לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ד - חלק 1

00:01 פרק ל"ד. האלטער רבי ממשיך לברר את הנקודה שהתחיל בפרק ל"ג, ומוסיף בזה עוד עניין, עוד עניין יותר, עוד נקודה. מה אנחנו מדברים כאן בפרקים האחרונים? הרי מדברים כאן בעניין של שמחה. הרבי מסביר כמה וכמה עצות ואופנים איך בן אדם יכול להגיע למצב של שמחה אמיתית בעבודת השם. בפרט אחרי זה שהוא התבונן בעניין המרירות. אחרי שהבן אדם בפרק כ"ט ול'... האלטער רבי דיבר על כל מיני עניינים של חשבון הנפש, התבוננויות שמביאים את הבן אדם למצב של מרירות ולדיכאון. אז איך הבן אדם יוצא מהמרירות הזאת והופך, עובר לקו השמחה? בפרט שזה העיקר. הרי בעבודת השם צריך להיות תמיד, כל ימיו בשמחה. אז איך מגיעים לזה? אז בפרק ל"א האלטער רבי נתן שני עניינים של התבוננות. בפרק ל"ג האלטער רבי נתן עוד שני עניינים. בנקודה של פרק ל"ג האלטער רבי התחיל להסביר שכדי להגיע לשמחה אמיתית באלוקות, זה על ידי שהבן אדם מתבונן בעניין של אחדות הוי', מתבונן איך שהמציאות של העולם בטל לגמרי לקדוש ברוך הוא, וממילא הקדוש ברוך הוא נמצא כאן למטה. והבן אדם, על ידי זה שהוא מתבונן בזה ועל ידי שהוא מעורר בעצמו את כוח האמונה בעניין של אחדות הוי', אז זה עצמו עושה את הדירה בתחתונים. והבן אדם צריך להיות מזה עצמו שמח. כמו שאומרים כל בוקר לפני התפילה, "אשרינו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו". ממה אנחנו שמחים? אנחנו שמחים מעצם העניין שקיבלנו בירושה את העניין של האמונה. זה שיהודי, בלי לעבוד על זה, אלא בדרך ירושה, קיבלנו מאבינו ירושה את כוח האמונה. אז זה עצמו גורם לבן אדם שמחה גדולה ביותר, שיש לו את היכולת להאמין בעניין של אחדות

02:39 הוי', ועל ידי זה שהוא מאמין באחדות הוי', על ידי זה גופא נעשה דירה בתחתונים. ומביא את המשל כמו שבן אדם שמח כשהמלך בא לגור אצלו בבית, לא רק, לא רק שהוא מתאכסן אצלו אלא שהוא גר אצלו. אז זה, זה גם כאן. כשיהודי מעורר בעצמו את כוח האמונה בעניין של אחדות הוי', על ידי זה הוא גורם שהקדוש ברוך הוא לא רק יתאכסן אצלו, הקדוש ברוך הוא גר אצלו, ואין לך שמחה גדולה מזו. לסיום הפרק האלטער רבי מוסיף שעד עכשיו זה שמחה אחת, שיהודי שמח מזה, מהקירבה שלו. יש אבל דבר יותר עמוק בזה, אומר הרבי, שזה מה שיהודי שמח מהשמחה של הקדוש ברוך הוא. כי הרי מעצם העניין שהקדוש ברוך הוא נמצא כאן בעולם, מזה שיהודי מאמין בהשם כאן בעולם, הוא חי עם העניין של אחדות הוי' בעולם הזה הגשמי, וזה הרי נפעל העניין של אתהפכא חשוכא לנהורא, וזה הנחת רוח הכי גדולה של הקדוש ברוך הוא. אין לך שמחה גדולה בשביל הקדוש ברוך הוא מהעניין שהחושך נהפך לאור. מזה יש לקדוש ברוך הוא שמחה גדולה. אז יהודי צריך לשמוח בשמחה של השם, וזה העניין של ישמח ישראל. יש לו השמחה מהעניין שהקדוש ברוך הוא שמח מעצם העניין שיהודי מאמין בהשם. עד כאן הנקודה של פרק ל"ג. מה חסר עדיין? העניין זה, אבל הפתרון כאן זה לכאורה, אבל שעדיין חסר, שאת זה האלטער רבי בא להסביר עכשיו בפרק ל"ד, שלכאורה אמונה, סוף סוף זה לא כל הבן אדם. אמונה זה רק כוח אחד בנפש. לא, נכון שזה לא כוח סתם, זה כוח מאוד נעלם, כוח מאוד כללי, כן, אבל סוף כל סוף זה לא הבן אדם. הבן אדם הרי מורכב מרמ"ח

