לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ג - חלק 9

00:01 דובר 1 להגיע לשמחת-- לשמחת הנפש. לא סתם שמחת הנפש, אלא שמחת הנפש האמיתית. אז על ידי שאדם מתבונן בעניין של אחדות הוי'. וזה גופא האלטער רבי מסביר שבעיקרו יש בזה שני עניינים. יש את השמחה. נו? יש את השמחה מהעניין, מצד העניין של כבוד הוי', שיהודי מתבונן באחדות השם. בפרט העניין של אחדות השם על פי חסידות, שזה העניין של "אין עוד מלבדו", שהקדוש ברוך הוא נמצא כאן למטה ואנחנו כולנו יחד איתו. אין שום מציאות חוץ ממנו. אז זה העניין שהקדוש ברוך הוא נמצא כאן למטה, אז הדבר הזה מעורר אצל יהודי שמחה גדולה ביותר, כמו השמחה שיש לבן אדם מזה שהמלך נמצא אצלו יחד איתו בדירה שלו. זה נקודה אחת. נקודה שנייה מסביר האלטער רבי, זה השמחה שאני שמח ממה שאני נמצא עם הקדוש ברוך הוא, מזה שאני מכיר ומסכים בזה שהקדוש ברוך הוא נמצא כאן למטה יחד איתי, איתיה בביתי. יש אבל שמחה עוד יותר גדולה, שזה השמחה שיש לקדוש ברוך הוא מזה שיהודי מאמין באחדות השם. מזה שיהודי מתבונן באחדות השם. כי כשיהודי מתבונן באחדות השם, אז באותו רגע אז הוא עושה אתהפכא חשוכא לנהורא. הוא לוקח עולם שהעולם נראה כאילו במציאות יש, עולם נראה כאילו במציאות של קליפה וסטרא אחרא, והוא מתבונן אשר באמת העולם הוא לא יש אלא הפך, שהעולם בטל במציאות. הרי מהפעולה הזאת שהוא מתבונן באחדות הוי' הרי הוא עושה אתהפכא חשוכא לנהורא ואתכפיא סטרא אחרא. וזה הרי הדבר שלמעלה, הקדוש ברוך הוא, זה גורם נחת רוח מאוד גדול. אין, אין, אין שמחה גדולה מזה. שלקדוש ברוך הוא הנחת רוח הכי גדולה זה, זה מהעניין שהחושך נהפך לאור. וממילא כיתרון האור מן החושך. מכיוון שהשמחה

02:21 דובר 1 של הקדוש ברוך הוא מזה שהיה אתהפכא זה השמחה הגדולה ביותר-- גדולה ביותר. אז יהודי הוא שמח בשמחה של הקדוש ברוך הוא. זה השמחה השנייה שהאלטער רבי מסביר כאן בפרק ל"ג. גם כשהוא לומד על העניין הזה כמובן שצריך. רק הנקודה הזאת אין הבדל. כן, אז ממילא יהודי צריך להיות שמח מזה שהקדוש ברוך הוא נהיה שמח מהשמחה שיש לקדוש ברוך הוא, מזה שהעולם נהיה מחושך לאור על ידי זה, על ידי עצם העניין שיהודי מתבונן באחדות הוי'. זה היה נקודה שהאלטער רבי הסביר כאן בתניא, עד כאן למטה אנחנו עוצרים בדף ל"ב בין שתי שורות מלמטה. נבקש סליחה מהתלמידים של שיעור א' שנכנסו רק היום, אבל אנחנו כבר התחלנו את העניין של פרק ל"ג כבר לפני הרבה זמן, לפני הקיץ אפילו. אז ממילא אנחנו עוצרים אבל ממש בשורות האחרונות. בעזרת השם יחדיו אנחנו היום גומרים פרק ל"ג. אז אה וגם כן אה הימים סמוכים עכשיו, עוד מעט, ותוך כמה ימים שלוש זה יהיה גם השיעור תניא. אז זה עניין של ימים. בכלל אנחנו נמצאים בחודש אדר, אז גם העניין של שמחה זה עניין של ימים. קודם אנחנו נמצאים כאן למטה שתי שורות מלמטה, רק ועוד אחד לפני שעוברים הלאה. האלטער רבי הזכיר כאן גם כן את העניין של חוץ לארץ, שהעניין הזה של אחדות הוי', יהודי מאמין ומתבונן באחדות הוי', מעורר שמחה אצל הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא יש לו שמחה מהעניין של כיתרון האור מן החושך. אז זה בכלל בכל העולם, בפרט בחוץ לארץ. כי בחוץ לארץ, מכיוון שבחוץ לארץ יש יותר קליפות. חוץ לארץ הרי זה מקום של האוויר. אוויר טמא, כמו שכתוב בגמרא בפנים.

