לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ז - חלק ד

00:00 האלטער רבי כאן הרי מסביר: עכשיו, שהעניין הזה של דירה בתחתונים, זה הגילוי של אור אין סוף ברוך הוא שיהיה לעתיד לבוא, זה תלוי במעשינו ועבודתנו כאן עכשיו בזמן הגלות. הוא הסביר שעכשיו במצווה, כשאדם מקיים מצוות במעשה בפועל, במעשה גשמי, אז יש כאן את הבירור של העולם הזה הגשמי. יש בה חפץ של המצווה. הסביר קודם שהאדם עושה מצווה בחפץ גשמי שזה שייך לקליפת נוגה, והוא עושה מזה מצווה, אז הוא מקשר את זה עם אור אין סוף. אחרי זה הוא דיבר, גם הגיע לבן אדם, שגם האדם שעושה את המצווה, הרי הכוח שלו לעשות את המצווה זה כוח של נפש החיונית שבגופו, שהכוח הזה זה כוח ששייך לקליפת נוגה מצד עצמו, וכשהוא לוקח את הכוחות האלה, את האנרגיה, את הכוח של הגוף, הנפש הבהמית, ומשקיע אותם בעשיית המצווה, אז על ידי זה הוא לוקח את הקליפת נוגה שבו ומעלה את זה לקדושה ומקשר את זה עם אור אין סוף. אפילו במצוות שהן לא מצוות שתלויות במעשה. תפילה וקריאת שמע זה מצווה שבלב, אז גם שמה זה מצווה שבדיבור. האלטער רבי אומר מה שחז"ל אומרים שהרהור לאו כדיבור דמי. כן, אז צריך להיות דווקא להוציא את זה בפה בדיבור. למה הדגש זה בדיבור? אז זה לא, כמו שהסברנו בשיעור הקודם, לפעמים במקומות אחרים, שהדיבור זה רק עניין צדדי, ביניים, טפל, אלא הדיבור זה העיקר פה, מכיוון שהמטרה של המצווה זה לפעול בגשמי, בנוגה ובקליפה, ולהפוך אותו, לעשות ממנו דירה לאין סוף. לכן זה נהיה המצווה. אפילו מצוות שתלויות בדיבור, קריאת שמע ותפילה, נוגע דווקא שזה יבוא בדיבור, שזה יתלבש בכוח בעשייה גשמית. אז

02:14 ממשיך האלטער רבי עכשיו הלאה ואומר כאן, שורה ממש: כלומר, כל מה שמדבר בכוח גדול יותר, הוא מכניס ומלביש יותר כוחות מנפש החיונית בדיבורים אלו. אומר האלטער רבי שלא רק עצם העניין של דיבור, אלא כיוון שאנחנו אומרים שכאן נוגע הפעולה, זה הנפש הבהמית והכוח של הנפש הבהמית. אז כל מה שהבן אדם מדבר עם יותר כוח, זאת אומרת הוא מוציא יותר כוחות מהנפש הבהמית שלו ומשתמש עם זה בקדושה. אז, אז, אז, אז, אז על ידי זה הוא פועל יותר את הבירור. זאת אומרת, אז יש עניין כאן לא סתם לדבר, אלא לדבר ולדבר על זה בקריאה. דווקא על ידי הדיבור בקריאה אז הוא מכניס בזה יותר כוחות של נפש הבהמית, וממילא נהיה כאן הסחה יותר גדולה מקליפה לקדושה. זהו שאומר הכתוב: כל עצמותי תאמרנה וגו'. על העניין הזה כתוב כל עצמותי תאמרנה וגו'. זאת אומרת, כתוב שצריך להיות כל עצמותי תאמרנה, ומשמה לומדים שצריך להיות על ידי זה, ידוע, שעת תפילה. וזה בלימוד התורה צריך להיות עם כל הגוף, כל עצמותי תאמרנה. שלא רק שהבן אדם יגיד את זה במחשבה או בהרהור או בלחישה, זה צריך להיות שבן אדם, בשעה שבן אדם מתפלל ולומד, אז צריך להיות כל עצמותי תאמרנה, שכל המציאות שלו, כל, כל האיברים, כל הגוף משתתף בתפילה ובלימוד. זהו, שאומר, זה, זה קשור עם העניין שאמרנו קודם, שהוא לומד, שהוא מכניס כוחות מנפש החיונית. זאת אומרת, אם בן אדם רק, רק מדבר. יש בדיבור, יש שני אופנים. יש דיבור שהאדם יכול לדבר בלחש. כשאדם מדבר רק בלחש, כן? זאת אומרת שהוא לא, הוא

