לקוטי אמרים תניא - פרק מ' - חלק ג

00:01 האדמו"ר מסביר כאן את החילוק בין ללמוד תורה עם אהבה ויראה, שזה נקרא תורה לשמה, שלומד תורה עם אהבה ויראה. אהבה ויראה פנימית או אהבה ויראה שכלית, אבל לומד תורה עם אהבה ויראה, או בן אדם שלומד תורה סתם בלי אהבה ויראה. וכפי שהסברנו בשיעור הקודם, אפילו אם הוא מכוון לעשות את זה מצוות המצווה, אבל הוא לא, אין לו בזה רגש של אהבה ויראה. הוא יודע שזו מצווה, אבל אין לו בזה עניין של רגש, של אהבה ויראה, לא אהבה ויראה פנימית ולא אהבה ויראה שכלית. הוא עושה את זה מצד רגילות, ש"הרגילות נעשה טבע שני". שזה עניין של רגילות. אז האדמו"ר מסביר, מה החילוק שמה? שאם חסרה לו אהבה ויראה, אפילו שהוא לומד לקיים מצוות, זה לא לשמה, זה גם כן לא שלא לשמה. אם לומד תורה סתם. אז באופן כזה אומר שהתורה ומצוות האלה עולים להיכלות ומדורים של יצירה ועשייה, ונבראים מהם אפילו מלאכים. ולא סתם מלאכים. מלאכים עם גוף ונפש. יש לו כוונה, רק שזו לא כוונה לשמה. אז ממילא נברא מזה גם כן גוף ונפש. אבל עם הספירות זה לא מתאחד? כי ספירות זה אלוקות. וכדי שהתורה ומצוות יעלו ויתאחדו עם הספירות של הקדוש ברוך הוא, עם הספירות שבעולם היצירה ועולם הבריאה, על זה צריך להיות עניין של כוונה של אהבה ויראה דווקא. זה היה הנקודה שהרב הסביר. אז כשיש לו את העניין של קיום מצווה, חסרה אהבה ויראה, אז אפילו שנבראים מזה מלאכים, אבל אפילו שזה עולה במדרגות והיכלות שלמעלה, אבל עם הספירות זה לא מתאחד. כדי שיתאחד עם הספירות האלה

02:05 צריך להיות דווקא תורה לשמה. זה היה הנקודה של זה קודם. לפני שממשיכים הלאה יש נקודה אחת שרציתי להסביר. סתם מילה אחת. האדמו"ר מזכיר כאן כמה פעמים בפרק הקודם וגם עכשיו העניין של היכלות. שיש למעלה היכלות. זה דבר שמוסבר בחסידות לא הרבה. תמיד כשמדברים על העולמות, מדברים על הספירות. אז מדברים על הספירות, על אורות, על כלים, על נשמות, על מלאכים. העניין של היכלות לא מדובר הרבה בחסידות. דווקא בקבלה כן מדובר הרבה. יש אפילו ספר שלם בקבלה, מדרש שנקרא פרקי היכלות. העניין של היכלות זה מדובר דווקא בקבלה, אבל בחסידות לא מוצאים הרבה עניין של היכלות. האדמו"ר מזכיר את זה כאן הרבה פעמים, אבל לא מסביר מה זה בדיוק ההגדרה של היכלות. יש קצת בחסידות על זה בקיצור ונקודה מסוימת רק. העניין של היכל, יש גם בעולם האצילות, יש היכלות. כל עולם ועולם יש, חוץ מהספירות של העולם וחוץ מהנשמות, חוץ מהמלאכים, יש מושג של היכל. ההגדרה של היכל זה משל כמובן, כן, כל הדברים הם משלים. אבל ההגדרה של היכל, מה זה ההגדרה של היכל? היכל זה מקום, שטח, ששם נמצאים דברים. זאת אומרת, ההיכל עצמו זה כאילו כביכול כמו כלי מסוים. כן, אבל גם לא כלי, כי ההיכל עצמו זה כמו בית. על בית אתה לא יכול להגיד שהבית הוא כלי, כי בית יכול להיות, בן אדם קטן יכול לחיות בבית גדול גם כן. כלי הרי פירושו שהכלי הוא לפי ערך האור והאור לפי ערך הכלי. זה פירוש כלי, כלי באמת כן, שהוא כלי פירושו שהוא מתאחד עם הדבר. היכל הכוונה שהוא יותר רחוק. זאת אומרת, שלאו דווקא. זאת, זאת אומרת, אם מדברים את

