לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ד - חלק 4

00:02 דובר 1 אז בקיצור, הנקודה שהאלטער רבי מסביר כאן זה ככה. האלטער רבי מסביר כאן איך בן אדם יכול להיות בשמחה כל היום מהעניין של אחדות ה'. נכון שבפרק ל"ג האלטער רבי הסביר איך הבן אדם צריך להיות בשמחה מהעניין הזה, מהירושה שקיבלנו מאבינו את העניין של אחדות ה' האמיתית. אבל סוף כל סוף הרי אנחנו לא בדרגה של האבות. אצלנו העניין בעולם של האמונה, אנחנו באמת מאמינים, אבל האמונה זה לא המציאות של הבן אדם. האמונה זה נקודה, נקודה עצמית, נקודה מופשטת. אבל זה לא הבן אדם עצמו. כי ממש עשרים וארבע שעות ביום, האמונה של אחדות ה' לא חדרה בעצם אצל העובד. אז היה באבות, כמו שאומר קודם, שהיה אצלם העניין של אחדות ה' וכל המציאות שלהם לא הפסיקו לרגע להיות מיוחדים אליו יתברך. אצל משה רבינו גם כן היה על ידי זה. אבל אצל בני ישראל הרגילים, ושמש כדוגמה, שמש כהרקיעו, אז לא נמצא העניין הזה. וזה מה שהיה רק פעם אחת בגילוי בעשרת הדיברות. ומה שהיה באופן שפרחה נשמתם שם, ולא היה באופן שזה חדר בגוף. ולכן אז, כשמשה רבינו, כשהקדוש ברוך הוא ראה שבני ישראל הם לא כלי לאחדות ה', אז הוא נתן להם משכן, שהרי במשכן מתגלה אחדות ה' על ידי ארון הקודש. עכשיו שאין לנו בית המקדש, אז איך אפשר להזכיר את אחדות ה' אצל היהודי? על ידי לימוד התורה, כמו שמביא אדמו"ר הזקן: אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה. העניין של הארבע אמות של הלכה זה מה שעושה שהבן אדם יהיה, על ידי לימוד התורה הוא מביא לעצמו, הוא נהיה, הוא נהיה כלי לאחדות ה'.

02:03 דובר 1 אבל גם לימוד התורה זה גם כן לא כל היום. אדם לומד תורה לפי הגבלה שיש לו בביתו. אז לכן האלטער רבי אומר לו: נכון שבן אדם צריך להתבונן באחדות ה'. אחרי זה הבן אדם צריך להגיד לעצמו שמכיוון שיש לי שורש נשמה נמוכה, זאת אומרת שזה לא באשמתי שאני לא יכול לחיות אחדות ה' עשרים וארבע שעות. זה בגלל שהנשמה שלי נמוכה, בגלל שממילא לא נתנו לי את הכוח הזה ולכן אני לא יכול להיות חדור עם אחדות ה' עשרים וארבע שעות. אז לכן אני עושה את הכלי לזה על ידי לימוד התורה, ולימוד התורה גופיה גם כן מן השמיים. כל אחד הקדוש ברוך הוא נותן את הכמות של זמן שיכול. מכיוון שכאן האלטער רבי מדבר עם בן אדם שהוא במצב של בעל עסק, שהוא פטור מלימוד התורה כל היום על פי שולחן ערוך, מספיק לו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, אז הוא צריך לדעת להיות שמח ולתת שבח והודאה לקדוש ברוך הוא על חלקו, שהוא יכול להיות אושפיזכן לגבורה, שהוא יכול לארח, להכניס אורחים, להכניס את הקדוש ברוך הוא בתוך עצמו על ידי לימוד התורה. לכל הפחות פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב לפי העניין, ועם זה עצמו צריך להיות שמח מהעניין שהוא זכה להיות אושפיזכן לגבורה. טוב, עדיין אבל הבן אדם נשאר עם הטענה. מאיר, אתה נמצא איתי? לא איתי. מתי, מתי, מרדכי, היה רעיון? בסוף כל סוף הרי אנחנו נשארים כאן עם הטענה שבסדר. אז שעה בבוקר, שעה בערב. אז יש לי את העניין של אחדות ה' על ידי שאני לומד פרק אחד בערבית. אבל מה עם כל היום כולו?