04:20 לא, הוא לא, הוא לא, לא בקול אלא בלחש. אז לכן הרי יש כאן עקימת שפתיו. אז מצד אחד הרי הוא פעל עקימת שפתיו והרי הוא עושה פעולה עם הפה. כל פעולה שאדם עושה, עקימת שפתיו הוי מעשה. אז יש כאן איזושהי פעולה שקשורה עם כלי של נפש החיונית, אז יש כאן עניין של בירור מקליפת נוגה ומכניס את זה לקדושה. אבל הרבי גם מדגיש שלא מספיק עקימת שפתיו, אלא יש עוד עניין שרואים בחז"ל, בפסוקים ובמדרשים, שצריך להיות גם כן להכניס כוחות. לא רק עקימת שפתיו, אלא להכניס כוחות של, של כל הגוף. זה הדיוק של כל עצמותי תאמרנה. זאת אומרת שלא רק עקימת שפתיו, אלא גם כן להכניס את הכוחות של כל הגוף. שכתוב בספרים שזה העניין של קול. בן אדם יכול להגיד, לעקם את השפתיים, אבל כשהוא גם אומר בקול, אז אמירה בקול זה גם כן מזיז לא רק את הפה, אלא זה מזיז גם כן את האיברים הפנימיים, גם כן איברים אחרים. זאת אומרת, גם כל מיני חלקים של הגוף שהם לא קשורים עם הפה. הרי הקול מגיע מאזור הלב, מכל מיני איברים פנימיים. זאת אומרת שיש השתתפות של כמה וכמה מהאיברים כדי שאדם יגיד את האותיות בקול. לכן זה האדמו"ר מדגיש כאן שבעניין של אמירה אז רואים שמדגישים לא רק את עצם העניין של עקימת שפתיו, אלא שמדגיש שצריך להיות דווקא באופן של כל עצמותי. זאת אומרת שזה יבוא בכל איבר, ולהכניס בזה את הכוחות של גם שאר כוחות הגוף. וזה מביא על זה, זה שאומר הזוהר: אם ערוכה בכל רמ"ח איברים משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת. אז זה חז"ל אומרים

06:02 גם כן שהלימוד בתורה צריך להיות באופן שכל הרמ"ח איברים משתתפים בלימוד. והגמרא אומרת: אם ערוכה בכל רמ"ח איברים משתמרת. זאת אומרת, אם הבן אדם משקיע את כל הרמ"ח איברים בלימוד, אז זה גורם שהוא יזכור את התורה. ואם לאו, אם הוא לומד בלחש, אז זה אינה משתמרת. ושמה גם כן, בגמרא הזאת, גם שמה רואים את הדיוק שלא מספיק עקימת שפתיו, עצם העניין של עקימת שפתיו, אלא שצריך להיות באופן כזה שכל האיברים שלו ישתתפו בדיבור. מה הגמרא שמה מדברת? הגמרא שמה מספרת על אשתו של רבי מאיר, שהיא ברוריה, כן? אישה מפורסמת שמצוטטת הרבה פעמים בגמרא, שהיא ראתה פעם אחד מהתלמידים. אז כתוב שהיה לומד בלחש. שלכאורה לומד בלחש לאו דווקא הפירוש הוא למד במחשבה. יכול להיות שהוא גם כן, הוא היה עקימת שפתיו, ואף על פי כן זה נקרא בלחש. זאת אומרת, הוא לא למד בקול. זאת אומרת, היה חסר כאן את העניין של ללמוד בכוח. הוא למד, אפילו יכול להיות שהיה עקימת שפתיו, אבל היה חסר בזה הקול. אז כתוב שהיא נתנה לו, כך כתוב בגמרא, שהיא נתנה לו בעיטה, כן, והיא אמרה לו: "ככה לא לומדים." כן, אם אתה תלמד ככה אתה תשכח, ושם מובא הלשון הזה: אם ערוכה בכל רמ"ח איברים משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת. כשלומדים בלחש, אז מה זה בעיטה באנגלית? אה? זה שפה לברית? קיק, כן. אז... אז אם ערוכה... אז רגע, הגמרא אומרת שמה, זה מה שהיא אמרה לו, שאם אתם לומדים תורה בלחש אז שוכחים. כדי לזכור את התורה צריכים ללמוד תורה בכל רמ"ח איברים. אז משם רואים שהלימוד בקול יש לזה מעלה. מה המעלה של הלימוד בקול? ששם הבן אדם

