לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ז - חלק י"ג

00:00 בסוף הפרק כאן האלטער רבי מדבר על המעלה של לימוד התורה דווקא. שבלימוד התורה, אף על פי שמצד העניין של דירה בתחתונים אמרנו שעיקר זה דווקא קיום המצוות, מה זה? אבל מצד העניין של התקשרות הנפש, ההתקשרות של הבן אדם עם הקדוש ברוך הוא, אז אדרבה, דווקא בלימוד התורה שמה עיקר ההתקשרות של הנפש עם אלוקות. כי בלימוד התורה שמה מאיר אור גדול מאוד מאור אין סוף. ואף על פי כן, כמו שמסיים כאן בסוף, שזה נקרא קורא בתורה. שעל ידי התורה הוא קורא כביכול לקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שבעניין של לימוד התורה, אז הבן אדם מתאחד עם הקדוש ברוך הוא בעצמו. הוא קורא כביכול לקדוש ברוך הוא להיות איתו בצוותא חדא, כבן הקורא לאביו כך גם הקורא לחבירו. כן, וזה הפירוש קורא בתורה. הוא קורא לקדוש ברוך הוא על ידי התורה. אז אם כן, בעניין של תפילה למשל אומרים שזה כמו, אה, זה נקרא ״קרוב ה׳ לכל קוראיו״, אבל זה לא ״יקראוהו באמת״. אז העניין של ״יקראוהו באמת״ זה דווקא על ידי התורה, כי שמה נמצא העצם. נמשיך כאן באלטער רבי, למטה לסוף. חוזרים ממש בשתי השורות האחרונות. אחרי שהאלטער רבי מסביר את העניין הזה. האלטער רבי מביא גם כן שכשקוראים לקדוש ברוך הוא לא בתורה, אז כמו בן אדם שקורא סתם ככה, צועק אבא, אבא. אבל זה חסר, שמה הוא לא מביא על ידי זה, הוא לא מתקשר עם העצם. דווקא בלימוד התורה אז זה קורא בשמך. שמה נמצא הקדוש ברוך הוא בעצמו. מה, מה ההסברה בזה? הוא מסיים בסוף כאן. אז זה בעצם האלטער רבי מסביר את זה יותר טוב בהמשך התניא, בסוף פרק מ׳ נראה לי.

01:58 האלטער רבי מביא את המשל כמו בן אדם שעומד וצועק מים, מים. שם הוא אומר דוגמה אחרת. תראה ההבדל בין תפילה, תפילה לבד, תפילה בלי תורה זה כמו בן אדם שעומד רחוק מהמים והוא צועק. הוא נמצא קרוב למים ויש מים, הוא צמא, הוא צועק מים, מים. אז אומר שהנביא אומר ״הוי כל צמא לכו למים״. מים זה הולך על התורה. מה הנביא מחדש כאן? ״הוי כל צמא״. אם מדברים על כל צמא מדברים לא על צמא למים גשמיים. מדברים על צמא לתורה, לא? אז אם הוא צמא לתורה, אז מה הנביא צריך להגיד לו? ״הוי כל צמא לכו למים״. מה הוא מחדש לו? הוי, שילך לשתות. הוא רואה מים, הוא צמא, הוא ישתה. אבל הפשט הוא ש״הוי כל צמא״ פירושו בן אדם שצמא לאלוקות. הוא צמא לאלוקות אז עומד בתפילה והוא מתבונן, וההתבוננות והגמנו סביה, וזה מעורר בעצמו רגש של אהבה וכולי. אז אליו אומר הנביא: ״הוי כל צמא״, אתה באמת צמא לאלוקות. אז אל תצעק סתם אבא, אבא. כן, מים, מים. אתה צמא לאלוקות? תשתה את המים. ולשתות את המים פירושו ללמוד. אז התפילה עצמה זה רק הצעקה אבא, אבא. אבל אם אתה באמת רוצה לרוות ממש, להתחבר עם זה באמת, להביא את הקדוש ברוך הוא אליך, אז אתה צריך לשתות מים בפנים. זאת אומרת העניין של לימוד התורה דווקא. וזה הפשט. זה המעלה שיש בלימוד התורה שעל ידי זה מביאים את הקדוש ברוך הוא, הבן אדם מביא את הקדוש ברוך הוא אליו. ממשיך האלטער רבי ואומר: ״ומזה יבין המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בשעת עסק התורה״, כמו שכתוב לעיל פרק כ״ג. מהנקודה הזאת, אז הבן אדם