03:44 דובר 1 מאיפה אני יכול לחיות אחדות ה' כל היום? הבן אדם רוצה להגדיר את הנקודה של אחדות ה' שזה יהיה קשור אצלו בכל, כל היום. אז לזה מגיע עכשיו האלטער רבי. בהמשך שתי הנקודות הוא אומר ככה. מכאן האלטער רבי בא להסביר איך בן אדם יכול להיות קשור עם העניין של אחדות ה' כל היום גם כן, לא רק בשעה בבוקר ובערב, הפרק אחד שלומד בבוקר ופרק אחד בערב. והאלטער רבי, ואם חבר'ה תסתכלו בפנים, שורה חמישית אחרי שתי הנקודות, "ואם ירחיב ה' לו". בפרק ל"ד, עמוד שמונים ושש, שורה חמישית. "ואם ירחיב ה' לו". אם הקדוש ברוך הוא... כתוב מפורש, לא כתוב בחידושים. אה? "ואם ירחיב ה' לו". אם הקדוש ברוך הוא ייתן לו יותר הרחבות, אזי "טהור ידים יוסיף אומץ". בהמשך למה שהרב אמר, שהבן אדם יש לו זמן רק פרק אחד בבוקר, בערב, ומזה עצמו הוא כבר שמח שהוא זוכה להיות אושפיזכן לגבורה, אז הוא ממשיך הלאה. הרב אומר שברגע שהבן אדם, הבן אדם צריך לעשות החלטה שברגע שהקדוש ברוך הוא ייתן לי יותר זמן, בעזרת השם אני אהיה... או איך אומרים, אני אלך לפנסיה או באיזושהי סיבה, אז אני אמצא פרנסה שאני לא אצטרך לעבוד כל כך הרבה ביציאה הזו. אז אם הקדוש ברוך הוא ירחיב לו את הזמן, אזי "טהור ידים יוסיף אומץ". בן אדם שיש לו לשון של פסוק, "טהור ידים יוסיף אומץ". אתה משתמש בזה כאן. צריך להבין בדיוק למה. אבל "טהור ידים יוסיף אומץ", וייקח על עצמו כוח את הכוחות. ואז הוא יוסיף יותר זמן, ומחשבה טובה וכולי. עצם זה שהוא חושב על זה כאן,

05:48 דובר 1 הרי אומר חידוש מיוחד. זה לא פשט שהרב אומר סתם ככה שבינתיים אני אשב ואקרא בבוקר ובערב, וכשיהיה לו זמן אז הוא יהיה יותר. לא. הוא רוצה להסביר כאן בנקודה הזאת איך הבן אדם יכול להיות אושפיזא לגבורה כל היום, אפילו שבפועל ממש עכשיו אני לא יכול ללמוד, בגלל שאני במצבים כאלה שאני צריך לעבוד, אז אני לא יכול ללמוד כל היום. אני רק יכול ללמוד פרק אחד בבוקר ובערב, אבל על ידי זה שהאדם עושה החלטה שברגע שיהיה לו זמן ללמוד אז הוא ילמד גם בזמן הפנוי, וברגע שהוא יוכל ללמוד כל היום הוא ילמד כל היום. הוא כבר עכשיו לוקח על עצמו החלטה שהוא ילמד את כל היום כולו, אם יהיה לו זמן פנוי. ברגע שיהיה לו זמן פנוי, אז מחשבה טובה וכולי. אז אנחנו יודעים שעצם זה שיהודי חושב רק המחשבה וההחלטה על הדבר הזה, אפילו שעכשיו בפועל הוא לא יכול לעשות את זה, הקדוש ברוך הוא מחשב את זה כמעשה, וממילא זה נחשב כאילו כל היום הוא באמת קשור למקום. זה מה שהרב רוצה להגיד. כן. זאת אומרת, נכון שבפועל ממש אני לא לומד כל היום, אבל במחשבה הוא לומד כל היום. כמו שהבעל שם טוב אמר: במקום שמחשבתו של אדם, שם הוא נמצא. הרי במחשבה, הרי הוא נמצא במחשבה שהוא רוצה ללמוד כל היום. פשוט אין לו ברירה. הוא חייב ללכת לעבוד קצת. חייב לעשות ככה, אבל במחשבה הוא רוצה ללמוד כל היום, אז זה נחשב לו כאילו שהוא באמת קשור ללימוד תורה כל היום גם כן, בגלל שהוא מחליט שברגע שיהיה