08:03 משקיע גם כן כוחות של האיברים, של כל שאר האיברים של הגוף, וזה נקרא ערוכה בכל רמ"ח איברים. אז מה אנחנו רואים פה? שצריך להיות בלימוד התורה עניין שהאדם צריך להכניס כוח של... רואים מה הדגש בעניין של לימוד התורה, שבן אדם צריך להכניס כוח מנפש החיונית, כוח של הקליפה, של נפש הבהמית, ואת זה להכניס בקדושה. אומר האלטער רבי כאן, מה הקשר העניינים? למה הגמרא אומרת... הרי מה הקשר העניינים שהגמרא מדגישה את העניין של משתמרת? משתמרת פירושו לזכור את זה. לכאורה, למה הגמרא תופסת את העניין של זיכרון ושכחה? הגמרא אומרת שמהי המעלה של, של לימוד התורה בקול? המעלה של לימוד התורה בקול זה שעל ידי זה הוא זוכר מה שהוא לומד. מה שאין כן אם לומדים בלחש, שוכחים. הגמרא שם אפילו מביאה עוד סיפור שאחד, אחד למד פעם, חיבר, למד את כל, את כל התורה כולה, והוא שכח את זה אחרי כמה... תקופה הוא שכח את הכל. והגמרא אומרת למה? כי הוא למד בלחש. זאת אומרת, יש את העניין שהגמרא מדגישה את זה, שהלימוד התורה בקול קשור עם לזכור את התורה ולא לשכוח. לכאורה נשאלת השאלה, הרי האלטער רבי הסביר עכשיו שמה העניין של לימוד התורה בקול, כי זה כל העניין של לימוד התורה בקול: לעשות את הבירור של הקליפה, לעשות את הבירור של הקליפה על ידי שלומדים בקול, מכניסים כוחות מנפש הבהמית ומהפכים את זה לקדושה. אז לכן הגמרא לא מדברת על העיקר. מה הגמרא אומרת? שזה קשור עם לזכור, לשכוח? הרי עיקר העניין של לימוד התורה בקול זה כדי לברר את נפש הבהמית. אז מה הגמרא אומרת? שזה מצד העניין של שכחה. אז האלטער רבי בא

09:55 כאן ואומר כאן חידוש נפלא שזה, שזה בעצם אותו עניין. נסתכל בפנים, אומר האלטער רבי, מה הקשר עם העניין של שכחה וזיכרון עם מה שדיברנו קודם? כי השכחה היא מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית. העניין הזה שבן אדם שוכח. למה בן אדם שוכח? מה הסיבה למה בן אדם לומד והוא שוכח? מדברים כאן על בן אדם שהוא לא, יש לו איזה מחלת השכחה. יש לפעמים, רחמנא ליצלן, בן אדם שיש לו מחלה, שהוא שוכח הכל, הוא שוכח אפילו... הוא שוכח אפילו אם הוא, אם הוא אכל, ואתה יודע מה? הוא שוכח אפילו דברים פשוטים. זה כבר עניין של מחלה, צריכים לרפא את זה. אבל מדברים על בן אדם שבדברים שמעניינים אותו הוא לא שוכח. וכשמגיע לתורה ומצוות, זאת אומרת, כשהוא מגיע ללימוד התורה, הוא לומד ושוכח. מאיפה נובעת השכחה בעניין קדושה דווקא? אז זה עניין של קליפה. והאלטער רבי: כי השכחה היא מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית, שהיא מקליפת נוגה. השכחה נובעת מהקליפה של הגוף ונפש הבהמית. הם אלו שגורמים שכחה. למה הם גורמים שכחה? בגלל שהם מגיעים, הם מגיעים מקליפת נוגה, וקליפת נוגה, משם מגיעה השכחה. מה זאת אומרת? האלטער רבי כאן לא מסביר את העניין, אבל זה מוסבר במקומות אחרים. האלטער רבי מסביר את זה אפילו בשולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה. שם האלטער רבי מאריך בזה קצת יותר. האלטער רבי מסביר שהעניין של שכחה זה עניין של קליפה. שכחה זה קליפה. שכחה זה לא דבר... בקדושה לא שייך שכחה. למה? כמו שכתוב: "אין שכחה לפני כיסא כבודך." זאת אומרת, ב-ב-לפני כיסא כבודך, שזה הולך על ענייני הצדיק ועל ענייני הקדושה. בקדושה לא שייך שכחה. שכחה זה

