לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ז - חלק ב

00:01 האדמו"ר מבאר ומסביר כאן בפרק ל"ז בהתחלה, שכל השלמות של ימי המשיח, משיח צדקנו. מה זה העניין של ימי המשיח צדקנו? שאמרנו בפרק ל"ו, שאז יהיה גילוי אין סוף כאן למטה, בעולם הזה הגשמי. זאת אומרת, מצד אחד יהיה הגילוי של האור הכי נעלה, אין סוף כפי שהוא בלי שום לבוש, ובצד שני, איפה זה יתגלה? זה יתגלה דווקא כאן למטה, בעולם הזה הגשמי. על מה זה תלוי? זה תלוי במעשינו ועבודתנו בזמן משך הגלות. דיברנו כבר בשיעור הקודם מה זה מעשינו ועבודתנו, וגם זה שהרב מדגיש כאן כל זמן משך הגלות. דיברנו בקיצור על כל פנים, שההדגשה בזמן משך הגלות הוא זה בגלל שהרב אומר כאן שמהי המעלה של העבודה של תורה ומצוות. הרבי אמר בפרק ל"ו שהמעלה של העבודה בעולם הזה הגשמי, מה זה העניין של אתהפכא חשוכא לנהורא, שכך עלה ברצונו. האדמו"ר מסביר בפרק ל"ו שכך עלה ברצונו, שהקדוש ברוך הוא יש לו את הרצון שיהיה לו דירה בתחתונים, מהעניין של אתהפכא חשוכא לנהורא ויתרון האור מן החושך, שדווקא מהחושך יתהפך לאור, מכיוון שזה הדגש שהרב מדגיש בנוגע לעניין של תורה ומצוות, שזה העניין של אתהפכא חשוכא לנהורא. לכן האדמו"ר גם כן כאן מדגיש שזה הרי בזמן משך הגלות דווקא, כי העניין הזה, הנקודה הזאת של מצוות שמהפכים את החושך לאור, זה בעיקר בזמן הגלות. זאת אומרת ככה, ובכלל אני לא רוצה כאן להרחיב עכשיו, אבל בכלל הרבי מסביר בספר זה שיש כמה עניינים במצוות, במצוות יש כמה עניינים. יש במצוות את העניין של בירור הגשמי, יש במצוות את העניין של השראת השכינה במצוות, כי הוא רצונו. יש כמה עניינים במצוות. מכיוון שכאן הדגש

02:12 שהרב מדגיש במצווה זה האתהפכא שבמצווה. זה שהמצווה פועלת את האתהפכא חשוכא לנהורא, שזה הכוונה של דירה בתחתונים. כפי שהרב מסביר כאן, להפוך את החושך של הקליפות ולעשות מזה דירה לו יתברך. והעניין הזה בעיקר זה בזמן הגלות. כי בזמן הבית, מכיוון שבזמן הבית העולם היה באופן יותר מזוכך, היה גילוי אלוקי מספיק גדול וכל מיני עניינים, אז גם כן החושך בעולם לא היה כל כך, ובכן לא היה כל כך העבודה של אתהפכא חשוכא לנהורא. דווקא בזמן הגלות אז יש את העניין של מעשינו ועבודתנו של אתהפכא חשוכא לנהורא. לכן האדמו"ר מדגיש כאן שהגילויים של ימי המשיח צדקנו, שזה הגילוי של עצמו כאן למטה, בעולם הזה הגשמי, זה בעיקר על ידי איזה מעשינו ועבודתנו? דווקא מעשינו ועבודתנו שבזמן הגלות. זה אחד הביאורים שיש בזה. אז יש מהרב בהכרח גם עוד ביאור למה האדמו"ר מדגיש את העניין של זמן הגלות דווקא, מצד הביטול שבזמן הגלות, לא בגלל, לא מצד האתהפכא אלא מצד הביטול. העבודה שבזמן הגלות היא יותר ביטול מאשר בזמן הבית. אבל על כל פנים מספיק הביאור הזה. וממשיך האדמו"ר ואומר, אני מתחיל עוד פעם כאן את המילים: כי הגורם, בשורה הרביעית בפרק ל"ז. והרב, למה זה דווקא על ידי העבודה של מעשינו ועבודתנו בגלות? זאת אומרת, כי הגורם שכר המצווה היא המצווה עצמה. מה שגורם את שכר המצווה, המצווה עצמה. מה זאת אומרת? זאת אומרת כך. ידוע שיש בראשונים, עוד בראשונים מדברים על זה, יש מחלוקת מאוד גדולה בנוגע לעניין של שכר מצוות. מה הגדר של השכר של המצוות? יש שיטה שאומרת שהשכר מצווה זה שכר סגולי, ויש שיטה שאומרת ששכר מצווה זה שכר טבעי. מה זאת אומרת? יש הרי