07:29 דובר 1 לו זמן הוא יעשה את זה. זה עצם מחשבה טובה. כאן אבל לא מוסיף את המילים הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. הוא כותב רק וכולי. מה הסיבה לזה? כי כל דבר מדויק. למה הוא כותב מחשבה טובה וכולי ולא כותב את ההמשך? אז על זה הרבי מסביר שבגלל שהאלטער רבי לפני זה, בפרק ט"ז, האלטער רבי הסביר מה פירוש מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. הרי שם האלטער רבי נתן ביאור שלם שלא מתאים כאן. האלטער רבי הסביר את המאמר חז"ל של מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. פירושו שאם בן אדם עושה, יש לו מחשבה טובה ומתבונן גם בצורה, ואחר כך הוא גם כן עושה מעשה, מחשבה ודיבור ומעשה בכח הפה, אז אפילו שהוא לא מרגיש אהבה בלב, הקדוש ברוך הוא מצרף את המחשבה למעשה. זאת אומרת, לפי מה שהרב אומר בפרק ט"ז שמה, אבל הרבי מדייק שאכן הלשון שלו: מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ולא הקדוש ברוך הוא גומר לו כאילו עשה. אבל הרבי אומר שבמאמר חז"ל צריך להיות גם מעשה וגם מחשבה, ואז הקדוש ברוך הוא מצרף את המעשה במחשבה, אפילו שלא היה רגש הלב. זה הביאור של הרב שם. וכאן בתניא הרי הפירוש הזה לא שייך, כי כאן אתה מדבר על אדם שלא עושה מעשה, הוא רק רוצה לעשות מעשה. לכן הוא מביא רק את ההתחלה של מחשבה טובה וכו', מתכוון שגם זה לפי הפירוש השני במאמר חז"ל, מה שמוזכר במקומות אחרים. פירוש היותר פשוט, שזה הפירוש שאפילו הוא לא עושה מעשה, עצם זה שהוא רוצה לעשות מעשה, זה גם כן הקדוש ברוך הוא מחשיב את

09:04 דובר 1 זה. ולכן בזה שיהודי חושב שהוא רוצה ללמוד תורה כל היום, שברגע שהוא יוכל ללמוד, ילמד כל היום, אז זה כבר נחשב גם עכשיו כאילו כל היום יש אצלו העניין של אהבת ה' ולימוד התורה. יש סיפור ידוע מהרבי, שהיה פעם אחת, כולם, כל הבחורים הבר מצווה, אומרים את המאמר הידוע: איתא במדרש תהלים, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רצוננו להיות יגעים בתורה יומם ולילה ואין לנו פנאי. ישראל אומרים לקדוש ברוך הוא שאנחנו רוצים ללמוד תורה כל היום וכל הלילה ואין לנו זמן. הרי אמר להם שמצוות תפילין זה במקום לימוד התורה. אז הסיפור ידוע שהילד היה אצל הרבי, אחד מהילדים לפני הבר מצווה. הרבי ביקש ממנו שיחזור את המאמר של הבר מצווה לפני הרבי, והתחיל לחזור. וכשהתחיל לחזור רק את השורה הראשונה, אמר: רצוננו להיות יגעים בתורה. מביא ילדים באמריקה אומרים ביידיש תורה ומנה. טוב, אין זמן. אז הרבי אמר לו מיד, בניגון: דו האסט דאך צייט. הרי לך יש זמן. אתה אומר: רצוננו, אבל אין לנו פנאי. אתה אבל בחור ישיבה, יש לך זמן, אז אתה צריך ללמוד תורה יום ולילה. זה שכתוב במדרש, אנשים שבאמת אין להם פנאי, אז הם צריכים להניח תפילין. אבל אתה הרי יש לך פנאי, אז אין לך שום תירוצים. אתה יודע את זה גם כאן, שלומדים כאן את התניא ורואים שהרב מנסה לתת סיוע לבן אדם שמסכן, שהוא צריך פשוט לעבוד קשה לפרנסה ואין לו זמן ללמוד תורה כל היום. אז הרבי נותן לו עצות איך הוא יכול להתקשר על ידי זה שהוא רוצה, ומחשבה טובה וכו'. אז מגיעה הצעקה: בחורי ישיבה אין להם תירוצים כאלה, בחורי ישיבה. הרי