03:50 שיתבונן בזה ובעניין הזה, אז זה יעורר אצל הבן אדם יראה גדולה בשעה שהוא עוסק בתורה. האלטער רבי מציין לעיל פרק כ״ג. זאת אומרת האלטער רבי אומר כאן שכשבן אדם מתבונן בנקודה הזאת וגודל העילוי, גדלות הפלא של לימוד התורה, שעל ידי לימוד התורה הבן אדם קורא אל הקדוש ברוך הוא והוא מתחבר עם הקדוש ברוך הוא בעצמו. אז יש כאן התגלות עצמית של אין סוף. העצם של הקדוש ברוך הוא מתגלה בו, מתגלה אליו על ידי לימוד התורה. אז זה יעורר אצל האדם שילמד את התורה באופן של יראה גדולה, שבשעה שהוא לומד יש לו יראה גדולה לקדוש ברוך הוא. מה פירוש יראה גדולה? יראה גדולה זה יראה עילאה. יש ביראה הרי ידוע שיש שתי דרגות ביראה. בכללות יש הרבה דרגות ביראה, אבל בכללות מדברים על יראה של שתי דרגות. יש יראה תתאה, שזה יראת חטא. היראה הזאת זה הקדמה לקיום המצווה. זה לפני כל העניינים. זה היראה הבסיסית הראשונה. על זה האלטער רבי יגיד אחרי זה בפרק מ״א. תראה שצריך להביא את זה לזיכרון מתמיד, ראשית העבודה ועיקרה ושורשה. זה היראה שלפני כל העבודה. זה יראה פשוטה ובסיסית, יראת חטא. יש אבל יראה גדולה שזה יראה עילאה, שזה היראה שזה בתכלית של השלימות בעבודת ה׳. שהיראה עילאה זה כבר כשמאיר אצלו עניין של ההארה הגדולה של אין סוף, נרגש אצלו לא רק העניין הבסיסי שהקדוש ברוך הוא מלך וצריכים לשמור מה שהוא אומר, אלא מה שנרגש אצלו זה כבר הפלא של אין סוף, הגדלות של הקדוש ברוך הוא, הרוממות שלו, וזה מעורר אצל האדם רגש של בושה, של התבטלות לאין סוף שנמצא פה, מול הכבוד של הקדוש ברוך הוא. זה נקרא יראה גדולה, יראה

05:37 אלוה. אז זה אומר האלטער רבי שעל ידי ההסבר של מה שאומרים כאן במעלת לימוד התורה, שבתורה יש המשכת אין סוף, ולא המשכת אין סוף, אלא כביכול יש לנו את הקדוש ברוך הוא בעצמו על ידי התורה. אז זה יעורר אצל האדם יראה גדולה בשעה שעוסק בתורה. בכללות הרי ידוע בחסידות, וזה האלטער רבי מציין כאן לפרק כ"ג. בפרק כ"ג האלטער רבי דיבר על אותה נקודה. בפרק כ"ג, שם רואים שהאלטער רבי מדבר גם כן על אותה נקודה, אבל אף על פי כן, כמו שהרבי מסביר כאן, יש מהרבי כאן הערה, והרבי מסביר שיש חילוק גדול בין פרק כ"ג לפרק ל"ז. בפרק כ"ג אנחנו רואים שהאלטער רבי מדבר שם על עניין שזה כמעט מאוד דומה. מה האלטער רבי מסביר שם? האלטער רבי מסביר מה ההבדל בין תורה למצוות, ושם גם כן האלטער רבי מסביר קצת אחרת ממה שלומדים כאן בפרק ל"ז. בכלל, דרך אגב, עניין ההבדל בין תורה למצוות נמצא בתניא שלוש פעמים. הביאור תורה ומצוות יש בתניא בשלושה מקומות. יש בפרק ד' ו-ה', שם האלטער רבי מסביר באריכות כל העניין של תורה ומצוות, ושם האלטער רבי מסביר את המעלה שיש במצוות על תורה והמעלה שיש בתורה על מצוות. פרק ד' ו-ה', יש בפרק כ"ג ויש כאן בפרק ל"ז, ל"ז, מ"ח, בפרקים האלה. כן, זה שלוש פעמים בתניא שהאלטער רבי מזכיר את כל העניין של תורה ומצוות. מה יותר גבוה? תורה ומצוות. מה יותר נעלה? פרט אחד זה, פרט אחד זה. בכלל צריך איזו סוגיה שצריכים להבין אותה. זה עניין מאוד יסודי לדעת את כל הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא על ידי תורה ומצוות. מה החילוקים ביניהם. יש