04:29 איברים ושס"ה גידים גשמיים, כנגד זה מרמ"ח כוחות רוחניים. יש שכל, יש שכל גוף, כמה וכמה עניינים, יש מידות, יש מעשה, יש חושים. הבן אדם הרי מורכב מכמה וכמה עניינים. זה שבן אדם מאמין בעניין של האחדות של הקב"ה, הרי העניין הזה נמצא אצלו רק בכוח האמונה. ואפילו אם הבן אדם חושב על זה, עד כמה הוא כבר חושב על זה? הרי הוא לא חושב על זה עשרים וארבע שעות ביום. הוא חושב על זה מתי שהוא חושב על זה. בתפילה, בשחרית, פעם כאן, פעם שם. אבל להגיד שהוא עשרים וארבע שעות על זה, גם לא. אז אם ככה יוצא שהעניין הזה שאומרים, שהאחדות של הקב"ה, האמונה באחדות הוי', שלכאורה זה רק בכוח האמונה של הבן אדם. חסר עדיין, העניין הזה לא חודר לכל המציאות שלו. אז עדיין יבוא בן אדם, יכול להתלונן ויגיד: "מה אתה אומר לי שאני צריך להיות שמח? ממה? מזה שאני אעשה דירה בתחתונים? מי נהיה דירה בתחתונים? כוח האמונה שלי, ששם מאיר העניין של האחדות של הקב"ה, כוח האמונה. אבל מה קורה עם כל המציאות שלי? מה קורה עם כוח המעשה שלי? כוח המחשבה וכוח הדיבור? כן, ובשעה שאני לא חי, לא חושב על זה, מה קורה אז? אז הרי אני לכאורה, אני נמצא מחוץ לעניין של האמונה, כן? וממילא יוצא שיש חלק ממני שלא קשור עם זה". אז זה האלטער רבי בא להסביר איך בן אדם יכול להביא את הנקודה הזאת של אחדות של הקב"ה לתוך החיים היומיומיים שלו, בעשרים וארבע שעות, בכל הפעולות, בפועל ממש, שזה יחדור בכל, בכל, בכל, בכל הגוף שלו, כל המציאות שלו. זה הנקודה שבכלל האלטער רבי

06:23 להסביר בפרק ל"ד. סוף כל סוף הרי אנחנו יודעים שאמונה, כמו שדיברנו גם כן, מדברים גם כן במאמרי חסידות, מדברים על זה. מאמר של תשכ"ה, תשע"ה וכולי. העניין של אמונה זה מקיף, זה לא הבן אדם עצמו. אפילו שהבן אדם את האמונה הוא חושב על זה, הוא שמח מזה. אבל סוף כל סוף אמונה זה, זה לא, זה לא, זה לא, זה לא המציאות שלו. וזה האלטער רבי עכשיו יסביר איך הבן אדם יכול להביא את הנקודה של זה שזה יתפשט גם בפועל ממש בחיי היומיום. בואו נתחיל את העניין של פרק ל"ד. והנה, זה שהאבות הן הן המרכבה. הרי אמרנו קודם שעניין האמונה קיבלנו את זה ירושה. הרבי הביא הרי קודם את העניין של ״ומה יפה ירושתנו״, ואמר שהשמחה שבעניין של אחדות הוי׳, שמחה, חלק מהשמחה זה שאנחנו את האמונה הזאת קיבלנו את זה בדרך ירושה. ממי קיבלנו את זה ירושה? מהאבות. ירושת אבותינו. שהנחילו לנו אבותינו. אומר האלטער רבי שכשהם הגיעו לאבות, מובן שאצלם העניין של האמונה הזאת היה באמת כל המציאות שלהם. אז אומר שהאבות הן הן המרכבה. האבות הם היו ממש עניין של מרכבה. ממילא אז האבות הם היו ככה, אבל אנחנו הרי לא ככה. זה בדיוק: האבות הן הן המרכבה. אנחנו אבל הרי לא מרכבה. ובמילא נשאלת השאלה: במה אנחנו שמחים? הרי אצל האבות ממילא אצלם היה העניין של אחדות הוי׳ באופן של מרכבה. כמו שעכשיו הוא הולך להסביר שהם היו, כל המציאות שלהם היה דורכגענומען, כל המהות שלהם היה אחדות הוי׳. אבל אנחנו הרי לא בבחינה זאת. אז איך אנחנו יכולים לשמוח בעניין של אחדות הוי׳? אז עוד פעם. אז הוא