11:41 מגיע מצד מציאות של קליפה שעושה שאדם ישכח. יש בזה הסברים בחסידות. כמה הסברים מה הקשר של שכחה דווקא עם קליפה וזיכרון עם קדושה? וכמה, כמה עניינים בעניין הזה של הקשר. אחד הביאורים בפשט זה, כן, שקדושה בכלל, קדושה זה עניין של נצחיות, כן, ושכחה זה ההיעדר של נצחיות. זה פשט העניין. שכחה פירושו שהדבר יש לזה הפסק. הוא קיים לזמן מסוים ואחרי זה נפסק. קדושה, מכיוון שקדושה זה עניין של נצחיות, ממילא בעניין של קדושה כל דבר הוא נצחי, לא שייך בזה עניין של העדר והפסק, וממילא, וממילא לא שייך לזה גם עניין של שכחה. מה שאין כן קליפה קשור עם העניין של שכחה. עוד עניין מוסבר בסעיף זה בקשר של קדושה, של זיכרון, של שכחה עם קליפה, זיכרון עם קדושה, כי עניין של זה קשור עם עם עם עם עם עם עם עם פנימיות ועם החוץ. רואים במוחש שבן אדם כשיש לו דבר מסוים, אם הוא מונח לזה בפנימיות אז הוא לא שוכח. זאת אומרת, הדבר שבן אדם חי עם זה, יש לו בזה חיות פנימית, הוא קשור עם זה. יש את הפנימיות שלו נמצא בעניין, אז הוא לא ישכח את זה כל כך. מה בן אדם שוכח? דבר שבן אדם עושה בלי חיות. דבר שבן אדם עושה בחיצוניות, מבחינת החוץ, אז הוא יכול לשכוח כי הוא עשה את זה בלי חשק. אז על זה בפשטות ההבדל בין זיכרון ושכחה זה ההבדל בפנימיות וחיצוניות. דבר שנעשה עם פנימיות, אז יש בזה זיכרון. דבר שנעשה עם חיצוניות. ולמה הוא שכח? כי פנימיות קשור עם עניין של בלי גבול. הרי איתו חוזרים לאותו עניין. פנימיות שמה קשור עם הבלי גבול,

13:24 לכן אין בזה עניין של שכחה. חיצוניות עניין של הגבלה, לכן שייך בזה עניין של שכחה, וממילא זה קשור גם כן עם העניין של קדושה וקליפה. מכיוון שבקדושה שמה נמצא הפנימי של הפנימיות החיות. בעצם פנימיות החיים שמה נמצא הפנים של החיים של הקדוש ברוך הוא. קדושה מקבלת השפעה מבחינת הפנימיות ולכן שמה לא שייך שכחה. מה שאין כן קליפה מקבלת השפעה מבחינת החוץ, ולכן שם יש עניין של הגבלה והפסק, עניין של שכחה. על כל פנים, איך שיהיה, אז מה אנחנו רואים? שהנפש הבהמית, עניין זה שכחה. מה שאין כן לפני כיסא כבודו, הדרגה שלמעלה מהקליפות, במקום של קדושה שמה לא שייך שכחה. לכן כאשר בן אדם לומד עם הכוחות של הגוף, הרי הוא לוקח את הכוחות של הגוף, נפש הבהמית של הקליפה, ומכניס את זה בקדושה. אז זה מה שהאלטער רבי מסיים כאן: הנכללת לפעמים בקדושה, והיינו כשמתיש כוחן ומכניס כל כוחן בקדושה. כשבן אדם לומד הוא לומד בקול, הוא לומד בפה ובקול, אז הרי הוא לוקח. הוא עושה שתי פעולות. הוא עושה פעולה אחת של להתיש כוחן. הוא שובר ומחליש את הכוח של הקליפה מצד אחד. מצד שני הוא מכניס את הכוח של הקליפה, מכניס את זה לקדושה, וממילא מבטל את כל המציאות של הקליפה והסטרא אחרא. ברגע שהוא מבטל את הקליפה, סטרא אחרא, ממילא יש כאן את העניין של זיכרון ולכן הוא לא שוכח. זאת אומרת הסיבה לשכחה זה מצד הקליפה. על ידי לימוד בקול, על ידי זה עושים שבירת הקליפה ומכניס, אדרבה, מכניסים את כוח הקליפה לקדושה, וממילא נתבטל כל המציאות של העניין הזה של הקליפה. ולכן על