07:23 גם כן בליקוטי שיחות. כולם יודעים שבשיחה של הרבי יש גם כן אריכות מאוד גדולה על זה. הרבי גם כן בונה את הסוגיה הזאת באופן מאוד נפלא. על כל פנים, נגיע לענייננו. מה כתוב בפרק כ"ג? בפרק כ"ג האלטער רבי מסביר שהחילוק בין תורה למצווה זה שמצוות נקראים איברים דמלכא. רמ"ח פיקודין רמ"ח איברים דמלכא. זה כתוב בנוגע למצוות. מה שאין כן בנוגע לתורה הלשון הוא אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. זאת אומרת שבתורה יש לשון יותר חזק. על מצוות אומרים רמ"ח איברים דמלכא. איברים זה גם כן דבר נפלא. כמו שהאיברים מחוברים לגמרי עם הנפש. באיברים אנחנו יודעים, מיד כשעולה ברצון הנפש, שהאיברים עם הנפש יש להם התאחדות, לבוש המיוחד. הגוף עם הנפש זה דבר אחד, עד כדי כך שהנפש, הגוף לא עושה שום פעולה בלי, בלי הנפש, ומיד שעולה ברצון הנפש להניע, אז מיד הגוף מתנענע, זה הולך תכף ומיד בלי זמן ובלי ציווי. זה מראה שהגוף בטל לגמרי לנפש. אותו דבר גם כן המצווה זה רצון העליון, זה בטל גם כן לקדוש ברוך הוא, לכן זה נקרא איברים. אבל סוף כל סוף איברים זה לא הנפש. זה מיוחד עם הנפש, זה מחובר עם הנפש, אבל האיבר זה מציאות. האיבר זה דבר, גוף ונפש זה שני דברים אחרים, זה אין ערוך, זה נפש רוחנית, זה גוף גשמי. אלא מה? כשהנפש מתחברת עם הגוף זה כמו דבר אחד, אבל בעצם מציאות זה שני דברים. על דרך זה גם כן מצווה. מצווה בעצם זה דבר, זה פעולה. פעולה בעולם. אלא מה? פעולה הזאת זה בטל לרצון העליון. אז האיברים למטה. מה שאין כן תורה, אומר האלטער רבי, על תורה אומרים אורייתא

