לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ז - חלק ג

00:01 דובר 1 תרמז שורה מסכלס, אה, שונג וחיים כח. כאן אנחנו עומדים. אז הרבי מסביר פה את העניין של שכר מצווה מצווה. שהמצווה, המצווה עצמה היא זאת שמביאה את השכר. מה היא השכר מצווה? השכר מצווה זה הגילוי שיהיה לעתיד לבוא, שיתגלה האין סוף בעצמו בלי שום לבוש כאן למטה בעולם הזה הגשמי. איך מגיעים לזה? אז מגיעים לזה דרך המצווה. למה? כי המצווה זה עצמו כל העניין. מה העניין של המצווה? מצווה פירושו שהאדם לוקח דבר שהיה נמצא בעולם הקליפות כי היה מקבל חיות מקליפה, קליפת נוגה. מדברים כאן על דבר המותר שאפשר להעלות אותו. אם זה לא רצוי אז אי אפשר להעלות אותו. אבל דבר המותר שיש לו את היכולת להתעלות. אבל עד ש-- עד שאדם עשה מצווה זה היה מקבל חיות, יניקה מקליפת נוגה, ועל ידי שאדם מקיים בזה מצווה אז הוא מוציא את החיות שהיה עד עכשיו קשור עם הקליפה, והוא מקשר את החיות הזאת עם רצונו של הקדוש ברוך הוא ומקשר את זה עם הקדוש ברוך הוא עצמו שאין שם שום הסתרות. למה אין הסתרות? כי זה מה שהשם רצה. הקדוש ברוך הוא רצה את האתרוג הזה. הקדוש ברוך הוא רצה את המעות האלו שייתן לצדקה. ואדרבא, וממילא יוצא שהחפצה הזאת שעד עכשיו, עד לפני רגע, זה היה נמצא בעולם של קליפה. עכשיו זה התקשר עם רצונו של הקדוש ברוך הוא. וזה גופא יהיה הגילוי של משיח, שמשיח יבוא, שיתגלה ה-ה-אין סוף, ה-הקדוש ברוך הוא בתוך, בתוך העולם הגשמי. ממשיך האדמו"ר. זה בנוגע לחפצה של המצווה. כמו שהאדמו"ר הביא כאן שלוש דוגמאות, מצווה מהצומח, מהחי ומהדומם: קלף של תפילין או מעות של צדקה או עניין

02:13 דובר 1 של אתרוג ש-- אתרוג שצומח, שלא הולך. אז זה כל מצוות מעשיות, החפצה של המצווה. עכשיו האדמו"ר ממשיך ומסביר מה קורה בנוגע לבן אדם שעושה את המצווה. הוא אומר האדמו"ר: וכח נפש החיונית, גם בנוגע לגברא שמקיים את המצווה, גם שם יש את העניין של החיבור של התחתון עם הקדוש ברוך הוא, עם רצונו. וכח נפש החיונית שבגוף האדם המקיים המצווה מתלבש גם כן בעשיה זו. כשאדם הרי מנענע את הלולב, האתרוג, הרי הוא לוקח כח, כח שהם שייכים לנפש הבהמית. ואת הכח האלה, פשוט מדברים על הכח הפיזיים, הכח הגשמי, האנרגיה, האנרגיה, הכוחות הגשמיים שאדם משתמש עם זה לכל עניין העולם הזה. הוא לוקח את הכוחות האלה ועם הכוח הזה הוא מנענע את הלולב או מכניס את המעות לצדקה או כותב את התפילין, כי הרי זה עושה פעולה של מעשה המצווה. אז הרי לוקח כח של נפש הבהמית. זאת אומרת כח של קליפה, ואת הכח האלה הוא מקשר את זה עם המצווה. מתלבש גם כן בעשיה זו ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצווה שהיא רצונו. זה בורא-- הדבר הזה עולה מהקליפה ונכלל במצווה, שרצונו ברוך הוא בטל באין סוף ברוך הוא, נהיה דבר אחד, מתבטל באור של הקדוש ברוך הוא. אז ככה יוצא שבשעה שאדם מקיים מצווה אז שני עניינים יש כאן. יש את החפצה של הגשמי, הדומם צומח חי, שהולך יוצא מהקליפה ומתחבר עם רצונו. ויש גם כן את החפצה, גוף נפש הבהמית של הבן אדם שמקיים את המצווה, שגם זה יוצא מהקליפה ונכלל באין סוף. וממילא בשני הדברים האלה נהיה כאן עניין של דירה בתחתונים. זה בנוגע למצוות מעשיות. מצוות שקשורים עם מעשה, שזה בעצם רוב