15:10 ידי לימוד התורה בקול זה עושה שבן אדם, ערוכה בכל רמ"ח אברים משתמרת, שבן אדם יזכור את מה שהוא לומד ולא ישכח. אז לפי זה מתורצים ככה. זאת אומרת, מה שהגמרא אומרת זה שהגמרא אומרת שהטעם למה צריך ללמוד תורה בקול ופה, הגמרא אומרת למה? כי על ידי לימוד התורה בקול, על ידי זה הבן אדם זוכר מה שהוא לומד. זה לא עניין צדדי. שאלנו, לכאורה, העיקר חסר מן הספר. הרי עיקר העניין של לימוד התורה בקול זה בשביל כי כל המצווה זה בפה. זה כל העניין לברר את הגוף. הגמרא אומרת עניין של שכחה וזיכרון. אז לפי הביאור של האלטער רבי יוצא שזה לא עניין צדדי. העניין הזה של אם ערוכה בכל רמ"ח אברים משתמרת זה קשור עם הבירור של נפש הבהמית. זאת אומרת, הביטוי שהוא מברר את הנפש הבהמית זה שהוא לא שוכח מה שהוא לומד, כי אם לא היה כאן בירור הבהמית זה שהבן אדם שוכח. אז מצד הקליפה, ברגע שהוא בירר את הנפש הבהמית, לכן הוא לא שוכח. זאת אומרת, זה שהגמרא אומרת שהלימוד תורה בקול צריך לפעול את העניין של זיכרון, זה אותו עניין שהאלטער רבי הסביר קודם של לימוד התורה בפה, זה קשור עם בירור הקליפה, נפש הבהמית. וזה באמת מעניין שבמקומות אחרים, במפרשים בגמרא ואפילו בחסידות גופא, בכמה מקומות אנחנו מוצאים שיש ביאורים אחרים. מה הטעם שבן אדם צריך ללמוד, אה, בקול, בדיבור? יש עוד ועוד ביאורים בחסידות בעניין הזה. למשל בתרנ"ט, בחורים שלמדו תרנ"ט, המאמר הראשון של תרנ"ט, שם, שם הרבי הרש"ב מביא את כל המעלה של ל-ל-להגיד את ה-- ללמוד בדיבור דווקא. שעל ידי הדיבור מתווסף עוד עומק בעניין. עומק, אורך ורוחב. כל מיני מעלות שיש

17:05 על ידי העניין של לימוד בדיבור דווקא. זאת אומרת, רואים במקומות אחרים עוד מיני מעלות שיש בלימוד התורה כאשר זה בא בדיבור. כן. אז זה ההסבר גם כן קשור עם מה שדיברנו בשיעור הקודם. תלוי איך אתה מסתכל על העניין של דיבור. כן. אם מדברים על דיבור בתור כל מיני מעלות ושלימות, זאת אומרת העיקר זה לא הדיבור. העיקר זה עצם לימוד התורה, העיון וההשכלה. כן. אלא מה? אז אומרים שבדיבור זה מסייע לעיון. מה המעלה של דיבור? שעל ידי שאתה אומר את זה בדיבור, אז על ידי זה אתה זוכה, יש לך יותר ערך, יותר עומק, יותר רוחב. וגם שם, זאת אומרת העניין של הרוק והקול שמורו גם כן, כאילו שהדיבור זה עניין אמצעי בשביל משהו אחר. מה שאין כן, לפי מה שהאלטער רבי מסביר פה, כל הנקודה של האלטער רבי, בחידוש של האלטער רבי פה, שהמטרה זה עצם הדיבור. לא דיבור בתור אמצעי למשהו אחר. אלא לכאורה המטרה זה בעצם הדיבור. למה? כי העניין של דיבור זה הבירור של נפש הבהמית. וממילא זה שהגמרא אומרת שעל ידי דיבור עוזר שהבן אדם לא ישכח מה שהוא לומד, כי זה גם כן קשור עם בירור הנפש הבהמית. זה מה, זה, זה כל ה... זה התוצאה מהבירור של נפש הבהמית. מה שנוגע למעשה מפה, מה שהאלטער רבי אומר כאן זה עד כמה שצריך להיות העניין של לימוד התורה ותפילה וקריאת שמע ותפילה צריך להיות בקול ודיבור דווקא. זה לא סתם, זה צריך להיות בקול כזה, לא רק כי... לצאת בקול. זה עניין שנוגע למעשה. לפעמים רואים, כן, שיש כאלה שלא מקפידים על זה. הן בלימוד, כן, שנותנים

