לקוטי אמרים תניא - פרק מ"א - חלק ז

00:00 אנחנו מדברים כאן על העניין שהאלטער רבי מדגיש פה בפרק הזה עדיין, על גבי העניין של קבלת עול מלכות שמיים. ודווקא זה לשיטת עבודה ויראה, שזה לא רק בשביל סור מרע, אז בשביל זה בוודאי שצריך להיות העניין של קבלת עול מלכות שמיים, אלא אפילו בשביל עשה טוב, גם בשביל עשה טוב גם כן צריך להיות היסוד, העניין של קבלת עול. למה? כי מכיוון שהתורה אומרת "ועבדתם את ה', תעבדו", התורה דורשת שצריך להיות עניין עבודה, ועבודה, עבדות, זה עניין של ביטול וקבלת עול, וזה נאמר לא רק בגין לעשות סור מרע ולא ישכן, אלא זה נאמר גם כן בשביל עשה טוב. וההסברה בזה, למה צריך להיות? למה לא יכול להיות עשה טוב מצד עצמו? למה צריך להיות דווקא העניין של יראה וקבלת עול גם בשביל עשה טוב? אז אמרנו כך מהזוהר. אז אומרים, לזה הזוהר. אז על זה האלטער רבי מביא את הזוהר. כן, דף נ"ז. אז האלטער רבי מביא את הזוהר. ובזה יש שני פרטים. דיברנו בשיעור הקודם. דבר אחד מצד הבן אדם, שכשחסר לו בעניין של יראת שמיים, חסר לו קבלת עול, אז לא ישרה ביה קדושה. הבן אדם, אין אצלו השראת הקדושה, כי קדושה שורה רק במקום של ביטול. כיוון שחסר לו קבלת עול, אפילו שיש לו אהבה אבל חסר לו הביטול, אז ממילא לא ישרה בו קדושה. דבר שני, מה שאנחנו לומדים מהמשל של השור, לאפקא מיניה טב לעלמא, שדווקא על ידי זה שהשור שם את, את, את העול על גביו, אז התפקיד של העול זה לא רק כדי שלא יזיק, אלא להפיק מיניה טב לעלמא. כדי שיהיה טוב לעולם. כדי שיוכל להיות רב תבואות וכל השאר צריך

02:25 שיהיה לשור עניין של עול. מה זה אומר בעבודה? זה לא רק בשביל שהבן אדם לא יהיה לו חס ושלום עניין של טומאה, שהבן אדם יוכל שיהיה אצלו השראת הקדושה. לכן צריך להיות העניין של קבלת עול בגלל עשה טוב, אלא גם מצד עצם ההמשכה, כדי שהעניין של מצוות עשה יפעל את ההמשכות האלוקיות. זה הפירוש להפיק מיניה טב לעלמא, שזה העניין של המשכות האור, המשכות הקדושה שהמצוות ממשיכים, והעניין של עשה טוב ממשיכים אור וקדושה בעולם. אז זה נעשה דווקא כשיש קבלת עול וקבלת מלכות שמיים. הסברנו את הטעם הזה מצד אחד, מצד שקבלת עול זה מה שעושה שהבן אדם יוכל להמשיך עניינים מלמעלה. כל זמן שהוא בגדר נפרד, בריה בפני עצמה, על ידי הביטול הוא נהיה כלי שיימשך על ידי המצוות שהוא עושה צוותא וחיבור עם הבורא, שיוכל להיות המשכות מהקדוש ברוך הוא בעולם. זה היה נקודה כדי להבין כאן את הפשט בתניא. יש כאן עוד הערה אחת לפני שממשיכים הלאה, הערה מהרבי, שהרבי מדגיש למה האלטער רבי כותב שזה מובא בזוהר פרשת בהר. כל ה... אז אפשר לעכל גם את זה. תיכנס בפנים. למה האלטער רבי מביא את העניין של הזוהר פרשת בהר? למה נוגע שהזוהר זה דווקא בפרשת בהר? זה בכלל, האלטער רבי, כשהאלטער רבי מביא מראי מקומות אז יש לזה טעם. האלטער רבי לא תמיד מביא מאיפה הוא מביא את המקורות, ואם האלטער רבי מביא מקור אז זה בגלל שיש איזושהי הבנה שמקבלים על ידי שהוא מביא את המקור. אז הרבי אומר כאן מאוד יפה, שזה שהאלטער רבי דווקא עוסק בזוהר פרשת בהר, כי העניין של בהר גם כן יש בזה את החיבור