04:22 דובר 1 ואף על פי כן יהודי בחוץ לארץ מתבונן בעלמא דפרודא, אז זה גורם נחת רוח לקדוש ברוך הוא עוד יותר גדולה. וממילא גם כן השמחה שצריך להיות ליהודי מזה שהקדוש ברוך הוא שמח משמחת השם בחוץ לארץ יותר מארץ ישראל. אז לגבי הנקודה הזו אז רוצה להגיד שתי נקודות. נקודה אחת יש מהרבי הרש"ב שמובא בליקוטי תורה פרשת ברכה, והרבי גם כן כתב את זה. את הקטע הזה, את שתי השורות האלה זה נמצא גם כן בהיום יום חלק שני. אולי יש כאלה בחורים שלא יודעים שיש היום יום חלק שני, שבפועל הרבי רצה להדפיס את זה, אבל הוא לא הדפיס את זה. אבל לאחרונה זה נדפס. יש כמה היום יום שיש להם אבל חולק חלק מזה ויש כאלה יש. וזה יצא גם כן בחוברת בפני עצמה. שם הם מצאו עוד כל מיני. היום יום שהרבי הכין את החלק השני של היום יום חלק ראשון, ומביא זה מה שנמצא בליקוטי תורה. לא, לא בפרשת ברכה. בפרשת כי תצא. אבל נראה לי ככה שהחבר'ה עושים חוברת לבד שם. שם הרבי מביא מהרב בשם הבאר שבע. הוא כותב שם דבר נפלא ביותר שבעצם זה קשור עם מה שהרבי אומר כאן, אבל זה לא ממש אותו דבר. מה אומר הבאר שבע? הוא אומר בשם הבאר שבע שנתפזרו ישראל בכל אלו, בעיירות וכרכים. אבל שמתם לב מה שבני ישראל מתפזרים ונמצאים בכל העולם. אנחנו רואים שישנם יהודים שנמצאים במקומות הכי רחוקים בעולם, מה שנקרא היום מוצ'ילרים, זה היסוד הזה שנמצאים במקומות נידחים ביותר בעולם. אז אתה רושם טוב, לא מבינים מוצ'ילרים, אבל אנחנו יודעים. הוא כותב שיהודים נתפזרו ישראל בעיירות וכרכים במדינות רחוקות.

06:13 דובר 1 והטעם לזה, בגלל שיהודי יש לו אמונה בקדוש ברוך הוא. כל יהודי, איזה יהודי שיהיה, לא משנה איך הוא מתנהג בפועל, אפילו כשהוא לא חושב על זה. אבל בעצם, בגלל שהוא יהודי, אז יש לו מצד האמונה, יש לו אמונה באחדות השם. הוא מאמין בקדוש ברוך הוא ויש לו את האמונה. אז כשיהודי הולך ברחוב, אפילו אם הוא לא חושב שום דבר, ואפילו אם הוא חושב שהוא לא מאמין, הוא לא עושה שום דבר, יהודי רחוק לגמרי מיידישקייט, אבל עצם המציאות שיהודי הולך ברחוב, על ידי זה הוא מביא את הקדוש ברוך הוא לאותו מקום. הוא מעלה את המקום ומעלה את הניצוץ שנמצא במקום הזה. למה? בגלל שיהודי הוא בעל אמונה, ואמונה זה מה שגורם שהקדוש ברוך הוא יתגלה במקום. על ידי זה הוא פועל את העניין של בירור הניצוץ. עצם המציאות שיהודי הולך שם, אז זה דבר נפלא שהבעל שם טוב אומר, שזה מסביר. זאת אומרת, שזה העניין שרואים שדווקא יהודים, זה דבר נפלא שרואים. זה ידוע בעולם שהמוצ'ילרים הכי הרבה הם יהודים. זאת אומרת, הדבר הזה שהולכים ממקום למקום. יש גם גויים שעושים את זה. אף על פי כן, העם הכי הכי ידוע בעולם שהם אוהבים לצאת ולחפש ביערות ובהרים, והולכים לכל מיני מקומות נידחים, זה דווקא יהודים, וברובם דווקא יהודים. לא רק ישבנו מצרים וחיי יין יין, אבל זה עניין שהקדוש ברוך הוא עשה שיהודים יסתובבו בכל העולם, כי עצם המציאות שיהודי יסתובב בעולם זה פועל עלייה במקום מצד האמונה. האלטער רבי כאן אומר את זה, אבל קצת אחרת. כאן גם כן אומר את העניין של חוץ לארץ, שהמעלה של חוץ לארץ, ששם יכולים