04:16 זה ברוחניות העניינים, היכל מדגיש יותר ריחוק. כאילו שיגיד שזה הדבר היותר נמוך שבעולם. זה לא הספירות וזה גם כן, זאת אומרת, ספירות זה אורות וכלים. זה גם כן לא הדברים שנמצאים שמה, נשמות, מלאכים. ההיכל זה כאילו המקום, השטח כביכול, ששם נמצאים הנשמות ומלאכים, ודרך ההיכל הם מקבלים קשר עם הספירות. כאילו נגיד, אולי נגיד את זה בצורה כזאת, שההיכל זה כאילו הממוצע. ההיכל זה כביכול כאילו הממוצע בין הספירות לנבראים של העולם. כל עולם ועולם יש את הספירות של העולם ויש את הנבראים של העולם, שהם הנשמות והמלאכים שנמצאים באותו עולם. ההיכל זה כביכול הממוצע. זה המקום ששם מתגלים כל מיני אורות, עניינים מהספירות, ומתקבלים, מתקבלים בהיכל הזה. על דרך משל, כמו שנגיד, זה מלך. שהמלך יש לו כל מיני חדרים, יש לו, יש לו, יש את כל מיני חדרים. חדר פלוני, חדר פלוני, ובכל חדר יש את הדברים ששייכים לחדר הזה. כמו שמסביר במשל של הבעל שם טוב, כשהאדם נכנס לחדר המלך, אז יש את החדר הראשון שיש שמה כל מיני אוצרות. יש את החדר השני, יש שמה עוד יותר אוצרות. חדר שלישי יש עוד יותר אוצרות. ועד כל פעם אתה מתקרב יותר לחדר המלך, אז יותר, יותר, יותר אוצרות, יותר דברים. אז החדרים, מה זה החדרים? החדר, החדר זה המקום שבו מתגלים עניינים ששייכים אל המלך. אז אנשים שנמצאים שמה הם מקבלים דרך החדר. זה כאילו שהחדר כאילו הממוצע כזה שעל ידו מתגלים. האוצרות עצמם זה לא החדר, ואלו שנמצאים באוצרות ומקבלים מהם זה גם כן לא החדר. החדר הוא כאילו המקום שבו מתגלים עניינים מהאוצרות, מקבלים. יש על זה, יש על זה

06:18 עוד משאלות מסוימות בחסידות. אבל כמובן, בחסידות מובן שלכן המילה היכל זה בגימטריה אדני. היכל בגימטריה אדני. כי מה זה השם אדני? השם אדני זה, זה שם ששייך לצמצום. שם ששייך לעולם כבר. כמו שהרב אומר בבית מנחה, השם אדני זה שם ששייך כבר לאדנות, שהוא אדון לכל הארץ. והיכל בגימטריה אדני. זאת אומרת שזה, אדני זה כלי להויה, זה דרגה יותר נמוכה. כתוב הויה בהיכל קדשו. אז מלבד כל הארץ יש הויה בהיכל קדשו. זאת אומרת ההיכל זה לא הויה. ההיכל זה כביכול כמו הכלי שבו מתגלה העניין של הויה. הויה, לפעמים כתוב שהיכל גם כן זה, זה הולך לספירת הבינה. נקודה בהיכל. יש, יש מילה ידועה בחסידות ושם הלשון זה נקודה בהיכל. כאילו הנקודה זה החכמה. הבינה נקראת היכל כי הוא הכלי ביחס לחכמה. אבל זה, זה בדרגות יותר גבוהות. בינה נקראת היכל לגבי חכמה או אדני נקרא היכל לגבי שם הויה. כאילו שהוא הכלי. אבל מדברים, ומגיעים לכל העולמות, אז בכל עולם ועולם ההיכל של העולם מתכוונים כאילו הגבול של העולם, השטח כביכול שבו נמצאים הנשמות והמלאכים, והם מקבלים במקום הזה את השפע והאור ששייכים לעולם הזה. אז זה מה שהרב אומר כאן, שעל תורה ומצוות, תורה ומצוות עולים להיכלות וגם הנשמה עולה להיכלות. אבל השאלה היא אם מגיע להשתלבות עם הספירות עצמם, אז זה צריך להיות גם אהבה ויראה. זה הנקודה שמסביר. נמשיך הלאה בפנים. אם אתם רוצים לעיין במראי מקומות, איפה שמוסבר קצת העניין של היכלות ועוד כמה פרטים שלא דיברנו עכשיו, זה במאמר של הרבי. יש בספר המאמרים, ד"ה בראשית ברא אלוקים. שם הרבי מסביר קצת יותר באריכות, יותר ממה שמוסבר