09:14 וקודשא בריך הוא כולא חד. זה לא פעולה שאני עושה בעולם ביחס לרצון העליון, אלא זה עצמו רצון העליון. תורה פירושו הוא רצון העליון. אני מדבר על רצון— אני, אני מדבר, זה, זה מה שאני מדבר, זה רצון העליון. זה החכמה, זה רצון של הקדוש ברוך הוא, זה האור של התורה. לכן על תורה אומרים אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. מראה את זה, מסביר את זה באריכות, שלכן הייחוד בלימוד התורה זה יותר גדול מכל המצוות, מצד הפרט הזה ששמה נמצא רצון העליון עצמו, שזה יותר גדול אפילו מעבודת התפילה, יראה. לכן יש באותו רגע גם כן, שלכן תורה תורתו אומנותו, אז הוא פטור מתפילה, כי, כי הייחוד שבתורה יותר גבוה מהייחוד של תפילה. ואחרי כל הביאור הזה מסיים האלטער רבי בפרק כ"ג ואומר, שלכן כשאדם מתבונן בזה, יהיה לו יראה גדולה. זה מה שהרבי אומר גם כן, אותו נקודה. שאדם מתבונן בעניין הזה... יוכל להמשיך עליו יראה גדולה בעסק התורה. אדם מתבונן שכשלומד תורה אז כל המציאות שלו מיוחדת ממש בתכלית הייחוד עם אור אין סוף, רצון העליון, שכל העולמות בטלים לגמרי לגבי רצון העליון, והוא יכול ללמוד תורה ולהתחבר עם רצון העליון, יהיה, בשעת לימוד התורה, אז זה יפול עליו יראה גדולה מאוד. זה האלטער רבי פרק כ"ג. מה איתך ההבדל? אז הרבי אומר שאם מתבוננים יש חילוק מאוד גדול. למרות שהאלטער רבי אומר כמו שכתוב בפרק כ"ג, מציין את זה, אף על פי כן יש, יש, יש כאן הוספה. זה מובן בפשטות, כי אם לא אז מה האלטער רבי היה צריך להגיד את זה. כן? אז האלטער רבי הרי בא להוסיף כאן משהו.

10:58 אז הוא אומר שהרבי אומר, הרבי אומר פשט ככה, שלפני זה כל המעלה של תורה בפרק כ"ג לגבי מצווה זה בנוגע לעניין של רצון. מצווה זה פעולה, זה מעשה, זה איבר, כן? שאיבר שבטל אל הרצון. אבל זה איבר, מה שאין כן בתורה זה הרצון עצמו. אבל סוף כל סוף זה רצון העניין. זה עניין של רצון, זה עניין של גילוי, עניין של המשכה. כאן אז הרבי מחדש משהו יותר עמוק. קורא בשמו, קורא לקדוש ברוך הוא. בלימוד התורה אתה קורא לקדוש ברוך הוא בעצמו, לא רק רצון. רצון, עם כל המעלה שיש ברצון, אבל סוף כל סוף רצון זה כבר גם כן המשכה. רצון זה המשכה של הנפש, זה לא הנפש עצמו. על דרך זה למעלה, רצון זה, זה הרצונות של הקדוש ברוך הוא. יש אבל הבעל רצון שלמעלה מרצון. וכאן אז הרבי מחדש שאדם לומד עניינים בתורה שיש לו נוגע לסיפורו, אז זה קורא בשמו, כבן הקורא להוריו, שאתה קורא לאבא שלך, אז אתה קורא לא רק לרצון של אבא שלך. אתה קורא לאבא עצמו, אתה רוצה שאבא יהיה איתך. על דרך זה קורא לחבירו. אז אם ככה, כאן זה דבר הרבה יותר נעלה. כאן הפירוש הוא שההתקשרות בלימוד התורה זה לא רק עם הרצון של העניין, אלא עם העניין עצמו, עם הקדוש ברוך הוא עצמו, בעל הרצון עצמו. זה מה שנמשך מהתורה. וממילא מובן שהיראה היא הרבה יותר גדולה. ודאי שאם בן אדם מתבונן שבלימוד התורה נמצא הרצון העליון, אז זה יפעל עליו יראה, כי גם רצון זה גם מאוד גבוה. רצון זה סובב כל עלמין, וסובב כל עלמין זה בלי גבול וכולי גם.