04:08 בשכר ישנם שני סוגים של שכר. למשל בן אדם עובד והוא מקבל משכורת. בן אדם עובד למשל, הוא עובד בישיבה למשל, ומשלמים לו משכורת, כסף. עכשיו הכסף הוא לא מקבל מהעבודה שלו. העבודה שלו זה הוא נותן שיעורים, הוא מלמד. הכסף, הכסף לא מגיע מהלימוד. הכסף מגיע מדברים אחרים. אז השכר זה לא ממה שהוא עושה. שכר זה דבר צדדי. הוא עובד בדבר אחד ונותנים לו שכר ממקום אחר. אז זה כאילו שהשכר הזה לא נובע מהמעשה שהוא עושה בעצמו. שכר זה עניין צדדי שמגיע ממקום אחר. יש אנשים שעושים כסף והם נותנים לבן אדם שיוכל לעבוד. זה נקרא שכר, יותר נקרא שכר סגולי. זאת אומרת השכר עצמו אין לו קשר ישיר עם הפעולה שהבן אדם עושה. יש אבל סוג של שכר שנקרא שכר טבעי. שכר טבעי פירושו למשל כמו שיש בגמרא עניין של, אה, אחד שעובד בקרקע, איך קוראים לזה? אריס. כן, שיש לו את הדבר הזה שהוא מקבל חלק ממה שהוא עובד. הוא עובד באדמה ומה שצומח, אז במחצית, שליש, רביע, הוא מקבל חלק מהפעולות שלו. אז שמה השכר שלו נובע מתוך מה שהוא עושה בעצמו. על דרך יעקב אבינו שהוא קיבל את הצאן ממה שהוא עשה, הוא קיבל חלק ממה שהוא עבד, ממה שהתייגע על זה. בכל אופן זה שני סוגים של שכר שיש גם בעולם שלנו. אז השאלה היא, כשאומרים שאנחנו מקבלים שכר על העבודה שלנו בקיום מצוות, מה הגדר של השכר? אז יש כאלה שאומרים, ראשונים שמביאים שכל עניין השכר זה בכלל שלא יהיה בערך למצווה. יהודי מניח תפילין, לוקח חתיכת עור של בהמה והוא עושה מזה — מצמצם שם את

06:01 זה על הידיים והוא מקבל על זה שכר של נהנין מזיו השכינה. אז מה הקשר בין פעולה גשמית שאתה עושה עם העור של הבהמה? אתה שם תפילין, אתה שם ציצית, עם זה שאתה מקבל שכר נפלא וגדול. ובכן, היו ראשונים שטענו שכל עניין השכר זה עניין סגולי. זאת אומרת, אין קשר באמת בין השכר אל הפעולה, אלא מה, הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לנו שכר. שכר, שכר הוא עניין באין ערוך לגמרי. והקדוש ברוך הוא גמר שאם תעשה פעולה פלונית אז תקבל שכר. זו שיטה אחת. שיטה שנייה אומרת לא, שהשכר זה התוצאה מהפעולה שלנו עצמה, וזו השיטה-- וזה מה שהאלטער רבי אומר כאן בלשון התניא: כי גם שכר מצווה היא המצווה עצמה. זאת אומרת שהעניין של השכר זה התוצאה של הפעולה עצמה. מה העניין של מצווה? כמו שעכשיו אני הולך להסביר. מצווה פירושו לקחת דבר גשמי ואת הדבר הגשמי הזה לקשר עם העצמות. זה הגדר של מצווה. לקחת את הדבר, את הדבר הגשמי, ולקשר את זה עם הקדוש ברוך הוא. וממילא גם השכר זה גופא. מה זה השכר? השכר הוא שיתגלה לעתיד לבוא. ההתגלות של העצמות בדבר הגשמי. אז השכר שלעתיד לבוא זה הגילוי ממה שהבן אדם עשה. זה לא איזה משהו אחר. מה בן אדם עושה? הוא לוקח דבר גשמי ומקשר את זה עם הקדוש ברוך הוא. ולעתיד לבוא יתגלה מה הוא עשה, יתגלה התוצאה, יתגלה הפעולה ממה שהוא עשה, יתגלה אור אין סוף שהוא המשיך בדבר הגשמי. עכשיו נראה את זה כאן בפנים בלשון התניא אומר:

07:37 האלטער רבי אומר: ״כי בעשייתו ממשיך גילוי אור אין סוף ברוך הוא מלמעלה למטה״. כשאדם מקיים מצווה, אז בשעה שהוא עושה מצווה, הרי הוא-- מה זה הגדר של מצווה? שהוא ממשיך את הגילוי של אור אין סוף מלמעלה למטה כאן, להתלבש בגשמיות. ומה זה קיום המצווה? פירושו ל-ל-ל-מצווה, צוותא וחיבור. מצווה זה צוותא וחיבור עם רצון העליון, רצונו של אור אין סוף, של הקדוש ברוך הוא, של העצמות. וכשאני מקיים את המצווה, אז אני לוקח את האין סוף ואת הרצון העליון ואני ממשיך את זה כאן למטה בדבר גשמי, שלפני שנייה, לפני שעשיתי את המצווה, הדבר הזה היה שייך לקליפה, עולם הזה הגשמי, ועכשיו אני עושה מזה צוותא וחיבור עם העצמות. אז מה יהיה כשמשיח יבוא? ההתגלות של זה. כשמשיח יבוא תהיה ההתגלות של האין סוף בעולם הזה הגשמי. עכשיו אנחנו עושים את זה, פועלים את הפעולה הזאת, אבל לא רואים את זה בגילוי. אנחנו עושים את הפעולה. כשיהודי היום לוקח תפילין ושם אותם, מקיים את המצווה, אז הוא עושה עכשיו בפועל ממש, לוקח את הדבר הגשמי הזה ששייך לקליפה, והוא הופך מזה חפץ של מצווה וקישר את זה עם העצמות. אז הוא עשה שהוא קישר את האין סוף עם דבר גשמי, רק עכשיו אנחנו לא רואים את ההתגלות של העניין. זה בהעלם, כמו שהרבי מביא במאמרים, משל העניין של מונח בקופסה. זה נמצא וזה נמצא בשלימות, רק יש משהו שמעלים שאנחנו לא יכולים לראות את זה. משיח יבוא, תהיה ההתגלות שנראה במוחש איך שכל פעולה גשמית שאנחנו עשינו המשכנו את הקב״ה בתוך העולם הזה. זה הפשט של הדיבור קצתי. אז הוא אומר שהיה תחילה עוד