18:50 לחברותא ללמוד והם עצמם רק יושבים ומקשיבים מה שהחברותא לומד. אז עם כל המעלות שיש בזה, חסר להם את העניין של כל המעלה של לימוד התורה בקול ובפה. ולהיפך גיסא גם כן רואים את זה אפילו לפעמים, בחור שלומד לעצמו לבד. לומדים בלחש. כן. צריך להיות ללמוד בקול. על דרך זה גם כן בתפילה. אז יש כאלה שבתפילה, אז אפילו שיש כאלה שאפילו לא שמים לב, שוכחים אפילו להזיז את הפה. זה כבר מצב של "וראשי אלוה יעשקינן". אבל יש כאלה שאפילו כשהם מזיזים את הפה אבל לא אומרים את המילים בקול. וצריך להיות "השמיע לאוזנו מה שפיו מדבר". כשאדם מתפלל צריך להיות באופן שלפחות הוא לעצמו ישמע מה שהוא מדבר. כן. הדיבור בקול זה עניין מאוד נוגע, כן, שכמו שהאלטער רבי מסביר פה, למה צריך להיות דווקא העניין של התפילה ולימוד התורה, צריך להיות דווקא בקול. מספרים על הרבי למשל, פעם אחת היה בחור שכתב לרבי שאין לו, שאין לו חברותא. אז הרבי אמר לו שהוא ילמד, שהוא ילמד לעצמו כל זמן שאין לו חברותא. אז הרבי אמר לו שהוא ילמד לעצמו, אבל שילמד בקול ויתרגם גם כן אפילו איז דאס, ביידיש. הרבי אמר שיצייר לעצמו כאילו שיש חברותא לפניו וכאילו שהוא מסביר לחברותא מה שהוא לומד, שעל ידי זה זה יעזור לו. כאילו שזה לא יחסר לו את המעלה של חברותא, כאילו שהוא לומד לעצמו. אני יודע מי זה היה בעל המעשה שהרבי אמר לו את זה. איך שיהיה. יש כאלה שאולי מכירים אותו אפילו כאן, כי איך שהוא נוהג ללמוד בקול, ידוע, ידוע ומפורסם. איך שיהיה, זה, זה הרבי אמר לו

20:49 ללמוד בקול. גם כי צריך להדגיש, כשאומרים כאן האלטער רבי שצריך ללמוד בקול, והרב אומר שכל מה שמדבר זה קול גדול, מעשה או מחליט שהוא אמר בשביל זה, יש כאלה שחושבים שהכוונה זה שצריכים לצעוק. הרי כתוב כל מה שמדבר בקול גדול אז יש בזה יותר עניין. אז צריך לצעוק. אז זה גם כן צריכים לדעת שהכוונה זה לא הכוונה כאן שצריכים לעשות צעקות ורעש גדול. הכוונה העיקרית זה שאדם קול עצמו יתעורר, שכל האדם ילמד, שייכנס בזה כל הכוחות של הגוף. אבל זה לא אומר שצריך להיות בצעקות באופן שיפריע לאחרים גם כן. אז זה יש גם סיפור של הרבי. סיפור עם הסבא של השליח, התמים וולף. ר' אפרים וולף היה יהודי שמאוד חסידי, אחד מהאנשים החשובים של הרבי בארץ ישראל. אז ר' אפרים וולף, מספרים שהוא הגיע ממשפחה לא מחב"ד, התקרב לחסידות. הוא הגיע ללמוד בתומכי תמימים. אז מספרים שבשעת התפילה הוא היה מתפלל בקול. היו שומעים אותו בכל האזור כשהוא מתפלל, אז הוא היה מתפלל בקול גדול. אז הרבי קירב ואמר לו ביחידות, בפעם הראשונה שנכנס ליחידות. אז הרבי אמר לו: תפילה צריכים להתפלל בקול, אבל רק הוא צריך לשמוע. לא אחרים צריכים לשמוע. צריכים להתפלל בקול, אבל באופן שאף אחד לא ישמע. זאת אומרת שיש עניין של לימוד התורה בקול, אבל באופן של לימוד התורה ושל תפילה בקול. אבל צריך להיות הקול באופן כזה שהוא ישמע את זה. לא אחרים צריכים לשמוע את זה, אבל זה ודאי שצריך להיות העניין של התפילה והלימוד באופן שיהיה בקול, כי דווקא על ידי זה שהרב מסביר כאן זה פועל את הבירור של הגוף ונפש הבהמית.

