות, בארץ מצרים, כל הנשמות. ואז הקב"ה בעצמו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד, מ־מ־מ, כן, בכבודו הקב"ה בעצמו ירד לארץ ערוות, הוציא את עם ישראל ממצרים, לקח אותנו למתן תורה, נתן לנו את התורה והמצוות. גם יש את הייחוד והחיבור שהקב"ה מחבר את עצמו עם עם ישראל, ושם האלטער רבי מסביר שזה הפירוש, עניין של מצווה זה בחיבור, שבשעה שיהודי מקיים מצווה אז הוא מתעלה. אז זה הפירוש. אומרים בברכת המצווה ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו״. מה פירוש קדשנו? קדשנו זה פירושו של קדושה והבדלה, קודש העליון, שזה האין סוף של הקב"ה שלמעלה מלמעלה. יש את הבחינה של שכינה, ששוכנת ומתלבשת, מתלבשת בעולמות. יש את הבחינה של הקב"ה, קודשא בריך הוא, שקדוש ומרומם שלמעלה מלמעלה. אז אומרים אשר קדשנו במצוותיו, שבשעה שיהודי מקיים מצווה

18:21 אז הוא מתעלה לקודשא בריך הוא, בחינת אור אין סוף ברוך הוא בעצמו, ונהיה מאוחד עם אלוקות בשעה ש... שזה העניין של מצווה. אז זה האלטער רבי מתכוון כאן לפי מה שהרבי אומר פשט. אז האלטער רבי אומר כאן, כמו שכותב, לכמה פירוש ייחוד זה באריכות. אין, שוב, הוא מתכוון להאריך לפי ערך אריכות. מה שהאלטער רבי מסביר שם בפרק מ"ו, שמה פירוש הייחוד זה שיהודי מתעלה, אף על פי שבעצם הנשמה שלו היא שייכת למלכות, השכינה, לאלוקות שמתלבשת בעולמות, על ידי המצווה הוא מתעלה לשיא כל העולמות. הוא מתעלה לבחינה של אלוקות שלמעלה מעולמות, וקודשא בריך הוא. ולכן אומרים אשר קדשנו במצוותיו. אומר האלטער רבי: וזהו פירוש לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל. לפי זה אנחנו מבינים למה אנחנו אומרים לפני המצווה, אנחנו אומרים לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל, שהכוונה בלשם ייחוד זה כל הכוונה. הרי ידוע שכתוב בכתבי האר"י ז"ל, ובא גם כן בסידור, שלפני כל מצווה ומצווה צריכים להגיד לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. וככה זה המנהג בהרבה קהילות ישראל, אצל הספרדים, אשכנז וגם אצל האשכנזים, אצל החסידים. לא בחב"ד, שאומרים לפני כל מצווה ומצווה. הם אומרים את כל הנוסח של הלשם ייחוד. השאלה אצלנו, בליובאוויטש, המנהג אצלנו זה על פי מה שהאלטער רבי קבע בסידור, שאנחנו אומרים לשם ייחוד רק פעם אחת ביום, לפני ברוך שאמר. והרבי מסביר מה העניין בזה. למה אנחנו אומרים את זה רק פעם אחת? אז הרבי מסביר בגלל שאנחנו יוצאים ידי חובה על ידי זה שאומרים את זה פעם אחת ביום. אנחנו מכוונים על כל היום. כן, האלטער רבי רצה לעשות את

20:24 העניין של התפילה, שזה יהיה דבר השווה לכל נפש. ככה זה הולך. ניסחנו ועשינו של האלטער רבי, שהאלטער רבי לא רצה. הרי האלטער רבי הוציא כל מיני קבלה, כל מיני כוונות, כל מיני עניינים ונוסחאות. האלטער רבי רצה שיהיה באופן שיהיה שווה לכל נפש, אז לכן האלטער רבי הוציא כל מיני כוונות. רק השאיר פעם אחת את הלשם ייחוד, שזה מכיוון שסוף כל סוף זה עניין יסודי ביותר. כמו שהאלטער רבי אומר את זה פה בפרק מ"א, שכאן הרי בפרק מ"א האלטער רבי מדבר בראשית... האלטער רבי מדבר כאן על לא דרגות גבוהות, אלא מה צריך להיות אצל כל יהודי בראש... וממילא מובן שחייב להיות אצל כל יהודי בכוונה של מצוות איזו כוונה לחבר את קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולא רק לחבר את זה, אלא לחבר את קודשא בריך הוא ושכינתיה באופן שעל ידי זה יתחבר גם כן עם כל ישראל על ידי יציאת המצרים מהכלל. אז זה, זה הכל כתוב בנוסח הזה: לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל. לכן למה זה בשם כל ישראל? מה הקשר? לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל? מה הקשר בין דבר אחד לשני? זה שני דברים שונים. על פי מה שהאלטער רבי הסביר זה מובן, מכיוון ששכינתיה זה מלכות, זה כנסת ישראל, זה מקור של כל הנשמות. אז ממילא ברגע שאני מייחד, כשאני מכוון במצווה, לא רק בשבילי שאני אהיה קשור לאלוקות, אני מכוון שגם השכינה, מלכות דאצילות, מקור הנשמות, תתחבר עם אור אין סוף ברוך הוא. ממילא יש שם גם כן את כל ישראל. וממילא אז מה הנקודה שהאלטער