08:15 שידוע שהאבות הן הן המרכבה. בעצם האלטער רבי בעצמו כבר אמר את זה קודם. כמה פעמים את המאמר בחז"ל ״האבות הן הן המרכבה״? אמר את זה קודם בפרק י"ח בקשר לנשמה. אז האלטער רבי אמר שמרכבה, וגם כן בפרק כ"ג שם האלטער רבי גם הזכיר את זה. כאן האלטער רבי מזכיר את זה עוד פעם. יש הבדל בכל מקום. בואו נמשיך. אחרי זה אני אחזור לזה. שהאבות הן הן המרכבה כל ימי, ימי חייהם. כל הימים שלהם תמיד לא הפסיקו אפילו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לריבונו של עולם בביטול הנ"ל. האבות כל החיים שלהם תמיד. אז אצלם היה כל העניין הזה שהם לא הפסיקו אפילו שעה אחת, אפילו זמן אחד, להתעסק ולהיות קשורים כל כולם בביטול של יחודו יתברך. בביטול ליחודו יתברך, זה היה העניין של האבות. הלשון חז"ל ״האבות הן הן המרכבה״. הרי בלשון חז"ל הכל מדויק. חז"ל אומרים ״האבות הן הן המרכבה״. מה רוצים לדייק בזה? אבות זה מרכבה. מה זה ״הן הן המרכבה״? אז מסביר בחסידות ובמאמרים אחרים שבכלל, הרי אנחנו יודעים שבמרכבה מדובר הרבה פעמים בחסידות על העניין של המרכבה. יש במרכבה כמה וכמה דרגות של מרכבה. בכללות הרי ידוע שיש את המרכבה של יחזקאל, מרכבה של ישעיה ומרכבה של זכריה. מרכבת יחזקאל, מרכבת ישעיהו, מרכבת זכריה. מרכבת ישעיהו, נלך מלמעלה למטה. המרכבה של ישעיה. כתוב שישעיהו הנביא ראה ״ואראה את אדנ־י יושב על כיסא״, ״שרפים עומדים ממעל לו״. שש כנפיים לאחד, שש כנפיים לאחד. זה ההפטרה שקוראים את זה בפרשת יתרו, זה המרכבה של ישעיהו. יחזקאל, אז זה המרכבה שקוראים בשבועות, פרק א', שהוא ראה, שהוא ראה רוח סערה וענן גדול

