לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ד - חלק 3

00:00 מה אומר כאן האלטער רבי? האלטער רבי מסביר את העניין של שמחה שצריך להיות אצל יהודי מצד האמונה שיש לו באחדות הוי'. זה גופא שיש לו אמונה באחדות הוי', בזה עצמו הוא מביא את הקב"ה כאן לעולם. הוא עושה את הדירה בתחתונים בתוך האמונה שלו, בתוך הנפש שלו, בתוך השכל שלו, ועל ידי זה הוא עושה שהקב"ה יהיה בבית שלו. כמו שהשמחה של אדם: נמצא בבית שלי, המלך עצמו בא לבית שלי וגר איתי. איזו שמחה גדולה מזו? על ידי זה צריך להיות אצל יהודי השמחה מזה שהקב"ה נמצא כאן למטה. אבל זה זהיר רק בכוח האמונה. איך מביאים את זה בפרט ממש לכל המציאות של הבן אדם? אז האלטער רבי עושה הקדמה, שאצל האבות והנביאים, אצל כל אלו, זה היה אצלם בגילוי. האמונה הייתה באופן שזה חדר בהם בכל כוחות הנפש. כמו שהוא מביא את העניין של רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר ברבי שמעון. זאת אומרת שאצלם היה עניין של אחדות הוי' כל החיים שלהם, כל המציאות שלהם. אבל בני ישראל באופן כללי... פוקר אל-- נפל תלוגה 00:01:31-00:01:33 לחוץ. יואב. תראה, suficiente que hay dos. Hay que hacer tres y cuatro. יש שרליז תכף. muy cómodo hay que hacer בכל הפוצ'ר עשה. קוקו ניבי של האלטער רבי אומר כאן, שבני ישראל באופן כללי, אבל אצלם האמונה באחדות הוי' לא מגיעה בגילוי בפועל ממש. וממילא הם צריכים לעורר את זה. אז הוא אומר, במתן תורה זה היה רק פעם אחת, ואז התגלה וירד הוי' על הר סיני, ואז היה התגלות אחדות הוי' אצל כל יהודי. אבל זה היה באופן של פרחה נשמתם; הגוף לא היה כלי לזה.

02:13 אחרי זה זה התגלה דרך בית המקדש, קודש הקודשים, ארון הקודש. שמה האיר העניין של אחדות הוי' על ידי בית המקדש, קודש הקודשים; זה התגלה לבני ישראל גם כן. עכשיו, משחרב בית המקדש, אומר האלטער רבי, משחרב בית המקדש, אז אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. האלטער רבי לא אומר את המילה "בלבד". אנחנו רואים שזה כתוב, והאלטער רבי לא אומר "בלבד". יש לזה הסבר גם כן, כמו שנראה בהמשך. אבל על כל פנים האלטער רבי אומר שעכשיו, שאין לנו בית המקדש, אז איך בן אדם יכול להמשיך על עצמו את העניין של ייחוד הוי'? מה הדבר שנמצא לנו היום במקום בית המקדש? במקום קודש הקודשים זה העניין של ד' אמות של הלכה. יש שיחה של הרבי. נקודה אחת לפני שממשיכים הלאה בתניא. שיחה מאוד יפה של הרבי, שהרבי מסביר את העניין של הלשון הזה, ד' אמות של הלכה. למה כתוב הלשון ד' אמות של הלכה? הרי היה צריך לכתוב: אין לקב"ה בעולמו אלא לימוד תורה. מה זה? מה הלשון ד' אמות? מה קשור העניין של הלכה עם ד' אמות? מה? מה? מה? יש סגנון כזה משונה. מה רוצים להגיד עם העניין של ד' אמות של הלכה? יש ביאור נפלא של הרבי. בקיצור, הרבי מסביר, הוא מביא את הרמב"ם קודם. הרמב"ם כותב בהקדמה למשניות מה הפירוש אין לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. אומר הרמב"ם שד' אמות של הלכה זה החכמה והמעשה. ככה הלשון של הרמב"ם: החכמה והמעשה. זאת אומרת שיהודי יושב ולומד תורה ועושה מעשה, אז החכמה והמעשה זה ד' אמות של הלכה. כבר אומרים שאין לקב"ה