08:10 דובר 1 לגלות את העניין של בירור, מחשוכא לנהורא. ואין לך שמחה, אין לך קדושה ושמחה גדולה מזה שנהיה אתהפכא חשוכא לנהורא. ההבדל הוא שהבעל שם טוב מדבר אפילו על יהודי שלא מתבונן. עצם המציאות שיהודי הולך ברחוב זה כבר פועל את העניין. האלטער רבי כאן מדבר על יהודי שמתבונן באחדות השם. מה ההבדל? כמובן שיש הבדל גדול, שאם הבן אדם הולך ברחוב, יהודי הולך ברחוב והוא לא חושב על העניין של אחדות השם, הוא לא מתבונן, רק בגלל שהוא יהודי, אז נכון שכמו שהבעל שם טוב אומר הוא פועל עלייה במקום, אבל בגלל שזה אצלו, האמונה זה לא בגילוי, זה בהעלם. כי בגילוי הוא לא, הוא חושב על דברים אחרים. בגילוי הוא לא מקפיד על ציצית. זה לא קשור עם זה, אלא רק מה, בגלל שהוא יהודי אז יש בו בהעלם את העניין. אז מובן שגם העלייה היא לא באופן של גילוי. עלייה שנהיה במקום בביטול. זה שזה פועל עלייה באופן של, באופן נעלם, לא כל כך באופן גלוי. מה שאין כן כשיהודי לומד על אחדות השם ומתבונן באחדות השם כשנמצא בחוץ לארץ, אז ודאי שאז העלייה והפעולה שזה פועל, אתהפכא חשוכא לנהורא, זה בגילוי, בגלל שאצל היהודי זה בגילוי. אז גם במקום שהוא פועל, אז הוא פועל גם כן את הבירור באופן יותר של גילוי ממש. זה נקודה אחת. נקודה שנייה גם כן. אז הרי שהרבי מדגיש כאן את העניין של חוץ לארץ. אז יש חסידים שאמרו על זה שהאלטער רבי מרמז כאן על הדבר הנפלא הזה שרואים שכל ההתגלות של חסידות, שכל ההתגלות של אחדות השם, התגלתה דווקא בחוץ לארץ. זה הרי דבר פלא. אנחנו

09:50 דובר 1 רואים שכל מיני עניינים בתורה התגלו דווקא בארץ ישראל. השולחן ערוך, קבלת האר"י וכל הדברים האלה התגלו דווקא בארץ ישראל, בצפת וגם בכל מיני מקומות בארץ ישראל. מה שאין כן תורת החסידות התגלתה דווקא בחוץ לארץ. עד כדי כך שרבותינו נשיאינו, מהבעל שם טוב, אפילו שהם רצו לעלות לארץ ישראל, וידוע שהבעל שם טוב ניסה כל מיני אופנים איך לעלות לארץ ישראל, ואף על פי כן כל מיני צרות שהיה לו, ניסיונות, הוא כבר נסע, הוא כבר היה בטורקיה, הוא הגיע כבר כמעט לארץ ישראל, ובסוף היה צריך לחזור ולא הצליח להגיע לארץ ישראל. האלטער רבי רצה להגיע לארץ ישראל גם כן, והוא לא הגיע לארץ ישראל. בסוף הוא היה צריך לחזור. ועל זה גם כן רצו הרבה אחרים. והרבי הזכיר את זה גם כן בשיחה האחרונה. ידוע שבשבת פרשת ויקהל, חודש אדר תשנ"ב, זה היה השיחה האחרונה ששמענו מהרבי לעת עתה. אז מה הרבי דיבר בחלק האחרון? הרבי הזכיר שמרבותינו נשיאינו אף אחד מהם לא בא לארץ ישראל. מהבעל שם טוב. הרבי הריי"צ היה בארץ ישראל. הרבי שאל את השאלה, אז הרבי הריי"צ בפירוש אמר שהוא הולך לארץ ישראל, לא מצד ארץ ישראל. הוא הלך לארץ ישראל מצד קברי צדיקים. הוא רצה ללכת לקבר של אבא שלו, אך לא יכל אז לחזור לרוסיה מפני שרוסיה הייתה סגורה. אז כדי ללכת לקברי צדיקים הוא היה צריך לפעול את זה. אז הלך לארץ ישראל ואמר בפירוש שהוא לא הולך לארץ ישראל מצד העניין של ארץ ישראל, אלא הולך בגלל שהוא צריך ללכת לקברי צדיקים. עד כדי כך היה אצל הרביים עניין שהיה אצלם עניין לא ללכת לארץ