10:19 וארבעה פנים, ופנים לכל אחד. הוא ראה את כל הד' חיות המרכבה: פני אריה, פני שור, פני נשר וכל העניין. אחרי זה יש את המרכבה של זכריה, שזכריה הנביא כתוב שהוא ראה מרכבה של סוסים, והנה מרכבת סוסים, סוסים אדומים, סוסים שחורים. הוא ראה שם נבואה של מרכבת סוסים. אז כתוב בחסידות שם שלוש מרכבות האלה: אחד זה בעולם הבריאה, אחד זה בעולם היצירה, אחד בעולם העשייה. מרכבת ישעיה זה מרכבת הבריאה. הוא ראה את הבחינה הכי גבוהה במרכבה. מרכבת יחזקאל, לכן נקרא בן כרך שרואה את המלך, לכן הוא מקצר. במאמר של פורים, מי שלמד, יש כמה וכמה מאמרים של פורים שמדברים על הסוגיה הזאת של המרכבות. ההבדל בין מגיד לנקרא, אז מגיד הוא גדל על כתבו. כתוב בחסידות את העניין הזה, מדברים שם הרבה, ונגיע למרכבה. כן, בן כרך, בן כפר. אז יחזקאל, אז ישעיה ראה את המרכבה בעולם הבריאה. ישעיה ראה את, סליחה. ישעיה ראה את המרכבה בעולם הבריאה, יחזקאל ראה את המרכבה בעולם היצירה, וזכריה ראה מרכבת סוסים, שזה עניין של מרכבת עשייה. כן, מה עם אצילות? אז הם אומרים שהאבות הן הן המרכבה, שמרכבת האצילות זה היה אבות. אבות היה נקרא: אברהם היה מרכבה לספירה של חסד, יצחק היה מרכבה לספירה של גבורה, ויעקב היה מרכבה לספירה של תפארת. דוד המלך היה ספירה של מלכות. זה עניין האבות, זה ארבעה עניינים. אבות היו המרכבה. כמו שיש בבריאה, יש גם אצילות, שזה ארבע רגלי המרכבה: חסד גבורה תפארת מלכות. אז מה אנחנו אומרים כאן? האבות הן הן המרכבה. למרות שיש ארבע דרגות במרכבה, אבל הבחינה האמיתית, זה העניין של מרכבה, זה דווקא אבות. כתוב

12:09 הן הן המרכבה. הרי המרכבה האמיתית, כל המרכבות האחרות, מכיוון שבריאה זה כבר עולם נברא, אפילו נו. אתה מבין? נכון? אז כל העניין של כל זה, האחרים, אפילו אלו מהבריאה, סוף כל סוף מלאכים הם נבראים. אז עד כמה שיש להם ביטול, הביטול שלהם זה לא ביטול לגמרי, בתכלית. על דרך זה, המרכבה של יחזקאל ו-- יחזקאל. זאת אומרת, הכל דרגות נמוכות. מה שאין כן, מרכבה באמת לאמיתו, ביטול. עניין הביטול למרכבה זה, זה הדיוק בלשון: האבות הן הן המרכבה. מרכבה באמת לאמיתו. במה זה יתבטא? אומר האלטער רבי: לא רק כפי שהם באצילות, אלא גם כפי שהם חיו בעולם הזה הגשמי. אז כל המציאות שלהם, כל הזמן, לא הפסיקו אפילו רגע אחד, היו קשורים באחדות הוי' כל הזמן. זאת אומרת, אצלם לא היו צריכים לחפש עצות איך לבטא את הביטול שלהם לאלוקות. הם לא היו צריכים לעשות מעשים כדי לקשר. זה היה כל המהות שלהם. אחדות הוי' זה היה כל המהות. זה היה כל החיים שלהם. זה המהות שלהם עשרים וארבע שעות. ואל תביט כך שיש לשון של המאמר מהאלטער רבי. הרבי חזר על זה כמה פעמים. לשון שיש במאמרים של האלטער רבי, שהאלטער רבי אומר: אפילו בשעת השינה. ככה האלטער רבי אומר במקום אחר, לא בתניא. כן, שהאבות זה הן הן המרכבה אפילו בשעת השינה גם. איך יכולים להיות מרכבה בשעת השינה? אז הרבי סיפר פעם את הסיפור עם ה-, עם ה-, עם ה-, עם הגיסה, עם הבת של הרבי הריי"צ, אם אני לא טועה זאת הייתה היא ששאלה את זה. נראה לי. כן, שיינא היא ש-- האחות של הרבנית חיה מושקא, שהיא שאלה פעם, דיברו בסעודה.