08:34 במקומות אחרים בעניין של היכלות. נמשיך הלאה בפנים. אבל תורה שלא לשמה. כן, יש לכם את זה? שורה המתחלת: אבל תורה. אבל תורה שלא לשמה ממש. מה אבל קורה כשבן אדם לומד תורה? באיזה אופן? הוא לומד תורה שלא לשמה ממש. מה זאת אומרת שלא לשמה ממש? הוא מסביר: כגון להיות תלמיד חכם. אדם לומד תורה עם מטרה צדדית. כאן זה כבר בעיה אחרת. כאן אנחנו מדברים כשהוא לומד תורה שלא לשמה. יש לו כבר כוונה דווקא שלא. לפני זה היה סתם. עכשיו מדובר שהוא לומד שלא לשמה ממש. כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא. כמו שהזכרנו, האלטער רבי לא מביא כאן דרגות יותר נמוכות, למרות שבגמרא מוזכר שלא לשמה גם לקנטר ולהתייהר בתורה. יש גם דרגות יותר נמוכות של שלא לשמה. לכאורה ולישיבה. אבל מכיוון שהאלטער רבי הוא ספר של בינונים, אז האלטער רבי לא יורד מדי נמוך. הוא משתמש עם הדוגמה היותר עדינה של שלא לשמה, שלומד כדי להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא. אינה עולה כלל למעלה אפילו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה. אז התורה הזאת לא עולה בכלל למעלה. זה לא אפילו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה, אלא נשארת למטה. ואילו מה זה? משום מדור הקליפות. תורה הזאת, מכיוון שהיה לו כוונה ששייכת לקליפה. להיות תלמיד חכם זה ישות. הישות שייכת לקליפה. אז ממילא מציאות התורה הזאת נשארת במקום איפה שהוא חשב. חשב עם טעם שלא לשמה, אז התורה נשארת למטה. ואילו מה זה? מדור הקליפות. כמו שהאלטער רבי אמר קודם בפרק ל"ט בסוף, שזה לפני שעושה תשובה. אחרי שעושה תשובה, בסוף כל סוף תורה זה תורה. יכול