04:16 דובר 1 המצוות, של מצוות מעשיות. אתרוג, תפילין, מזוזה וכו', מצוות שקשורים למעשה. מעשה בפועל. וממשיך האדמו"ר. עכשיו האדמו"ר בא להמשיך ולהגיע למצוות כאלה שלכאורה אין בהם חפץ גשמי, שלכאורה נשאלת השאלה: מצוות, שאם כל המטרה זה העניין הזה שמדברים פה של דירה בתחתונים, זה לקחת את הגשמי ולעשות אותו, לעשות עם זה, לקשר את זה עם רצונו, זה כל התאווה של הקב"ה, דירה בתחתונים, לעשות את הגשמי. מה עושים עם כל המצוות האלה שלכאורה אין בהם חפץ גשמי? ממשיך האדמו"ר ואומר: וגם במצוות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפילה וכיוצא בהן. מה עם המצוות האלה שלכאורה הן בעיקרן מצוות רוחניות? תלמוד תורה? הרי לכאורה מה המצווה של תלמוד תורה? המצווה של תלמוד תורה זה מצווה של ידיעה, ידיעה והשגה זה עניין רוחני, עניין של הבנה והשגה. ועל דרך זה קריאת שמע. המצווה של קריאת שמע זה העניין של קבלת עול מלכות שמיים או עניין של אחדות השם. זה גם כן, זה מצוות שקשורים עם אמונה, עם דעת, עם הבנה, עם עניינים כאלה, או אפילו עניין של אהבת השם. זאת אומרת כל מיני עניינים שקשורים עם רגש הלב, עם התבוננות במוח של דברים רוחניים. ותפילה, גם כן, כל העניין של תפילה זה עניין של, של תחנונים ובקשות, שזה גם כן כל מיני עניינים שלכאורה אין כאן שום חפץ גשמי שהם מקיימים עם זה את המצווה. אומר האדמו"ר: וגם במצוות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפילה וכיוצא בהן, אף שאין הן בעשייה גשמית ממש, אף על פי שאין כאן פעולה גשמית עם חפץ גשמי שתחת ממשלת קליפת נוגה. לכאורה אין כאן, הבן אדם לא מתעסק כאן עם שום חפץ של עולם הזה הגשמי של

06:13 דובר 1 קליפה זה כל כולו לכאורה עבודה בקדושה, התבוננות ורגש, כל מיני דברים עם הנפש האלוקית. לכאורה אין כאן שום עניין של קליפה. מסביר האדמו"ר: מכל מקום קיימא לן הרהור לאו כדיבור דמי. אחרי זה שהבן אדם יחשוב את העניין של אחדות השם והוא לא יגיד את המילים שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. או בן אדם שיחשוב על העניין של תפילה ולא יוציא את המילים בפה. על כל פנים, בפרט בקריאת שמע, שם המצווה של דיבור, דיברת בו, אם הוא לא יוציא את המילים בדיבור. על דרך זה גם כן לגבי תפילה. אפילו שהוא היה מכוון את כל הכוונה של תפילה, אם הוא לא מביא את זה בדיבור, אז הוא לא קיים את העניין. על פי הלכה חייב להיות שהבן אדם, את המצווה, ישתמש גם כן עם כוח הדיבור. קיימא לן הרהור לאו כדיבור דמי, הרהור לבד לא יוצא ידי חובה. צריך להוציא את זה בדיבור, ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו. אז צריך להיות ביטוי בדיבור ובפה, וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה. העניין של עקימת שפתיים זה שהבן אדם משתמש עם השפתיים שלו כדי להגיד קריאת שמע ותפילה ותהילים ותורה. אז זה כבר נחשב למעשה של הגוף. הבן אדם עושה כאן פעולה של מעשה. ככה גם על פי הלכה, עקימת שפתיו הוי מעשה. הגמרא אומרת בנוגע להלכה שהמחמר אחר בהמתו בשבת הוא חייב. הגמרא שואלת למה הוא חייב, הרי הוא לא עשה שום מעשה. אז יש את העניין שהוא, שהדיבור עצמו, עקימת שפתיו, זה שהוא מדבר לבהמה וזה עושה אותה שהיא תלך. אז הגמרא אומרת שמשם יש את העניין שעצם העקימת שפתיים ועצם זה

