לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ד - חלק 2

00:01 פרק ל"ד. בפרק אנחנו אוחזים בשורה "שכינה מדברת מתוך גרונו". היא אומרת כאן שהעניין הזה של ביטול לה', אז אצל האבות היה אצלם העניין הזה באופן תמידי ובאופן קבוע כל הזמן בתכלית השלימות. אחר כך זה גם אצל הנביאים, כל אחד לפי מדריגותיו. ודאי שיש בזה כמה וכמה דרגות, אבל בכל אופן אצל כל אחד היה עניין של ביטול לה' בדרגה כזו או דרגה אחרת, אבל היה אצלם העניין הזה. ואצל משה רבנו הייתה המדרגה העולה על כולנה. מביא את המאמר חז"ל: שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. בשיעור הקודם לא היה זמן להסביר את זה. מה הפירוש שכינה מדברת מתוך גרונו של משה? גשמיות. בן אדם. גשמיות. בן אדם מדבר עם הגרון. הגרון זה המקום ששם עובר הקול של הבן אדם. הקול עובר דרך הגרון. ממילא אז הגרון הוא בטל אל הקול. כמו אצל כל האיברים אצל אדם. הרי האיברים בטלים אל הנפש. למדנו בפרק כ"ג. האדמו"ר הזקן הסביר כל העניין של איבר, שאיבר נשמע לנפש ובטל אל הנפש. וכל מה שהנפש רוצה לעשות, האיבר עושה את זה ממילא בלי ציווי, בלי שהוא יזמן. ברגע שרוצה, מניע בידו, מניע בידו ומניע ברגלו. על דרך זה גם כן בנוגע לגרון והקול, שהגרון הוא לא מציאות בפני עצמו. כל המציאות של הגרון זה שהוא בטל אל הקול, שהקול עובר דרכו וככה בן אדם מדבר. זה אומר המדרש שאצל משה רבנו היה העניין שהגרון היה בטל לא רק לקול אלא לשכינה. פירוש, שכינה מדברת מתוך גרונו. אצל משה רבנו העניין של ביטול לה' חדר אצלו כל כך שלא היה אצלו שום פעולה, שום

02:38 פינה, שום, שום תנועה שלא יהיה קשור עם אלוקות. וממילא אז הפירוש הוא שהגרון שלו, זה לא הפשט שהגרון היה בטל אל הקול, אלא הגרון, המציאות של הגרון הייתה שהשכינה מדברת מתוך גרונו. זה כאילו שאין כאן מציאות שלו כשהוא מדבר. אז זה לא שהיה קול שלי, אני אומר כאן, אלא שהשכינה מדברת. הקדוש ברוך הוא מדבר. אין כאן מציאות שלו בכלל. הקדוש ברוך הוא מדבר על ידו. זה מובא בחסידות. ואיפה רואים את הנקודה הזאת אצל משה רבנו? שכל המציאות שלו והקול שלו לא היה הוא, אלא הייתה השכינה שמדברת מתוך גרונו. רואים את זה בחומש. הרי ידוע שחומש דברים משה רבנו אמר את זה, לא כמו הגמרא, משה מפי עצמו. חומש דברים הרי משה רבנו מדבר. הרי הפסוק "והיה אם שמוע". אז משה רבנו הרי אומר "והיה אם שמוע". לכן הוא אומר, כן, תשמעו איך כתוב: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו". אז רואים שם דבר מיוחד. מצד אחד הוא אומר "לאהבה את ה' אלוקיכם". זאת אומרת שהוא מדבר לבני ישראל, משה, ואומר להם לאהוב את ה'. מצד שני הוא משתמש בלשון שהוא מדבר על עצמו. כן, "אשר אנכי", הוא אומר "ונתתי". זה בעצם הדוגמה שמובא בחסידות מהפסוק הזה, שאומר "ונתתי". מי זה "ונתתי"? הרי, הרי, הרי אם משה רבנו מדבר בעצמו, אז היה צריך להגיד... הרי משה מדבר בשם הקדוש ברוך הוא, אז הוא צריך להגיד... אז מה יהיה? אז הוא אומר "ונתתי", אומרים ככה, פעם הוא אומר בלשון כזה ובלשון כזה. אבל בכל אופן מזה אנחנו רואים, וזה אחד

