לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ז - חלק א

00:00 בעניין תכלית וכל הכוונה של כל העיקר הוא העניין של למה זה קרה? לפי היסוד שלמדנו בפרקים האחרונים בעניין של דירה בתחתונים, אז מובן מכיוון שתכלית הדירה בתחתונים שיהיה כאן תחתון גשמי ויהיה דירה לו יתברך, והפעולה של דירה בתחתונים, דירה בגשמיות, נהיה בעיקר על ידי עניין המעשה, ולכן המעשה עיקר. ולפי זה, זה הלוח של, של, של ירולה [?] כביכול דומה. ומי שאומר על זה בתפילה יוצא ידי חובתו אפילו שהוא לא כיוון. חוץ ממקומות מיוחדים ששם כתוב בתורה, ששם הכוונה זה גם כן מעכב, וברמיזת מה מהעניין של פסוק ראשון, פסוק ראשון של קריאת שמע, שמה הכוונה כן נכלל. למה? כי מכיוון שהפסוק ראשון של קריאת שמע זה לא רק מצוות מעשה, מצוות בדיבור. הפסוק ראשון של קריאת שמע זה מצוות אחדות ה', וכמובן אז מצוות אחדות ה', אז יש על אדם לחשוב על אחדות ה'. אם בן אדם יגיד שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ויגיד את הדיבורים ולא חשב על אחדות ה', אז פשוט הוא לא קיים את המצווה של אחדות ה'. ולכן זה מצווה שהכוונה נכללת בו, כי הכוונה זה חלק מהמצווה. זה מצוות מיוחדות ששם יש מצווה מיוחדת על הכוונה. כמו המצוות הידועות, כמובן, כמו מצוות אחדות ה', מצוות שבת, מצוות עשה, מצוות לא תעשה. יש מצוות כאלה שהם מצוות שבעיקרון הם מצוות גופיות. אז לכן שם אם הוא לא יתכוון בדיבור אינו יוצא, כי הוא לא עשה את המצווה הזו, כי שם החפץ של המצווה זה שייך לכוונה. אבל מצוות כאלה שהם החפץ של המצווה, מצווה של דיבור כמו תפילות, ברכה, יש המון סביב הזה למרות שגם שם צריך להיות

03:36 בכוונה. אבל המצווה, מכיוון שעצם המצווה זה מצווה שקשורה לדיבור, אז לכן אם הוא אמר את הדיבור אז יוצא ידי חובתו, כי המצווה זה המעשה בפועל. זה הכל מצד אחד. כדי לסיים את הביאור שדיבר עד כאן, זה המידה. להלן מגיע עכשיו הרבי לפרק ל"ח, שאומר שאף על פי כן זה לא אומר שככה אנחנו יכולים לעשות מצוות בלי כוונה. אם ככה הייתה מגיעה מסקנה, היה צריך ככה מכיוון שהמעשה עיקר. אז מה זה משנה כל הכוונה, זה הגישה והניגון וכל העניינים, הרי זה לא מגיע לכוונה של דירה בתחתונים, אז מה מגיע הכוונה של המצווה? אז כאן אדמו"ר הזקן בא להסביר מה העניין של הכוונה. כל המעלה שיש במעשה של העניין של דירה בתחתונים, אף על פי כן יש עניין מיוחד ומעלה מיוחדת שהמצווה תהיה דווקא בכוונה. וזה בעצם שני הנקודות האלה, זה אחד משני הדברים הכי חזקים שרואים בתורת חסידות חב"ד. אז בשני הקצוות האלה שרואים בתורת חסידות חב"ד, אנחנו רואים את הדבר הנפלא הזה. אפשר להסתכל בעולם ולראות, כן, אפשר לראות שיש שם שני צדדים. יש, יש יהודים כאלה שהם, אה, אצלם העיקר זה המעשה. מעשה בפועל. אין להם שום חיים, אין להם... לא, לא, לא, לא. העיקר זה בפועל ממש, שמקיים את הציווי וקיים את המצווה, ולא מדברים בכלל על העניין של רגש וכוונה וחיים. כן? יש כאלה אבל, יש כאלה, כאילו אני לא עכשיו אגיד שמות. כל אחד אם הוא רוצה יכול לזהות. כאן לא מגיעה הפוליטיקה של העניין. כאן מגיע ה-- האמת של העניין. אבל אנחנו רואים שיש, בפועל ממש, יש יהודים שמקיימים את כל המצוות. אז יש