10:27 להוציא את זה משם. זה מדור הקליפות. שכתוב בזוהר חלק ג', אנחנו אומרים את הזוהר, כן. וכמו שכתוב בזוהר חלק ג' דף ל"א עמוד ב' ודף קכ"א עמוד ב'. עיין שם, כתוב שמה: ההיא מלה סלקא ובקעא רקיעין כולי. כל מילה שבן אדם אומר, אז המילה הזאת עולה ובוקעת את הרקיעים. ואתער מה דאתער. מה שמתעורר, איתער טב. אם מתעורר איזה עניין טוב, זאת אומרת שהיה אצלו מילים של קדושה, שם שמיים, אז זה עושה פעולה טובה ואז זה עולה לדרגה שעושה השפעה טובה. ספירות וכולי, כמו שדיברנו קודם. אבל אם לא, אז זה ממשיך שמה אחרי זה שזה הולך לקליפות. עיין שם, ודף ק"ה עמוד א': מלה דאורייתא עביד מינה קלא. כל מילה של התורה נוצר מזה קול, וסליק כולי. ודף קס"ח עמוד ב' כתוב: קלין דאורייתא וצלותא בקעין. הרבי מוסיף שכאן חסר מילה סלקין או בקעין רקיעין. בכל מקום צריך להוסיף את המילה סלקין, שזה עולה, כי הדגש שהאלטער רבי רוצה להדגיש מהזוהר הזה, שמכאן רואים שכל התורה ומצוות, כל התורה ותפילה שהאדם לומד, זה עולה. יש בזה עלייה, זה עולה למעלה. השאלה היא אם זה מתאחד עם עשר ספירות או לא. אבל כל מילה של תורה או תפילה זה עולה. סלקין ובקעין רקיעין. זה שובר את המחיצות של הרקיע וזה עולה למעלה. הכל עולה, אבל השאלה אם זה עולה ומתאחד עם עשר ספירות או עולה ונשאר בהיכלות. פה זה מדובר כשהוא לומד תורה לשמה, שאז זה עולה ומתאחד עם עשר ספירות גופא עם הביטול והרצון, או על כל פנים סתם, שגם אז זה עולה, רק שנשאר בהיכלות כמו שאמרנו. אבל כשזה שלא לשמה אז

12:27 הקליפה, הכוונה שלא לשמו לא נותנת לו לעלות. והנקודה הזאת האלטער רבי כאן מקצר בזה, ואחר כך בקונטרס אחרון, ידוע שהרב כתב קונטרס אחרון. קונטרס אחרון. יש שמה ביאור. מי שמסתכל בקונטרס אחרון, בדרך כלל מגיע לקונטרס אחרון, אז יש שמה הרבה קבלה ומרומז. קשה להבין מה האלטער רבי אומר. כבר מגיע לקונטרס, אז קוראים את זה עם קבלת עול. אבל בקונטרס אחרון יש ארבעה פרקים שזה הכל ביאור על פרק מ' של תניא. האלטער רבי כותב בקונטרס אחרון על כמה פרקים בליקוטי אמרים חלק א', פרק מ'. ככה האלטער רבי דווקא נוהג. האלטער רבי אומר: עיין בליקוטי אמרים פרק מ'. ואז יש ארבעה פרקים שזה הכל ביאורים על העניין שהאלטער רבי מסביר פה בפרק מ'. הדבר הזה כותבים במכתב האחים, הבנים של האלטער רבי, בהסכמת בני המחבר. אז הם מספרים שהם מצאו. הם כותבים שיש בו קונטרס אחרון על איזה פרקים אשר כתב בעת חיבורו הספר ליקוטי אמרים, פלפול ועיון עמוק על מאמרי זוהר ועץ חיים שנראים כסותרים זה את זה, וברוח בינתו מיישבם כל דבר על אופניו שכתב בליקוטי אמרים. זה הבנים של האלטער רבי, בהסכמת בני המחבר, מספרים. זאת אומרת שהאלטער רבי, כשהוא כתב את הפרק הזה, אז יש בזה כל מיני סתירות שחלק מהם האלטער רבי כותב כאן בקיצור. האלטער רבי לא כותב שיש כאן סתירות. האלטער רבי רק כותב במרומז, אבל יש בזה פלפול שלם איך לתווך את זה עם כל מיני עניינים בקבלה, וכאן רואים את הגאונות העצומה של האלטער רבי בקבלה. רואים את זה בפרקים האלה. עכשיו האלטער רבי מתווך את כל הסתירות שיש בכל כתבי האר"י ז"ל.