14:04 הרבי הרש"ב סיפר בסעודה זה שאצל יהודי בשבת צריך להיות אצלו כל העניינים חדור עם עניין שבת. שבת, כל מה שיהודי עושה צריך להיות דווקא, דווקא אומר, עם כל כוונה רק לשם קדושת השבת. כוונה של עניין שבת. כשהוא מתפלל, כשהוא לומד, כשהוא אוכל, כשהוא ישן. עשרים וארבע שעות של שבת, בכל פעולה שיהיה חדור אצלו העניין של שבת. אז ה-- אז הייתה ילדה קטנה, ה-הרבנית שיינא, והיא שאלה, היא לא מבינה. היא יכולה להבין להתפלל עם כוונה של עניין שבת, ללמוד, לאכול, אבל לישון עם כוונה של שבת היא לא יכולה להבין. זה אדם ישן, הרי הוא ישן. מה הוא יכול לזכור עניין שבת באמצע שהוא ישן? הרי שלאָף, ישנים או ישנים. איך אפשר לחיות את עניין שבת בשעה שישנים? הרבי סיפר את זה. אז הרבי ביאר שכשלפני השינה חושבים על זה, אז זה נחשב, כל השינה הולכת אחרי המחשבה שאדם חושב לפני שהוא ישן. אם אדם לפני שהוא ישן, לפני שאדם חושב שהוא רוצה שזה יהיה השינה שלו, אז זה, כל השינה הולכת אחרי הכוונה הראשונה שהיה לו. כן, זה קשור גם שבכלל יהודי הולך לישון כל לילה. אז אם הוא הולך לישון לשם שמיים, אפילו בשעה שהוא ישן, כאילו ישן. אבל אם לפני השינה הוא חושב על ה-- נרדם עם אותיות של תניא, הוא ישן, חושב על העניין של לישון לשם שמיים, אז אפילו כשהוא ישן אז הוא חי לשם שמיים. טוב, כמובן שאצל האבות זה בדרגה נמוכה. זה כדי להסביר לילד קטן, אז זה הסבר מספיק. כמובן שמה שאומרים שאצל האבות היה אצלם עניין של מרכבה גם בשעת שינה, אז מתכוונים, פירושו

15:50 שהם פשוט גם בשעת השינה אז הם חיו את העניין של אחדות הוי'. איי, אנחנו לא מבינים איך אפשר בשעת השינה לחיות-- לחשוב על אחדות הוי'. אז בגלל זה אנחנו לא מרכבה. אבל אצל האבות היה עניין כזה שגם בשעה שהם ישנו אז זה היה אצלם בדרגות גבוהות גם בשעת השינה. מספרים בתור דוגמה, אולי כדי להבין קצת את הנקודה הזאת. כן, אז יש שני סיפורים שאמרתי כבר. סיפור אחד מספרים על המגיד שהיה נוהג, שהיה נרדם באמצע היום, היה הולך לישון לאיזשהו זמן, חצי שעה. כן, היה ישן, ובשעת השינה אז היה עומד, היו יושבים לידו שמשים, אחד מהשמשים, והיה קורא זוהר. כל הזמן שהמגיד היה ישן, אז היה יושב השמש לידו והיה קורא זוהר. המגיד היה ישן. זה לא היה שהוא עשה את עצמו כאילו ישן. הוא היה באמת ישן. אבל אם השמש היה עושה איזו טעות, אז באמצע השינה המגיד היה צועק ומתקן לו את הטעות בזוהר. וכך, ואילו כך היה סדר השינה של המגיד. אז הוא היה ישן והשמש היה קורא זוהר, ואפילו שישן, אז באמצע שעשה משהו, לא אמר נכון, המגיד בתוך השינה היה מתקן לו את הטעות בזוהר. טוב, אז זה דרגות גבוהות של צדיקים שרואים אצלם שהשינה אצלם הייתה לכתחילה באופן הרבה יותר נעלה ובאופן גבוה ביותר. על דרך זה יש עוד סיפור בהקשר לפרידיקער רבי, שמספרים שאחד שפעם היה ו-- ו-- יצא לו להיות יחד עם הפרידיקער רבי בשעה שהפרידיקער רבי ישן. לא יודע אם זה היה כשהיה צעיר לפני הנישואים, אז אולי זה היה בדיוק הסיפור. אני לא, לא, לא יודע, אבל הסיפור הזה שמעתי