05:25 כאלה שאצלם הדגש העיקרי זה על הפועל ממש וההרגל, והכוונה זה לא כל כך חשוב. לא אכפת לך, עושה את זה רק בגלל שאתה מפחד מהגיהנם או כי היית בבית הכנסת, שתהיה יהודי דתי. יש כאלה שהפוך. הם שמים כל כך הרבה דגש על הרגש והכוונה, והם טוענים שלא מגיע מעשים בפועל. העיקר זה שתהיה לך את הרגש הנכון, ו-ו-ואפילו יש היום, יש כאלה אפילו שלומדים לא רק הכוונה על הש"ס, אפילו לומדים את הכוונה על קבלה ולומדים כל מיני סודות בקבלה, ואף על פי כן, מגיע למעשה בפועל הם יכולים להיות בשפל המעשים. יש שני קצוות שכל אחד לקח צד אחד. מה אנחנו רואים בתורת חסידות חב"ד? אנחנו רואים שמדברים על שני הדברים באותו תוקף. זאת אומרת, תורת חסידות חב"ד מצד אחד שמה דגש על עניין של מעשה הוא עיקר. אנחנו רואים את זה בחוש, כן, שחסידות חב"ד, כל הסיפור של המאמרים שמים את הדגש על הפועל, על המעשה בפועל. זה מודגש בעיקר בעניין שרואים בדור שלנו, העניין של המבצעים, העניין של ללכת ליהודי ולכל העניין של מצוות שהם יחזירו את השמידות, ואף על פי שהוא לא מבין עדיין, לא מרגיש, נעשה ונשמע, וזה כוח ודגש חזק יותר. באותו זמן שחסידות שמה דגש על עניין המעשה, באותו זמן חסידות שמה דגש על עניין הכוונה. ולא שזה פחות וזה יותר. באותו זמן חסידות מדגישה ומסבירה לנו במאמרים וספרים באריכות להסביר לנו את הכוונה של המצווה, את כל מצווה, מה התוכן הפנימי שלה. תחשוב מלא, כל העניין של חסידות זה להבין ולהשיג ולהגדיר ולהגיד. מדברים על העניינים של הבורא והעשוי, עניינים של כוונה, זה להסביר לנו כל