11:22 דובר 1 ישראל. אז טוב, זה אני איפה נקרא מראש השנה הצעת. לא נגיע עכשיו להסביר את העניין. מה שנגיע לעניין בכלל, למה קרה שההתגלות של חסידות הייתה בחוץ לארץ? אז זה מה שהאלטער רבי מתרץ את זה פה. ודרך אגב, זה שהאלטער רבי אומר שכל העניין של אחדות השם זה הרי מה שגורם תענוג לקדוש ברוך הוא, כי זה מה שעושה את האתהפכא חשוכא לנהורא, שיהודי תופס את הנקודה של ״אין עוד מלבדו״, שהעולם הוא בטל לאלוקות. זה האתהפכא הכי גדולה, וזה מה שגורם שמחה ותענוג הכי גדול. ובחוץ לארץ עוד יותר מארץ ישראל. אז לכן דווקא העניין הזה של חסידות, שמה זה חסידות? חסידות גילתה את העניין של אחדות השם. אז זה התגלה דווקא בחוץ לארץ. ידוע גם כן הסיפור הידוע עם הצמח צדק של אחד החסידים שרצה ללכת לגור בארץ ישראל, והצמח צדק אמר לו, אם לר' הלל אין לו חשק לעלות לארץ ישראל, למה אתה צריך לעלות לארץ ישראל? ואז הוא אמר לו את הפתגם הידוע: ״מאך דא ארץ ישראל״. וזה אגב מביא הרבה פעמים בשיחות, שזה העניין שלנו. ״מאך דא ארץ ישראל״, לעבוד על העניין שבחוץ לארץ יהיה בזה גם כן את הקדושה של ארץ ישראל על ידי מה שעושים. מה שכתוב בתניא, על ידי שלומדים חסידות בחוץ לארץ, על השמחה של אתהפכא חשוכא לנהורא, זה באופן הכי נעלה.

12:39 דובר 2 מה דיברתם?

12:40 דובר 1 זה לא מעניין. זה ארץ ישראל. פשטני צריך שתסתיר את השער. זה איזה פונקציות, מזמן אין להם פרטים, אבל פשטני זה לא מעניין. אז זהו שכתוב ״ישמח ישראל בעושיו״. כשהאלטער רבי בא ואומר שלפי מה שהסברנו עכשיו, שמה השמחה שצריכה להיות אצלו? שיהודי צריך להיות שמח מזה שהקב"ה שמח, מהשמחה של הקב"ה. אז לפי זה מובן מה שאומרים בתפילה, אומרים את זה בפסוק בתניא, ״ישמח ישראל בעושיו״, שאחד מהשתים עשרה פסוקים, האחרון שבהם. הרבי לימד אותנו, בתור אחת המצוות, שצריך לדעת את השתים עשרה פסוקים בעל פה. ויש כאלה שחושבים שרק ילדים, ילדי צבאות השם, צריכים לדעת שתים עשרה פסוקים. זה טעות. הרבי רצה שכולם ילמדו את השתים עשרה פסוקים בעל פה, וכולם יגידו את זה כל יום, וכולם יחשבו על זה. על כל פנים, צריך להיות העניין של שתים עשרה פסוקים זה דבר שצריך להיות חקוק אצל כל אחד ואחד. זה לא קשור רק לעניין של לפני הברכה. על כל פנים, באחד מהשתים עשרה פסוקים, האחרון שבהם, אז כתוב בפסוק הזה, שזה מובא מהתניא, זהו שכתוב ״ישמח ישראל בעושיו״. פירוש, מה הפירוש ״ישמח ישראל בעושיו״? הפירוש הפשוט זה שיהודי ישמח עם הקב"ה. פשט, מה הפירוש של הפסוק ״ישמח ישראל בעושיו״? שיהודים שמחים עם הקב"ה שעשה אותם? אנחנו שמחים שהקב"ה עשה אותנו. אבל השאלה היא למה ״בעושיו״? היה יכול להיות כתוב מילה אחרת: ישמח ישראל בהקב"ה, ישמח ישראל בהוי', ישמח ישראל באלוקים. מה פתאום הלשון הזה ״בעושיו״? זה לשון לא רגיל ביחס לקב"ה. ושם גופא מתחיל ״שירו לה' שיר חדש, תהילתו בקהל חסידים״, והוא משתמש עם שם