10:54 דובר 1 באמת יש להם זמן ללמוד, וגם עכשיו מגיע החופש, אז גם כן יש להם זמן רב, יש להם עוד יותר זמן, אז אין שום תירוצים, אז צריכים ללמוד תורה יום ולילה. טוב, אז לפעמים צריכים באמת לעזור. לפעמים צריכים באמת לעזור. בפסח צריך לעזור לאמא קצת לנקות. מה שחייבים לעזור צריכים לעזור, בעזרת ה'. אבל ברגע שיש לי זמן פנוי, בפרט אחרי זה מגיע חול המועד וכל מיני דברים, אז במקום לעשות טיולים וכיוצא בזה, אז כמובן שבחור צריך לשבת וללמוד תורה. אין לו שום תירוצים, ודווקא על ידי זה אפשר להיות כלי לאלוקות. טוב, עד כאן זה בקשר לעניין של תורה. אמשיך עכשיו את הדרך הלאה, וגם תסתכלו בפנים. ״וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן״. עכשיו הרבי נותן עוד עצה חוץ מהעניין של לימוד התורה, שעל ידי זה מביאים את אחדות ה' בפועל. יש עוד עצה לבן אדם שהוא בעל עסק, שגם בשאר היום, ששאר היום הוא עוסק במשא ומתן, יש גם כן דרך להתקשר עם אחדות ה' חוץ מהעצה של לימוד התורה. מה זה העצה הזאת? יאמר כן: ״יהיה מכון לשבתו ית' בנתינת הצדקה״. בן אדם יכול להיות גם כן כלי לאלוקות כל היום על ידי צדקה. נכון שאמרנו קודם ״אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה״, שהעניין של אחדות ה' מתגלה דווקא על ידי הלכה, על ידי תורה, אבל בכל אופן גם צדקה אפשר. זאת אומרת, יש כמה דרגות בזה. יש את הדרגה הכי אידיאלית, הכי אופן הכי נאה שבן אדם יכול להשיג את עצמו העניין של אחדות ה', זה על ידי לימוד התורה, ד' אמות של

12:45 דובר 1 הלכה. אז ממילא ברגע שיש לו זמן ללמוד הוא לומד, שעל ידי זה נהיה שייך לקב"ה באופן הכי נאה. כמו שהאלטער רבי הזכיר לפני זה בפרק כ"ג, שהייחוד של לימוד התורה עם הקדוש ברוך הוא זה הייחוד הכי נאה, ולכן זה האופן הראשון שהאלטער רבי מביא. אבל לכאורה זה גם במצוות יש אחדות עם הקדוש ברוך הוא באופן ידוע ומוכר בעבור המעשה וכו'. אבל סוף כל סוף גם במצוות אפשר להתחבר עם הקדוש ברוך הוא. לכן האלטער רבי מוסיף כאן את הנקודה הזאת, שאפילו בשעות האלה שהוא לא לומד, הוא עובד, הוא נמצא בעסק, גם אז הוא יכול להיות כלי לאלוקות על ידי זה שהוא נותן צדקה בעסק. ״בנתינת הצדקה מיגיעו״, שהיא ממידותיו של הקדוש ברוך הוא. מה המעלה של נתינת הצדקה, שעל ידי זה גם כן אפשר להיות כלים לאלוקות? כי צדקה זה אחד מהמידות של הקדוש ברוך הוא. מה הוא רחום וכו'. הגמרא אומרת שהעניין של נתינת הצדקה קשור עם העניין של להידבק במידותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום. על דרך זה גם כן. אז זאת אומרת שעל ידי שנותן צדקה הוא נהיה כלי למידה של הקדוש ברוך הוא. כמו שכתוב בתיקונים, ״חסד דרועא ימינא״, זה יד ימין של הקדוש ברוך הוא. על ידי זה שיהודי נותן צדקה, אז הימין שלו נהיה מיוחד עם הימין של הקדוש ברוך הוא. הוא נהיה כלי לאלוקות. אחרי זה אפשר לשאול כאן שאלה: מה האלטער רבי צריך להסביר כאן את המעלה של נתינת הצדקה, שעל ידי זה מידותיו של הקדוש ברוך הוא? הסברים יפים. מה זה קשור לכאן? באגרת הקודש האלטער רבי