08:05 דובר 1 שהוא מעקם את השפתיים זה נחשב למעשה. מעשה זוטא, אבל זה מעשה, עקימת שפתיו הוי מעשה. כי ממילא האלטער רבי רוצה להגיד כאן שגם במצוות האלה יש כאן גם כן פעולה עם הגוף, בנפש הבהמית. אה, סליחה, יש כאן גם כן פעולה בעניין של קליפה. מה הייתה השאלה של האלטער רבי? שלכאורה קריאת שמע, תפילה ותורה הם מצוות רוחניות, וממילא איפה כאן העניין של דירה בתחתונים? העניין של בירור-- בירור התח-- בתחתונים. אז האלטער רבי מתרץ שמה? שמעשה הדיבור, כיוון שעל פי הלכה מקיים את המצווה רק כשמוציא את זה בפה, אז מעשה הדיבור זה נחשב לעניין של בירור נפש הבהמית. כי אי אפשר לנפש האלוקית לבד בלי שפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים, כי אם על ידי נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש. כדי שבן אדם יוכל להוציא את האותיות האלה בפה, אז הוא צריך להשתמש עם איברים גשמיים, שהאיברים הגשמיים, כדי שיוכלו לעשות תנועות, הם צריכים את הנפש הבהמית. וממילא יש כאן גם כן נפש של הקליפה. הכוחות שהבן אדם צריך להשתמש כדי לדבר, אז זה גם כן עניין של כוח של נפש הבהמית. שהכוחות האלה אדם משתמש בשביל להגיד את המילים של התפילה והתורה, וממילא יש כאן גם כן בירור של הגשמי. זה שהאלטער רבי אומר כאן שפתיים, פה ולשון ושיניים, זה האלטער רבי רוצה ל-ל-להביא כאן את כל המוצאות. הרי ידוע שהאותיות של האלף־בית מתחלקות לחמישה מוצאות. אז מה, כאן האלטער רבי מביא ארבע מוצאות, אבל בפה נכללים שתיים. זה שפתיים, יש כאן לשון ושיניים, ואחרי זה יש-- מה חסר? יש שפתיים, לשון, שיניים, ואחרי זה יש חיך ויש גרון. אז החיך והגרון

10:04 דובר 1 האלטער רבי כולל את זה בעניין של הפה. למה? אחרי זה הם רוצים להגיד שהגרון והחיך זה כאילו הכל-- זה כאילו כללות הפה. מה שאין כן השפתיים, הלשון והשיניים הם, הם, הם דברים נוספים שיש בהם. אז לכן האלטער רבי מזכיר אותם בנפרד. איך שיהיה, האלטער רבי רוצה להדגיש כאן את כל הכלים שאדם צריך להשתמש כדי, כדי, אה, כדי לדבר, שבזה יש את העניין של בירור נפש הבהמית. עכשיו השאלה כאן, מה כאן האלטער רבי שואל ומה הוא מתרץ? בפשטות לכאורה הרבי אומר כאן דבר פשוט: האלטער רבי שאל, לכאורה תורה ותפילה וקריאת שמע הן לא מצוות מעשיות? מה האלטער רבי, ומה האלטער רבי מתרץ? יש כאן גם כן את העניין שהוא משתמש עם הפה, וממילא זה כן נחשב למצוות מעשיות. מה הסברה כאן?... כאילו מה, מה, מה היה? מה זה כל השקלא וטריא של האלטער רבי ומה התירוץ? יש כאן עניין עמוק מאוד, חידוש נפלא שהאלטער רבי מחדש כאן בעניין של המצוות האלה. מה החידוש? בדרך כלל איך שלומדים פשט בכל הספרים, כך בכל מיני ספרים שמדברים. למשל יש ספר ידוע, ספר החינוך, שהוא מדבר על כל מיני מצוות. בפשטות, כשלומדים פשט, הרי זה בדיוק להפך ממה שהאלטער רבי אומר כאן. בפשטות, איך שלומדים פשט, כשמדברים על מצוות רוחניות, אז העיקר זה המצווה הרוחנית, החלק הרוחני של המצווה. פשט זה ככה, זה מובן. מצוות קריאת שמע, נגיד למשל מצוות קריאת שמע, בפשט זה מצווה רוחנית. זה מצווה של אדם, כמו שכתוב בספר החינוך שישנן מצוות תמידיות. אה, ידוע שישנן שישה מצוות תמידיות שאדם מקיים את זה עשרים וארבע שעות ביום.