09:25 תחת ממשלת קליפת נוגה. הדבר הגשמי הזה לפני זה, לפני שעשיתי את המצווה, אז זה היה תחת הממשלה של קליפת נוגה ומקבל חיות ממנה. זה היה שייך לעניין של קליפה וקיבל חיות מהקליפה. ״שהם כל דברים הטהורים ומותרים״. כל הדברים שהם דברים טהורים ומותרים. טהורים הכוונה שהם לא טמאים. זאת אומרת שזה בהמות טהורות ולא בהמות טמאות. מותרים פירושו שזה מותר באכילה. יכול להיות דבר טהור אבל לא מותר באכילה. לא עשו שחיטה כמו שצריך. יכול להיות בהמה טהורה, אבל אם אתה לא שוחט את זה כמו שצריך על פי ההלכה, זה נבילה. זה אסור באכילה. אז האדמו״ר מדגיש טהורים ומותרים, שנעשית בהם המצווה המעשית. שעם זה יכולים לקיים את המצווה, המצווה המעשית. דבר שמותר וטהור זה שייך לקליפת נוגה. אז לפני שעשיתי את המצווה אז זה היה קליפה, נכון? קליפת נוגה. אבל בסוף בסוף קליפת נוגה זה קליפה. פירושו שזה מציאות של תחתון. כמו שהרבי אמר בתניא פרק ל״ו, שהעולם הזה הגשמי מצד עצמו זה עולם תחתון שאין תחתון למטה ממנו. זה עניין של קליפה. קליפה זה לא... זה דבר שלא בטל לאלוקות. זה הלוואי שזה היה בטל לאלוקות, אפילו קליפת נוגה. אז עכשיו אני לקחתי את הדבר הזה ששייך לקליפה, ועל ידי המצווה הוצאתי את זה מהקליפה וקישרתי את זה עם אין סוף, עם העצמות. ממשיך האדמו״ר ואומר, ״כגון״. הרבי מביא כמה דוגמאות. אני אתן לך דוגמה קונקרטית. קלף התפילין ומזוזה וספר תורה. כמו למשל שאתה לוקח קלף. קלף של תפילין, מזוזה וספר תורה, כי מה אומרים חז״ל? לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך, כדי שיוכלו לעשות קלף. אז הקלף צריך להיות דבר כזה שהוא

11:26 לא יוכשר למלאכת שמיים אלא טהורים ומותרים בפיך. מה יכול להיות מוכשר למלאכת שמיים? זאת אומרת, ממה מותר לעשות קלף? צריך להיות קלף דווקא של בהמות טהורות. אסור לעשות קלף מבהמות טמאות. הקלף של התפילין, של המזוזה, של ספר התורה, צריך להיות דווקא קלף של בהמה כזאת שהיא טהורה ומותרת באכילה. טהורים ומותרים בפיך. יש כאן הרבה פלפולים של גדולי ישראל שלמדו את התניא כאן, שלכאורה, הרי זה לא, על פי הלכה זה צריך להיות מבהמה טהורה, אבל לא צריך להיות מותר בפיך. יש דיוקים כאן בלשון של האדמו"ר, שהאדמו"ר משמע כאן בלשון שלו שהתפילין צריכים להיות טהורים ומותרים בפיך. בהלכה למעשה בשולחן ערוך לא נפסק ככה. בשולחן ערוך האדמו"ר פוסק, והשולחן ערוך בכלל פוסקים בהלכה, שתפילין, מזוזות, ספרי תורה צריכים להיות מבהמה טהורה, אבל לא חייב להיות מותר בפיך. יכול להיות גם נבילה. זאת אומרת, מותר לקחת על פי ההלכה מבהמות טהורות שלא, שלא שחטו אותן כמו שצריך. זה רק הידור. יש הידור של לעשות ספרי תורה ותפילין ומזוזות מהקלף של בהמות כשרות שחוטות. זה עניין של הידור. אבל על פי ההלכה לא חייב להיות שחוטות דווקא, וזה האלטער רבי בלשון כאן, ״אלא טהורים ומותרים בפיך״, משמע שצריך להיות גם מותר באכילה. זאת אומרת, זה צריך להיות גם שחוטות. אז... אז יש כמה אופנים. יש... אפשר להגיד שהאלטער רבי מתכוון להידורים, אבל יותר טוב, יש כאלה שאומרים שאולי בכלל צריכים להגיד שהמילים ״ומותרים בפיך״ זה לא המשך מלפני זה. זה כאילו שצריכים להגיד ״לא יוכשר למלאכת שמיים אלא טהורים״. כן, שזה, זה הדין שצריך להיות קלף של תפילין, צריך להיות מבהמות טהורות. וכן האלטער רבי עוד אמר ״מותרים