14:20 דובר 1 כל הזמן מדבר על המעלה של צדקה. אנחנו יודעים צדקה זה מצווה. מה האלטער רבי צריך לתת לו ביאורים? האלטער רבי רוצה להגיד שעל ידי זה שיהודי נותן צדקה, על ידי זה מתקשר לאלוקות. האלטער רבי היה יכול בפשטות: נתינת צדקה, צדקה זה מצווה, על ידי מצווה מתקשר לאלוקות. אבל התירוץ הוא פשוט. התירוץ הוא פשוט. יש סיפור ב״היום יום״ חלק שני. לא יודע אם אתם ראיתם פעם ״היום יום״ חלק שני. ב״היום יום״ חלק שני יש סיפור. היו שני חסידים. אחד היה כל הזמן בתנועה של מרירות, של מחשבות, של ספיקות, והשני היה בתנועה של שמחה. אז אמר על זה אחד מהרביים, אני לא זוכר את פרטי הסיפור, ששניהם חושבים אותו דבר. אחד מתבונן בעניין של, של יחודא עילאה, הוא מרגיש עד כמה הוא רחוק מזה, אז הוא נהיה במרירות. אחד מתבונן בעניין של יחודא עילאה ונהיה שמח מזה. כלומר, אני לא זוכר מי אמר, מהרש"ל[?], שזה שהוא שמח יותר, דרגה יותר גבוהה. זה, זה, זה צבי טריף[?] היה כזה. אבל אני רוצה לספר סיפור אחר. היו שני חסידים, היה מלמד אחד, היה ר' בערל'ה לויטין, הסבא של-- סבו, אבא של שמואל לויטין נראה לי. היה עוד חסיד, לא זוכר איך קראו לו. היה יהודי פשוט בכפר. אז פעם הוא פגש את החסיד הזה, פגש את ר' בערל'ה לויטין, והוא ראה אותו ככה יושב וחושב חסידות הרבה שעות. אז הוא אמר לו, ״מה אתה יושב וחושב חסידות? אתה חושב מה, מה אתה חושב? אתה חושב על אהבת ישראל, נכון? וממילא בסוף אתה תגיע למסקנה של איני מובן. אני רק חושב איני מובן ואני מתחיל לבכות״. זה היה,

16:50 דובר 1 אקי הרבי'לה לויטין[?] היה לו טענות עליו למה הוא כל הזמן שמח. בוא קצת תתפרע. הוא לא יכול היה לסבול שהוא כל הזמן בתנועה של שמחה. מה אתה כל כך? אז הוא אמר: "אתה חושב כל היום על אהבת ישראל, ובסוף מה? בסוף אתה מגיע למסקנה שאין מובן. לי יש לי כבר את המסקנה של אין מובן, אז אני הולך לבכות." זה הסיפור שרציתי לספר. נזכרתי את זה כאן. אנחנו יושבים כאן ולומדים תניא פרק ל"א. האלטער רבי נותן כל מיני עצות איך בן אדם יכול להיות בשמחה, השראת השכינה. ואת השכינה הוא לוקח את זה בלימוד התורה, ואיך הוא עושה את זה כשהוא לא יכול ללמוד כל היום? איך יכול לעשות את זה? צדקה. כאן יושבים יהודים למטה, אני רואה קבוצה של יהודים והם שמחים. אין להם, לא צריכים כל הריגוש, כל החיפושים. משהו, יש להם איזה סיבה. שמח, ברוך השם. טוב, זה נזכרתי דרך אגב. נחזור לענייננו. אז כאן הייתה שאלה למה האלטער רבי, כשמדבר על הצדקה, האלטער רבי צריך להוסיף שהטעם למה בנתינת הצדקה הוא נהיה כאילו כלי לאלוקות, כי זה מידת החסד של הקדוש ברוך הוא. אז התירוץ הוא פשוט. כאן האלטער רבי רוצה להסביר לא את המעלה של צדקה מיתר המצוות, צדקה. כאן האלטער רבי רוצה להסביר את העניין של השראת השכינה. כאן הנקודה של בן אדם לחפש איך אני יכול להיות קשור לייחודא דקוב"ה. שזה לא יהיה רק באמונה, אלא שזה גם כן יהיה בפועל. זו השאלה כאן. אז אומרים, הדבר הראשון בלימוד התורה. האם הקדוש ברוך הוא בלא מתן אדם של הלוח? כאן הוא נמצא בלימוד התורה, שם נמצא אוהל הקודש, קודש הקודשים, שכינה,