12:41 כל זה כתוב גם לגבי סובב כל עלמין. אז לכן גם זה פועל יראה גדולה, יראה עילאה, כמו שאומר שמה. אבל אף על פי כן זה סוף כל סוף עדיין דרגה בסדר השתלשלות, זה רק גילוי. סובב כל עלמין זה גם גילוי. וכשאתה מתבונן בתורה שכאן זה כבן הקורא להוריו, שהקדוש ברוך הוא בעצמו נמצא פה, לא רק הרצון שלו, הוא בעצמו נמצא בתורה, אז ודאי שהבחינה דיראה שיהיה על ידי זה, היראה תהיה יראה הרבה יותר גדולה. אה, אם ככה, שואל הרבי לכאורה, למה האלטער רבי מציין, אומר כמו שכתוב לעיל בפרק כ"ג? הרי זה לא כמו שכתוב לעיל, זה באותו חלק, אומרים ככה. זאת אומרת, פרק כ"ג דיבר עניין אחר, כאן הוא מדבר סוד הרבה יותר נעלה. אז הרבי אומר שהפשט ״כמו שכתוב לעיל בפרק כ"ג״ הוא מתכוון רק לכללות העניין, לא לפרט העניין. כמו שכתוב לעיל בפרק כ"ג בנוגע לכללות העניין. שמה? שללימוד התורה צריך להיות באופן של יראה גדולה. כללות העניין, שללימוד התורה צריך להיות באופן של יראה גדולה. והיראה שבלימוד התורה זה יותר נעלה אפילו מקיום המצוות. שני הפרטים האלה זה כבר הוא הסביר בפרק כ"ג: שבתורה צריך יראה גדולה, ושהיראה הגדולה נובעת מההתבוננות בזה גופא, מעלה יתרה על המצוות. אז זה כמו שכתוב בפרק כ"ג. אבל בנוגע לפרט ההתבוננות, ההתבוננות שמדובר כאן בפרק ל"ז זה הרבה יותר נעלה ממה שדיבר לפני זה. עכשיו אבל נשאלת שאלה כללית כאן. מה זה בכלל נוגע לענייננו בתניא? למה האלטער רבי בכלל מביא את העניין כאן? מה זה נוגע לפה כל העסק הזה של יראה גדולה? זה בכלל לא המשך העניין, זה בכלל לא

14:25 שייך. הרבי הרי כאן בתניא מנסה להסביר לנו את העניין של לעשות, מעלה של הבינוני, שעיקר של הבינוני זה עניין של עשיית המצוות, שזה תכלית יחודו יתברך למטה. ועל זה הוא הסביר פרק ל"ה, ל"ו, ל"ז כל העניין של דירה בתחתונים, שלפי זה מובן שלמרות שהבינוני לא מנצח את היצר הרע לגמרי, אף על פי כן מצד הכוונה של דירה בתחתונים, אז אדרבה זה התכלית, מעשה. לכן הבינוני צריך, לא צריך להרגיש רע מזה שהוא לא הופך את כל המציאות שלו לפנימית, כי עיקר העניין של זה עשיית מעשה בפועל, מעשים טובים, וזה נהיה על ידי מחשבה, לבוש, מחשבת מעשה, מעשה בפועל, מעשה המצוות. זה היה כל הערך של הפרק. אלא מה, האלטער רבי כאן סיים ואמר שצריך להיות גם תורה. ואדרבה יש מעלה בתורה על מצוות, גם זה נוגע להבנה של הבינוני. מה אבל נוגע? כי לדעת זה מעלה בתורה, מעלה במצוות, מה שהסברנו כבר בשורות. אבל מה נוגע כאן לסוף? נוגע ליראה. מה הוא מוסיף ומה הוא מוסיף את הנקודה הזאת? אז השאלה הזאת הרבי שואל בעצם בפרק כ"ג. ולכן אותו ביאור שהרבי אומר שמה אפשר להגיד גם פה. פרק כ"ג הרבי שואל אותה שאלה, למה האלטער רבי שמה גם כן לא מובן מה נכנס שמה כל העניין של יראה, כל העניין הזה. אז הרבי אומר שמה פשט, שמכיוון שהאלטער רבי רוצה להסביר לנו את העניין של ״כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו״, לא רק על העשייה. סוף כל סוף הרי בפסוק כתוב גם ״בלבבך״. זאת אומרת שדורשים מהבינוני הרי לא רק העניין של מעשה בפועל, אלא דורשים מהבינוני שמעשה בפועל יהיה עם הלב, בלבבך. בלבבך