17:32 כמה שנים שהיה שם מישהו וראה שהפרידיקער רבי באמצע שינה. אז בן אדם באמצע שינה היה מסתובב. אז כל פעם שהסתובב באמצע שינה, אז מתוך שינה הוא היה מסדר את הטלית קטן שלו. מתוך השינה היה מתקן לעצמו את הטלית קטן, שהטלית קטן יהיה כפי שצריך להיות על פי שכלו, שיעטוף את כל הגוף, שלא... כן. טוב, אז זה כמובן, זה סיפור. לא יודע, כן, באיזה דרגה של, של צדיק. אולי לא צריכים להיות צדיקים בשביל זה. צריכים פשוט להיות ירא שמיים מאוד גדול. הרבי סיפר פעם על ר' הלל מפאריטש. בהתוועדות של פורים הרבי סיפר פעם, כן, על ר' הלל מפאריטש, כן, שהוא היה, שהיה... שהוא נרדם. הרבי רצה להסביר עד כמה חסידים, על ידי ההתקשרות שלהם לרבי, הם יכולים להגיע לדרגות גבוהות של, של, של ביטול. אז הוא סיפר בתור דוגמה. אז הרבי סיפר את הסיפור הזה, שמה? שר' הלל מפאריטש נסע בעגלה, והעגלה הגיעה באמצע לגשר, ור' הלל היה ישן, נרדם בעגלה, והעגלה הגיעה לגשר, לפואנטה. ר' הלל היה ישן, וכשהעגלה הגיעה בדיוק למקום והתחילה גשר, אז ר' הלל קפץ, התעורר וקפץ מהעגלה, קפץ לרצפה. למה? כי כתוב בצוואת רבי יהודה החסיד, או משהו כזה, כתוב בספרים. תראה, כתוב, יש כזה הידור שלא ללכת, לא ללכת על עגלה בשעה שעוברים את הגשר. כתוב באיזה ספר לא ללכת בתוך עגלה כשהולכים על גבי פואנטה, על גבי גשר, וממילא בגלל שיש כזה חומרה, כזה הידור, מסתמא זה מצד סכנה. לא יודע בדיוק מה, כן? היום מסתמא זה לא מגיע למיעוט. מדובר מסתמא בגשרים של אז, שהיו גשרים מסוכנים יותר, אבל מה, זה כתוב באחד הספרים שלא ללכת על עגלה בשעה

19:32 שהולך על הגשר. ר' הלל היה ישן, אבל עד כדי כך היה אצלו דווקא אותו העניין של יראת שמיים, שאפילו כשהיה באמצע שינה הוא שמע, הוא הרגיש שמגיעים לגשר, אז מתוך שינה הוא קפץ מהעגלה. אבל הרבי אמר, לכן הרבי הסביר את זה בהתוועדות של פורים, שזה הנקודה של, של, של, של ביטול. אז יהודי, ההתקשרות לחסידות, לרבי, הוא יכול להגיע לדרגה כזאת של, של, של יראת שמיים, של, של, של התקשרות לאלוקות, שאפילו בשעה שהוא ישן, כשהוא מרגיש שצריך כאן לפעול איזה עניין על פי... על פי הלכה, אז בדרך כלל זה, זה נפעל אצלו. כמובן, וגם פשוט, שכל הסיפורים האלה צריכים לדעת בדיוק באיזה מדרגה מדברים. דרגות גבוהות יותר, דרגות פחות. על דרך אגב, כשמדברים ומגיעים לעניין של השינה, גם כן את הסיפור עם ההבדל. הרבי מדבר על זה, ההבדל בין האר"י לר' הלל מפאריטש, זה הגיע לערב שבת. הרבי סיפר כמה פעמים שכתוב בספרי קבלה שבערב שבת זה זמן של שינה למעלה. אז על זה אמרו, מה ההבדל בין ר' הלל... מה ההבדל בין האר"י לבין ר' הלל? האר"י היה נרדם מעצמו. זה לא רק אצל האר"י, זה ידוע אצל כל הרביים שבליל שבת, בהתחלת השבת, היה אצלם עניין שהיו נרדמים, ואין נופל עליהם תרדמה. אפילו כשהיו יושבים היו נרדמים. אצל האר"י זה ידוע שהיה ככה, וגם אצל הרבי הרש"ב, ר' יענקל לנדא מספר באחד מהיומנים שלו איך שהרבי הרש"ב ישב על הספה וקרוב לשבת נרדם. ואפילו אצל הרבי ראו את זה גם כן במוחש. אני זוכר, אני, אני... ראיתם את זה אצל הרבי