14:31 ועץ חיים וזוהר וכל מיני דברים. איך שהדברים לא סותרים, כי בהשקפת העניינים יש ריבוי סתירות בסוגיה הזאת. סוגיות מאוד מסובכות, בנוגע לאיך כל דבר שבן אדם עושה כאן למטה. הרי אחד מיסודות הקבלה זה שכל דבר שבן אדם עושה למטה עושה רושם. זה הכלל. היסוד הוא זה. היסוד הוא שהזוהר מגלה, מן הסתם קבלה מגלה, שכל פעולה, כל מילה שבן אדם מדבר עושה רושם. מה זאת אומרת עושה רושם? זאת אומרת שיש בזה איזו פעולה למעלה. בעצם זה רמז גם בפרקי אבות: ״וכל מעשיך בספר נכתבים״. בפרקי אבות זה נראה כאילו משהו. מה פירוש ״בספר נכתבים״? על פי קבלה פירושו שכל דבר שאני עושה זה נצחי, וכל מילה שאני מדבר זה נצחי. וזאת אומרת שזה באיזשהו מקום עולה ונשאר שמה, גם דברים טובים וגם דברים רעים. השאלה היא איפה זה נשאר. כאן אנחנו מדברים בנוגע לתורה, כן? יש בזה איכות גבוהה. גם בנוגע לדברים בטלים, לשון הרע וכל מיני דברים, כל הדברים. השאלה היא בנוגע לתורה. יש כאן סתירות. אז האלטער רבי מסביר. אז כאן האלטער רבי מדבר בכללות על שלושה אופנים. כאן בשלושה אופנים. יש תורה לשמה, שזה עולה למעלה ומתאחד אפילו עם העשר ספירות של אלוקות ממש עצמן. יש תורה סתם, שזה עולה להיכלות ומדורין גם של יצירה ועשייה. תלוי אם זה תורה, אם זה מצוות: תורה יצירה, מצוות עשייה, אבל רק להיכלות ומדורין, מזה מלאכים. ויש תורה שלא לשמה, שאפילו שזה בוקע רקיעים, אבל זה נשאר כאן למטה. ואילו מהעשייה ואילו מהקליפות. כי על ידי הכוונה שלא לשמה אז זה עושה שלא יכול לעלות למעלה. אבל רק פה.

16:18 אני לא, לא, אני עכשיו לא הולך לחזור על מה שהרב מסביר שם בקונטרס אחרון. אם מישהו רוצה, שיסתכל לבד מה כתוב שמה ושישבור את הראש, כאילו להבין מה הרב רוצה להסביר שמה. אבל שתי נקודות שסתם זה מעניין לספר מה שהרב מדבר שמה. נקודה אחת זה הסברה מעניינת שהרב כותב בקונטרס אחרון. מה באמת ההסברה בזה שהכל תלוי באיזו כוונה הבן אדם לומד? אם זה עם אהבה ויראה, זה ספירות. אם זה בלי אהבה ויראה, זה בהיכלות. אם זה בכוונה שלא לשמה, אלא סתם לתחום, אז זה נכנס לקליפות. אז אני אומר עליו כזה. האדמו"ר אומר שמכיוון שהכוונה זה כמו, הכוונה זה כמו הנפש של המעשה ודיבור. כוונה, מחשבה ודיבור זה כמו נפש וגוף. הכוונה זה כמו החיות של הדבר, זה הנפש של הדבר. כן. אז כשבן אדם עושה פעולה מסוימת או מדבר דיבור מסוים, הדיבור זה גוף, זה מילים. ההרגש שיש לו בשעה שהוא מדבר את המילים האלה, איזו כוונה שיש לו בזה, זה כאילו המנוע, הנשמה של המילים האלה. אז אם הנשמה של המילים האלה זה אהבה ויראה, זה אלוקות, אז זה מעלה, הכוונה מעלה את המילים לספירות של אלוקות. אם זה לא אלוקות, סתם כמו שאמרנו, אז זה מעלה אותו לעולם, אבל רק לחיצוניות. להיכלות, ששם המלאכים. אם זה קליפה, אז הכוונה, שזה הנפש, מחזיק אותו, לא נותן. המילים עצמן רוצות לעלות. זה מילים של תורה. זה בעצם מצד האותיות. הרי זה אותיות של תורה ומצוות. אז האותיות האלה הן אותיות קדושות. תורה זה רעיון של כל אחד. מצווה זה מצוות של הקדוש ברוך הוא. אבל המנוע שיש פה, המנוע של זה הנפש, החיות. זה חיות.