07:08 מצווה, כוונה של המצווה. ותכלית דורשת את שני הדברים באותו, באותו זמן. היסוד של כל זה, זה התניא כאן בפרקים האלה. בפרק ל"ה, ל"ו, ל"ז עיקר הכוח של אדמו"ר הזקן היה להסביר לנו את העניין של המעשה. אם כי מצד הכוונה של דירה בתחתונים, אז מצד זה שנמצא בקדושת דירה בתחתונים, שהתאווה של הקדוש ברוך הוא הייתה שדווקא תחתון שאין תחתון למטה ממנו. לא הרגש, לא כוונה, לא מידות, לא מוחין, אלא גשמי. וגשמי זה שהוא לא מקליל ומתרחק. דווקא זה יהיה באופן של יש, יהיה לנו דירה בתחתונים. זה, זה מתבטא בעיקר בעניין של מעשה, מעשה המצווה. ולכן המעשה הוא עיקר. זה העניין שאומרים לבן אדם שהעיקר זה הלימודים. עכשיו זה דיבור, מעשה, לא מגיע כל כך הרגש אצל הפעולה הזאת. דיבור מצווה מגיע. עכשיו אדמו"ר הזקן פה מסביר לנו שאף על פי כן יש עניין מיוחד בכוונה, ועד שאין לך כוונה במצווה, זה עניין עיקרי ביותר. וזה עכשיו אדמו"ר הזקן מסביר לנו באופן שהוא מסביר את זה פה. בוא נראה את זה. ואדמו"ר הזקן כאן. כאן פרק ל"ח, דף נ' עמוד א'. שוב אנחנו צריכים לדעת אחרי זה את הדוגמה. עד כאן פרק ל"ח אמרו תפילה או ברכה בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה. העניין של תפילה, זה שאתה רואה. כן, דברים כאלה שמה אדמו"ר הזקן מביא הדוגמאות האלה כי זה הדוגמה שאדמו"ר הזקן הביא קודם, שגם רואים בהלכה שהדיבור זה העיקר. אם אחד אומר את המילים של התפילה, אפילו שהיה חסר לו הרגש והכוונה הזאת, אז הוא קיים את מצוות תפילה. חוץ מברכה ראשונה. אבל יש את העניין של מצוות

08:52 תפילה, שעצם מצוות תפילה זה הדיבור, שאומר את המילים של התפילה. תפילה גם כן זה איזה עניין של... כן, אז זה, זה בגלל זה. לכן הרב אומר שחז"ל אומרים: אם בן אדם אומר את המילים, הרי זה בכל מצווה שמקיים את זה בלי כוונה, אומרים שזה כגוף בלא נשמה. ולמה תאמרו שזה גוף בלא נשמה? זה כבר עצמו, בלי, אז בלי הביאור שעכשיו נראה את הפנים, בלי הביאור של הפשט, כבר מזה עצמו אנחנו רואים שעניין הכוונה זה עניין קריטי ביותר. כמו שכל אחד מבין שגוף מת וגוף חי, אז ההבדל זה לא רק הבדל בכמות, אלא זה מהקצה לקצה. נכון שזה אותו גוף, לכן אתה מסתכל על הגוף, אתה רואה כאן אותו גוף, כן, הגוף יש לו מוח, איברים, בשר, גידים כשהוא מת, וגם כשהוא חי אותו מוח, איברים, בשר, גידים. זה לא שכשאתה חי יש לו יותר איברים או יותר גידים, יותר דם. לא, יש לו אותה כמות של איברים. אותו דבר. ההבדל זה רק בין שהוא חי לבין המת. ואף על פי כן, כל אחד יודע שההבדל בין חי למת זה הבדל משמיים לארץ. זה הבדל מהקצה לקצה, שכל העולם זה ממש. כן, זה חי, זה מת. זה, זה, זה, זה, זה הבדל מהותי. ההבדל זה גם כן זה עכשיו בפשט, שכשיש לך מצווה חסרה לך כוונה. נכון שגוף המצווה, את המצווה יש לך, אבל חסרה לך נשמה, אז זה כמו גוף בלא נשמה. יש לך מצווה, חסרים לך חיים. זה בפשט העניין. למה הכוונה של המצווה מגיעה? הפשט מגיע שהמצווה תהיה באופן של חיים, אבל סוף כל סוף עדיין לא מובן בעין שמה שהרב הסביר עד עכשיו כבר