22:50 בעמי. ממשיך הרב הלאה ואומר: זה יסוד אחר. מה נתחיל עכשיו? מה כאן העניין של זה יסוד אחר שהרב בא להסביר? הרי הוא כבר הסביר עד עכשיו הכל טוב ויפה. אבל הרב כבר הסביר מה כל המעלה של מצוות, מה היא? על ידי זה פועלים את הבירור של החפץ הגשמי, וגם הבן אדם, על ידי זה שהוא משקיע כוח של הנפש הבהמית. זה כל העיקר של קיום המצווה: להשקיע כוח מהגוף והנפש הבהמית ולהעלות את זה לקדושה. אז הרי כבר דיברת על כל אלה, מה כאן חסר? את הנקודה השלישית שהסברנו באחד השיעורים. דבר ראשון הרב הסביר שיש את העניין של החפץ של מצווה, שאדם לוקח חפץ מהעולם ועושה מזה מצווה. זה נהיה מקליפה לקדושה. דבר שני יש את הגברא, הבן אדם שעושה את המצווה, של הנפש הבהמית שלו בשעה שעושה את המצווה. על דרך זה כשהוא מדבר את התורה והתפילה, אז הוא לוקח מהקליפה והופך לקדושה. השאלה היא מה קורה עם כל העולם? יש עולם גדול עם כל מיני דברים שאיתם לא עושים מצווה בחיים. מה קורה עם העולם הגדול שמחוץ למצווה? איך זה מתעלה, והאם זה מתעלה? איך עושים את הדירה בתחתונים? הרי צריכים לפעול דירה בתחתונים בכל העולם. אז זה הרב מתחיל עכשיו להסביר בפרק הזה, בקטע הזה. כלומר שהרב אומר: זה יסוד אחר. זאת אומרת, העניין שדיברנו עד עכשיו, וחוץ מזה יש עוד עניין. חוץ מהפעולה שבן אדם עושה עם הנפש הבהמית שלו הפרטית ומעלה את זה מקליפה לקדושה, יש כאן עוד מעלה נפלאה, כי כוח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדיבור בתורה ותפילה וכיוצא בהן, או במצוות מעשיות, הרי כוח של

24:39 הנפש הבהמית שמשתתף בכל המצוות האלה, הן מצוות בדיבור, הן מצוות במעשה, הרי כל גידולו וחיותו מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש. הרי כל המציאות של הנפש הבהמית וכל הגידול והחיות של הנפש הבהמית, איך זה נהיה? מהדם. ככה זה הטבע שאדם אוכל ואז נהיה אצלו, אכילה גורמת לדם, והדם זה מה שנותן לו את האנרגיה ואת החיות שיוכל לעשות את העבודה, תפילה. אז כל הגידול והחיות של הנפש הבהמית זה מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש. הדם זה ממש קליפת נוגה. למה הדם זה ממש קליפת נוגה? שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם. הרי הדם מתהווה מהאוכלין ומשקין שאדם אכל ושתה. זאת אומרת, יש את עצם מציאות הגוף והנפש הבהמית של יהודי, שהרבי אמר קודם בתניא שגם עצם הגוף והנפש הבהמית זה גם כן מקליפת נוגה. אבל מכיוון שגוף של יהודי זה גוף קדוש, אז מצד עצם הציור של הגוף אז הוא בקליפת נוגה בדרגות יותר גבוהות של נוגה, לא כל כך בדרגות הנמוכות של נוגה. זה עוד הרבי מוסיף. אבל הגידול של הגוף והנפש הבהמית, זה הרי מגיע מהדם, והדם זה קליפת נוגה ממש, כי הרי הדם מגיע מאכילה ושתייה, מעניינים גשמיים שמחוץ לבן אדם, מעניינים של דצח, אוכלין ומשקין שנמצאים מחוץ לבן אדם, שאוכל ושותה ונעשה דם, שהיו תחת ממשלתה. הרי האוכל והשתייה שאדם אכל ושתה זה הרי היה תחת ממשלת הקליפת נוגה לפני שאדם אכל אותה, וינקו חיותם ממנה, ועתה היא מתהפכת מרע לטוב. היא הכוונה לחיות. הדם מתהפך מרע לטוב ונכלל בקדושה על ידי כוח נפש החיונית הגדל ממנה. עכשיו, כשאדם עושה מצווה, אז הדם הזה,