11:53 דובר 1 איזה מצוות זה? אמונת השם, ידיעת השם, אהבת השם, אהבת השם, יראת השם והעניין של לא תתור. יש שש מצוות שזה מצוות שבן אדם צריך לקיים אותם עשרים וארבע שעות. כן, איפה נמצאים כל המצוות האלה? בקריאת שמע. קריאת שמע זה הזמן שבן אדם מתבונן בכל הדברים האלה. שם מדובר על אהבת השם, על אמונת השם, על יראת השם. הכל כתוב שמה. אז זה הזמן שבן אדם אומר-- אז ידוע שכתוב בספר החינוך, הוא כותב, ולמה? הוא כותב את זה בנוגע לכל מיני מצוות, בנוגע לתפילה, בנוגע לקריאת שמע, בנוגע לבית המקדש, בנוגע לריבוי מצוות. כותב הספר החינוך: למה הקדוש ברוך הוא ציווה כל מיני מצוות כאלה? מה המטרה של כל המצוות האלה? אז יש בספר החינוך, יש לו לשון ידוע שהוא אומר: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". סתם שמעתי פעם את הסגנון הזה. "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". מה זאת אומרת? הטבע של בן אדם זה שכשאדם, למשל, ראובן ושמעון, שני אנשים. אני לא אוהב אותו. ראובן אומר שהוא לא אוהב את שמעון, לא אוהב אותו. מה, אתה יכול להכריח אותו לאהוב? אתה לא יכול להכריח את הבן אדם לאהוב. אבל מה? אתה יכול להגיד לו: תעשה פעולות, תעשה הרבה פעולות, תעשה הרבה טובות, תדבר אליו, תעשה. אז על ידי ריבוי פעולות, סוף כל סוף יתעורר אצלך רגש הלב. ככה זה טבע האדם. כן? אז זה הפירוש "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". ובמילא לכן, על ידי שבן אדם כל יום מתפלל, כל יום קריאת שמע, כל יום אני אעשה כל מיני דברים, אדם עושה ריבוי פעולות, אז על ידי הפעולות האלה הלב שלו מתעורר על ידי זה גם, וסוף