13:22 בפיך״. יש עוד עניין, שיש עניינים כאלה ששם צריך להיות מותר בפיך. זאת אומרת, שיש עניינים של מצוות שמקיימים דווקא עם בהמה שמותרת בפיך. לאו דווקא עניין של קלף. עניינים אחרים של מצוות שמקיימים עם סוג החי, שצריכים להיות דווקא עניינים שמותרים בפיך. וכן, על כל פנים, זה דוגמה ראשונה שהאלטער רבי מביא מסוג החי. מצוות מעשיות שמקיימים אותן עם סוג החי. וכן אתרוג שאינו ערלה. דוגמה שנייה האלטער רבי מביא מסוג הצמחים. עניין של אתרוג, האתרוג כשהוא ערלה, אז האתרוג כשהוא ערלה אז הוא קליפת נוגה. לפני שבן אדם משתמש עם האתרוג בשביל מצווה, אז האתרוג הזה שייך לקליפת נוגה. אם הוא ערלה, האלטער רבי אומר עוד רגע, אבל אתרוג שאינו, שלא ערלה, אז זה קליפת נוגה. אז לפני שקיימתי את המצווה זה שייך לקליפת נוגה, ועכשיו כשאני לקחתי את זה ועשיתי עם זה מצוות לולב, אז האתרוג הופך להיות לקדושה. עוד מעט נחזור לערלה. והנה דוגמה שלישית האלטער רבי מביא מעניין של דומם, ומעות הצדקה שאינן גזל. אותו דבר גם כדוגמה ממעות. מעות, דומם. עניין של כסף, ואתה לוקח כסף שהוא לא גזל. זאת אומרת, דבר שהוא מותר, כי כסף מותר, כי זה... אז כל הדברים האלה הם דברים שהם קליפת נוגה. אז האלטער רבי מביא שלוש דוגמאות: אחד מהסוג החי, אחד מסוג הצומח ואחד מסוג הדומם, שבכל אחד מהדברים האלה, אז לפני שהבן אדם עשה עם זה מצווה זה היה שייך לקליפת נוגה, ועכשיו הבן אדם לקח את זה, עשה עם זה מצווה, אז הוא הפך מקליפת נוגה ועשה מזה עניין של קדושה וקישר את זה לאין סוף. אומר האלטער רבי, הדיוק כאן... האלטער

15:19 רבי מביא דוגמה מהאבא של הרבי, רבי לוי יצחק אומר, שהאלטער רבי מביא שלוש דוגמאות: אחד מבהמה, אחד צומח, אחד מדומם, והוא לא מביא דוגמה ממדבר. למה? כי במדבר אין מציאות של מדבר. אין דוגמה לזה. כל הדוגמאות שאפשר לקיים זה רק מעניין של דומם וחי. מדבר, אין לנו דוגמה של מדבר שהוא קליפת נוגה. מה נשאר? אם הוא גוי, אז גוי אי אפשר לעשות איזה שהוא דבר. כן, זה לא, אי אפשר להעלות את זה. אי אפשר, יש שם קצת ניצוץ. ואם הוא יהודי, אז האלטער רבי עוד מעט הולך לדבר מה קורה עם הנפש הבהמית של יהודי. אז עכשיו עוד מעט נדבר על הנפש הבהמית של היהודי, מה קורה איתו. אבל אין מצווה ששייכת למדבר. אז זה דומם וצומח. מה אומר האלטער רבי? הדיוק, למה אתרוג שאינו ערלה? מה הקושיה, מה, מה החיסרון שהאתרוג הוא של ערלה? אומר האלטער רבי שהערלה היא משלוש קליפות הטמאות לגמרי. הערלה זה מציאות ששייכת לשלוש קליפות הטמאות לגמרי, שאין לה עלייה ולא ירידה, משקצים ורמשים. כן, ולכן מזה ערלה אי אפשר להעלות. מה האלטער רבי רוצה להגיד כאן? ומה האלטער רבי רוצה לחדש כאן? כמובן שערלה זה דבר אסור. ומה, מה, מה האלטער רבי בא להדגיש כאן עם העניין, עם הביאור הזה? שזה כמובן כל דבר שהוא ערלה, שערלה זה איסור. ומה האלטער רבי רוצה להדגיש כאן? יש ביאור מהרבי, שהרבי מסביר שלכאורה העניין של ערלה זה שונה מכל שאר הדברים. הרי ערלה זה דבר שעכשיו בשלוש שנים האלה זה אסור על אותו פרי. כן, אותו דבר אחרי שעובר שלוש שנים אז זה מותר באכילה. כן, זאת אומרת, זה עניין