04:38 שני הפכים שמדברים פה. הרי כאן הזוהר מחדש שגם העבודה של, העבודה של מצוות עשה, מצוות עשה, שזה בקו של, של העבודה, קו של ה... של עשה. גם בעניין של מצוות עשה, של עשה טוב, צריך להיות התנועה של ביטול וקבלת עול. זאת אומרת שכאן האלטער רבי דורש שצריך להיות חיבור בין העניין של ביטול וקבלת עול עם העניין של עשה טוב, שזה עניין של איסור, עשה עניין של מצוות. אז זה הרמז בעניין של פרשת בהר, שזה העניין של הר סיני. זאת, זה הרי מוסבר העניין של בהר סיני, שמצד אחד הר סיני מדגיש את הנקודה של ביטול. למה הקב"ה בחר דווקא בהר סיני? לא בהרים אחרים? בגלל שהיה לו עניין של ביטול, קבלת עול, עניין של נמוך מכל ההרים, שהוא ההר הכי נמוך, שזה מדגיש העניין הביטול. אבל לפי זה האלטער רבי שואל בליקוטי תורה: למה בהר? אם הקב"ה רוצה ביטול, אז למה הוא לא נתן את התורה בבקעה? במקום שאין בכלל הר, במישור או בבקעה, באיזה מקום שמה שאין בכלל עניין של הר, שלא יהיה הר בכלל. אז האלטער רבי מסביר בליקוטי תורה במגילה שצריך להיות שני הדברים. צריך להיות הר יחד עם זה סיני. זאת אומרת צריך להיות עניין של, של חיבור של ביטול ומציאות. אם בן אדם יהיה לגמרי ביטול, אז יהיה אצלו עניין של סמרטוט נדרס. זה מה שהאלטער רבי מסביר שם, שאם בן אדם יהיה רק ביטול אז הוא יהפוך להיות סמרטוט נדרס. זאת אומרת הוא יהיה שמאטה, סמרטוט. בן אדם שנהיה טרפה אז הוא לא יכול לעשות שום דבר. הוא לגמרי ביטול. הוא חושב מי אני? מה אני?

06:38 והרעיון שלי לא שווה כלום, אז ודאי שהוא לא יעשה כלום. הוא לא, הוא לא יוכל לצמוח בעבודת השם. לכן חייב להיות עניין של תוקף המציאות. יחד עם זה צריך להדגיש: תוקף המציאות, יהיה בזה יסוד של ביטול גם כן, שתוקף המציאות לא יהיה מצד היסוד שלו, אלא תוקף המציאות שלו יהיה מצד הנקודה, מצד שהוא שליח, מצד שהקב"ה בחר בו ורוצה את הרעיון שלו. אז ממילא חיבור בין הביטול למציאות. אז כמו שבנוגע להר סיני מדגישים את החיבור של הביטול עם המציאות, על דרך זה גם כן בנוגע לכאן. לכן האלטער רבי מציין את הפרשה, שזה מה שמדברים פה, שגם בהוויה שקשורה עם עניין של מציאות, עשה טבע משמר קדושה, צריך להיות חדור עם התנועה של ביטול, עם התנועה של ביטול וקבלת עול, שזה החיבור של הקבלת עול עם המציאות. שזה דרך אגב, עכשיו נמצאים בימים של כנס השלוחים. אז תמיד כל שנה כשהרבי היה מדבר על כנס השלוחים, אז הרבי היה מדבר על העניין של שליחות. כל העניין של שליח, מה הכוח של שליח? מה התפקיד של שליח? מה המהות של שליח? אז הנקודה הזאת, אז הרבי דיבר על זה הרבה פעמים והגיע לעניין של הר סיני, הביטול והמציאות בקשר לשלוחים. הרבי הרי תמיד מדבר שיש כמה דרגות בעניין של שליחות. אם המעשה מתייחס ל... אם רק המעשה זה של השליח, או גם... אני לא זוכר עכשיו את כל הדרגות של שליחות. אם המציאות של השליח נהיה כמו המשלח, אבל רק בנוגע לפרט הזה, או אם בכלל כל המציאות של השליח נהיה משלח, כמו מעשה, כמו מעשה ממש. אז יש בזה, והרבי חידש בזה דרגה. אה, הרבי