13:41 דובר 1 סוף מתעורר אצלו הלב. מה משמע מזה? אז מזה משמע מספר החינוך, על היסוד הזה משמע שבעצם מה נוגע כאן? הדיבור של המצווה של קריאת שמע? לא. מה שנוגע כאן זה הרגש של קריאת שמע. זה בעיקר העניין של קריאת שמע, מה זה עניין רוחני. וזה שאומרים שצריכים להגיד את הקריאת שמע, מה הסיבה? למה מדגישים כל כך שצריך להוריד את זה בדיבור? לא בגלל שיש איזה עניין מיוחד בדיבור, אלא שעל ידי הפעולה, על ידי הדיבור, על ידי-- אז סוף כל סוף זה עוזר שיהיה אצלי שימת הלב. על דרך כמו שאומרים, קול מעורר הכוונה. אז מה המטרה? המטרה זה הקול או המטרה זה הכוונה? לא, ודאי הכוונה זה הכוונה. רק הטבע הוא, אדם אומר בקול, אז הקול מעורר את הכוונה. אם יש לי את הכוונה בלי קול, אז מה אני צריך את הקול? הקול זה רק אמצעי כדי לעורר את הכוונה. על דרך זה נשמע גם כן היסוד בנוגע למצוות האלה, שהדגש זה לא הדיבור, דיבור זה עניין צדדי. הדיבור זה טפל, זה עניין צדדי. עיקר העניין כאן זה הרגש, אלא מה? הפעולה עוזרת לרגש. ולכן זו השאלה של הרבי, השאלה היא, השאלה היא: מילא איפה כאן העניין של דירה בתחתונים? מילא בעניין של תפילין ועשרה, זה שמה יש מציאות של חפץ שעושים מזה קדושה, עושים מזה חפץ של מצווה. תשמישי מצווה, תשמישי קדושה. יש כאן חפץ שעושים מזה פעולה שמרים כאן מרשות הקליפות העליונה. אבל תהילה, קריאת שמע, תפילה, מצוות כאלה שהם עצם מהותם זה מצב רוחני וכל הדיבור זה טפל, רק עניין חיצוני. אז, אז אין כאן את

15:31 דובר 1 העניין של דירה בתחתונים. מה הרבי מחדש כאן? הרבי מחדש כאן שלא-- הרבי מחדש שגם במצוות האלה המעשה הוא העיקר. הקדוש ברוך הוא באמת רוצה את הדיבור. זה לא כמו שכותב בספר החינוך, לא כמו שמובן שהדיבור זה רק אמצעי כדי להשפיע על, על, על הלב, על הרגש. בפירוש הכוונה זה המילים, הדיבור זה הכוונה, זה המעשה הוא עיקר. לא מעשה בתור, בתור ביטוי של הרגש. הכוונה זה המעשה וזה מה שהרב, זה הפשט. הרהור לאו כדיבור דמי, ולמה על פי הלכה נוגע צריך להיות בדיבור, לא בתור עניין צדדי, לא בתור כדי לראות שבאמת הוא מתכוון. לא בגלל שחכמים קבעו כל מיני כוונות, אלא אותו זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה. הקדוש ברוך הוא, מה שהוא רוצה זה לא את הרגש. הוא רוצה את המעשה, עצם עצם הדיבור. יש, תפילה זה מצווה שבדיבור. המצווה זה שאדם יגיד במילים בפה שלו את המילים של התפילה. זה עצם המצווה וזה חידוש גדול. אגב, מה ההסברה בזה? זה העניין שאדמו"ר הזקן. מכיוון שכל הכוונה של קיום המצווה זה הרי זה דירה בתחתונים, מכיוון שכל העניין של מה זה המצווה. הקדוש ברוך הוא רצה זה שבן אדם ימשיך את הקדוש ברוך הוא בגשמי, לכן אז העניין של תכלית המצווה, זה הכוונה, זה עצם הגשמי של המצווה. הדיבור של התפ-- הדיבור של ה-- זה עצמו העניין. לא, הדיבור זה לא אמצעי רק בשביל הרגש. הדיבור עצמו זה הכוונה. וזה מה שהרב מסביר שכיוון שהדיבור זה כוח של נפש בהמית, למה כל כך נוגע הדיבור עצמו? חלילה, דיבור זה רק אמצעי. זה כאילו שתגיד לבן אדם, הדוגמה היא זה כאילו