16:01 זה עניין של אהבה ויראה. אז לכן גם כן האלטער רבי גם כן מוסיף שהעניין הזה פועל יראה. זאת אומרת, האלטער רבי רוצה להגיד שמכיוון שדורשים מהבינוני שיהיה אצלו גם בלבבך, בלבבך זה אהבה ויראה, אז האדמו"ר אומר לו שאם אתה תתבונן במעלת לימוד התורה וקיום המצוות, אז זה יעזור לך ביראה, שיהיה לך יראה עילאה. ובמילא גם כן הפעולה של מעשה המצווה באופן שבלבבך תהיה גם כן יותר בשלימות. על דרך זה גם פה. יכול להיות שכאן האדמו"ר מסביר כל אריכות הפרק בפרקים, בעיקר מה לעשות דירה בתחתונים, מה לעשות מעשה. אבל אף על פי כן, הרי סוף כל סוף הרי מצד הכוונה של דירה בתחתונים נגיע לא רק שיהיה מעשה, אלא שהמעשה יהיה דירה, כמו שדיברנו בשיעורים קודמים, שלא רק שיהיה דירה בתחתונים, ושהדירה תהיה דירה של אור. דירה כזאת שיהיה בגילוי הקדוש ברוך הוא שמה. שזה על ידי זה שהעבודה זה לא רק מעשה יבש בלי חיים, אלא אדרבה צריכים לעשות שהמעשה יהיה עם חיים, עם רגש, עם אהבה ויראה. ולכן האדמו"ר מוסיף פה שהידיעה של מי הוא המצווה זה יעשה שיהיה יראה עילאה, וממילא יראה יותר גדולה, אז ממילא גם כן החיים שלו במעשה יהיו באופן יותר נאה. יש סיפור מהבעל שם טוב והמגיד ממזריטש. הרבי סיפר את זה גם כן כמה פעמים, שהמגיד ממזריטש הגיע פעם ראשונה לבעל שם טוב. זה לקח הרבה זמן. הבעל שם טוב ניסה כל מיני אופנים למשוך את המגיד ממזריטש אליו. והוא לא, הוא לא הצליח. כל מיני דברים, עשה כל מיני חוכמות, עד שבסוף הבעל שם טוב שכנע את המגיד והוא הגיע. אבל כשהמגיד

18:56 הגיע סוף כל סוף לבעל שם טוב. יש איזה כמה וכמה סיפורים. הבעל שם טוב הבטיח לו שהוא ירפא אותו, אבל המגיד היה לו, היה לו מחלה ברגל. היה לו רגל אחת יותר גדולה מהשנייה. הוא היה כל החיים שלו היה, איך אומרים? חילר, רנגלץ, צולע. תראה, הוא היה הולך עם קביים. זה ידוע. המגיד הלך עם קביים כל החיים. הבעל שם טוב אמר שהוא ירפא אותו. היה כמה וכמה סיפורים. אבל בסוף המגיד הגיע לבעל שם טוב. והיה איתו בשבת וכו'. בסוף המגיד לא כל כך התפעל והוא רצה לחזור. אחרי שהמגיד חזר אז הבעל שם טוב קרא למגיד, הכניס אותו בכלל לחדר, ואז הוא למשל לקח איזה, אם אני לא טועה בסיפור זה היה ספר עץ חיים, ספר של רב חיים ויטאל, של קבלה, עץ חיים. הוא אמר לו שיגיד לו פשט, שיביא לו פשט. איך אתה לומד פשט בקטע הזה, בדף הזה? אז המגיד התחיל להגיד פשט איך שהוא לומד. המגיד כבר היה גדול, יהודי מאוד נעלה. עוד לפני שהגיע לבעל שם טוב היה בן אדם גאון בנגלה, בקבלה והכל. בכל אופן אז המגיד אמר לבעל שם טוב איך הוא פשט בעניין. אז אחרי שהוא גמר להסביר, אז הבעל שם טוב אמר לו שהפשט שהוא אומר הוא אומר זה ריכטיג, זה נכון, אבל ככה לא לומדים. תשתדל ללמוד. נו, אז המגיד אומר לו, נו תגיד לי אתה איך לומדים? אז הבעל שם טוב לקח והוא התחיל ללמוד את אותו פרק, אותו קטע, והוא התחיל ללמוד את זה עם התלהבות מאוד גדולה. הבעל שם טוב התחיל ללמוד את זה, אבל למד את זה עם התלהבות, עם חיות מאוד גדולה, ואז פתאום המגיד התחיל