08:25 חידש בזה שתי עוד, עוד שתי דרגות. דרגה אחת הרבי חידש. אצל הרבי היה גם היסוד של הסוגיה של שליחות. אה, אם המעשה מתייחס לשליח או גם כן המציאות של השליח נהיה כמו המשלח. כל העניין הזה, זה חקירה של ר' יוסף ענגיל. ר' יוסף ענגיל בלקח טוב מביא שלוש דרגות, שלוש אופנים להסביר את העניין של שליחות. הרבי מוסיף דרגה רביעית. אה, מה שהרבי מוסיף תמיד היה הביאור של הרבי, זה שלא רק שהשליח, אה, שהשליח נהיה כאילו, כאילו המציאות של המשלח, אלא יותר מזה, ש-ש-שהשליח הוא עצמו המשלח. כאילו ביטול הרבה יותר גדול. הרבי מסביר את החילוק ביניהם. עכשיו בנוגע לכל העניין, שהשליח הוא עצמו המשלח. מה זאת אומרת? על דרך עבד? שכל מה שקנה עבד קנה רבו. זה לא הפשט שמצד שהעבד קונה, בגלל שהמציאות של העבד מתייחס למציאות של ה-, של ה-, של הרב. לכתחילה אין כאן עבד. לכתחילה העבד אין לו מציאות, זה רק עבד. אז הרבי דייק את העניין של שליחות, שהדרגה הכי גדולה בשליחות זה שהמציאות של השליח זה בכלל לא מציאות, זה רק עבד. אחרי זה בשנים האחרונות הרבי דיבר על דרגה חמישית. זה הרבי דיבר בשנים האחרונות ממש, או שנת תש"נ או שנת תשנ"א. לא זוכר עוד בשנים. בתקופה האחרונה הרבי חידש עניין חמישי בשליחות, הפוך מכל הדרגות. שיש את המציאות של השליח. תמיד מדברים על הביטול של השליח, אבל האמת היא שיש גם כן לאידך גיסא, יש את המציאות של השליח. והשליח צריך לדעת שדווקא הכוונה היא שהוא יהיה מציאות, ושהוא יתפוס את השליחות בגדרים שלו, במציאות שלו, שהוא יחשוב עם השכל שלו, עם המידה שלו

10:13 ועם הראש שלו, שהוא לבד יחשוב איך לעשות את הדברים, איך ל--, ושבמציאות שלו הוא יכוון לדעת המשלח. אז זה הפוך, זה התנועה של המציאות של המשלח. הרבי דיבר על זה בריש גלי בשנים האחרונות לקראת הרבי. אחד מההתוועדויות הרבי סיפר את הסיפור גם כן, זה היה בשנים האחרונות. אני לא זוכר עכשיו בדיוק מתי. הרבי סיפר את הסיפור של החסיד ההוא שהלך ברחוב אחרי ההתוועדות. היה סכנה ללכת ברחוב, כי אז היה ברוסיה, היה אסור ללכת ברחוב מאוחר בלילה. אז היה חסיד שהלך ברחוב אחרי קריאת שמע וזה, ואז השוטר שאל אותו, קטו אידיוט ברוסית, מי הולך ברחוב? והוא אמר, ביטול אידיוט, כן, שביטול הולך. אז הרבי הסביר שביטול הולך זה חיבור של שני הפכים. אם ביטול והולך, הולך זה מציאות. ביטול זה שלילת המציאות. ביטול. אם הוא ביטול אז איך הוא הולך? הרבי דייק בדיבור של החסיד שאמר ביטול אידיוט, כלשונו, שזה העניין שהביטול הולך. זה החיבור של המציאות והביטול. זאת אומרת שעל אדרבה, מצד גודל הביטול שלו, אז הוא בכלל לא, אז-אז-אז-אז-אז-אז הוא בתוקף המציאות. דווקא מצד גודל הביטול הוא לא מציאות כלל. אז כל המציאות שלו זה מציאות המשלח. אז אדרבה, מצד מציאות המשלח הוא הופך להיות למציאות, לא סתם מציאות, מציאות כפולה יותר. אז הוא יכול ללכת. על כל פנים, על דרך זה גם כאן מדברים, העניין של הסנה היה חיבור של המציאות והביטול. סתם זה דרך אגב, עברנו לעניין. הרבי מביא את זה כאן ברמז רק, שזה הסיבה למה הרבי כותב שזה וזו היא ראשית העבודה, שגם העניין של הביטול צריך לחדור גם בעבודה שקשורה עם העניין של מציאות. ממשיך