17:22 דובר 1 שאתה תגיד לבן אדם: לא אכפת לי אם אתה אוהב אותי. אכפת לי אבל שתגיד שאתה אוהב אותי. חלילה, זה שטות. מה זאת אומרת? כן. הרי כשאתה אומר לו ״אני אוהב אותך״, אז הכוונה זה המילים? הכוונה זה הרגש. מה זה משנה? הוא אומר את זה, לא אומר את המילים. כאן אומרים לא. הקדוש ברוך הוא רוצה את המילים, שתגיד את המילים האלה. על דרך זה גם אדם הוא שמח אז הוא רוקד. אז מה הכוונה? זה הריקוד? הכוונה זה הרגש של השמחה. השמחה, לכן ממילא זה מתבטא בריקוד. אבל להגיד שהריקוד זה העניין? אתה אומר לא, זה החידוש של אדמו"ר הזקן. זה היה ההבדל בין לפני אדמו"ר הזקן ואחרי אדמו"ר הזקן. מסביר בשיחתו של החכמה כל העניין, היה אריכות השיחה ומסביר את העניין. זה בדיוק ההבדל. לפני אדמו"ר הזקן אצל העובד הרגש היה עיקר. בפשטות, כמו שאומר הפסוק, העיקר זה לקבל עליו ולאהוב את הקדוש ברוך הוא ולפחד מהקדוש ברוך הוא ולהיות שמח ולהיות בדבקות. ״ואברם נסע הלוך ונסוע הנגבה״. הנגבה זה אהבה, שהוא ימין, שהתעורר עם אהבה, וזה היה אברהם אבינו. כל הפעולות שהוא עשה זה רק היה אמצעי לעורר את האהבה. לכן לא היה חפצא של קדושה, חפצא של מצווה. מה התחדש אחרי אדמו"ר הזקן? אחרי אדמו"ר הזקן התחדש דבר חדש. הקדוש ברוך הוא רוצה את הפעולה עצמה, לא בתור אמצעי לשום דבר. זה עצמו הכוונה. למה? כי זה הדירה בתחתונים. לקחת עניין של יש, של גשמי, של קליפה, ואת זה לקשר לריבונו של עולם. אז העניין הזה, החידוש של אדמו"ר הזקן, שלא רק במצוות מעשיות זה ככה. החידוש של אדמו"ר הזקן זה שגם במצווה של חיוב—

18:58 דובר 1 מצוות רוחניות, גם שמה יש עניין מיוחד במעשה והדיבור. הנה מצווה כמו קריאת שמע, תפילה. אז יש עניין בעצם אמירת האותיות של תהילים, של תפילה ושל קריאת שמע, שבזה עצמו ובזה מתבטא העניין של דירה בתחתונים.

19:13 דובר 2 מקום לתפילה, אפשר לקשור את זה לתפילה. זה כביכול מניין תפילה. עשר מניין לרב משה.

19:22 דובר 1 לא יודע, אני לומד עכשיו תניא. לא יודע, צריך לתאר את כל הסעיף הזה.

19:27 דובר 2 אין לי.

19:28 דובר 1 לא יודע מה כתוב. תראה את זה.

19:31 דובר 2 תפילה.

19:31 דובר 1 הרבי אומר מפורש יותר, אפילו אם יש לך ספק על זה. אדמו"ר הזקן כותב מפורש בסוף התניא בפרק נ"ג. אדמו"ר הזקן כותב: מה זה מצווה שבדיבור? יש מצווה, מצווה שבמעשה, יש מצווה שבדיבור. מה זה מצווה שבדיבור? אז תלמידי חכמים, עוד קריאת שמע ותפילה. כן, כנ"ל, יש מצווה שבדיבור. לא מצווה שבכוונה.

19:57 דובר 2 למצווה.