26:44 והדם הזה מגיע מהאוכל והשתייה שאדם אכל ושתה, אז הופך את כל המציאות של הדם, נהיה מרע לטוב ונכלל בקדושה, שמתלבש באותיות אלו או בעשייה זו, אשר הן הן פנימיות רצונו יתברך בלי שום הסתר פנים. אז יוצא מכאן שאדם עושה מצווה, אז לא רק הנפש הבהמית של הגוף שלו עולה לקדושה, אלא גם הדם שמגיע מקליפת נוגה של אכילה ושתייה, גם זה מתעלה. וממילא עכשיו מתרחב יותר העניין של הדירה בתחתונים. לא רק הבן אדם, לא רק המצווה, החפץ הגשמי, כמו למשל צדקה, הכסף הפרטי הזה, ולא רק הבן אדם, הגוף והנפש הבהמית, אלא עכשיו גם כן כל האוכל והמשקה וכל העניינים שהיו אצלו, שהוא לקח לפני זה והוא עשה מזה דם ונהיה חלק ממנו, אז גם זה, כל זה גם כן מתעלה ומתהפך לקדושה. אחרי זה הרב ימשיך איך שזה כולל לא רק את זה, אלא גם כן כל שאר הדברים. עוד רגע יהיה שגידולו ודמו קל לתקן, אשר הן הן פנימיות רצונו יתברך, וחיותן נכלל גם כן ברצונו יתברך, והוא רצונו יתברך, וחיותן נכלל בו, וגם כוח נפש החיונית. עד כאן. אז הרבי מסביר בנקודה השלישית איך שגם אדם, כל כל כל האכילה ושתייה שאדם אוכל במשך היום גם כן מתעלה על ידי המצווה שהאדם עושה. רק סיפור קצר נספר, בזה נסיים. סיפור שמספרים על הרשב"ץ. הוא ידוע, וסיפור מעניין קשור כאן לענייננו. הרשב"ץ היה חסיד גדול של הצמח צדק וכולי וכולי. ומספרים שהוא היה פעם אחת, ישב עם החסידים בהתוועדות, ונגמר להם הפארבייסן גם באמצע הלילה, לא היה להם יותר אוכל כדי להמשיך את הפארברענגען. מה עשה הרשב"ץ? לקח את ה-, את העז שהיה לו בחוץ. היה

28:34 להם איזה עז, זאט, לא יודע בדיוק. היה להם שמה בעל חי שזה היה הפרנסה שלהם. היה שמה, הם היו, משם היו לוקחים את החלב שעם זה היו מוכרים והיה להם פרנסה מזה. אבל צריכים פארבייסן בשביל פארברענגען. לקחו את העז, שמו אותו על השולחן, עשו לו שחיטה כדת וכדין. היה שמה אחד מהחסידים שידע לשחוט. עשו שחיטה ועשו אסאדו. בקיצור היה להם פארבייסן עד הבוקר. הגיע הבוקר, האישה קמה בבוקר ורוצה לחלוב את הגויימה לשתות. היא מוצאת, נעלם. נעלם מהבית, נעלם העז. היא באה לבית. בקיצור היא רואה שמה עצמות. היא כבר הבינה מה קרה. התחילה לצעוק ככה לפני כל החסידים, "מה עשיתם? מה עשית? הרגת לי, הרגת לי את העז". אז הוא אומר, "לא, העז לא מת, הוא חי". כבר היה כמובן בגילופין אחרי הרבה משקה, והיא צועקת על זה והוא אומר לה, "העז לא מת, הוא חי". "מה זאת אומרת הוא מת? הוא חי. תראה מה קרה כאן. לא נמצא וכאן נראה את כל העצמות. בטוח שאתם". אז הוא ממשיך ומתעקש שהעז לא מת, הוא חי. מה קרה? אז הוא אומר לה שלפני זה, אתמול בלילה, העז היה חי והוא צעק "מה מה מה?" עכשיו העז ממשיך לחיות, אבל במקום זה הוא צועק שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. מה זאת אומרת? פשוט נהיה חלק מהבשר שלנו, החסידים. עכשיו עם הכוח של הבשר שאכלנו אנחנו מתפללים, נגיד שמע ישראל, אז העז יצעק שמע ישראל יחד איתנו. אז זה העניין של לספר שהעז, שלקח את העז שהיה שייך לקליפה וצעק "מה מה מה" ועשה ממנו קדושה, עכשיו הוא צועק שמע ישראל.