11:49 הלאה, הרבי הלאה וכותב: וברעיא מהימנא פרשת בהר דף קי"א עמוד ב'. יש לכם את זה? דף נ"ז. יש שורה מתחלת באמצע השורה: וברעיא מהימנא פרשת בהר דף קי"א עמוד ב'. כותב הזוהר שכל אדם צריך להיות בשתי בחינות ומדרגות. אז זה שמה כותב גם כן שכל בן אדם צריך שיהיה לו שתי דרגות, והן בחינת עבד ובחינת בן. יהודי צריך לעבוד את השם בשתי צורות, בצורה של עבד ובצורה של בן. אז מזה שהזוהר אומר שכל אדם צריך להיות אצלו שתי הדרגות, אז מכאן ראיה שתמיד צריך להיות עבודה של עבד. זאת אומרת, יראה. אם היינו חושבים שהעניין של עבד זה רק עניין של ראשית העבודה, רק בהתחלת העבודה, אז אם ככה בן אדם שאצלו יכול להיות עבודה באופן של בן, אז מה הוא צריך להיות עבד? בן אדם שהוא כבר נמצא בדרגה שהוא בן, יש לו התקשרות לאבא כמו בן לאבא. אז מה, מה הוא צריך להיות אצלו? מילא אחד שעדיין לא מרגיש כמו בן, אז לפחות הוא עובד את השם כמו עבד. אבל בן אדם שכבר הגיע לדרגה של בן, אז מה הוא צריך עבד? מזה שהזוהר אומר שכל אדם צריך להיות בשתי מדרגות, גם עבד וגם בן, מזה אנחנו אומרים ראיה. זו הראיה שהרבי מוכיח, שגם מכאן אנחנו רואים שהעניין של העבדות זה עניין הכרחי שחייב להיות. אפילו בן אדם שיש לו גם את המעלה של בן, צריך שיהיה לו גם את המעלה של עבד. אז מזה מובן שהמעלה של עבד זה עניין עיקרי שנוגע בכל הבחינות בעבודת השם, בבחינת עבד ובבחינת בן, שזה מה שאמרנו קודם שחייב להיות העניין של עבדות בכל הבחינות. ממשיך הלאה.

13:41 תראה, ואומר: ועבד, יש בזה בן שהוא גם כן עבד. איי, לכאורה יש דרגה כזאת ששמה הם כבר לא שתי דרגות. יש בחינה שהבן עצמו הוא כבר בבחינת עבד. יש בן שהוא בחינת עבד. בתורת החסידות מוסבר גם, הרבי כאן לא נכנס בזה באריכות, רק בקיצור. אבל יש בתורת החסידות מוסבר שיש דרגה כזאת. גם כן יש לזה מקום בזוהר, אבל איפה בדיוק? שיש דרגה כזאת שנקרא בן שהוא עבד? מה זאת אומרת בן שהוא עבד? בן שהוא עבד זה בן אדם כזה שאצלו הוא בבחינת בן. העבודה שלו היא במדרגה של בן, אבל הוא בן כזה מסור לאבא שלו, שכשהוא עובד את האבא שלו הוא עובד את האבא שלו עם ביטול של עבד. לא שיש לו בן ויש עבד כמו שני דברים. לא, זה שהעבודה שלו בתור בן, המסירות נפש שלו בתור בן, יש בזה גם את המעלה של עבד. זאת אומרת, בדרך כלל החילוק בין בן ועבד זה שבן זה אהבה ועבד זה יראה. זאת אומרת שהעבודה של בן, הקשר של בן ואבא, זה קשר של אהבה. וכשבן עושה בשביל האבא שלו, הוא עושה בגלל שהוא אוהב את אבא שלו, הוא אוהב את אבא שלו. אז מצד האהבה של הבן לאבא, אז הוא רוצה לעשות שהאבא שלו יהיה שמח, אז הוא עושה את הדברים של אבא. הגדר של עבודת הבן זה הגדר של עבודת האהבה. מה שאין כן הגדר של עבדות זה גדר של יראה. בדרך כלל העניין של עבד זה שהוא עבד כי אני חייב. הוא לא אוהב את האדון, אלא בגלל שהוא האדון שלו אז צריך לעשות מה שהאדון רוצה. הבחינה של בן שהוא עבד.