14:36 דובר 1 הוי'. אחרי זה הוא אומר גם כן ״יהללו שמו במחול״. וכאן הלשון זה ״ישמח ישראל בעושיו״. מה הדיוק ב״בעושיו״ הזה? הרבי מסביר, על פי מה שלמדנו כאן עד עכשיו יהיה מובן שהשמחה של יהודי זה לא סתם שמחה מהקב"ה. זה גם כן נכון. יהודי שמח עם הקב"ה, אבל כאן הדיוק, השמחה זה ב״בעושיו״. הדיוק: שכל מי שהוא מזרע ישראל, זאת אומרת לא משנה איך ההנהגה שלו בחיי היומיום עד עכשיו, אבל ברגע שהוא יהודי, ומכיוון שהוא יהודי, אז כמו שאמרנו קודם, הרי קיבלנו ירושה מאבותינו. מהי הירושה שלנו? העניין הזה של אמונה. יש לנו על זה ירושה. עניין האמונה, עניין האמונה בה' יש לנו בירושה מאבותינו, ולכן אין מזה פנוי, אלא כל אחד ואחד מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחה זו. הוא צריך להיות שמח עם השמחה שיש לקב"ה. מה הקב"ה שמח? שש ושמח בדירתו בתחתונים, שהם בחינת עשייה גשמית. מה הקב"ה שמח? הקב"ה שמח מהדירה בתחתונים, מזה שהעולם הזה הגשמי הופך להיות דירה בתחתונים, של עשייה גשמית. ולכן כתוב הלשון ״ישמח ישראל בעושיו״. לא כתוב מילה אחרת, כי ״בעושיו״, לשון עשייה גשמית. כי זה שהגשמיות, אין לומר, זה הגשמי, איפה שאנחנו נמצאים כאן, נהיה העניין שלנו. כאן מתגלה אמונה. אז זה השמחה הכי גדולה של הקב"ה, ובזה אנחנו צריכים להיות שמחים, בשמחה שיש לקב"ה. זהו שכתוב ״בעושיו״ לשון רבים. כאן עוד רגע שעכשיו בא לתאר עוד דיוק בפסוק. לכאורה, למה כתוב ״בעושיו״ לשון רבים? היה צריך להיות כתוב ״ישמח ישראל בעושהו״ או משהו כזה, ולא שנדייק בו. זה נקרא לא שייך, ״בעושיו״ לשון רבים לכאורה. מה? איך שייך להגיד לשון רבים נגד הקב"ה? על פי