04:47 מהראיות שמובא בחסידות, שמשה רבנו, בגלל שהוא היה בכלל לא מציאות לעצמו, כל כולו היה אלוקות, שכינה מדברת מתוך גרונו, זה היה בתכלית הביטול, וממילא היה נרגש אצלו: זה לא אני מדבר, השכינה מדברת. אז ממילא כשהוא אומר "ונתתי" הוא מתכוון לקדוש ברוך הוא. אין בזה ספק. הוא יכול להגיד בלשון "ונתתי", זה הקדוש ברוך הוא שמדבר על ידו, ולא שאני בתור מציאות, אלא זה אלוקות, זה הקדוש ברוך הוא שמדבר על ידו, ולכן הוא יכול להגיד "ונתתי" בשם הקדוש ברוך הוא. על דרך זה העניין. הביטול הזה היה אצל משה רבנו. תכלית הביטול, שאין כאן שום מציאות לעצמו. ובכל אופן, זה הנקודה שמדברים הרבה. הרבי מדבר על זה הרבה בשיחות. העניין בכלל כשמדברים על רבי. מדברים על רבי. שיחה ידועה שהרבי מדבר בתור אישיות, שרבי זה עניין של... כן, וכל המתנגדים יצאו הרי עם זה במלחמה. כן, שואלים על זה שאלות. מה, מה קורה כאן? זה פשוט מגיע מחוסר הידיעה וכל העניין הזה. ומי שמע כל מיני מאמרי חז"ל? כן, כך כתוב בזוהר. בזוהר כתוב ככה. אז רשום מפורש בזוהר שרבי שמעון בר יוחאי נקרא... הרי הוא אומר, שאלו שלא אוהבים, לא מספיק להם ראיה מזוהר. הרי יש ראיה מירושלמי. גם בירושלמי כתוב, אז רואים שיש לזה מקום. מה אבל הסברה בזה? אז כל הביאור, וזה הטעות שיש לאנשים שלא לומדים חסידות. הם לא מבינים את זה כי לא לומדים חסידות ולא לומדים את כל העניין של ביטול. לא לומדים חסידות. אז כשאומרים על בן אדם שבחים, אז השבחים, השבחים שייכים לבן אדם. אתה משבח את הבן אדם בתור בן אדם, בתור מציאות לעצמו. כן,

06:50 אז כשאתה אומר שהבן אדם הזה הוא גאון, הוא צדיק או גדול, הוא רב, הוא חכם, אז אתה מדבר על המיינד שלו. כן, אז כמה תארים? הרב הגאון, הרב הצדיק, הרב הדוס, הרב הזה, כל מי שיכול להרבות בתארים היום. היום זה כלל, הרי היום זה עולם כזה שאוהב השקר. כן, על כל, על כל, על כל אחד אומרים כל מיני, כל מיני תארים, כל זה. פעם סיפר הרב גרינספאס שהרבי כתב פעם מכתב לאחד מאנשי, אחד מהרבנים באמריקה. הוא כתב עליו הרה"ג. אז שאל אותו אחד המזכירים, אומר לו, "איך הבן אדם הזה? כולם יודעים שהוא סתם עם הארץ." כן, אז למה הרבי כותב עליו? הרבי זה אמת. למה הרבי כותב עליו הרה"ג? אז הרבי אומר, הרה"ג יכול להיות הרב הגאון, זה יכול להיות הרב הגוי, יכול להיות כמה ראשי תיבות. תפרש את זה כמו שאתה רוצה. זה סיפור אחד שמספרים על הרבי. אז איך שיהיה, בפועל היום ככה. אז כשאתה אומר שבחים על בן אדם, אז השבחים, בעולם השבחים, מדבר על האישיות בתור בן אדם. מה הוא? מה יש לו? השבחים שלו, תארים שלו. רב גדול, הוא למדן גדול, הוא יודע ספר, הוא גאון, הוא ירא שמיים, הוא צדיק, הוא קדוש וכל זאת. ובמילא כשאתה בא ואומר שבח כזה, אתה אומר, אתה יודע מה הוא? אלוקות, חס ושלום. זה אביזרא דע"ז. כיוון ששבח פירושו שאתה מדבר על המציאות שלו, אז אם אתה אומר על מציאות של בן אדם משהו שקשור עם אלוקות, אז פירוש הדבר אתה נותן חיזוק למשהו חוץ מהקדוש ברוך הוא. זה אביזרא דע"ז. וזה הטענה של המתנגדים. איך אפשר להגיד על רבי