18:27 דובר 1 השראת השכינה בצד. אחרי זה האלטער רבי אומר עוד אופן בנתינת הצדקה, אבל כאן זה לא מצד נתינת הצדקה סתם כמו כל מצווה. צדקה בתור מצווה. כאן הנקודה מצד העניין של מידת החסד של הקדוש ברוך הוא. כאן, שכאן הבן אדם מחפש את הייחודא דקוב"ה. אז כאן צריך להיות נרגש בבן אדם העניין בצדקה, לא בתור מצווה שאני עושה צדקה בתור מצווה, אלא בתור עניין שזה מידת החסד של הקדוש ברוך הוא. יש בקדוש ברוך הוא בליכוד. יש עניין של מידת החסד, חסד של הקדוש ברוך הוא. זה יד ימין של הקדוש ברוך הוא, ואני מנסה לעשות צדקה. אני נהיה חלק, אני נהיה מתמלא לעניין של חסד של הקדוש ברוך הוא. זה העניין כאן. זאת אומרת, על ידי זה אז האחדות של הקדוש ברוך הוא נהיה חלק ממני, כי הצדקה אצלו זה לא מצד מצוות הצדקה סתם. נרגש שיש מצווה ויש מצֻווה, יש אדון ויש עבד. וממילא נשאר מציאות. יש מציאות של עבד שאומרים לו תעשה מצווה, כמו שכתוב בחסידות: "סוף כל סוף יש מצַווה ויש מצֻווה ועדיין מציית". מה שאין כן כשנרגש אצלו בצדקה לא המצווה שבזה, שיש מצַווה ומצֻווה, אלא שזה מידת החסד של הקדוש ברוך הוא. אז המציאות שלו זה לא מציאות לעצמו. כל המציאות שלו זה extension. זה הסתעפות. זה המשך של מידת החסד של הקדוש ברוך הוא, וממילא זה עניין של השראת השכינה. אה, אם ככה, למה צריך תורה? זאת אומרת, האלטער רבי אומר כאן שני דברים. מצד אחד אומר האלטער רבי שצריך להיות ללמוד תורה. ובזה גופא, אפילו שלא יכול ללמוד כל היום, צריך להיות על עצמו החלטה, וברגע שהוא יוכל ללמוד ילמד, שעל ידי

20:08 דובר 1 זה עכשיו יש לו תורה. מצד שני האלטער רבי אומר מצד אחר נתינת הצדקה. למה צריך את שני הדברים? כי יש מעלה בכל אחד. המעלה בלימוד התורה זה כמו שאמרנו קודם, ייחודא דקוב"ה בלימוד התורה זה יותר נעלה ממצוות. לימוד התורה נהיה "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", חד ממש. מה שאין כן בצדקה, אפילו כשנרגש אצלו צדקה, ונתינתה מידת שכינה ברוך הוא. סוף כל סוף זה עניין של, זה רק, זה, זה רק מידה אחת. זה רק חסד, זה פרט, זה מזה. זה עדיין לא כל, זה לא השראת השכינה בתכלית השלימות כמו שזה בלימוד התורה. לכן יש מעלה בעניין של לימוד התורה. להיפך מזה, יש חיסרון בלימוד התורה, שהוא לא יכול ללמוד כל היום. זה רק מחשבה שיהיה לו זמן. אבל בפועל הרי הוא לא יכול לעשות את זה. בפועל חסר לו, כי יש לו את זה ברוחני. חסר לו את זה בפועל, הרי הבן אדם מחפש עניין שהוא יכול להיות אצלו בפועל השראת השכינה. לכן האלטער רבי מביא את העניין של צדקה, ששם יש אצלו בפועל השראת השכינה. להיפך מזה, צדקה עדיין יש בזה חיסרון, שסוף כל סוף צדקה זה רק פרט אחד. לכן מביא תורה. צריך את שני הדברים ביחד, שיהיה לו את העניין של לימוד התורה כמה שהוא יכול, עם ההחלטה שברגע שיהיה לו זמן פנוי ילמד עוד יותר תורה. ומצד שני צריך לתת צדקה, שעל ידי זה גם כן נהיה כלי להשראת השכינה. עכשיו האלטער רבי ממשיך הלאה ושואל שאלה. שואל האלטער רבי: "ואף שאין נותן אלא חומש". שואל האלטער רבי כאן שאלה: "לכאורה הבן אדם נותן רק חומש. מה הועיל?"