16:43 דובר 1 מה שמסבירים כאן, זה גם כן מתואר: עולם הזה הגשמי המלא קליפות וסטרא אחרא, שהם ״בעושיו״ לשון רבים, הולך על רשות הרבים. עולם הזה הגשמי מלא קליפות וסטרא אחרא שנקרא רשות הרבים. הרי ידוע שרשות הרבים זה עניין של עולם הקליפות. כי מוסבר, מובא כל העניין של למה אסור בשבת הוצאה לרשות הרבים, כל העניין הזה כרשות הרבים זה הולך על הקליפה. עניין של לכן אסור לעשות מה שנקרא רבים. יש את זה בחסידות בעניין של טלטול שבת, שזה קשור גם לעניין הזה של הקליפות. שבת זה שייך לקדושה, ולכן בשבת אסור עניין של טלטול ברשות הרבים. אז ממילא זה העניין של רבים. מה זה רבים? כי מה ההבדל ברבים? מה ההבדל בין קדושה לקליפה? קדושה זה ביטול, וביטול פירושו הוי' אחד ושמו אחד. חוץ מהקב"ה שום דבר. אז זה עניין של יחיד, יחידו של עולם. אין שום דבר חוץ מהקב"ה. איך אבל העולם הזה מצד עצמו מרגיש? מרגיש את עצמו עניין של רבים, פירוד. הוא מרגיש את עצמו ליש ונפרד, כמו שמובא באריכות במאמר הידוע, ששם מסביר העניין, ההבדל בין עשו ליעקב, שאצל עשו כתוב שש נפשות לשון רבים. היה רק שש אנשים לעשו, אבל כתוב נפשות לשון רבים. ואצל יעקב, שהיו שבעים, כתוב נפש לשון יחיד. מה ההבדל בין זה בשני הדברים? כי עשו הוא בחינת קליפות. אז אפילו שיש רק שישה, כל אחד סוחב לצד אחר. כל אחד רוצה משהו אחר, כל אחד הוא מנגד לשני. זה כל העניין של קליפה: ישות, פירוד, בדידות, גאווה, כל העניין הזה. מה שאין כן קדושה זה עניין של ייחוד ואחדות. לכן קליפה נקרא רשות

18:25 דובר 1 רשות היחיד, רשות הרבים וטורא דפרודיא. ולא שזה, זה נקרא טורא דפרודיא. מה זה טורא דפרודיא? אנחנו רואים שההרים, טורא דפרודיא, ההרים הם נפרדים. זה העניין של הר. הר לא יכולים לחבר אותו. לא יכול לחבר שני הרים. טורא דפרודיא, כמו שהגמרא אומרת, טורא בטורא לא פגע. הר זה הר, לא פוגע, לא נוגע, לא מתחברים. למה? בגלל שכל אחד הוא ישות בפני עצמו. זה התכונה של ההר, עניין של ישות. ולכן שני הרים נפרדים אחד מהשני, וזה הפירוש טורא דפרודיא, הרים של פירוד, של הישות. ויצחק הוליד את יעקב. זה כתוב בזוהר, טורא דפרודיא, על שיר השירים. זה פסוק בשיר השירים. בעצם, בשיר השירים יש פסוק שכתוב ״ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים״. פסוק אחד כתוב על הרי בשמים, פסוק אחד כתוב על הרי בתר. בתר עם תי"ו. מה הפירוש של הרי בתר? מלשון פירוד, מלשון ״ויבתר אותם בתוך״. חתך אותם לחתיכות. הרי בתר זה טורא דפרודיא. יש גם כן במאמרים של פורים, יש מאמר על הפסוק הזה. הכל, כלומר זה העניין, ויצחק הוליד את יעקב, נעשה רשות היחיד, את היחוד אלוקות ואמונה זו. אז כל זה העניין של ״בעושיו״ לשון רבים. זאת אומרת שגם הקב"ה איכשהו מתלבש, ״בעושיו״ הולך על הקב"ה. כתוב ״בעושיו״ לשון רבים. מכיוון שכאן מדובר שהאלקות מתלבשת בעולם, מכיוון שהעולם הוא פירוד, אז גם האלקות שמתלבשת בעולם כביכול באה באופן של פירוד. כידוע שכתוב בחסידות שאלקים זה לשון רבים, שגם החיות האלקית שמתלבשת בעולם זה בא באופן של פירוד והתחלקות. אבל היהודי, על ידי שהוא מתבונן שהוי' הוא האלקים וכל העניין של אחדות הוי',