10:36 שהמצווה היא חיים. העיקר זה צריך לפתח את זה, נגיע למצווה בפועל, אז מה כל כך חשובה הכוונה? ומה הפשט כאן שחז"ל אומרים שמצווה כגוף בלא נשמה? אז כאן הרב נותן ביאור קצת יותר עמוק ממה שחז"ל אמרו. בוא נראה את זה. ביאור. ומי, ומי שכל העולם שבין הזה שיש לו גוף ונשמה. נפש כל חי ורוח כל בשר איש. מכל דבר חי. ואת כולם, ואשום מעין לי יש תום וחי שמשפיע בהם. כמו שאנחנו אומרים, ונגיע לכל בן אדם, לכל דבר בעולם מורכב מגוף ונשמה. הקדוש ברוך הוא מהווה ומחיה את כל הדברים האלה. וגם הגוף, כולל אפילו האבן והעפר האלה, יש בהם איזה חיים ממנו יתברך. כל דבר בעולם יש לו איזה חיים מהקדוש ברוך הוא, שיהפך להיות אין ואפס כשאין. כי אם לא יהיו לו איזה חיים מהקדוש ברוך הוא, הוא יחזור להיות אין ואפס כמו שהיה קודם. כן, זה עניין יסודי שאנחנו יודעים את זה מפי הבעל שם טוב, יודעים את זה בשער היחוד והאמונה, שמסביר באריכות שכל דבר בעולם וכל רגע ורגע זה נמצא רק ממוצא דבר הוי', והוא הכוח שמהווה ומחיה בכל רגע ורגע. העניין הזה נמצא הן בגוף והן בנשמה. אנחנו קוראים פה למשל שהקדוש ברוך הוא לקח את הבן אדם ולקח עפר מן האדמה. "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה". לקח הקדוש ברוך הוא וברא גוף של בן אדם, עפר מן האדמה. אז אנחנו יודעים שהדבר ההוא, הקדוש ברוך הוא אמר "נעשה אדם", ויצרו מן האדמה, ואחר כך עשה מהעפר הזה גוף, ולגוף עפר מן האדמה. הדבר הבא היא

12:35 הזה שקשור לגוף האדם. זה כל הקיום והחיות וההסעדה של הגוף הזה. אחר כך אנחנו קוראים בפרשת בראשית, כתוב "ויפח באפו נשמת חיים". הקדוש ברוך הוא לקח את הנשמה, זה עניין אחר. יש גוף ויש נשמה. "ויפח באפו", הקדוש ברוך הוא לקח את המעוז מיוצר הקדוש ברוך הוא, "ויפח", הכניס ביהודי, הכניס לו, הוא הכניס לו נשמה. אז ככה יוצא שיש כאן שני דברים שהקדוש ברוך הוא ברא. הקדוש ברוך הוא ברא גוף עם הדיבור שלו, והקדוש ברוך הוא ברא גם כן נשמה. על שניהם הקדוש ברוך הוא ברא, מהווה אותם ומחיה אותם, מקיים אותם. על שניהם, גם מגיע לגוף וגם לנשמה. זה הכל נמצא עם כל דבר ה' שמהווה בכל רגע ורגע. מסביר את זה גם ... וכל זה. "אם כן אין ערך ודמיון כלל, ואין ערך חיות ... בגוף לגבי חיות הנשמה שהיא נפש כל חי", כי אין שום ערך ודמיון בין ההמשכה של הקדוש ברוך הוא איך שזה לנשמה, והמשכת החיות איך שזה לגוף. מה האדמו"ר אומר כאן? אז האדמו"ר אומר כאן דיוק נפלא. זה לא הדיוק הפשוט של ... בין כוונה לגוף ולנשמה. זה דיוק אחר גם. האדמו"ר אומר, אפשר כגוף ולנשמה, הכוונה היא האין ערך שיש בגוף ונשמה. הרי אנחנו רואים בגוף ונשמה שאף על פי שגם הגוף וגם הנשמה, שניהם באים מהקדוש ברוך הוא, ושניהם הקדוש ברוך הוא מחיה ומהווה את זה. יש כאן הקדוש ברוך הוא מחיה ומהווה את הגוף וגם את הנשמה. שניהם, שניהם נבראים שהקדוש ברוך הוא ברא ובורא את זה בכל רגע ורגע. אז המציאות הן של הגוף והן של הנשמה, הן של