08:37 דברים כאלה, שאומרים על הרבי עניינים כאלה? אבל הרי בזוהר כן כתוב ככה. בתלמוד ירושלמי כתוב ככה, אז הם באמת לא יודעים את הפשט. מה באמת הפשט? העניין בזה, העניין בזה זה כמו שהרבי אומר ככה. הרי פרק ל"ד בא בהמשך לפרק ל"ג. אחרי שהרבי הסביר את כל הנקודה של אחדות ה', שפירושו שאין עוד מלבדו. עניין אחדות ה' פירושו שאין עוד מלבדו. אין שום מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא. אמיתי זה העניין של אחדות ה'. מה שלבן אדם שלא למד חסידות בכלל לא ידע מזה. איך חסידות מגלה את העניין של אחדות ה' האמיתי, שפירושו שאין שום מציאות, יש רק הקדוש ברוך הוא, עם כל ההסברה שהרבי הסביר על זה, כזיו השמש בשמש, אותיות בתוך הנפש. אז יש רק הוא לבדו ואין זולתו. מה זה רבי? מה זה צדיק? צדיק הוא בן אדם שאצלו מאיר העניין של אין עוד מלבדו. זה הפשט. למשל, הרבי מתחיל להגיד בפרק ל"ד נקודה: הוא לא מציאות לעצמו בכלל. תכלית הביטול. אז אדרבה, זה לא הפשט שאתה אומר עליו שבח בתור מציאות, חס ושלום. אדרבה, אתה אומר שהוא לא מציאות, שהעניין הזה של לא מציאות, של אין ואפס, של תכלית הביטול, אצל הבן אדם הזה הוא הגיע לתכלית השלימות. זה כל העניין של אחדות ה'. ובמילא מצב הביטול שלו, אז זה הגוף שלו, זה כל המציאות שלו. כשחכם מדבר אתה רואה, אין כאן מציאות לעצמו, ולכן הוא יכול להגיד במצב כזה, זה מדבר ומגיע לקדוש ברוך הוא, וכאילו שהוא מדבר על עצמו, בגלל שאין שום מציאות לעצמו. שלוחו של אדם כמותו ממש. אז המשלח שמדבר כאן דברים, ועל זה גם כן זה העניין. לא שאומרים פני האדון

10:20 הוי' דא רשב"י, אבל שהרבי אומר לשון עצמו בגוף, לא חס ושלום לתת חיזוק למשהו מחוץ. להפך, הפירוש הוא שהרבי הוא במציאות כזו שאין שום מציאות לעצמו, כל המציאות שלו זה לגלות אלוקות, שיתגלה על ידו העניין של אין עוד מלבדו, שאין שום מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא, כי אצלו זה מגיע בגילוי. זה הרבי אמר פעם במאמר. למה אדמו"ר הזקן? למה? הרי העניין של צדיק, עניין של רבי, הרי היה כל הזמן, אז פשוט שבכל דור ודור. איך זה שהיה כל כך הרבה דורות שלא היה כל העניין של רבי בחסידות? רק אדמו"ר הזקן התחיל לגלות עוד פעם את כל העניין. היה, זה לא שלא היו צדיקים, לא היה נשיא ישראל, תמיד היה נשיא ישראל, היה זה, היה רב מאמרי דיירי[?], היה מהר"ל מפראג בדורו, היו צדיקים דהיינו. אבל אף על פי כן, העניין הזה של קשר, של קשר של חסיד לרבי, נוסעים לרבי והרבי, מדברים על הרבי וכל הדברים האלה, כל כל העניין. הרי כל העניין הזה של רבי, כל השטורעם שבזה התחיל יחד עם התגלות סודות של חסידות. מה הקשר? למה? כל העניין הזה, זה עניין אמיתי שכתוב בזוהר, היה צריך להיות תמיד. אז הרבי אמר פעם את העניין הזה, ככה הסביר, שהרי ידוע שחסידות זה התחלת ההתגלות של משיח. יפוצו מעיינותיך חוצה. זה מה שהבעל שם טוב אמר, שההתגלות של משיח זה קשור עם התגלות החסידות. התגלות החסידות זה התחלה בהתגלות משיח. תכונות של משיח. תם ספר. אז בהתגלות משיח, הרי מה יהיה ההתגלות של משיח? התגלות המשיח יהיה שיהיה בעולם "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי פי ה' דיבר". התגלות של