20:59 להזדעזע, כך אומרים. מרוב פחד, והרגיש איך שכל מילה שהבעל שם טוב קורא, אז כל הדברים כאילו מול העין הוא ראה את זה. לא רק שהוא שומע את זה מהספר, אלא שהוא רואה את זה מול העיניים שלו. הכל התגלה לו כאילו מול מול הפנים של הבעל שם טוב. אמר רב פייבל'ה[?]. אז הוא פשוט הרגיש שזה ממש הוא ראה את זה בעיניים שלו. הכל הכל התגלה לו. ואז הוא נהיה חסיד של ה-, אז באותו רגע הוא החליט להתקשר לבעל שם טוב. המגיד אמר אז שאז הוא הרגיש מה שהיהודים הרגישו בשעת מתן תורה, כי זה היה ההרגש שהיה בעת מתן תורה על הר סיני. אז ההרגש הזה הוא הרגיש בשעת זה. הרי כשיהודים היו בהר סיני אז הם שמעו מהקדוש ברוך הוא "אנכי ה' אלוהיך", אמרו עשרת הדיברות. הרי ידוע השאלה, עשרת הדיברות זה דברים פשוטים. מה כתוב עליהם בספר? היה כתוב שבני ישראל אחרי עשרת הדיברות, אז כתוב שמה "וכל העם רואים את הקולות וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". מה קרה שם? אז זה לא מה אמר. זאת אומרת, הם הרגישו את הקדוש ברוך הוא, את העצמות שנמצאת בין הקרן לעובי. והם ראו את הקדוש ברוך הוא דרך המילים. הם לא ראו "לא תגנוב, לא תגנוב". אסור לגנוב, אסור לגנוב, אסור לגנוב. אין מה להתפעל מזה. זה דבר פשוט. אבל כשרואים בלא תגנוב את העצמות שנמצאת בלא תגנוב, את הקדוש ברוך הוא שנמצא בלא תגנוב, אז זה משהו אחר לגמרי. הקדוש ברוך הוא שנמצא פה. אז דרך זה המגיד אמר שמה שהוא הרגיש כשהבעל שם טוב לומד, אז הוא הרגיש בלימוד הזה שכאן נמצא, כאן נמצא הר סיני. הקדוש ברוך הוא עצמו אומר את

22:57 המילים האלה, וזה גרם אצל, אצל המגיד שנהיה חסיד מהבעל שם טוב. אז זה העניין של להתעסק בלימוד התורה באופן של יראה עילאה. נו, כמובן שאנחנו לא שייכים לדרגות האלה, אבל לפחות מדברים על זה. לומדים על זה. יודעים שיש כזה עניין. אז לפחות ללמוד תורה מצד יראת שמיים פשוטה. לא מדברים על יראה עילאה, יראת גדלות, אבל לפחות שבעל לימוד התורה יש לו קצת דרך ארץ. קצת ללמוד עם פשטות, בלי הכאות. ללמוד תורה דרך ארץ, ודרך ארץ זה כלפי הלימוד. שבשעה שלומד שלא יוצא להכניס את החומרי שלו, את הפשטות שלו וגם כן לא וכו'. כי עוד אין הבנה שכל אחד אחד יודע שלמידת התורה מיראת שמיים זה לימוד אחר לגמרי.