14:28 המדבר והן של הדומם וכל הדברים, הן מציאות שבאים מהקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע. אף על פי כן, כשאתה מסתכל בגילוי, זה אין ערך לגמרי. אין ערך לגמרי ההמשכה של האלוקות, ההמשכה של האור של הקדוש ברוך הוא, איך שרואים את זה בנשמה, להמשכה של האור של הקדוש ברוך הוא שרואים את זה בגוף. מה ההבדל? הבדל מהקצה לקצה. "הנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש". הנשמה זה אלוקות בגילוי. זאת אומרת, גם אחרי שהקדוש ברוך הוא עשה את זה לנברא, אז בגילוי הנשמה, גם כשהיא, כמו שמבואר ... בתניא, גם חלק אלוקה ממעל ממש, שגם כשהיא ממש, כשהיא יורדת לעולם, הנשמה נשארת בגילוי חלק אלוקה. שם זה רוחני ומאיר בגילוי בנשמה, שזה עניין של אלוקות. בנשמה אין ספק, אתה מבין בגילוי שכל המציאות שלו זה אלוקות. לא רק מצד הקדוש ברוך הוא, אלא גם מצד הנשמה גופא, זה נרגש בגילוי שכל המציאות שלו זה אלוקות. מה שאין כן בגוף, בהפך. בגוף מה נרגש בו? יש ומציאות נפרדת, הוא מרגיש המציאות, המציאות של עצמו, שלא על ידי כוח. אז ככה יוצא, מה אנחנו רואים? שההבדל בין הגוף לנשמה זה הבדל בין הקצה לקצה. אז ההבדל, איך האין ערך שיש בין הגוף לנשמה, ההבדל הזה, זה האין ערך שיש בין מעשה המצווה לכוונת המצווה. זה מה שהאדמו"ר רוצה להגיד כאן, שמעשה המצווה, למרות שמעשה המצווה זה המעשה העיקר. זאת אומרת, גם מעשה המצווה, גם כוונת המצווה, הם שניהם זה רצון של הקדוש ברוך הוא. אם אנחנו ניקח את העניין והמשל, אני ככה, גם מעשה המצווה, גם כוונת המצווה, הם שניהם רצון של הקדוש ברוך הוא, כמו

16:18 שאנחנו אומרים בנוגע לגוף ונשמה, וגם הגוף וגם הנשמה הם שניהם יציריו, הקדוש ברוך הוא ברא ומהווה אותם כל רגע ורגע. אבל זה גם בנוגע למצוות. גם מצווה, זה גם כוונת המצווה. גם מעשה מצווה, שניהם זה רצונו. הקדוש ברוך הוא רצה שיהיה מעשה מצווה. הקדוש ברוך הוא רוצה גם בכוונת המצווה. הקדוש ברוך הוא רוצה את זה ורוצה את זה, אז מצד אחד שניהם זה רצונו. אך דווקא בנוגע לגילוי יש הבדל מן הקצה לקצה, כמו ההבדל בין גוף ונפש. בגילוי, למרות שבעצם שניהם יציריו, אבל בגילוי כאן רואים אלוקות בגילוי. כאן אלוקות זה בהסתר, אז האין ערך בין גוף ונשמה זה באופן של אין ערך. ההבדל הזה, ההבדל בין כוונת המצווה למעשה מצווה, זה בגלל שאין ערך. שבכוונת המצווה, שם מאיר אלוקות בגילוי, שאדם מקיים מצווה ויש לו כוונה במצווה. הכוונה זה אלוקות בגילוי, כי הכוונה זה אלוקות של הדבר. מה פירוש כוונת המצווה? "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". שאתה מחבר במצווה, שעל ידי המצווה אתה נהיה צמוד וקרוב לקדוש ברוך הוא. אז הכוונה מאיר אלוקות באופן גלוי. מה שאין כן במעשה המצווה, למרות שמעשה מצווה זה גם רצונו, אפילו המעשה עצמו בלי הכוונה, כמו שאמרנו, גם כן רצונו. אבל מכיוון שהרצון בא בעניין של מעשה, כשאתה מסתכל על המעשה מבחוץ לא רואים את זה בגילוי. אז לכן בנוגע לגילוי, אז אין ערך בין מעשה מצווה לכוונת המצווה, וזה הפשט: מצווה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה. כמו האין ערך שיש בין גוף ונשמה, שבגוף לא מאיר אלוקות, מה שאין כן נשמה, כן מאיר אלוקות. ההבדל הזה זה ההבדל בין מעשה מצווה לכוונת המצווה, שבכוונת המצווה מאיר אלוקות.