19:58 דובר 1 לא, אתה אומר הפוך. המצווה זה הדיבור וצריכים גם כוונה. כן, אבל המצווה זה דיבור. מגיע לתפילה. אתה שואל שאלה טובה מצוינת. אני רוצה להיכנס לזה עכשיו, כי זה לא מגיע כאן בשעת התניא. לגבי התפילה יש פרק שלם. הרבי מביא בשיחות, ויש ר' חיים על הרמב"ם, שהוא באמת מחדש שבמצוות תפילה הכוונה זה חלק מהמצווה. אם בן אדם לא הייתה לו כוונה לתפילה, אז הוא לא קיים את המצווה. הוא אומר: לא, כי כל המצווה של תפילה לומדים מ״ולעבדו בכל לבבכם״, אז כל החפצא של המצווה זה עבודת הלב. והרבי אומר שלאו דווקא שזה כך, וחולק עליו. יש בזה אריכות שלמה בסוגיה של תפילה, באופן מיוחד אם זה, אם זה, אם המצווה של תפילה זה מצווה שבדיבור או מצווה שבכוונה ומחשבה. כן. יש הרי ביאור אחר גם כן שהרבי לא מביא את זה כאן, אבל זה מובא במאמרים של הרבי, כן? הרבי אומר עוד-עוד נקודה בנוגע לעניין הזה, כן? הרבי מוסיף עוד ועוד במאמרים שלו בנוגע למצוות שבכוונה, למשל לעניינים של שש מצוות תמידיות, אהבה ויראה, שזה צריך, שלכאורה זה מצוות רוחניות, אבל הרבי תמיד מדגיש שהשיעור מצווה, זאת אומרת מתי בן אדם? זה חידוש גם כן. זה גם כן ודאי לא כתוב. זה מה שצריך לקרות במדרגה, ששיעור המצווה במצוות רוחניות זה כשזה נרגש בבשר של הלב. זאת אומרת, אם בן אדם יש בו אהבת השם אבל הלב שלו לא משתנה בגלל זה, אתם יודעים מה זה שהלב משתנה? יש אהבה קרה, יש אהבה שהלב מתחיל לדפוק. בן אדם שנמצא בהתעוררות של אהבה גדולה, אז הלב שלו דופק באופן אחר, זה דופק

21:42 דובר 1 יותר מהר. וכביכול יש פעולה גשמית בלב, שהלב שלו נמצא בתנועה אחרת, לא בתנועה רגילה. אומר הרבי שכל זמן שזה לא פעל שינוי גשמי בלב הגשמי, הוא לא קיים את המצווה. כי כל זה— זה עוד יותר חזק. אז זה להדגיש עד כמה נוגע הגשמי של המצווה, המעשה החומרי, הדירה בתחתונים של המצווה, שאפילו שם הוא לא מדגיש את המעלות של דיבור. אפילו הרי מצוות שכל כולו זה רגש, אבל הרגש— מתי, מתי הוא מקיים את המצווה? לא בעצם הרגש, כשהרגש פועל שינוי בבשר הגשמי. כשאדם מתבונן באהבת ישראל, אז מתי הוא מקיים את המצווה? הרבי: לא בעצם ההסבר של אהבת ישראל, כשהמוח הגשמי שלו נהיה משתנה. כשבן אדם מתבונן בעומק, אז בגשמי פשוט נהיה שינוי בחומר, נהיה בזה כל מיני סימנים וכו'. זאת אומרת, צריך להיות שהדבר יפעל בחומר הגשמי. זה איזה מה שהרבי מוסיף כאן, אבל הוא מדגיש בעיקר בנוגע לעניין הדיבור, שזה הפשט ״עקימת שפתיו הוי מעשה״, כי הוא בפה ממש. זה ה— זה העניין של יש כאן דיבור של נפש הבהמית, כי הכוחות שהבן אדם מדבר בהם אז זה הכוחות של נפש הבהמית. הוא מעלה את זה לקדושה. זה עצמו הכוונה. זה, זה לא כמו איזה עניין, זה עוד לא, בגלל שזה העניין של דירה בתחתונים, ובלי זה חסר העיקר. בדיוק, בדיוק. זה השוואת הפות ומציגים, כן, יוצא העניין של מעשה הוא עיקר. אבל זה גם כן הרבי מגיד הימים שהיה שבוע בקשר למצווה, צוותא וחיבור, כל העניין. זה היה חידוש מהשיחות אחד עשרה, שבמצווה עצם מעשה המצווה מה שעושה את החיבור. היום אני משמיע את כל המשל

24:28 דובר 1 של איש פשוט וחכם גדול או שר גדול, שאין לו שום שייכות, שהוא מצווה את זה, כשהוא מצווה לו ציווי פשוט. אז עצם פעולת המצווה, בלי שום כוונה ורגש, עצם זה שהוא מקיים מה שהוא רוצה, זה עצמו פועל את הצוותא וחיבור עם המצַווה, וזה כל העניין של מצווה. כאן הרבי מדגיש את הנקודה גם את האות של דירה בתחתונים שנפעל כאן. זאת אומרת, לוקחים דבר מעולם ומחברים את זה.