18:14 שקשור עם קליפה. אז החיות שלו נשאר בקליפה, כאילו מחזיק את המילים. הוא לא נותן להם לעלות, הוא מחזיק אותם במקום קליפה ולא נותן להם לעלות למקום שהם רוצים לעלות אליהם, להתחבר עם העליונות. ולכן, מכיוון שהאותיות הם בעצמם אותיות של קדושה, ברגע שהוא עושה תשובה הוא מוציא את האותיות ומעלה אותן לקדושה. זה סתם ביאור שהרב מוסיף, נקודה מסוימת בהסבר העניין למה הכוונה משנה לאיזה עולם, לאיזה מקום, לאיזה דרגה כל דבר עולה או לא עולה, יורד. זה ביאור אחד. עוד ביאור, הרבי מסביר שמה בנוגע לתורה ותפילה. שמשמע שתורה סתם עולה להיכלות, כמו שאמרנו עכשיו, ובנוגע לתפילה אומר שאם התפילה זה שלא לשמה, לא שלא לשמה, אם הוא בתפילה לא מכוון, תפילה בלי כוונה, אפילו כשאין לו כוונה שלא לשמה, אז משמע שזה יורד, שזה, זה, שזה נשאר למטה, שזה לא עולה. כאילו משמע שתורה עולה אפילו שלא בכוונה, תפילה לא עולה. שמה החילוק ביניהם, תורה ותפילה? מה ישנו? אז תראה אומר ביאור מאוד מעניין. הוא אומר פשוט ככה: כשאתה לומד תורה אתה מבין מה שאתה לומד. אתה לומד תורה, אתה מבין. אלא מה חסר לך? כוונה של אהבה ויראה? חסר לך הרגש שאתה לומד תורה כדי להתקשר לאלוקות. אבל עצם הפשט שאתה לומד, אתה לומד. אתה מבין מה שאתה לומד. כי אם מדברים על בן אדם שלא מבין מה שהוא לומד, הרי לא יוצא מצוות תלמוד תורה. הרי העניין שם זה להבין. אם אדם לומד וקורא מילים ולא מבין, אז הוא בכלל לא לומד. אז מצד מילים הוא לא חסר. הוא לומד, הוא מבין מה שהוא לומד, אלא מה חסר לו?

20:01 רגש של אהבה ויראה. אז לכן, מכיוון שסוף כל סוף כוונה בתורה יש לו, אז התורה הזאת עולה. מה שאין כן תפילה שלא בכוונה. מה זאת אומרת תפילה שלא בכוונה? שהוא חושב מחשבות זרות. זה לא רק שהוא מבין מה שהוא מתפלל, רק שחסר לו אהבה ויראה. כשאחד מתפלל תפילה ואין לו רגש ואהבה, פירושו של דבר הוא אומר את המילים והוא לא חושב פירוש המילים, חושב על הציפורים ועל הפרחים. הוא חושב, חושב מחשבות זרות, ולכן זה נשאר למטה. אז תראה בעצם את החילוק הזה בין מה פירוש תורה שלא בכוונה ותפילה שלא בכוונה. טוב, נמשיך הלאה בפנים. וכמו שכתוב בזוהר על הפסוק: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". אומר הזוהר על הפסוק הזה, כן, שלמה המלך אומר בקהלת: איזה תועלת יש ליגיעה של בן אדם שמתייגע מתחת לשמש? בפשטות, הכוונה שלו, הוא אומר, שלמה המלך החכם מכל אדם הגיע למסקנה שכל היגיעות שבן אדם מתייגע בעולם הזה, היגיעות והטרחות, הפרנסה, כל הדברים האלה, אין בזה שום תועלת. "מה יתרון לאדם?" אין בזה שום תועלת. זה המשך לכל ה... לכל מה ששלמה המלך מספר לנו בקהלת, שהכל זה הבל הבלים. "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל". שום דבר לא שווה, הכל בלוף. "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". אומר הזוהר חידוש נפלא: "אפילו עמלא דאורייתא אי עביד בגין יקריה וכו'". מה אומר הזוהר? כדי להבין מה שאומר הזוהר, צריך להבין קודם כל מה שכתוב בגמרא. כל התרגום של הגמרא זה היה. אז זה אומר שאפילו העמל של תורה, אם הוא עושה את