15:23 פירושו שההתקשרות שלו לאבא זה התקשרות כל כך עמוקה, זה חדר עמוק עמוק עד שהוא לא מחפש בכלל את המציאות שלו. זה לא מחפש את מה שהוא מרוויח מזה שהוא עושה את רצון האבא שלו. זה לא מצד גדר של אהבה בפשטות, אלא שהעבודה שלו לאבא שלו זה מסירות נפש. זאת אומרת שיש בזה את המעלה של הביטול של עבד. זה בן, אבל עם הביטול של עבד, עם המסירות נפש, הנחת עצמותו של עבד. הדוגמה שמובאת זה, זה מה שהרבי מביא לפני זה בפרק י': כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה ומסר גרמיה למיתא, שהבן כל כך מסור לאבא שלו. יש דרגה כזאת, ברא דאשתדל, בן שהוא כל כך מסור ונתון לאבא שלו שהוא מוכן למסור את נפשו בשביל אבא שלו גם כן. אז הבחינה הזאת זה בן שהוא עבד. זאת אומרת, הוא בן, אבל הוא בדרגת, בדיוק מדרגת העבד. אז ממילא יכול להיות דרגה כזאת. אז מה אתה אומר שראשית העבודה ועיקרה ושרשה צריך להיות דווקא עניין של עבד? ואתה על דרך זה שולל את העניין של הבן. הרבי דורש שצריך להיות דווקא עניין של עבדות, עבדות קבלת עול. הרי יכול להיות גם כן שאצלו העבודה תתחיל מבן דווקא, בן, אלא מה? הוא בן שהוא עבד. זו עבדות שקשורה עם העניין של בן, לא עבדות בתור עניין לעצמו, מה שדיברנו כאן בעת היות. אז זה על דרך זה מסביר פה שעבד, יש בן שהוא גם כן עבד, שהבן עצמו הוא בבחינת עבד. אז ממילא איך זה מתאים למה שאמרנו כאן לפני זה שצריך להיות עבד לבד, לא עבד בתור ניצוץ מהעניין של בן? אדרבה, היה צריך להיות דווקא עבדות.

17:06 אומר הרבי: הרי אי אפשר לבוא למדרגה זו בלי קדימת היראה עילאה. כדי להגיע לבחינה של בן שהוא עבד, שלמרות שהוא מקושר כמו בן ואבא, אף על פי כן הוא עובד כמו עבד, הפירוש הזה של בן שהוא עבד, ההסבר של בן שהוא עבד, זו דרגה כל כך גבוהה, שלזה צריך להיות קודם יראה עילאה. אפשר להגיע לכזה סוג של התקשרות, אפשר להגיע רק אחרי שהוא כבר היה במדרגה של יראה עילאה. זאת אומרת, צריכים בשביל זה ביטול עצום ביותר. אז ממילא כדי להגיע לזה צריך קודם כל לעבור את כל הדרגות שלפני זה. אי אפשר. אף אחד לא נולד עם בחינה של בן שהוא עבד. כדי להיות בן שהוא עבד צריכים קודם כל החינוך של יראה עילאה, וממילא צריך קודם כל החינוך של יראה תתאה כדי להגיע ליראה עילאה. אם אין יראה אין חכמה. אין חכמה, אין יראה. וממילא אז אכן גם זה שאצלו העבודה היא באופן של בן שהוא עבד, הרי לפני זה היה אצלו הקדמה של יראה שלפני זה. אז ממילא מובן שכל אחד צריך להתחיל: ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. נכון, כשהוא כבר מגיע לבחינה הזאת אחרי שהוא עבר את כל השלבים של יראה תתאה, יראה עילאה, ואז הוא הגיע למדרגה של בן שהוא עבד, אז גם בעבודה שלו יש תנועה של ביטול. יש לו בן ועבד ביחד, אבל זה כבר בשלימות העבודה. אבל כשכבר הגיע לשלב הזה, אחרי כל הדרגות של קודם. אבל העבודה הרגילה, מה שמדברים פה בספר של בינונים ואיך אנחנו צריכים להתחיל את העבודה, אז חייב להיות קודם כל התנועה של יראה, עבד. לא עבד שהוא בן, אלא עבד לבד, לא בן שהוא