11:56 משיח פירושו שיתגלה בעולם שאין עוד מלבדו באופן גלוי, כמו שאנחנו לומדים עכשיו במאמרים ואנחנו לומדים את זה בדרך האמונה, אז יבואו ויראו את זה בעיני בשר, וראו כל בשר כי פי ה' דיבר. אז כדי להקל עלינו את הכובד בעניין של אחדות ה', אז הקדוש ברוך הוא הוריד וגילה את העניין של צדיקים. היה גם תמיד, אבל היה באופן של העלם. הקדוש ברוך הוא גילה את העניין של רבי, שרבי הוא מצד אחד נשמה בגוף ומצד שני הוא לא מציאות. תכלס, אם מסתכל עליו אתה רואה בן אדם שכל כולו אלוקות. אין לו שום דבר לעצמו שהוא רציני. יש לו עניין שמציאותו, כל עניינו זה רק לגלות אלוקות בעולם. עד כדי כך שגם בטבע הגוף, בגלל שרואים שהוא בן אדם שהוא לא מסתדר על פי דרך הטבע. הרי סיפרנו שגם הרבי, שראו אצל הרבי שהרופאים אמרו ששמונה עשרה שנים בחיים שלו לא חי על פי דרך הטבע. מצד דין הרפואה זה היה מאוד חולה. יותר מסגני צדיקים ומי אז הוא לא חי על פי טבע. רופאים לא הבינו איך הוא יכול לחיות. זאת אומרת ראו בעיני בשר בן אדם שחי ורואים אותו עם גוף ואף על פי כן אתה רואה שזה לא גוף. אבל דרך זה מה שרואים אצל הרבי בכלל, אצל הרבי. פשט זה אצל הרבי בן אדם שעל פי דרך הטבע... היה כאן לפני כמה חודשים, היה כאן רופא מפורסם מארץ ישראל, ולא חסידי גם, אבל הוא זכה להכיר את הרבי. הוא ראה אותו. כן, אז הוא היה פעם אצל הרבי שבוע שבועיים. הוא היה כאן בארגנטינה, אז הוא סיפר שהוא היה אצל הרבי. אני חושב

13:33 שבייז היה בחודש תשרי. הוא היה אצל הרבי סוכות סוכות, והוא הזמין אותו לאכילה בבית של רבי לוי גורדון וכו'. והוא היה רופא של כל מיני אדמו"רים בארץ ישראל, כמו בגור, וכו'. היה לו קשר עם כל מיני גוטהייט בארץ ישראל והוא היה אצל הרבי. אז הוא בירר קצת איך הנהגות של הרבי, סיפרו לו. אז הוא אמר, הוא סיפר את זה פה, שהוא ראה איך שהרבי חי, איך שהרבי מתנהג ומה שהוא אמר, מה מזכיר את הסדר יום של הרבי. זה לא... זה בן אדם שהוא לא חי בעולם הזה. אין שום הסבר בגשמיות העניינים איך בן אדם עם סדר היום של הרבי מתנהג בגיל כמו שהרבי. אין לזה שום הסבר בדרכי הרפואה. אין לזה מוטיבציה כלל וכלל בדרך הטבע. אנחנו לא צריכים בשביל זה, אנחנו לא צריכים לשמוע את זה מרופא. כמובן, אצלנו זה היה פשיטות, כל העניין הזה של הרבי, אבל אף על פי כן, כשאתה שומע מבן אדם שהוא מבין בכל חוש הרפואה, אז זה משהו שהושג בעולם. כלומר, שאין על פי דרך הטבע. איך בן אדם יכול לחיות עם דרך הנהגה כזאת? איך שהוא בזמן אכילה, זמן השינה, איך שהוא שומר, איך שהוא מתנהג על סדר הכבד. אין לזה שום מקום על פי דרך הטבע. איך בן אדם הזה יכול לחיות? מה פירוש בזה? כי זה העניין שמתגלה כאן בעולם. בתוך המציאות העניין של אין עוד מלבדו. אז לא חס ושלום כאן רוצים לתת ערך רשימות לעוד משהו שהוא חוץ מאלוקות. להיפך, פירושו שכאן מתגלה שאין שום דבר חוץ מאלוקות. אמיתי זה העניין של אין עוד מלבדו. זה מה שמתגלה כאן. זה מה