20:09 דובר 1 אז הוא הופך את הרשות הרבים והוא עושה מזה רשות היחיד באמונה זו. על ידי מה עושים את זה? עצם העניין של האמונה. על ידי עצם העניין שיהודי מאמין באחדות הוי', שהוא לומד על זה ומתבונן בזה והוא חי את העניין של אחדות הוי', בזה גופא הוא עושה מרשות הרבים, עושה את זה רשות היחיד. וזו השמחה שצריכה להיות אצל יהודי בשמחה זו. אז לפי זה, אם אנחנו נעשה סיכום מה שלמדנו עד עכשיו, אז יש כאן שני פרקים בתניא שמדברים על שמחה. עצות שהרבי נותן על שמחה. פרק ל"א ופרק ל"ג. מה, מה הם ההיבטים הכוללים? זה מחולק. אפשר לחלק את זה לארבע עניינים. בפרק ל"א האלטער רבי נותן שתי עצות לשמחה. אחד מהם היה בשיעור חיט"ת שלמדו היום. ראש הפרק, בפרט, למדו היום את החיט"ת, ואחר כך יבוא לשמחה אמיתית. מה שהאלטער רבי מתחיל באמצע פרק ל"א להסביר את ההסבר שלו בשמחה, שהעניין השני זה מחר, וגם כן אחרי זה יהיה פרק ל"ג. יש שתי שמחות בפרק ל"א ושתי שמחות בפרק ל"ג. אז מה? אז בקיצור, לעשות סיכום. שמחה אחת זה שמה שהוא לשמחה שיהיה קשור עם העניין שהוא מוציא את הנפש האלקית מהגלות. שיהודי צריך להיות שמח מזה שעל ידי זה שהוא לומד תורה, על ידי זה שהוא מקיים מצווה ועל ידי זה שהוא מתפלל בפרט, אז על ידי זה הוא מוציא את הנפש האלקית שלו מהגלות וההסתרים ומביא אותה חזרה לבית אביה ואמה. ואילו גם כן שם האלטער רבי אמר שמחה גדולה ביותר שהבן מלך חוזר לאב ואמא שלו. אחרי זה, וזה האלטער רבי אומר שזה כמו יציאת מצרים. אחרי זה האלטער רבי

22:05 דובר 1 הסביר עוד נקודה בשמחה, כשהוא מתבונן שאני לא אשם בזה. אני לא עשיתי בעצמי. אני לא... את כל הגלות הזאת והבית הסתרים הזה של הגוף ונפש הבהמית, הרי אני לא עשיתי את זה. הקדוש ברוך הוא ברא את הבן אדם באופן כזה שיש לו נפש הבהמית ויש לו גוף ויש לו כל החומריות של הגוף, קליפות. ולא מוסר הווי כלום. למה הקדוש ברוך הוא עשה את כל זה? אין זה כי אם שיהודי על ידי עבודתו יתגבר, אחרי שהוא יעשה אתכפיא ואתהפכא. אז כשהוא מתבונן בזה, אז זה מוסיף לו שמחה עוד יותר גדולה. זה יסתיים הגלות כל יום, לעשות את הרצון של השם, שהוא עשה את כל זה כדי שיתגבר על זה. אז זה מוסיף עוד יותר לשמחה אצלו כשהוא מתבונן בעניין הזה. זה היה שתי נקודות שהאלטער רבי הסביר בפרק ל"א. פרק ל"ג גם כן האלטער רבי דיבר שתי נקודות בשמחה. שמחה אחת זה מקרבת אלקים, שיהודי שמח מהעניין שהקדוש ברוך הוא נמצא קרוב אליי. והנקודה השנייה זה השמחה מזה שהקדוש ברוך הוא שמח. שמחה זו. כשמתבוננים בזה, אז השמחה הזאת האחרונה זה השמחה הכי נעלית. למה? כי השמחה הזאת זה בעצם השמחה של הבורא. כל השמחות שעד עכשיו, הראשונה והשנייה והשלישית, אז זה הכל שמחה של נברא סוף סוף. שמחה שמוזמנת, שיש לזה שבא מצד גילוי הנברא. מצד זה שאני יוצא מהגלות, מצד זה שאני, שאני, שהקדוש ברוך הוא נתן לי, עשה לי את כל זה בשביל... אני לא עשיתי בעצמי. אז הקדוש ברוך הוא עשה את זה כדי שאני אתגבר עליו. כל זה זה התבוננויות כאלה שמעוררות שמחה מצד הבן אדם יותר.

23:48 דובר 1 אבל זה קרבת אלקים, שאני מרגיש קרבת אלקים. והשמחה הרביעית זה השמחה שהקדוש ברוך הוא שמח. שמחה סביב. והיהודי שמח מהשמחה של הקדוש ברוך הוא, זה השמחה הכי גדולה.