21:18 בליל שבת, שהרבי היה נמצא בתפילה בליל קבלת שבת הרבה פעמים. אז הרבי היה סוגר את העיניים ככה באמצע, באמצע קבלת שבת. זה ידוע, אצל הרבי היה עניין של... למה? כי על פי רוחניות זה עניינים עצומים למעלה באלוקות, זה עניין של דורמיטא. כתוב שיש בספר אצל יעקב בזמן של שינה. צדיקים שהם לא מציאות לעצמם. כל המציאות שלהם זה אלוקות. אז זה פועל אצלם גם כן. אז ר' הלל מפאריטש גם כן היה נרדם. אבל מה ההבדל? שר' הלל היה הולך לישון, אצל הרביים נרדמו מעצמם. ר' הלל, הוא היה צריך לפעול על עצמו. זאת אומרת שר' הלל לא היה בדרגה כל כך גבוהה. מהסיפור הקודם משמע שהוא, כשהוא הגיע לגשר, קפץ בעצמו. אצל ירא שמיים. בסיפור הזה משמע שהיו עניינים שהיה צריך לפעול בעצמו בקשר לעניין הזה. אבל מזה אנחנו יכולים להבין מה שהרבי אומר שם, שמה שאומרים על האבות שהן הן המרכבה, שכל הימים שלהם היו בטלים לאלוקות, והיה אצלם הביטול לאלוקות כל הזמן, לא הפסיקו אפילו שעה אחת. אפילו בשעת השינה האיר אצלם הנקודה של הארבעת עולמות בכל פרט ופרט, בכל רגע ורגע, בכל זמן וזמן. דרך אגב, מדברים כבר על העניין הזה, גם לספר עוד סיפור שמספרים על, על, על הצמח צדק. אם אני לא טועה, שמספרים שהצמח צדק כל לילה, כשהוא היה אחרי קריאת שמע שעל המיטה, אומר המפיל והיה שם את הראש שלו... ולא אומרים את זה, לא הצמח צדק, אני טועה. נראה לי שאומרים את זה על ר' הלל מפאריטש, שהוא היה גומר המפיל ואז היה שם את הראש שלו על הכרית ומיד נרדם. אבל מיד ברגע שהוא שם את הראש על הכרית

23:06 הוא נרדם תכף ומיד. נו, אפשר להפסיק לחייך שמה. נו. אז היה, היה. אז היה נרדם מיד. פעם שאלו אותו איך הוא עושה את זה. למה, נורמלי ללכת למיטה? רוצה לישון? מתגלגל כאן, מתגלגל שם. יש בחורים שלוקח להם, אחרי זה כל אחד יש לו את הזמן שלוקח לו. אם הוא יושב באמצע תורה נרדמים מיד, אבל במיטה זה לא כל כך. אז ממילא שאלו אותו איך הוא עושה את זה. אז הוא אמר: מי כאן הבעל בית? הגוף הבעל בית או אני הבעל בית? אני הבעל בית, אז אני אחליט מתי לישון. לא הוא. זה היה ברור אצלו. אז הבן אדם הוא בעל הבית על הגוף שלו, אז הוא מחליט: מגיע הזמן לישון, אז צריך לישון. אדם שהגוף בעל הבית עליו, אז הוא רוצה לישון, אבל הגוף עדיין לא מוכן, אז הוא מתגלגל לכאן לשם. אבל בן אדם פועל על עצמו שהגוף יהיה כלי ל... ישמע להוראות מהשכל שלו, כי הוא אומר: עכשיו מגיע הזמן. אז עכשיו זה הזמן, הרגע הזה, לא רגע קודם, רגע אחרי זה. ופה למעשה לענייננו. אז מה שרואים אצל האבות הן הן המרכבה, שאצלם היה עניין של, של ביטול לאלוקות וביטול לה' יתברך היה אצלם כל הזמן בלי הפסק, אפילו שעה אחת. שאמרתי שבפרקים אחרים אדמו"ר הזקן מביא אותו עניין. בפרק כ"ג למשל למדנו גם כן את העניין של אבות הן הן המרכבה, אבל שם אדמו"ר הזקן הדגיש נקודה אחרת. שם אדמו"ר הזקן הדגיש בנוגע לאיברים. בפרק כ"ג אדמו"ר הזקן אומר שאבות הן הן המרכבה, הוא אומר בקשר, שבקשר לעניין של האיברים, לא בקשר לזמן. הוא אומר שאצל האבות כל האיברים שלהם, וזהו שאומר הזה על האבות: הן הן המרכבה.