15:12 שהרב אומר כאן בתניא, שאצל האבות ועל דרך זה אצל הנביאים, ועל דרך זה בפרט אצל משה רבנו, שם מאיר העניין של אין עוד מלבדו. עד כדי כך שראית הכל גורם. אז מה היה כאן גורם בתור עצמו? ולשון רבינו מדבר על זה: "והיה זה לכל ישראל במעמד הר סיני". אומר אדמו"ר הזקן שהעניין הזה של ההרגש בעניין של אין עוד מלבדו, מה שאמרנו כאן שזה יהיה באופן שזה ירד וכל המציאות של הבן אדם, היה לזה גם אצל כל בני ישראל. אבל רק פעם אחת. הדרגה הזאת שאצל משה היה תמיד, אצל עם ישראל בכלל, אצל כל אחד, היה את זה רק פעם אחת בהיסטוריה. "והיה זה לכל ישראל במעמד הר סיני". במעמד הר סיני היה רגע מסוים, היה זמן שכל היו שם כל נשמות ישראל וכל עם ישראל, נשמות וגופים וכו'. ובאותו זמן היה התגלות אלוקות כל כך מוחשי שאצל בני ישראל מאיר העניין של אין עוד מלבדו, נרגש אצל בני ישראל העניין של אין עוד מלבדו באופן הכי מוחלט. אבל רק לרגע אחד, רגע שעה. כמה זמן שהיה העניין של מתן תורה, היה גם, זה בתניא של היום. בהמשך, בדיוק בסוף הפרק הוא מדבר על זה גם כן, בפרק ל"ו יותר בפרטיות. כאן הוא אומר רק שלא יכלו לסבול את הגילוי של אנכי הוי' שהיה בזמן מתן תורה, בזמן גילוי הר סיני. אבל תראה, היה באופן כזה שבני ישראל מצד הגוף שלהם לא היה להם את הכלים להחזיק את העניין של אור אין סוף באופן כזה, ולכן לא יכלו לסבול, כמאמר רז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן. זאת אומרת שלא היה להם את הכלים לחיות עם זה. ומשה רבינו האיר

17:03 את זה באופן שהיה לו את הכלים, היה עומד על עומדו, כמו שכתוב ברמב"ם. ההבדל בין כל הנביאים למשה, שכל הנביאים בשעת הנבואה היו נופלים והיו נחלשים. אצל משה רבינו היה עומד על עומדו עם כל התורה, וההפך מכן היה כי הגוף שלו היה כל כך מזוכך וכל כך טהור שהגוף שלו היה כלי לאור אין סוף בגילוי כל הזמן. אבל אצל בני ישראל בכלל לא היה להם את היכולת הזאת, ולכן היה "פרחה נשמתן", שהוא עניין ביטול במציאות. זאת אומרת, ברגע שתפסו את העניין של אור אין סוף נהיה אצלם ביטול במציאות, והפך ביטול במציאות. פשוט נהיה אצלם ביטול במציאות באופן שהם לא קיימים בכלל, לא יכולים להחזיק את זה בתוך הכלים של העולם. זה היה התבטלות של העולם. אבל זה לא הכוונה. הכוונה הרי שיהיה העניין של אור אין סוף באופן שזה צריך להתחבר עם המציאות. אבל בני ישראל עדיין לא היו מזוככים וראויים לזה, כמו שמובא במאמר שלומדים עכשיו בלילה כאן, רוב הבחורים שבג' לומד את המאמר של "למען תספר". זה מזכיר את ההבדל בין אברהם ויצחק על דרך ההבדל בין מתן תורה לימות המשיח, שבמתן תורה היה באמת התגלות של אלוקות כאן בעולם. אבל בגלל שזה לא היה מצד גילוי המטה, זאת אומרת העולם לא היה מזוכך, אז הגילוי פעל ביטול, ולכן ברגע שהלך הגילוי אז העולם נשאר אותה מציאות. לכן היה העניין של חטא העגל נהיה אחרי מתן תורה, כי העולם זה לא היה מלמטה למעלה, זה היה מצד למעלה למטה, אז זה לא היה לפי הכוונה. מה שאין כן הבירור שאנחנו עושים כל הזמן. אז כשמשיח יבוא אז יהיה התגלות של אור אין סוף