21:38 דובר 1 האלטער רבי מחפש כל הזמן לחבר אותנו לאלוקות עוד ועוד ועוד. אז עדיין נשאלת השאלה. יפה, קבענו את העניין של צדקה. אני אתן צדקה גם כשאני לא לומד, אבל סוף כל סוף נשאלת השאלה: הרי בצדקה אני הרי לא נותן את כל הכסף שלי. זה רק חלק מהכסף לתת צדקה. מה עם כל השאר שאני לא נותן? ואפילו מדברים כאן על יהודי שהוא ממש מהדר במצוות. הוא נותן חומש. עשרים אחוז מכל מה שהוא מרוויח הוא נותן לצדקה. תראו, איך שכתוב שמעשר חייבים לתת. חומש זה מצווה מן המובחר. המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. כי לתת עשרים אחוז זה עניין של גוזמא, זה כבר עניין של הידור, כן? וכאן מדובר בבן אדם שנותן לא רק מעשר, נותן חומש. אף על פי כן יש עוד ארבעה חלקים שלא נותן. מה עם העשרים, מה עם השבעים וחמש? לא יודע איך שנקרא לזה, השמונים אחוז האלה. ארבע ידות. אז על זה האלטער רבי אומר: "ואף שאינו נותן אלא חומש, הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה'". יש דבר נפלא בכוח של חומש. שעל ידי זה שהוא נותן עשרים אחוז שהוא נותן לצדקה, אז זה לא רק מעלה את העשרים אחוז האלה, זה פועל עלייה בכל ה-- וכל השמונים אחוז שנשארים אצלו. החומש פועל עלייה, ככה זה העניין בצדקה. שהמצווה של צדקה, זה שהמצווה שאתה עושה, זה פועל עלייה בכל החלק שנשאר אצלך. זה מתעלה על ידי המצווה. בפשטות, מכיוון שהדרך היא לתת חומש בגלל שיש כמו, כמו עניין שה, שה, שההכשר של המצווה זה נהיה חלק מהמצווה, או החול של המצווה נהיה חלק מהמצווה. על דרך זה גם כאן, בגלל שכדי לתת חומש צריך

23:34 דובר 1 שיהיה לי, צריך שיהיה לי עוד ארבעה חלקים. ואז כשיש לי את כל זה אז אני יכול לעשות חשבון ולהוציא מזה חומש. אז כאילו שכל הארבע ידות הם כמו מרכבה, כמו אמצעי לחומש. אז על ידי שהוא מעלה את החומש אז נהיה גם כן עלייה בכל ארבע ידות. יש מסביב עוד ביאורים על זה, אבל ככה זה העניין. החומש מעלה כל ארבע ידות לה', "להיות מכון לשבתו יתברך", לומר שגם הארבע ידות, אפילו שיש ארבעה חלקים של כסף שנשאר לי בכיס, הם מקבלים על עצמם גם כן. הם נהפכים גם כן לאמצעי לעניין של צדקה. "כנודע מאמר רז"ל שמצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות". העניין הזה זה חידוש. להגיד שהצדקה מעלה גם את החולין. אומר, יש לזה מקור. מקור זה לא מוקדם כל כך, אבל יש לזה מקור מחז"ל. כן, יש לכך מקור מה-- ממדרש. שמצוות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות. כן, תראו הלאה, שצדקה זה כנגד כל הקרבנות. "ובקרבנות היה כל החי עולה לה' על ידי בהמה אחת". זה כתוב בזוהר שכשיהודי היה מביא קרבן אחד מבהמה, אז על ידי זה שהוא מביא קרבן מבהמה, אז על ידי זה נהיה עלייה לא רק בבהמה. נהיה עלייה בכל הבהמות שבעולם. כל סוג החי בעולם מתעלה על ידי קרבן אחד שיהודי מביא. מכיוון הרי שכל העולם, ישראל הוא מוסר בגילי, אז ממילא אומרת שכל פעולה שיהודי עושה אז זה פועל בדרך ממילא עלייה בכל סדר השתלשלות, הכול קשור אחד עם השני. אז כשיש עלייה בדבר אחד של חי זה פועל עלייה בכל סוגי החי. זה בדרך ממילא. זה העניין של סדר השתלשלות, שכל הדברים קשורים זה עם זה. דבר אחד מתעלה אז מתעלה