18:02 מה שאין כן במעשה מצווה לא מאיר החיות. מזה מובן למה כל כך נוגע העניין של כוונת המצווה. למה? מכיוון שבמעשה המצווה לא מאיר החיות בגילוי, והקדוש ברוך הוא רוצה שהעניין של קיום המצווה יהיה באופן לא רק של עצם המעשה, אלא שיהיה באופן שבמעשה יאיר החיות בגילוי. כדי שיאיר החיות בגילוי, זה דווקא דורך העניין הכוונה. זה בכללות הנקודה. עכשיו נרד לזה יותר לפרטים, איך הרבי מזכיר את זה, אבל בכללות זה, החיות הזה הוא מה שהרבי בא על זה עכשיו בפרק הזה, כל העניין של כוונת המצווה. יש, אה, תורה, יש דברי המגיד ממזריטש. הרבי חזר על זה הרבה פעמים. המגיד ממזריטש אמר על הפסוק: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", משהו כזה. אני לא יודע בדיוק מה הלשון. זה פסוק בפשט שאחריו. כן, "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כן. אז המגיד ממזריטש מסביר: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי", זה העניין של מעשה מצווה, "אשר יעשה אותם האדם". מסביר שמרומז בפסוק הזה העניין של מחשבה דיבור ומעשה דהושי. "חוקותי" זה מחשבה ו"משפטי" זה דיבור, "אשר יעשה" זה מעשה. מסביר שם, בפסוק הזה מרומז העניין של עושה המצווה, ואחרי זה כתוב "וחי בהם". אומר המגיד ממזריטש, מה פירוש "וחי בהם"? "וחי בהם" זה כוונת המצווה. אז יש כאן בפסוק שני עניינים. יש את ה"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם", שזה העניין של מעשה מצווה. אחרי זה הפסוק אומר "וחי בהם". מה פירוש "וחי בהם"? שצריכים להכניס חיות במעשה מצווה, שהמצווה תהיה לא באופן של בית, אלא המצווה תהיה באופן

20:17 של חי, חי בעולם. אומר המגיד, "וחי בהם", פירושו שהמעשה זהו זין הלב דלקימיייסא. פירוש "וחי בהם", שהחי יהיה בהם, שהמעשה יהפוך לדבר חי. זאת אומרת, הוא אומר, יכול להיות לפעמים בן אדם עושה מעשה ויש לו כוונה, אבל היא נפרדת. כשעושה את המעשה, זה מעשה. כשעושה את הכוונה, זה כוונה. הכוונה והמעשה הם שני דברים, שני דברים שהם לא קשורים אחד עם השני. כאן הוא מתבונן ומתחבר לכל הדברים, אבל במעשה זה מעשה נפרד. כשהוא גומר כוונה זה עניין בפני עצמו. גם מעשה זה עניין בפני עצמו. ואומר המגיד, "וחי בהם", שהמעשה צריך להפוך לדבר חי. גם המעשה, שהכוונה צריכה לחדור למעשה באופן שהמעשה יהפוך להיות לדבר חי. זה יותר קרוב לפירוש, אם אנחנו נדבר כאן במאמר חז"ל, זה מצוות בלא כוונה כגוף בלא נשמה. פירושו שהכוונה צריכה לחדור במעשה, גוף. יש את המעשה בלי הכוונה, אז זה גוף בלי נשמה, ויש את המעשה עם כוונה, אז זה גוף עם נשמה. כן, והמגיד בא לומר עוד חזק בזה. הוא אומר, כשיש אדם שם ציצית, אז הציצית עצמה, לפני שאדם הניח אותה, אז היה חפץ אבל לא היה בזה מצווה. יש לך ציצית, כן, שמונחת בחנות או מונחת על השולחן או מונחת בארון. כל זמן שלא הגיע יהודי להניח את זה, אז הציצית, אין לזה, אין לזה מצווה, עדיין לא מצווה. מתי הציצית הופכת להיות מצווה כפשוטו? ברגע שיהודי ילבש. למשל, אם גוי ישים תפילין. אז הרבי מביא את זה בתיאורן של השבוע. מה הבוקר יאשר צעיר, כשהבעל שם טוב הביא את המשל הזה, שאם גוי יניח תפילין אז לא יקרה שום דבר.