18:45 באופן של מלמטה למעלה, מצד הכלים של העולם, ואז יהיה אפשר לקבל את זה. אבל במתן תורה אז היה גם כן הגילוי של אחדות ה' לבני ישראל, אבל זה היה באופן כזה שלא יכלו לקבל את זה. כי פרחה נשמתן, וזה בגלל שלא היה להם את הכלים לקבל את זה. לכן מיד אומר להם לעשות משכן ובו קודש הקדשים. לכן, בני ישראל לא יכלו לקבל את הגילוי של אחדות ה', לא היו מזוככים. אז הקדוש ברוך הוא נתן לבני ישראל דברים שעל ידם יוכלו להזדכך ולקבל את העניין של אחדות ה', להלביש את זה בתוך כלים, להכניס את זה בתוך לבושים. אז מה זה היה המשכן? כמו שמובא בחסידות, ההבדל בין מתן תורה והשראת השכינה במשכן, על דרך כמו שמובא על ההבדל בין מתן תורה לימות המשיח, שזה ההבדל בין שתי הקצוות. אבל בהתחלה זה ההבדל בכלל גם כן, ההבדל בין מתן תורה למשכן, שבמתן תורה היה גילוי מלמעלה וזה פעל ביטול במציאות. אחרי זה היה העניין של המשכן, שהמשכן היה מלמטה למעלה: לעשות את הכלי, לעשות מקום ששמה תוכל להיות השראת השכינה, גם כן אחדות ה', אבל באופן של התלבשות. לעשות להם משכן ובו קודש הקדשים. מה יש במשכן? במשכן נמצאת שמה מציאות של קודש הקדשים, קודש הקדשים להשראת שכינתו, שהוא גילוי יחודו יתברך, כמו שכתוב בקודש הקדשים. זה המקום ששם נמצאת השכינה והעניין של אחדות ה' בתכלית השלימות. זאת אומרת שהקב"ה רצה שיוכלו לקבל את העניין של אחדות ה' בעולם. מה היה העניין של קודש הקדשים? שם היה ארון הקודש. וידוע הרי שארון הקודש. מה היה העניין של ארון הקודש? ארון הקודש היה באופן של

