לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ח - חלק א

00:00 והנה בכל הנ"ל יובן היטב פסק הלכה ערוכה בתלמוד ופוסקים: דהרהור לאו כדיבור דמי. ימשיך האדמו"ר שלפי כל מה שדיברנו בפרק ל"ז מובן מה שלמדנו, מובן פסק הלכה שבן אדם רק מהרהר לבד לא יוצא ידי חובה. אם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלב לבד, בכל כוח כוונתו, לא יוצא ידי חובתו. צריך לחזור ולקרות. צריך עוד פעם לקרוא, כי העיקר זה הדיבור. וכן בברכת המזון דאורייתא, ושאר ברכות דרבנן ובתפילה. אז ההלכה היא שצריך דווקא להגיד את זה בדיבור. אם מצד אחד אומרים שהוא כיוון את כל הכוונות והוא לא אמר בדיבור, לא יצא ידי חובתו. מצד שני אומרים: אם הוציא בשפתיו ולא כיוון ליבו, אם הוא אמר רק את הדיבור והיה חסר לו בכוונה, יוצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור, לבד מפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של תפילת שמונה עשרה, כדאיתא בראש פרק ב' בברכות: עד כאן מצוות כוונה, מכאן ואילך מצוות קריאה וכו'. אז רואים כאן שמצד אחד, אם אחד מכוון את כל הכוונות, אפילו הכוונות הכי נעלות, אבל הוא לא הוריד את זה בדיבור, אז לא קיים מצווה. לעומת זאת, הוא אמר את הדיבור אפילו שלא כיוון את כל הכוונות. אז יש חלקים מסוימים בתפילה ובברכות שגם בלי הכוונה יצא ידי חובתו, למרות שיש פרטים ששם כן הכוונה מעכבת. מה אבל אנחנו רואים מזה? שהדיבור, יש לזה יותר חשיבות מעצם הכוונה. ולכאורה מה ההבנה בזה? מה אתה לומד מזה? העיקר העניין של תפילה, זה תפילה, זה עבודה שבלב, צריך שיהיה דיבור. אז מה, אם חסר לו רגש הלב? הוא אומר את המילים, מה, אתה ילד וזה? אז כפי שהסברנו קודם, שעיקר

02:09 העניין בקיום המצווה, מה זה העניין של דירה בתחתונים? בירור התחתון, בירור הגוף ונפש הבהמית. אז מכיוון שדיבור, שם זה עיקר העניין של הבירור, כי שם בפה, עם מה שהוא מוציא את זה בפה, אז הוא מברר את הגוף, נפש הבהמית. אז מכיוון שבתפילה ובלימוד יש את הדיבור, יש את העניין של בירור, לכן זה העיקר. לכן שמים יותר בהלכה את הדגש על המעשה של הדבר יותר מעצם הכוונה. אבל עכשיו בהמשך הוא מסביר שאף על פי כן הכוונה נוגעת גם כן, ואדרבה, מצווה וכוונתה כגוף ונשמה, שהכוונה גם כן נוגעת. זה הסיפור עם הצמח צדק, שהצמח צדק היה... הרבי מספר את זה בלקוטי שיחות. סיפור עם הצמח צדק שהיו שני מוהלים והייתה שאלה מי לבחור: מוהל שיודע לעשות את הברית יותר טוב, אבל לא יודע את הכוונות, פשוט זה לא היה אולי חסיד, לא יודע מה זה היה. לעומת זאת היה מוהל שהיה יהודי חסידי וכל מיני עניינים, אבל היה חסר לו באקספרינציה, איך אומרים, בלעשות את הדברים בגשמיות בפועל. אז הצמח צדק אמר: העיקר מי שיודע לחתוך, ער קען גוט שניידן. לא, לא משנה כאן הכוונות, אלא העיקר מי שיודע לחתוך טוב, זה צריך להיות העניין פה. למה? כי עשייה לעילא. אז זה הרבי מסביר בשיחה, שזה כל החידוש של מתן תורה. זה כל הנקודה שמסביר כאן בתניא. מכיוון שנוגע מעשה פה על דירה בתחתונים, זה התחדש במתן תורה והמעשה הוא עיקר. דווקא במעשה כאן נמצא הכוונה של עצם הדירה בתחתונים, ולכן כשהמעשה יכול לעשות יותר טוב, אפילו שבכוונה חסר לו, זה העיקר, זה המעשה בפועל. אבל אם כן, מדברים בעבודה בין אב לשודד.

03:50 מסביר בהמשך אז כמובן שאם הוא יעשה רק מעשה ולא יעשה כוונה, אז יהיה חסר בזה. אז זה כגוף ולנשמה, צריך להיות גם כוונה. כמו שהסברנו לפני זה, עכשיו הרבי מסביר את זה יותר בפרוטרוט שגם הכוונה היא חלק מהתכלית של דירה בתחתונים, כי גם הכוונה נוגעת, אבל להגיע לעניין של דירה בתחתונים, אז המעשה הוא עיקר.