04:09 בעולמו, שעכשיו אם אתה רוצה להתחבר לקב"ה, זה דווקא על ידי ד' אמות של הלכה. זה על ידי שיהודי מתעסק בחכמה ובמעשה. מה זה חכמה? הרבי אומר שהרמב"ם אומר שזה בציור ודיתא העניין של ארץ ישראל. אז אומר, אז אומר הרבי, איפה רמוז כאן בעניין של ד' אמות של הלכה העניין של חכמה ומעשה? איפה כתוב כאן חכמה ומעשה? אז הרבי מתאר שזה רמוז במילים ד' אמות. מה זה הגדר של ד' אמות? מסתכלים בגמרא. הגמרא אומרת למה יש ד' אמות? מה הסיבה שיש את השיעור הזה של ד' אמות? בהלכה של קניינים אומרים שד' אמות של אדם קונות לו. למה קניין זה ד' אמות? אז הגמרא אומרת במסכת עירובין, הגמרא אומרת שד' אמות זה שלבן אדם יש לו... הבן אדם הממוצע הרגיל, אז הגובה שלו זה בערך ג' אמות. קצת קשה להבין בדיוק את המדידה הזאת, אבל כך כתוב בגמרא שהגובה הרגיל של בן אדם זה ג' אמות, ועל ידי זה שהוא מגביה ידו למעלה מראשו, כן, אז על ידי זה, כשהאדם מגביה את הידיים שלו מעל הראש, אז זה נהיה ד' אמות. ד' אמות זה בערך שתי מטר. בן אדם שעומד עם הידיים על הראש אז הוא יכול להגיע עד שני מטר באופן כללי, כי זה הגובה הרגיל של בן אדם. נשאלת השאלה: מה זה, מה זה הדבר הזה? מה זה העניין שאדם צריך לעמוד עם הידיים על הראש? מה? איך ככה מודדים בן אדם עם ידיים על הראש? כמו למשל, אם רוצים להגיד שזה הגודל של בן אדם, אז שיהיה ג' אמות, שיהיה ג' אמות. מה זה הגדר הזה של ג' אמות עם הידיים על הראש? זה משהו

05:53 משונה. אז התירוץ הוא שההוראה היא ככה. הבן אדם, הסטרוקטורה של בן אדם זה ראש, גוף ורגליים. זה המציאות של הבן אדם. זה השלמות שלו. אבל התכלית של בן אדם שירד לעולם זה לא להיות מה שהוא, אלא להוסיף, לתקן. כן, אז יש לו ג' אמות לתקן. כל התכנית של אדם שירד לעולם זה שהאדם יוסיף תיקון בעולם יותר ממה שהוא מצד עצמו, וזה וזה וזה עושים דווקא על ידי מעשה המצווה. כן, לא המדרש עיקר אלא המעשה. על ידי שיהודי מקיים מצווה במעשה, אז על ידי מעשה הוא עושה תיקון. הוא מוסיף שלמות בבריאה יותר מאשר הבריאה מצד עצמה. זאת אומרת, הבריאה מצד עצמה. כמו שכתוב, עולם על מילואו נברא מצד עצמו, זה העולם מצד עצמו. אבל היהודי צריך לעשות שהעולם הזה יהיה יותר ממה שהוא מצד עצמו, שזה עושה על ידי קיום המצוות. אז הבן אדם פועל עלייה בעולם יותר ממה שזה מצד עצמו. אז זה הרמז בזה שאומרים שיש ג' אמות עם ידיים ורגליים. להדגיש שעל ידי שהאדם לוקח את השכל שלו ומביא את השכל שלו לידי מעשה, זה לא נשאר רק בשכל וחכמה, אלא מביא את החכמה שלו ללימוד. הוא מביא את זה לידי עשייה ופעולה למעשה. על ידי זה הוא מתעלה למעלה ממה שהוא מצד הטבע, וזה זה. זה הרמז מה שהידיים עולים למעלה מהראש. מצד הגוף עצמו זה רק ג' אמות. על ידי ההוספה הזאת אז זה נהיה ד' אמות. זאת אומרת, נהיה אצלו עלייה למעלה ממה שהעולם מצד עצמו. זה גם כן ברוחניות. העולם מצד עצמו זה בי"ע, זה ג' מדרגות, ועל ידי זה פועלים, מעלים את העולם. פועלים שיתגלה גם כן העניין