17:06 זמני. אז יש סברא לומר שדבר שזה דבר זמני, אז אולי זה לא שלוש קליפות הטמאות. אחרי הכול, שלוש קליפות הטמאות זה דבר כזה שהוא שייך ל-- הוא קיבל חיים בעולם הזה. כמו שהאלטער רבי אמר קודם בתניא, שלוש קליפות הטמאות פירושו שאין לה מעלה ולא ירידה. כן, אז דבר שהוא תמיד היה, אז זה נקרא שלוש קליפות הטמאות. אבל דבר שהיום זה לא עניין של זמן, כן, אבל אחרי שעובר הזמן אז זה כבר בסדר. אז יכולים לחשוב שזה לא גדר של שלוש קליפות הטמאות. אז האלטער רבי אומר כזה, מה שמביאים את הערלה, שאיסור זה גם כן. זאת אומרת, אותן שלוש שנים שאסור לאכול את הפרי, אז באותן שלוש שנים יש לפרי הזה גדר של שלוש קליפות הטמאות. באותן שלוש שנים הסיבה למה אסור לאכול את הפירות? כי אז הם מקבלים יניקה של חיים של שלוש קליפות הטמאות. כי כך, כפי שזה בהלכה, שאם בן אדם חתך את הפרי לפני שנגמרה ערלה, אם בן אדם לקח וחתך את הפרי לפני שנגמרו שלוש שנים, אז הפרי הזה יהיה אסור לעולם. זה מה שאומר איסור עולם. זאת אומרת, גם אחרי שיעברו השלוש שנים הוא לא יוכל להשתמש עם זה. אם בן אדם חתך, אה, את הפרי לפני שנגמרו שלוש שנים ואחר כך עברו השלוש שנים, אז הפרי הזה, מכיוון שהוא גמר את היניקה שלו, יניקת חיות שלו מהעץ שעדיין היה בערלה, אז החיים של שלוש קליפות הטמאות נשאר אצלו לעולם. רק אחרי שעוברות שלוש שנים והוא עדיין על העץ, אז, אז, אז יניקת החיות משתנית ואז זה נהיה קליפת נוגה. יש בספרי קבלה שהעניין של שלוש שנים ערלה קשור

18:48 באמת עם שלוש קליפות הטמאות. זאת אומרת, הסיבה למה אסור לאכול בשלוש שנים הראשונות מהפירות זה על פי סוד, על פי קבלה. העניין של למה הגדר של המצווה הזאת של שלוש שנים קשור באמת עם העניין של שלוש קליפות הטמאות, שבשלוש שנים הראשונות החיים של ה-- של הפרי זה קשור עם שלוש קליפות. יש על זה סיפור עם הרבי אפילו גם כן ב... מה זה היה הסיפור בדיוק? שמישהו שאל פעם את הרבי, כתוב בתניא בפרק א'. בתניא פרק א' האלטער רבי כותב ש-ש-שעץ הדעת טוב ורע. שעץ הדעת זה טוב ורע. אה, קליפת נוגה, שהיא דווקא בעצם עץ הדעת טוב ורע. מישהו פעם שאל את הרבי מה זאת אומרת עץ הדעת טוב ורע? הרי עץ הדעת היה אסור. היה אסור אכילה. אז ממילא אז היה רע גמור. מה זאת אומרת עץ הדעת זה טוב ורע? גם כי בתניא זה עכשיו כתוב. אז הרבי אמר לו שמכיוון שאחרי זה כתוב בגמרא, במדרש זה כתוב שהיה עץ הדעת ענבים, אחרי שאמרו שלא-- אם היה מחכה עד שבת אז הרי היה יכול לאכול את זה, היה צריך לעשות איזה קידוש. וממילא אז, אה, אז, אה, אז עץ הדעת בעצם לא היה רע גמור, דהרי אחרי-- אם הוא היה מחכה עד שבת אז הוא כן היה יכול. רק באותה שעה זה היה עניין של רע גמור. אבל אם הוא היה מחכה עד שבת, אחרי שעה ועשר, ממילא יוצא שהיניקה של עץ הדעת בעצם טוב ורע. אחרי שש שעות זה היה רע גמור. עכשיו לא זכור לי משהו ש-- העניין של שלוש שעות שכתוב שהיה צריך לחכות שלוש שעות זה קשור עם זה, עם העניין של ערלה גם כן, שלכן