21:54 זה בשביל כבוד עצמו, הוא לומד תורה כדי שהוא יהיה תלמיד חכם, כדי שהוא יהיה ראש ישיבה וכיוצא בזה, הוא עושה את זה בשביל הכבוד שלו, אז התורה הזאת נשארת מתחת לשמש. מה הביאור של הזוהר? אז קודם לפני זה צריכים לדעת מה כתוב בגמרא. הגמרא במסכת שבת. הגמרא אומרת שכתוב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". אז הגמרא אומרת שהכוונה זה עמלו של עולם. יש כאלה שיודעים את זה מהשיר של אחד מהמשוררים של היום, ר' אברהם פריד או ר' חיים דוד. יש שיר: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, עמלו של עולם". כן, ויש עמלה של תורה. זה הגמרא. ברוך השם, בזכות, בזכות המנגנים האלה יש כאלה שלא יודעים, יש להם, יודעים כמה מאמרי חז"ל. כן. אז הגמרא אומרת, כן, שמה ששלמה המלך אומר שאין תועלת לעמול תחת השמש, הגמרא מסבירה מה פירוש תחת השמש. שתחת השמש הכוונה ענייני עולם הזה. אבל תורה זה למעלה מהשמש. אז זה רש"י מסביר שעמלה של תורה למעלה מן השמש, ואת עולם הזה, שמש מתכוונים כאילו הדבר הכי גבוה שיש בכוכבים, כאילו. תחת השמש הכוונה כל הדברים שקשורים עם העולם. אז עמלו של עולם, שזה מתחת השמש, על זה אומר שלמה המלך מה יתרון. אבל עמלו של תורה, שתורה זה למעלה מן השמש, אז שם ודאי שיש. זה אומרת הגמרא. אז הזוהר אומר יותר, יותר מזה. אפילו בעמלו של תורה, אומר הזוהר, גם בזה יש חילוק. שאם התורה זה לשמה, לומד תורה בכוונה של אהבה ויראה להידבק בקב"ה, אז התורה הזאת למעלה מן השמש, וזה כן, זה יתרון. אבל אם לומד תורה שלא לשמה

23:53 בגין יקריה זה נקרא גם כן מתחת השמש, וזה לא עולה למעלה מן השמש. וזה מה שהוא מביא כאן, שאפילו העניין של תורה, אפילו עמלא דאורייתא. זאת אומרת, אפילו הגמרא אומרת עמלה של תורה זה מעל השמש. אז זה מוסיף יותר מזה: אפילו עמלא דאורייתא, אי עביד בגין יקריה, אז זה גם כן לא הולך למעלה מן השמש. מה פירוש לא הולך למעלה מן השמש? הכוונה שזה נשאר כאן למטה, לפי מה שמסביר כאן. זה מה שזה נשאר כאן למטה בעולם העשייה. זה הפירוש לפי מה שהתורה מסביר כאן, העניין של זהו שכתוב: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. אבל תראה, ... גם כן בגמרא: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. הגמרא אומרת לשון כזה, אשרי מי שבא לכאן, אני מדבר על הגן עדן. הגמרא אומרת, מגיע לגן עדן: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. מה זאת אומרת? בפשטות זה אומר שבן אדם שלמד תורה בעולם הזה, אומרים: אתה מגיע לגן עדן. אם לא למדת כלום, אז אין מה לתת לך בגן עדן. כל העניין של גן עדן, כך פשט מבאר העניין, וגם החסידות מסביר העניין, שהגן עדן, בן אדם מגלים לו סודות התורה מהתורה שלמד בעולם הזה. אז בעולם הזה לומד נגלה, כשמגיע לגן עדן מגלים לו את הפנימי של הנגלה, כמו שמובא במאמרים של פ"ז. למדנו כל העניין של שבועות, כל המאמרים של עכשיו. כן, שבועות זה כל העניין שיש את התורה בכל הדרגות. תרצון רצילת תרצון. חושב ביד. יש גן עדן. אז אדם לומד נגלה כאן למטה, כשמגיע למעלה, אז מגלים לו את הפנימיות של העניין, איך שזה למעלה. זה אשרי מי שבא לכאן ותלמודו