07:36 של האצילות, שזה מדרגה רביעית. אז בכללות העניין, זה וזה מה שמרמזים עם העניין של ד' אמות של הלכה. זה שעל ידי זה שבן אדם לוקח את התורה שלו, לומד ומביא את זה למעשה, אז מזה נהיה העניין של ד' אמות. זה גם כן הרמז, כמו שהרבי רוצה להגיד בשיחה, שעכשיו שאין לנו בית מקדש, על ידי זה, על ידי מה ממשיכים את העניין של ארץ ישראל? זה על ידי ד' אמות של הלכה. זאת אומרת, על ידי זה שלומדים תורה, אבל באיזה אופן? באופן שהתורה מביאה אותו להלכה למעשה, שדווקא אז ממשיכים את אחדות הוי' בעולם, במציאות של העולם. זה בקיצור הנקודה של השיחה. מי שרוצה יכול ללמוד את השיחה יותר באריכות. זה בחלק ט"ז פרשת כי תשא. כל מה שממשיך הלאה האלטער רבי עכשיו הלאה, אנחנו עוזבים כאן בשורה, מתחלת ״הלכות״ באמצע השורה. כן, יש לכם כולם תניא בפנים. ״הלכות. ולכן אחר שיעמיק האדם מחשבתו בעניין ביטול הנ"ל כפי יכולתו״. אחרי כל ההקדמה הזאת אומר האלטער רבי, ממילא יוצא שאחרי שהבן אדם מתעמק במה שלמדנו בפרק ל"ג, מתעמק בסוגיה של אחדות הוי' באמונה, אחרי כל ההסברה והעיסוק בעניין של אחדות הוי', אז אחרי כל זה אומר האלטער רבי: ״זאת ישיב אל לבו״, כפי יכולתו. לבן אדם יש לו הגבלה, כמו שאמרנו. אז ״זאת ישיב אל לבו״. אז הבן אדם צריך להגיד לעצמו, כן, ישיב אל לבו, לתרץ ללב שלו. זאת אומרת, הלב שלו, יש לו בעיה. כן, יש לו טענה. הוא אומר: מה יעזור לי להתבונן באחדות הוי'? נגיד שאני אשב חצי שעה, שעה, שעה וחצי. אני אלמד אחדות הוי', אני אתבונן באחדות הוי' ואני אתעורר

09:31 באמונה באחדות הוי'. אבל מה יהיה לי מזה? הרי אחרי זה אני, אני גומר את התפילה. אני גומר את ההסברה, ואני לא כמו צדיקים שחיים באחדות הוי', ופתאום אני חוזר לעולם ואני מתנתק מאחדות הוי'. אז צריך לענות משהו לעצמו כדי מה? איך להיות בשמחה? הוא יכול לחזור ליפול בעצמו בגלל שחסר לו את העניין של אחדות הוי' כל היום. אז זה מה שהאלטער רבי אומר: ״זאת ישיב אל לבו״. זה הבן אדם כאילו מתרץ לעצמו כדי להחזיר, להביא לעצמו את השמחה. והוא אומר: ״כי מהיות קטן שכלי ושורש נשמתי מהכיל״, מכיוון שמצד השכל שלי, אז השכל שלי מצומצם, וגם כי מצד שורש הנשמה שלי, אז יש לי נשמה נמוכה. אין לי נשמה של צדיק. נתנו לי נשמה של רשע, נשמה של בינוני. כמו שהאלטער רבי אמר לפני זה בפרק כ"ז שיש שני מיני נשמות, ורוב בני ישראל יש להם נשמה לא של צדיקים. אז ממילא זה לא אשמה שלי. זה מה שהאלטער רבי רוצה להדגיש כאן. שבן אדם לא צריך להרגיש רע מזה שהוא לא יכול לחיות את אחדות הוי' עשרים וארבע שעות, כי זה לא פירוש שהוא אשם בזה, אלא זה מצד שהקדוש ברוך הוא ברא אותי באופן כזה שאני לא כמו האבות שיכולים לחיות את העניין של אחדות הוי' כל היום, עשרים וארבע שעות ביום. אצלי יש לי שכל מצומצם ויש לי נשמה נמוכה, וממילא זה לכן. אז לכן אני לא יכול להיות כלי, ״מהכיל להיות מרכבה ומשכן ליחודו יתברך באמת לאמיתו״. אני לא יכול לפעול על עצמי להיות מרכבה ומשכן ליחודו באופן של באמת לאמיתו. באמת לאמיתו זה מה שהיה