21:04 לא אוכלים שלוש שנים, אוכלים-- לא אוכלים את הערלה. לא זוכר ברור. טוב, בוא נגמור את הקטע. "וכן כל מצווה הבאה בעבירה חס ושלום". אותו דבר אומר האלטער רבי ביהודה, אותו דבר זה גם כן בכל מצווה הבאה בעבירה. כשהמצווה זה בא בעבירה, אם המצווה היא הולכת יחד עם עבירה, אז לכן זה לא-- אי אפשר לקיים מצווה הבאה בעבירה. למה? מכיוון שאי אפשר להעלות את זה. צריך להיות כזה דבר גשמי שבן אדם יוכל להעלות את זה. ומכיוון שהמצווה הוא עושה את זה עם עבירה, עם דבר שהוא שייך לשלוש קליפות הטמאות, אז אני חושב שזה נשאר, אי אפשר להעלות, ולכן מצווה הבאה בעבירה זה לא, זה לא מצווה, אי אפשר לקיים את זה. אז בואו, אז מה האלטער רבי ביהודה אומר כאן עד עכשיו? אז האלטער רבי ביהודה כאן עד עכשיו מסביר מה קורה ומה הפירוש מצווה. הפירוש של מצווה זה שאדם לוקח דבר גשמי בעולם הזה והוא עושה עם זה דירה לו יתברך. הוא לוקח את המצווה ומקשר את זה עם אלוקות. ממשיך האלטער רבי ביהודה הלאה: "ועכשיו, כי מקיים בו מצוות ה' ורצונו". עכשיו שהבן אדם לוקח את הדבר הגשמי ומקיים, שזה היה שייך לקליפה, והוא מקיים עם זה מצווה של הקדוש ברוך הוא ורצונו. הרי החיות שבו, או, החיות שבגשמי, שאף לפני שנייה זה היה חיות של קליפה, אז הוא עולה מהקליפה, הוא מתבטל ונכלל באור אין סוף ברוך הוא. זה עולה מהקליפה והוא מתבטל ונכלל באור אין סוף ברוך הוא. הוא נהיה חלק מהאור של הקדוש ברוך הוא, שהוא רצונו יתברך. תראה, אז הוא יוצא מהקליפה ומתבטל ונכלל באור אין סוף ברוך

22:56 הוא שהוא רצונו יתברך המלובש בו. "מאחר שאין שם בחינת הסתר פנים כלל להסתיר אורו יתברך", שעניין של מצווה זה רצון העליון, ובמצווה זה פנימה, זה אין שום הסתר פנים להסתיר את האור יתברך, כי זה העניין של מצווה, שזה הרצון העליון. עניין המצווה זה שהקדוש ברוך הוא רוצה את החפץ הגשמי, הפעולה הזאת. אז אין שם הסתר פנים. זה ההבדל בין הרצון שמתלבש בתרי"ג לאו תרי"ג. ההבדל בין הרצון של הקדוש ברוך הוא בכל הנבראים והרצון שבמצווה. הרצון שבכל הנבראים זה בא בהסתר פנים, זה בא על ידי יציאת רצון, כל מיני לבושים. זה הסתר פנים. עכשיו הרצון של מצווה זה פנים מן הרצון, אז שמה אין הסתר פנים. זאת אומרת, הרצון של הקדוש ברוך הוא נמצא בחפץ הגשמי הזה, במצווה הזאת, בפעולה הזאת. אז על ידי זה מתקשר הדבר הגשמי עם הקדוש ברוך הוא. אז זה הנקודה הראשונה שהאלטער רבי ביהודה מסביר כאן בפרק ל"ז, להסביר לנו מה העניין של-- מה הקשר בין מצווה שבן אדם עושה בעולם הזה עם העניין של ימות המשיח ותחיית המתים? אז הנקודה זה, זה המקצה הראשון. העניין של ימות המשיח ותחיית המתים זה המשכת אור אין סוף בעולם הזה הגשמי, וזה נעשה על ידי המצווה, כי זה העניין של מצווה. זה לקחת חפץ, דבר גשמי מעולם הזה הגשמי, ולקשר את זה עם אין סוף. לקחת דבר שהיה שייך לקליפה, קליפת נוגה, ועל ידי המצווה לקשר את זה עם אין סוף. זה השלב הראשון. זה בגלל החפץ. עכשיו האדמו"ר הולך להסביר ולהגיע לגברא, הבן אדם שעושה את המצווה. זה עוד עניין. יש כאן באופן כללי בפרק הזה אנחנו לומדים שלושה עניינים. אני רוצה להסביר קצת את הסידור