25:06 שכל איבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה, ונעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם. זאת אומרת, זה שני עניינים שונים. זאת אומרת, קשור, אבל שתי נקודות. שם בפרק כ"ג אדמו"ר הזקן מדגיש בנוגע לאיברים, שהמרכבה, ביטול של, של האבות, של האלוקות, חדר לכל האיברים שלהם, שלא היה להם שום איבר שלא היה כלי לאלוקות. כל איבר ואיבר היה אצלם באופן של ביטול, באופן של מרכבה. זאת אומרת שלא היה אצלם שום איבר שלא היה מסור לאלוקות. על דרך כמו שאמר הרבי רש"ב, שלפני בר המצווה שלו הוא פעל שכל האיברים שלו יהיו כלים לשולחן ערוך. ולכן אצלו כל איבר פועל בדרך ממילא על פי שולחן ערוך. כששאלו אותו על העניין של נטילת ידיים, למה נוטלים שלוש פעמים, אז הוא אמר שהוא לא יודע את המקור עכשיו, אבל הוא לפני בר מצווה, בגיל שתים עשרה, הוא עשה את הגוף שלו מרכבה לשולחן ערוך, ולכן כל איבר שלו נשמע לשולחן ערוך בדרך ממילא. ואם הוא נוטל שלוש פעמים, זה בגלל שיש לזה מקור. אחרי זה מצאו את המקור. העניין הזה, הרא"ש במסכת תמיד בקשר לעניין של, של הדחת הכוהנים, ששם הרא"ש כותב אם יש נטילת ידיים יש שלוש פעמים. זה מקור שלא היה לרבי מכנסת[?] על העניין של נטילת ידיים שלוש פעמים. אבל בנוגע לענייננו, אז בנוגע בפרק כ"ג, שם אדמו"ר הזקן מדגיש איך שהמרכבה התבטאה אצלם, הן הן המרכבה, בנוגע לכמות של האיברים. כאן בפרק ל"ד אדמו"ר הזקן מדגיש את העניין של הן הן המרכבה בנוגע לעניין של הזמן, שלא נשאר רגע אחד פנוי, שאצלם העניין של עבודת השם היה אצלם כל הזמן בלי הפסק, כל רגע ורגע. ואחריהם כל הנביאים, כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו. על

26:54 דרך זה היה אחרי זה כמו אצל האבות, היה גם אצל הנביאים אחר כך, אבל אצל הנביאים היה אצל כל אחד ואחד לפי המדרגה שלו. ומדרגת משה רבנו עליו השלום היא העולה על כולנה, ואמרו עליו: שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. זה גוף עצם. משה רבנו היה באופן הכי נעלה, יותר נעלה מכל הנביאים. ולכאורה הכוונה שלו זה לא רק יותר נעלה מכל הנביאים, אלא גם יותר נעלה אפילו מאבות. בעניין המרכבה משה רבנו היה מרכבה יותר גדולה אפילו מאבות. למה? כי אצל אברהם כתוב: ואנכי עפר ואפר. אצל משה כתוב: ונחנו מה. מה זאת אומרת? שאצל משה רבנו היה מה, היה כל המציאות שלו היה מה בביטול. מה שהיה אצל אברהם זה רק איבר היה מרכבה למידת החסד, שזה רק איבר אחד, ספירה אחת מכל הספירות. אבל אצל משה רבנו היה מרכבה לכלול, לכלול את העניין של הספירות.