11:06 במדרגה של האבות, המדרגה של משה רבנו. אבל אני לא יכול להיות ככה באמת לאמיתו. באמת לאמיתו פירושו כשאין שום רגע פנוי שלא מיוחד לאחדות הוי'. זה נקרא אמת לאמיתו, שזה עניין אמיתי. זה עניין נצחי. אין לזה הפסק. אני לא יכול להיות באופן של אמת לאמיתו. ומאחר דלית מחשבה דילי תפיסא ומשגת ביה בכלל וכלל. למה? בגלל שאני מצד ההגבלה של השכל שלי אני לא יכול להחזיק את העניין של אחדות הוי'. שום השגה בו, אפילו לא שמץ מנהו מהשגת האבות והנביאים. אז בגלל כל העניין הזה, בגלל ההגבלה שיש לי מצד האמת והגבלה שיש לי מצד שורש הנשמה, אז לכן אני לא יכול להיות כלי לאחדות הוי'. אז זה פירושו. לכן אעשה לו משכן ומכון לשבתו ית' על ידי העסק בתלמוד תורה. אז אני עושה את העניין על ידי מעשה בפועל. אז מכיוון שכתוב שאחדות הוי' עכשיו איפה מתגלה אחדות הוי'? כעת שאין בית המקדש זה מתגלה בהלכות התורה. יהודי יושב ולומד תורה, שם מיוחד לו אחדות הוי'. אז זה מה שאני אעשה. אני אעשה את המשכן לקדוש ברוך הוא על ידי מעשה בפה. אני לומד תורה. אעשה לו משכן ומכון לשבתו ית', אני אעשה את המשכן כמו שהיה אז, כשבני ישראל לא יכלו לקבל את הגילוי של הר סיני, אז הקדוש ברוך הוא אמר להם לעשות משכן שעל ידי המשכן שורה השכינה בעולם. עכשיו על ידי מה אני אעשה את זה? על ידי לימוד התורה, הוא העסק בתלמוד תורה. כפי הפנאי שלי אני יושב ולומד תורה לפי הזמן הפנוי שיש לי בקביעות עיתים בימים ובלילות, לשבת וללמוד תורה ולעשות קביעות עיתים כפועל הזמן באופן קבוע, שאז אני לומד תורה הן ביום

12:57 והן בלילה כל יום. זאת אומרת מה שכתוב שבן אדם צריך ללמוד תורה לפחות ביום ובלילה ושיהיה לו שיעור ביום וגם בלילה. כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה, לפי הדת, לפי החוקים ולפי הכללים שכתוב בשולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה. כמה כל אחד ואחד צריך ללמוד, כי יש בזה הגבלות על פי הלכה. על פי הלכה כתוב בשולחן ערוך שיהודי שיכול לשבת וללמוד כל היום כי אין לו דאגת פרנסה, הוא כמו בחור ישיבה. אז מי שהוא בחור ישיבה, אומרים שהוא צריך ללמוד תורה עשרים וארבע שעות. אין לו שום דבר, אין לו שום היתר. הוא צריך ללמוד תורה כל היום וכל הלילה, חוץ מהזמנים שהוא צריך לישון ולאכול ולהתפלל. אבל חוץ מזה הוא צריך לשבת וללמוד כל רגע פנוי. אם לא, אז הוא, אז הוא עובר על העניין של ביטול תורה. יש לו, יש לו, יש לו עונש על ביטול תורה גם של תלמיד, אבל יש אנשים כאלה בעלי עסקים, שאדמו"ר הזקן כותב בשולחן ערוך, שהם לא יכולים ללמוד תורה כל היום. אז הם על פי תורה פטורים מלימוד התורה כל היום, והם אבל חייבים ללמוד לכל הפחות שיהיה ביום וגם בלילה. זה מה שהם יכולים לעשות. אז זה מה שכל זה הבן אדם אומר לעצמו: אני לא יכול לחיות עם השראת השכינה עשרים וארבע שעות, בלתי אפשרי, אבל אני כן יכול להמשיך את העניין של השראת השכינה על ידי לימוד התורה. אז לכל הפחות לפי הזמן שיש לי, מתי שאני יכול ללמוד, הזמן הפנוי שיש לי, לפחות פעם בבוקר, פעם בערב. אז אני, אז אני אלמד תורה ואז אני