22:15 גוי יניח תפילין, זה בדיוק כמו שאתה מניח תפילין בארון. כמו שאתה מניח תפילין בארון לא קורה שום מצווה. אם תשים תפילין על הראש של הגוי לא תעשה גם שום מצווה. זה אותו דבר כמו על השולחן. כי למה? כי, כי, אה, יש חפץ של תפילין, אבל כל זמן שיהודי לא נמצא פה אז אין בזה חיים. ברגע שיהודי נמצא בזה, אז היהודי מקשר את עצמו לקדוש ברוך הוא, חפצא של חיבור, אז הוא עושה את התפילין, את התפילין, לחפצא של חיבור לקדוש ברוך הוא. אז זה הפירוש "וחי בהם", זה אומר, אומר בדיוק את זה. שהתפילין עצמן, לא רק המעשה, התפילין עצמן הופכות להיות למציאות של חפצא של חיבור. לפני שהיהודי שם את התפילין, התפילין היו חפץ, אבל לא היה בזה חפצא של חיבור. ברגע שיהודי שם את התפילין, התפילין הופכים להיות לחיים. אז הרבי סיפר, דיבר עוד יותר על זה. הרבי אמר שאם תסתכלו על התפילין, כך הרבי אמר, כי יש סיפור הזה של תפילין שאצל הבעל שם טוב, אצל הבעל שם טוב היו יכולים לראות את הציצית, אפילו כשהבעל שם טוב היה עומד הרבה פעמים בתפילה הוא היה עומד כמו אבן דומם ולא היה מתנענע. אז זה כמו שגם כן היינו אצל הרבי, היה לפני כן, היה עומד בלי להתנענע. אז היה אצל הבעל שם טוב שהיה עומד בניתוק גמור וכאבן דומם, ואף על פי כן הציצית היו מתנענעים מעצמם. היה בציצית, היה תנועה של החיים. היו יכולים לראות בגשמיות את הציצית של הבעל שם טוב היו זזים, אף על פי שהבעל שם טוב לא היה זז. אז זה אומר