25:45 בידו. כשיש לך תלמוד בידו, יש לך תורה בידיים שלך, ואז אתה מגיע למעלה ומגלים לך את הסוד של התלמוד. אבל תראה, מוסיף כאן נקודה אחרת שנגיע, מה שנגיע לכאן. זהו שכל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. פירוש אדמו"ר הזקן מוסיף כאן נקודה נוספת לפירוש שלא נשאר למטה בעולם הזה. הכוונה, מה הכוונה שבא לכאן, תלמודו בידו? הכוונה היא לא רק עצם העניין שלמד נגלה בעולם הזה, אלא שלמד את זה באופן כזה שלא נשאר למטה. תלמודו בידו. מה הדיוק בידו? הדיוק בידו זה שהתורה עלתה יחד איתו, כי אם הוא למד תורה, למד הרבה נגלה, אבל זה היה באופן שלמד את זה שלא לשמה, אז אין לו את התלמוד בידו, ונשאר בעולם הזה. הנשמה הולכת לגן עדן, התורה לא עולה יחד איתו כי הוא למד תורה שלא לשמה, אז זה לא עוזר שום דבר. אבל מה שאין כן תלמודו בידו, בידו, הכוונה היא שלמד תורה לשמה. ואז, כשהנשמה עולה בגן עדן עם התורה הזאת, התורה עולה יחד איתו. ואז אשרי, בגלל שאז הוא יכול לקבל את כל הגילויים והסודות שמגלים לו על ידי התורה שלמד בעולם הזה. בחסידות יש גם כן ביאור נוסף מיוחד: תלמודו בידו, שבידו הכוונה לזה שיש לו גם כן עניין של אהבה ויראה. זה הדיוק בידו, יד. מה הקשר בידו? תלמוד במוח, תלמוד בראש. למה בידו דווקא? כי ידיים זה חסד וגבורה. ידיים זה הולך על מידות. תלמודו בידו פירושו שיש לו גם את אהבה ויראה בלימוד. זה קשור עם ידו. לפעמים כתוב שזה ידו. זה גם כן עניין של תלמוד ולימוד. האופן הב' זה תורה לשמה. זה כשהתורה מביא אותו גם

27:35 כן לידי מעשה. בפרט, עכשיו יש סיפור קצר. זה שהבעל שם טוב בספרים. סיפור ידוע שהבעל שם טוב פעם נכנס לבית המדרש, איפה זה היה כתוב? איפה זה היה, בברוד? היה שם סדר, תלמידי חכמים גדולים ישבו למדו. הבעל שם טוב אמר: האוויר פה מלא עם תורה. האוויר פה מלא עם תורה. אחרי זה שאלו את הבעל שם טוב: איך זה כאלו שבחים? מה פתאום הם זכו לכאלו שבח? הבעל שם טוב אמר שהכוונה שלו הייתה שכשלומדים תורה לשמה אז התורה עולה למעלה. אבל מכיוון שכאן לומדים תורה שלא לשמה, אז כל התורה נשאר כאן למטה, וממילא האוויר שם מלא עם תורה. זה מלא עם תורה בגלל שהתורה נשאר, ולמעשה זה לא עלה. הם לא, הם לא מעלים את התורה למעלה כמו שצריך.