14:35 אמשיך את העניין של השראת השכינה בתוך המעשה בפועל, שזה לא יישאר רק במוח, אלא שזה יעבור גם בתור ממש לעניין של לימוד התורה. וכמאמר רז"ל, אפילו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. ובזה, על ידי הפעולה הזאת, היהודי לוקח את העבודה שלו ומכניס את זה בלימוד התורה, והוא לומד תורה לפי מה שהוא יכול, ישמח לבו על ידי הפעולה הזו. אז הבן אדם צריך להרגיש שמחה וגילוי. לא רק שמחה, אלא גם כן גילוי. כמו שאמרנו את פרק ל"ג, יש שמחה ויש גילוי, שזה עוד יותר משמחה. וייתן הודאה על חלקו בשמחה ובטוב לבב. הבן אדם ישמח ויגיל וצריך לתת תודה לקדוש ברוך הוא בשמחה ובטוב לבבו על שזכה להיות אושפזיכן לגבורה פעמים בכל יום. על זה, על עצם העניין שהוא זכה להיות אושפזיכן, אושפזיכן זה כמו אושפיזין בסוכות. עניין של אורח. לא אורח, סליחה. אושפיזין זה מארח. אושפיזין זה אורח, אושפיזין. זה בעל הבית שמארח, שהוא מארח את הקדוש ברוך הוא בתוך הנפש שלו פעמיים בכל יום. אני לא יכול להחזיק את הבית כל היום כי אין לי זמן ללמוד כל היום, אבל לפחות שיעור בבוקר וגם בערב. אז אני עושה את הבית שלי מוכן, פתוח לקדוש ברוך הוא, מכניס את הקדוש ברוך הוא אצלי כמו מארח ומכניס אורח, אפילו לפחות פעמיים ביום, כפי העת והפנאי שלו. כי מי שיש לו בלילה, לפי הזמן הפנוי שיש לי, לפי מה שהקדוש ברוך הוא נתן לי זמן פנוי. שהקדוש ברוך הוא, לכל אחד ואחד הקדוש ברוך הוא אומר כמה זמן יהיה לו פנוי שיוכל ללמוד, כי לפי ערך הזמן שאדם צריך לעבוד, כמו שהאלטער רבי

16:24 מסביר בליקוטי תורה איך בן אדם יודע מה הוא צריך לעשות? יש אנשים שכתוב עליהם שהם צריכים ללמוד תורה יומם ולילה. יש אנשים שכתוב עליהם אפילו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. איך בן אדם יודע כמה הוא צריך ללמוד? מה רוצים ממנו? אם הוא צריך ללמוד יותר או צריך ללמוד פחות. לכן זה עניין שקשור לשורש. יש נשמות שהם צריכים יותר תורה ויש נשמות שצריכים פחות תורה. איך בן אדם יודע? אז זה כתוב בהאלטער רבי בליקוטי תורה. אני לא זוכר עכשיו איפה, שזה קשור עם העניין של, אה, של השגחה פרטית. עניין של השגחה פרטית. זאת אומרת שאם בהשגחה פרטית הקדוש ברוך הוא עזר לך בחיים ועשה שכדי להתפרנס אתה יכול, בשלוש שעות עבודה כבר יש לך מספיק פרנסה לבית שלך, אז אתה לא צריך לשבת כל היום בעסק. זה אומר ממך דורשים שתשב ותלמד יותר זמן. ואם ההשגחה פרטית עשתה שהאדם הזה צריך לעבוד קשה חמש עשרה שעות ביום כמו חמור כדי להביא פרנסה לבית שלו, ובקושי מצליח לגמור את החודש, אז סימן שאצלו הקדוש ברוך הוא אומר: אתה, בשבילך מספיק ללמוד משהו קצת בבוקר, קצת בלילה, כי אתה לא יכול ללמוד יותר. וזה העניין של השגחה פרטית. זה איך שהקדוש ברוך הוא מביא את הבן אדם ומסדר לו את החיים. שיש אנשים שיש להם את ה-- את ה-- את הפרנסה שלהם באופן של לחם מן הארץ. יש כאלה שהפרנסה שלהם לחם שמיים, שכאלה צריכים להגיע יותר, להגיע פחות. וזה נקרא קצבה ניתנה. זה דבר שמלמעלה נותנים לכל אחד כמה זמן צריך ללמוד. אבל על כל פנים בן אדם צריך לעשות