23:43 שעכשיו זה וחי בהם פשוטו כמשמעו. כאילו שהיה הציצית של הבעל שם טוב, זה היה את הכלב דלקיקי. אז גילית, היה בזה חי. אז דרך זה יש לי סיפור של צדיקים וזה. יש סיפור על זה גם כן, אני אגיע לצדיקים, לזקנים, שפעם היה אצל הצמח צדק. מה הפירוש של חי? פה יש סיפור על הצמח צדק הזה. הצמח צדק היה סוחר כלים, כלים, היו עושים כסף ונותנים לפעמים משכנתא ונותנים כסף. מהם היה מהכינים של הצמח צדק. קראו לו רבי יוסף המגיד[?], בעל יוסף[?] קראו לו, זה היה הדוד של הצמח צדק והוא היה שד"ר של הצמח צדק והיה נוסע לכל מיני מקומות לאסוף כסף בשביל הקהילות של הצמח צדק. אז הוא הגיע, אז הוא היה אוסף, היה מגיע עם ארגז, כן? של כל המטבעות, כל השטרות וכל הכספות של הקהל. לכן היה בוודאי מגיע לבית של הצמח צדק והיה נותן את הארגז. אז הצמח צדק היה מוציא מהארגז את הכסף, ומחלק את זה לקהילות. היה קצת כזה. היה עושה כל מיני, כאילו, אה, קבוצות קבוצות של משום מה ב'. הוא רצה להבין למה הצמח צדק עושה את זה. כמובן לא, לא היה מוכרח לשאול, אבל רצה לדעת אם זה מדויק, בגלל שזה בדיוק שם הצמח צדק בוחר מה שמגיעות אליו. זה לא סטנדרט. הצמח צדק לוקח את הכמויות ומחלק אותן. אז מה הוא עשה? בפעם הבאה שהוא הלך לאסוף כסף, אז הוא לקח חסיד אחד. היה אחד מהחסידים של הצמח צדק. קראו לו ר' נחמיה מדוברובנה, כן? אז הוא היה ר' נחמיה מדוברובנה, שם בשכונה הוא גר, שם בשכונות. היה מהחסידים, אז הוא לקח את הכסף לר'

25:37 נחמיה מדוברובנה, נתן לו את המטבעות והוא שם את הכסף. ואז הוא רצה לעשות סימן, כן, על הכסף, שידע מה זה הכסף של ר' נחמיה מדוברובנה, והוא שם את זה ועובר עם זה בעוד כמה דברים ביחד. נוסע חזור אז לרדן אז הוא עובר עם זה. שם את הכסף לכמה מקומות בארגז. רצה לראות מה יקרה. הוא מגיע לצמח צדק והוא רואה שהצמח צדק מגיע וככה מחפש, מחפש, מוציא מטבע כאן, מטבע כאן, מטבע כאן, את כל ה... אין שם מטבעות בשום מקום בכלל. אחד אחרי השני הצמח צדק מוציא את זה ושם את זה למקום אחד. אז הוא ישר הבין שמפני שהצמח צדק יודע בדיוק איזה מטבע נתן הרבה או קצת. לא כל המטבעות נראים אותו דבר. הצמח צדק ידע בדיוק איזה חסיד נתן איזה מטבע. זאת אומרת הצמח צדק ידע להפריד. אז הוא יצא מהכלים שלו, היה מתאפק ואמר, "הרבי, הרבי, זה מופת". הצמח צדק אמר לו שזה לא מופת, אין כאן שום מופת. מה כאן העניין? אתה אומר שמי שעושה מצווה אז יש את מעשה המצווה ויש כוונה למצווה. מעשה המצווה זה הגוף, אבל כשעושה את המצווה עם כוונה אז זה הופך להיות לחי. זה להכניס חיות במצווה. אז כל מה שהכוונה יותר, יותר וזה יותר כוונה פנימית, עושה את זה יותר ביטול, יותר, יותר, יותר, יותר כוונה, יותר הרגש רוחני. אז ממילא גם החי הזה בתוכו הרבה יותר. אז הוא אומר אני לא יודע מי נתן את הכסף הזה. אני רק מסתכל על המטבע ואני רואה שזה מטבע חי אז אני אעמיד את זה בצד. זה סוד שנתנו לו יותר ביטול. אז זה

27:18 מסתכל שדברים יש בהם. אז הוא אומר אני לא יודע מי נתן. הוא אמר עכשיו שהצמח צדק ידע שזה הכסף של ר' נחמיה מדוברובנה. הצמח צדק אמר אני לא יודע מי נתן את הכסף, אני רק רואה, שם את זה.