24:41 עניינים כאן בפרק. יש כאן בינתיים, יש שלושה עניינים שהרב בא להסביר. יש כאן שלושה עניינים. דבר ראשון זה החפץ של המצווה. איפה יש כאן את העניין של דירה בתחתונים? שלוקחים חפץ גשמי ועל ידי זה שעושה עם זה מצווה, אז החפץ הזה שהיה בקליפה נהיה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא. זה בגלל החפץ הפרטי שהוא עושה עם זה את המצווה. מעשר הכסף של המצווה, הקלף של תפילין, או הבן אדם שעושה את המצווה. אז גם שמה בן אדם יש לו גוף ונפש הבהמית, ומכיוון שאת המצווה מקיימים על ידי גוף ונפש הבהמית, אז על ידי המצווה, אז הגוף של הבן אדם והנפש הבהמית, שזה גם כן שייך לקליפה, גם כן הופך להיות למצווה. הבן אדם על ידי שעושה מצווה, אז הוא מקשר את הגוף, נפש הבהמית שלו עם הקדוש ברוך הוא. זה עכשיו הרב בא להסביר. זה יגיע לאחר כך. אחרי זה יש עניין שלישי שזה יהיה בהמשך הפרק באריכות. מה קורה עם כל העולם? הרי סוף כל סוף הבן אדם הוא רק בן אדם אחד והמצווה שהוא עושה זה רק דבר אחד. הבן אדם שם תפילין. אז בן אדם בדרך כלל קונה תפילין פעם אחת בבר מצווה ועם התפילין האלו משתמש כל החיים. אז מה קורה עם כל העולם? הרי יש, יש ריבוי וריבוי דברים, והרי אנחנו לא מעלים את הכל. יש הרבה בהמות שנולדים באיזה, באיזה מדינה רחוקה בעולם, באפריקה ובארגנטינה, ואף אחד לא, לא, לא, לא נוגע בזה. אז מה קורה עם הדברים שאדם לא משתמש? זה הוא יסביר בהמשך הפרק, איך נהיה העניין של דירה בתחתונים עם כל החפץ של העולם, גם בחפץ שלא

26:16 עושה מצוות. בינתיים מה שלמדנו זה בנוגע לחפץ של המצווה. איך נהיה העניין של החפץ של המצווה. ועכשיו, בדיוק עכשיו לומדים בשיחה של הפרשיות השבוע, היינו עד עכשיו לך לך. יש כמה וכמה שיחות של הרבי בנושא הזה. העניין של ברית מילה, שזה עכשיו הפרשה של השבוע. עכשיו הרבי מסביר באריכות את הנקודה הזאת. החידוש של מתן תורה, העניין של, של חפץ, של איך, איך שכל החידוש של מתן תורה היה שחפץ גשמי נהיה, נהיה כלי לאלוקות. לכן המצווה הראשונה של אברהם אבינו, העניין של ברית מילה, זה היה קשור למתן תורה. זה המצווה היחידה. כל המצוות של האבות היו מצוות רוחניות של האבות, לא היה המעלה הזאת של דירה בתחתונים, חוץ ממצווה של מילה, שזה היה המצווה היחידה שהיה כבר עניין שנקבע בבשר הגשמי. עכשיו נלמד את השיחה איך הרבי מסביר את העניין.