18:02 את החשבון שלו ולהגיד, "אני רוצה להתקשר להקב"ה, אני לא יכול להתקשר להקב"ה כל היום. אז לכן איך אני עושה שהקב"ה יבוא אצלי במעשי בפועל? על ידי לימוד התורה. כמה אני לומד תורה? כמה שאני יכול. אם אני יכול רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, אז אני לומד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית." וכאן אנחנו יכולים לראות איך שבתניא כל מילה מדויקת, שהאלטער רבי כאן מדייק את הלשון ואומר שהוא נהיה אושפיזכן לגבורה. מה אמרנו? מה פירוש אושפיזכן? שהוא מכניס את הקדוש ברוך הוא לתוכו. הוא מארח את הקדוש ברוך הוא אליו בתוך, בתוך, בתוך הנפש שלו. מה אנחנו ראינו בפרק ל"ג? האלטער רבי אמר בפרק ל"ג, הלשון של האלטער רבי היה שהעניין של האמונה זה כמו שהוא מביא את המלך לבית שלו, המתאכסן ודר אתו עמו בביתו. בפרק ל"ג הלשון של האלטער רבי אמר לא רק עניין של מתאכסן, אכסניה, אלא גם כן דר. הסברנו שמה בשיעורים שלמדנו פרק ל"ג, שיהודי שלא קשור עם הקדוש ברוך הוא ומתבונן באמונה, אז הקדוש ברוך הוא גר אצלו ודר דירה. כאן הלשון של האלטער רבי, מלשון אושפיזכן, זה רק עניין של הכנסת אורחים, זה לא אורח קבוע. מובן העומק למה? כי שמה כשמדברים על עניין האמונה, אמונה זה דבר קבוע. האמונה זה דבר שנמצא אצל יהודי כל הזמן, אמונה, אלא מה? חסר, כמו שאמרנו קודם, אנשים פשוטים לא יכולים שהאמונה תבוא אצלם בפועל בכל העומק. אבל עצם העניין של אמונה זה דבר שנמצא אצל יהודי כל הזמן, גם כשהוא לא מתבונן באמונה. גם כן יש לו את האמונה. ולכן מצד האמונה שיש לנו, זה כל הזמן, שמה הלשון

19:46 זה עניין של דירה. מה שאין כן כשמגיע לעניין של לימוד התורה. מכיוון שכאן האלטער רבי מדבר על בן אדם שלא יכול ללמוד תורה כל היום, הוא לומד תורה רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. וממילא אי אפשר לקרוא לזה דר. הקדוש ברוך הוא לא נמצא אצלו בהיפך של קביעות, כי הוא לא לומד תורה כל היום. לומד תורה רק קצת בבוקר וקצת בערב. אז לכן זה נקרא באופן של אושפיזכן. על כל פנים, באופן של הכנסת אורחים הקדוש ברוך הוא נמצא אצלו באופן של אורח, וגם זה צריך לעורר את השמחה. ובמילא עד כאן אנחנו רואים בתניא שישנם שני אופנים איך בן אדם חי את העניין של השראת השכינה, על ידי האמונה ועל ידי לימוד התורה. למעשה זה לא עניין נפרד, אמונה זה גם כן אופן איך מביאים את השראת השכינה בעולם, כי הקדוש ברוך הוא בחר להיות השראת השכינה נמצאת בתוך עניין של תורה. אלא הקדוש ברוך הוא ממלא את האדם בשעת לימוד הלכות. וזה קשור עם אחד העניינים החשובים שכדאי לדבר על זה הרבה, שלימוד התורה צריך להיות באופן שלימוד התורה, הוא ירגיש את הקדוש ברוך הוא. לומד תורה, שמה זה לימוד התורה? יש יהודים שלומדים תורה, אין לזה שום קשר עם השראת השכינה. בן אדם יכול לשבת, ללמוד תורה, ללמוד שיש מלאך הסופר או ללמוד את העניינים של, של שבת, ואף על פי כן הוא בכלל לא חושב על הקדוש ברוך הוא. לומד תורה כמו בלי לחשוב על העניין שזה חכמתו, שזה דבר המלך של העולם, שזה המקום, זה קודש הקודשים של הקדוש ברוך הוא, ואז חסר לו את כל הנקודה של השראת השכינה.