18:40 עבד, אלא עבד מצד עצמו. כידוע ליהודי, זה מה שמספרים על אחד מהצדיקים. מי אמר את זה, אני כבר לא זוכר. כן, שלמרות שהוא למד... הבעל שם טוב, או לא זוכר, אחד מהבעל שם טוב ומישהו אחר. אחד מגדולי ישראל אמר שכשהוא, כשהוא, למרות שהוא לומד את כל הכוונות וכל העניינים וכל כוונות המצווה וכל הביאורים וכל הדברים, אבל כשמגיע לקיום המצווה, אז הוא מתייגע בעצמו שהעבודה של קיום המצוות תהיה מצד ״אשר קידשנו במצוותיו וציוונו״. אצלו קיום המצווה יהיה בביטול, קבלת עול של עבד פשוט. זאת אומרת, זאת אומרת, למרות שהיה לו רגש של אהבה ורגש של דבקות וכולי, אבל אצלו כל היגיעה שלו זה שקיום המצווה יהיה מצד, מצד, מצד העבדות, מצד הרגש של ביטול לקב"ה, ולא מצד שום רגש של אהבה וכולי. כאן צריכים להסביר ברור, שכן אפשר לעשות טעות כאן בפשט התניא. אז הרבי מרחיב את זה של יראה. אפשר לחשוב שכאן, לפי מה שלמדנו, משמע שאם בן אדם חסר לו קבלת עול ויראה, אז כל מה שהוא עושה זה לא שווה כלום. ככה אפשר לחשוב גם על התניא, שאם אין לי יראה וקבלת עול, אז כל ההווי שלי זה לא שייך בקדושה, כאילו שהמצוות לא שוות שום דבר. אפילו אם יהיה לי אהבת השם. ככה משמע מלשון של התניא, שאפילו אם יהיה לו אהבת השם, אבל אם לא יהיה לו יראה, אז זה לא פועל כלום. ככה משמע, וככה מלשון של הזוהר משמע. אף על פי כן, הרבי מדגיש שזה לא ככה כפשוטו. זה ברור שכשבן אדם מקיים מצווה, אפילו אם לא היה לו קבלת עול,

20:41 לא היה לו יראה, הוא קיים את המצווה. אז גם זה שווה. לכן אתה הולך למבצעים, אתה מניח תפילין עם יהודים, אתה לא מחכה שיהיה להם קבלת עול ויראה. וגם כן כל אחד עם עצמו: לא כל אחד, כל יום יש לו את התנועה של קבלת עול ויראה. אפילו אנחנו מקיימים הרבה פעמים מצוות בלי שום רגש, או לפעמים לא רק שאין רגש, יש אפילו לפעמים כוונות שזה לא בדיוק לשם השם, אינטרסים. אבל, כן, המצווה הוא קיים. למה יראה, לפי מה שלמדנו פה? אז אם חסר לך את העניין של יראה וקבלת עול, אז לא נמשך כל העניין. אז הרבי מסביר: באמת הפירוש הוא ככה. הרי בעצם, כמו שלמדנו כל הזמן, העניין של קבלת עול יש בטבע הנשמה. זה היראה טבעית מסתתרת בלב כל ישראל. בעצם יהודי יש לו קבלת עול, בפרט כמו הרמב"ם. ידוע שהרבי מביא תמיד שכל יהודי בעצם רוצה לעשות רצון אלוקים והוא לא רוצה למרוד בו. זאת אומרת, העניין של יראת שמיים זה טבעי אצל יהודי, יש לו את זה בטבע הנשמה. אלא מה? זה בהעלם. זה לא בגילוי. אז כשיהודי מקיים מצווה, אפילו שאין לו בזה שום כוונה ושום הרגש של קבלת עול ויראה, אבל כיוון שבעצם הרי הוא יהודי וממילא בעצם יש לו את היראת שמיים, אז ודאי שהמצווה היא מצווה והמצווה פועלת את הפעולה שלה. אלא מה? מכיוון שהקבלת עול והיראת שמיים הם בהעלם, שמור בפנים, אז גם כן מה שנמשך זה לא בגילוי. זה לא בגילוי כל כך. אז כשהזוהר אומר ״לית פולחנא בלא דחילו״, הוא מתכוון בגילוי, יהיה באופן שצריך להיות, שיאיר באופן של גילוי. אז זה, אבל עצם העניין של המצווה

22:27 ודאי יהיה, כמו שהרבי כותב בהלכות תלמוד תורה, שאפילו רשע גמור, שעליו כתוב ״מה לך לספר חוקי״, גם הוא צריך ללמוד תורה, אפילו כאילו, אפילו שהוא עדיין לא עשה תשובה, כי עצם המצווה מתקיים בכל אופן שהיא.