20:32 מקום ארון אינו מן המידה. הם כתבו בני מוהר"י בעזר[?], כתבו את זה פה. היה עניין של מקום ארון אינו מן המידה. שמה היה ב... מה היה בקודש הקדשים, שהיה באותו מקום? היו יכולים לראות. מצד אחד היה לזה מדידה וגבול, על פי הלוחות, כתוב בפרשת וארון אמתיים וחצי. היה צריך להיות לזה מדידה וגבול על פי תורה. ואחרי זה קודש הקדשים היה לזה מדידה וגבול על פי תורה. עשר אמות, עשר אמה דרבי[?]. כתוב בפרשת ויקהל גם כן היה לזה מדידה. ויחד עם זה, ברגע שמדדו אז היה כאילו שלא נמצא ארון הקודש. היה חמש אמות מצד הזה, חמש מצד הזה. ואיפה האמתיים וחצי אמה? איפה נעלמו אמתיים וחצי אמה? לא קיימים. ויחד עם זה, כשאתה בודק את הארון יש לך אמתיים וחצי של ארון. זה המקום ובלי מקום ביחד. איך זה יכול להיות? כי כאן במקום ארון היה בגילוי התגלות אחדות ה', שאין עוד מלבדו, שמצד זה נבטלים כל המדידות והגבלות, אף על פי שמצד שני הדברים יחד, מצד אחד הוא שווה, יכול להיות גם מקום, יחד עם זה המקום גופו יתגלה גם בלי מקום. כמו שמובא הרבה פעמים בזה, מוטל עליהם וזה פותח עניינים. איך זה בדיוק? יחוד הוי' עליונים. אבל מה הנקודה כאן? שזה היה כלי כדי להמשיך את האחדות ה' לעולם. למה היו צריכים כלי לזה? בגלל שבני ישראל לא יכלו לקבל את זה, אז היו צריכים לעשות את זה דרך כלים על ידי העניין של קודש הקדשים. הארון עם כל זה. יש כאן דיוק מעניין. הרי מביא אצל הרבי, ואומר את הלשון מיד. מובא, מי שלמד את השיחה, לא יודע אם למדתם, חלק

22:15 פרשת ויקהל, בדיוק בשבוע הפרטי זה הפרשה של השבוע. יש שיחה של הרבי, ויקהל חלק ג'. שם הרבי מביא שישנם כמה שיטות מתי הקב"ה אמר למשה רבנו על עניין המשכן. ורש"י הרי משמע שמתי היה עניין הציווי על עשיית המשכן, מתי זה היה? לפי רש"י אחרי חטא העגל. נכון, אז זה לא מיד. כאן כתוב מיד, פירושו מיד אחרי מתן תורה. יש בזה כמה שיטות באמת. יש שיטה שאומרת שגם הציווי של הקב"ה על משה וגם הציווי של משה לישראל, הכל היה אחרי יום כיפור. שיטה אחרת אומרת שהציווי של הקב"ה על משה היה לפני זה, אבל משה לא ציווה לבני ישראל רק אחרי יום כיפור. יש שיטה שאומרת שהכל היה מיד לפני, מיד אחרי מתן תורה. לפני חטא העגל היה גם הציווי, וגם הציווי מה' למשה, ציווי משה לישראל. הרבי מסביר שם שזה ההבדל בין צדיקים, בינוניים ורשעים, שלוש דרגות. גם יש כאן שיחה מאוד יפה של הרבי, ויקהל חלק ג', שמסביר איך לתווך את שלוש השיטות ושלוש דרגות בעבודה. כאן בלשון התניא אז יהיה לשון אדמו"ר: אומר מיד אמר להם, משמע שהולך לפי השיטה שאומרת שהיה, היה ציווי על המשכן היה מיד. אף על פי שבדיעבד, הרבי אומר, אפשר להגיד שזה רק הלשון מיד אמר להם, לא צריך להיות הכוונה. שיכול להיות שהציווי היה מיד, הקב"ה למשה, אבל פה לקח זמן, וגם זה נחשב למיד. באמצע היה עניין של חטא העגל, שבדיעבד אפשר ללמוד, דווקא אדמו"ר מתכוון כאן לשיטה, אבל מצד הלשון יותר משמע שאדמו"ר מדבר כאן על השיטה הזאת שאומרת שזה היה מיד. בית המקדש אין לקדוש ברוך הוא בעולמו משכן ומכון לשבתו ויחודו יתברך