21:29 ישראל. הוא לומד תורה, אבל זה לא קשור עם הקדוש ברוך הוא. ובלשון הידוע, מביאים הרבה פעמים בחסידות שלא ברכו בתורה תחילה. הגמרא אומרת: למה נחרב בית המקדש? על מה אבדה הארץ? שואלת הגמרא: מה זאת אומרת, לא למדו תורה? הרי היו שם חכמים גדולים. אז כתוב הפירוש, שלא ברכו בתורה תחילה: היו לומדים תורה, אבל היה חסר ברכת התורה. אז כתוב: מה פירוש ברכת התורה? פשוט לא אמרו ברכת התורה? אפשר לדעת שכן. יכול להיות שלא, אבל זה לא העבירה. אם הם אמרו ברכת התורה או לא, אלא עיקר הנקודה כאן: לא ברכו בתורה פירושו שהם לא המשיכו, דרך אגב, לשון הזוהר, הם לא המשיכו את נותן התורה בתוך התורה. למדו תורה כמו שלומדים השכלה, בלי לחשוב על הקדוש ברוך הוא. וממילא לומדים תורה בלי קדושה של התורה. אז יכולים לשבת וללמוד תורה עם פירושים, עם, עם, עם כעס, עם כעס, בלי, בלי להרגיש שמדובר כאן בקדושת התורה. צריכים ללמוד עם הרגש, לא להכניס את הסברות לבטן שלי ולא להתגאות על השני עם התורה שלי. לא להגיד לבטל את הזולת, להגיד שזה עוזר בו וכו'. לימוד התורה צריך להיות באופן שירגיש שזה חוכמת היוצר, של הקדוש ברוך הוא, ולכן זה מה שהרבי מדגיש כאן. קודם כול צריך להיות ההסבר בעניין של אמונה באחדות ה' שלמדנו פרק ל"ג, ואחר כך הבן אדם לוקח את ההסבר הזה ומקשר את זה עם תורה. הוא אומר: אני לא יכול להיות קשור לאחדות ה' כל היום, אז לפחות אני אלמד תורה, שעל ידי לימוד התורה שם נמצא הקדוש ברוך הוא. אז התורה שלו מתחברת עם הקדוש ברוך הוא, ואז הוא מביא את העניין של אחדות ה'

23:14 לתוך הנפש שלו, לתוך הגוף שלו. דרך אגב, מהנקודה הזאת שהאלטער רבי אומר כאן בתניא אפשר ללמוד גם כן הוראה מאוד חשובה בעבודת השם. מה שהרבי מדגיש כאן, שבן אדם צריך לדעת להיות בשמחה, אפילו שהוא לא יכול כל היום לשבת וללמוד. אבל הוא יכול לפחות ללמוד פרק אחד, שעה אחת ביום. אז הוא צריך להיות שמח בחלקו. הרבה פעמים קורה שהיצר הרע בא אצלנו ואומר לנו: כיוון שכל היום אני לא לומד, רק חלק, בסוף אני הרי לא לומד, ובמילא זה לא שווה שום דבר. יש כאלה, יש כאלה שהיצר הרע בא אליהם לפעמים בשפה הזו: מכיוון שבין כה וכה אני לא, אני לא בסדר מאה אחוז, אז ממילא מה זה שווה? לפעמים אני מתפלל, פעם אני לומד, אבל זה כלום. בכל מקרה, היצר הרע כזה. זה בסדר.

24:15 בשעה הראשונה שלא למדת, אז מה, עכשיו תתחיל ללמוד, פתאום תהיה צדיק? לא למדת טוב היום הזה, כבר לא, כבר לא הולך טוב. מחר תתחיל. תראו את זה. זאת אומרת, לפעמים את הדבר הזה, מכיוון שזה לא בשלימות. בזה הרבי מלמד אותנו שבן אדם צריך לדעת להיות שמח בחלקו. אז לא הגעת לתכלית השלימות האמיתית, אז חסר לך. אבל לפחות עם זה בן אדם יכול להיות: יש לי חלק של היום, יש לי זמן מסוים, בזמן הזה אני יכול למצוא את הקב"ה, ואז לפעול את העניין של משכן לו יתברך. אז תהיה שמח עם זה. נכון שצריך לדרוש מעצמו גם יותר אם הוא יכול, אבל גם כן לא צריכים להגיד שאין מזה כלום, אלא בן אדם צריך להיות שמח בחלקו על כל פעולה שהוא יכול לעשות, על כל מצווה שהוא יכול לעשות, על כל מעשה, על כל חצי שעה או עשר דקות שיכול לשבת וללמוד. זה עצמו צריך לעורר את השמחה הגדולה שברגע זה נהייתי משכן לו יתברך.