22:11 רבי מסביר פה, ואיך הוא כולל את כל... האלטער רבי מסביר פה. וחוץ מזה שאדם צריך לעורר בעצמו את הרגש של בן, שזה הרגש של הבן, הוא רוצה את הקב"ה. הוא רוצה להיות דבוק באלוקות. ואיך אפשר להיות דבוק באלוקות? על ידי קיום מצווה. צריך להיות גם כן כוונה כללית שהבן יהיה לא רק בשביל שהוא יהיה דבוק עם אלוקות, אלא הוא רוצה גם כן שני דברים: שיהיה הדביקות של מלכות, של כל הנשמות, מקור הנשמות, עם אור אין סוף, ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שזה יהיה הכוונה שלו, ועל ידי זה גם כן כל ישראל יהיו דבוקים בהקב"ה. והרבי כאן מוסיף פה פשט גם כן, שהפשט בשם כל ישראל זה לא רק הפשט שהוא, שהוא כולל בכוונה שלו את כל עם ישראל, אלא אומר שבשם כל ישראל הכוונה היא גם כן שהוא שליח של עם ישראל. זאת אומרת, בשעה שיהודי מקיים מצווה בכוונה הזאת, אז הוא כאילו שליח. הוא מגיע בשם כל ישראל, כאילו שכל עם ישראל שולחים אותו לשליחות שהוא יקיים מצווה ויחבר אותם להקב"ה, וכביכול הוא הופך להיות שליח של עם ישראל כדי לעשות את החיבור הזה של קודשא בריך הוא ושכינתיה. דרך אגב, העניין הזה שמדבר פה, זה נותן לנו גם כן הסבר כללי בנוסח התפילה. הנקודה הזאת שהאלטער רבי מסביר פה, זה נותן לנו הסבר כללי גם כן בכל נוסח התפילה. יש הרי שאלה ידועה ששואלים, שלכאורה בנוסח התפילה למה כל נוסח התפילה כתוב בלשון רבים? כל נוסח התפילה כתוב הכל בלשון רבים, בפרט בשמונה עשרה. כל הברכות כתובות בלשון רבים. כן, חננו, רחמנו, השיבנו, לחמנו. הכל כתוב בלשון רבים. לפעמים

24:09 היו אומרים שזה פשוט יותר קל להרגיש. אתה אומר בווידוי ״חטאנו״. כשאתה משתף שכולם חטאו, אז אתה מרגיש יותר קל. כאילו היית אומר רק אני, אז היית מרגיש יותר קשה. אז אומרים ״חטאנו״, כולם עשו עבירה. זה לא ההשקפה שלי. זה בדרך, בדרך מילתא דבדיחותא. מה אבל האמת? למה נוסח התפילה שאנשי כנסת הגדולה חיברו, חיברו את זה בלשון רבים? אז ההסבר לזה הוא לפי מה שאדמו"ר הזקן אומר פה, מכיוון שהכוונה צריכה להיות לא רק שאני אתקשר לאלוקות, אלא יהודי צריך לכוון שעל ידי זה שהוא מתקשר לאלוקות, הוא מתקשר גם למקור הנשמה, ובמקור הנשמות הרי נמצאים כלל ישראל. על ידי זה הוא כולל את כלל עם ישראל; על ידי התפילה שלו הוא מקשר את כל נשמות ישראל למקור הקדושה. ואדרבה, זה גם כן בנוסח המצווה, שאומרים ״אשר קדשנו במצוותיו וציוונו״ בלשון רבים. לא כתוב ״ציווה אותי״, לא כתוב את זה בלשון יחיד. זה דווקא כתוב בלשון רבים מאותה סיבה, כדי שעל ידי המצווה שאני עושה אז אני כולל את עצמי יחד עם כלל ישראל, ואני עושה את הייחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה, שעל ידי זה אני אהיה בדרך ממילא בייחוד עם כלל ישראל. שזה גם כן נותן לנו את ההסבר לעוד עניין: למה כתוב שלפני התפילה, בהתחלת עבודת היום, צריך, על פי האר"י ז"ל, להגיד ״הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך״? וגם זה, אחד הביאורים הוא בגלל שזה לא רק הכנה לתפילה, אלא זה הכנה לכל עבודת היום, מכיוון שכל תורה ומצווה שיהודי מקיים צריך להיות עם הכוונה לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה עם מקור הנשמות, אז חייב להיות קודם

25:47 כל קבלת. בהתחלת היום הוא מקבל על עצמו להיות יחד עם כל ישראל, וברגע שיהודי יש לו מחלוקת עם מישהו, הוא לא אוהב מישהו, הוא לא מסתדר איתו, יש לו שנאה וכולי ליהודי אחר, חס ושלום, על ידי זה הוא נפרד ממנו וממילא גם כן נפרד ממקור הנשמות, וממילא לא יכול לפעול ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. לכן צריך להיות בהתחלת עבודת היום הקבלה של ״הריני מקבל עליי מצוות עשה של״-- ״ואהבת״-- איך כתוב? ״לרעך כמוך״. שזה הייחוד, זה ההכנה שיוכל לפעול ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בעבודת התפילה ובכלל במשך עבודת היום.