24:25 אלו ארבע אמות של הלכה. זה היה בזמן בית המקדש. אז כשיהודי רצה להרגיש אחדות הוי"ה, אז היה צריך ללכת לבית המקדש. יהודי היה הולך שלוש פעמים בשנה, עולה לרגל לבית המקדש, ושם היה רואה גילוי אלוקות במקדש, חי חי. אז היה כתוב הרי במדרש אפילו שהיו פותחים להם את הפרוכת כדי שיראו את הנס של מקום ארון אינו מן המידה. יש כזה שיטה. איך שהיה קודם, היה שמה, שמה הרגישו את העניין של אחדות הוי"ה, אז זה פעל עליהם כל השנה כולה. עכשיו, אבל כשאין את העניין הזה, אז על זה אומרת הגמרא שמשחרב בית המקדש אין לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. אז הוא אומר, הקדוש ברוך הוא ישכון בו, וייחודו לשמו, ארבע אמות של הלכה, שהוא רצה לשמו, כמו שאמרו, אין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. עכשיו איפה יהודי יכול להתחבר עם העניין של אחדות הוי"ה? בלימוד התורה. בעניין של לימוד התורה, הרי מקום ארון, מה היה בבית קודשי הקודשים? היה תורה. אז עכשיו שאין את המקום ארון בגשמיות, יש את זה ברוחניות. כשיהודי לומד תורה, ארבע אמות של הלכה, הוא מתקשר עם התורה, אז שם הוא מתקשר עם אחדות הוי"ה. וממילא מה האדמו"ר רוצה להגיד עם כל זה? שכל זה האדמו"ר הולך כאן עם סדר. אמרנו כבר עוד פעם מה הנקודה שהאדמו"ר רוצה להגיע? זה האדמו"ר רוצה להגיע. בפרק ל"ג דיברנו על העניין של אחדות הוי"ה, שיהודי צריך להיות שמח ושש מצד העניין הזה שיש לו קרבה לקדוש ברוך הוא. אז השאלה הייתה, לכאורה השמחה הזאת זה רק מצד האמונה. זה רק בכוח האמונה שלי. אבל מה קורה בפועל ממש? בפועל ממש הרי אני לא חי

26:13 את זה. כל המציאות שלי, האיברים שלי, הגוף שלי, כל המציאות שלי, אני נמצא מחוץ לעניין הזה. אז זה רק בכוח האמונה שלי. אבל זה האדמו"ר אומר שאצלם, זה משה וכו', זה היה אצלם בגילוי. אצל כל בני ישראל זה לא בגילוי. איפה זה? על ידי בית המקדש. ועכשיו כשאין בית מקדש, זה בתורה. זאת אומרת, במילים אחרות, שעכשיו כדי שיהודי יגיע לעניין של אחדות הוי"ה בפועל ממש בחיי היום־יום בגילוי, זה על ידי שלומד תורה. וממילא צריך להיות השמחה שלו בלימוד התורה. אותה שמחה שדיברנו בפרק ל"ג, השמחה בעניין של אחדות הוי"ה, אחדות הוי"ה מצד האמונה, צריך להיות אצלו גם כן בשעה שלומד תורה, כי על ידי לימוד התורה הוא ממשיך על עצמו את העניין של אחדות הוי"ה, כי זה ד' אמות של הלכה. יש וורט מר' לוי'ק, אם אני לא טועה, היום יש וורט מאבא של הרבי, ד' אמות של הלכה, אומר וורט יפה. מה זה העניין של ד' אמות של הלכה? מה זה הלשון הזה? ד' אמות של ה... אין הקדוש ברוך הוא, אין לו אלא ד' אמות של הלכה? אז הוא אומר שד' אמות של הלכה. כמה זה ארבע פעמים? כמה זה יוצא? הוא אומר שד' אמות של הלכה זה עניין של גמרא. כמה זה גמרא? גמרא זה יוצא בגימטריה מאתיים ארבעים וארבע. אז זה אומר שהלכה, כמה יוצא הלכה בגימטריה? הלכה זה שישים. ארבע פעמים שישים כמה זה? ארבע פעמים שישים זה יוצא מאתיים ארבעים. אז ארבע פעמים הלכה, יחד עם העניין, עם הד'. ד' אמות של הלכה, זאת אומרת ד' פעמים. כתוב שד' אמות של הלכה פירושו ד' פעמים הלכה, יחד עם הארבע

28:23 של המספר ארבע של הד' אמות, שזה הולך גם כן על הד' אותיות בשם הוי"ה. אז זה יוצא מאתיים ארבעים וארבע, וזה הגימטריה של גמרא. אז הוא אומר, כשאתם לומדים גמרא, זה הד' אמות של הלכה, של הגמרא, מתכוונת ששם יכולים לקבל את העניין של ארבע אותיות.