25:28 דובר 1 על ידו כל הדברים שקשורים איתו. אז על ידי זה שחי אחד מתעלה נהיה עלייה לכל העולם. שמעתי שהיום במדע, בסיינס הם גילו משהו דומה לזה. אני לא מומחה בחכמת המדע, אבל שמעתי את זה מיהודי שהוא כן מומחה. יש היום, הם גילו בעולם הטבע שכשיש ב-- יש מה שעושים היום בעולם מה שנקרא הרכבה, הרכבה, שלוקחים פירות ומעבירים עצים אחד עם השני. אז כשעושים בעץ, עושים איתו הרכבה, זה עושה שינוי לא רק בעץ הזה. אתה עושה עץ אחד. זה עושה שינוי. יכול להיות לעשות שינוי בעצים מאותו סוג שנמצאים במדינה אחרת בעולם גם כן. זאת אומרת שכל העצים שקשורים מאותו סוג עץ, אין לזה שום קשר טבעי. לכאורה יש כאן עץ בארגנטינה ועץ אחר שנמצא באפריקה וצ'ילה. אז על ידי זה שמשחקים עם הטבע של העץ הזה במקום אחד, אז גורמים שינויים בטבע של העץ גם במדינות אחרות בעולם. ככה הם גילו היום ב-ב-בטבע של הבריאה זה כך. ומזה מובן כל שכן ברוחניות, ואפילו בגשמי זה כך. קל וחומר כשמדובר ברוחני ועניינים. הכוח שיש של קדושה, שיהודי מכניס קדושה באיזשהו חפץ גשמי בעולם הזה, אז כל החפצים שקשורים עם החפץ הזה, אפילו במקומות אחרים הם מתעלים. זה מה שאומר הרבי כאן. שעל ידי זה שאתה מביא קרבן אחד ופועל בזה עלייה, אז נהיה עלייה בכל סוג החי. "וכל הצומח על ידי עשרון סולת אחד בלול בשמן וכו'". אותו דבר כשעושים עלייה בצומח, על ידי זה שמביאים קרבן צומח, שזה הקרבן, קרבנות של מנחה שיש בתו-- בפרשה. כן, אז נהיה עלייה גם בצומח. וכולי. מה כאן ה"וכולי"? אז אומרים שה"וכולי" אדמו"ר הזקן מתכוון לדומם. איפה היה דומם

27:28 דובר 1 בבלי סמיכות? במה, בקרבנות? אה? מלח. אז המלח זה דומם. והמלח הרי כתוב "על כל קרבנך תקריב מלח", אז על ידי זה שמביאים מלח והקרבנות נהיה עלייה בכל הדוממים גם כן. כן, למה הרבי לא מביא את זה באותן דוגמאות במפורש? מסתמא כי זה לא כתוב במקור איפה שהרבי מביא. אבל איך שיהיה, זאת אומרת שגם בדומם, גם בצומח, גם בחי, נהיה עלייה ב-ב-בעל ידי מה? הקרבנות. עכשיו מזה מובן גם הנהיגה לצדקה: על ידי שיהודי נותן צדקה מהכסף שלו, חומש, על ידי הנתינה של החומש אז כל הארבע ידות מתעלים לה'. היה פעם, לפני כמה שנים, לפני שלושים שנה בערך. כן, כמעט שלושים שנה, זה היה בשנת תש"מ. עכשיו זה היה בשמחת תורה תש"מ. אולי יש כאן אפילו, אה, רב שאול, אולי תש"מ היית, היית בניו יורק תש"מ. בכל אופן היה שמחת תורה תש"מ. הרבי, הרבי נתן, הרבי אמר אז בפארברענגען שמי שלוקח על עצמו לתת סכום של צדקה, כן, איזה סכום שיהיה, אז הרבי מבטיח שיהיה לו ארבע פעמים כפול. כן, זאת אומרת הפוך. לא שקודם ניתן חומש ממה שיש לו, אלא הפוך. זאת אומרת קודם להחליט סכום צדקה שהוא ייתן, ואז יהיה לו ארבע פעמים כפול. הרבי הבטיח בהתוועדות ברור שכל מי שיכניס סכום של כסף אז הוא ירוויח ארבע פעמים כפול מזה. אז הרבי.

29:13 דובר 2 צ'קים.

29:13 דובר 1 כן, נותנים צ'קים. כן, הרבי אז אמר העניין, שאז הרבי הזכיר את העניין הזה שהחומש מעלה את הארבע ידות. אז הרבי אמר גם כן, כאילו יותר בפועל ממש, שגם כן כשאדם מחליט לתת חומש, אז הקדוש ברוך הוא נותן לו ארבע ידות. היו יהודים שהכניסו לרבי צ'קים גדולים. אז היו כאלה שהרבי קיבל אותם והיו כאלה שהרבי החזיר אותם. היו הרבה צ'קים שהרבי לא קיבל. אחרי זה הייתה שיחה של הרבי בהמשך לזה. כן, אבל הרבי לא קיבל את כולם כי הרבי ידע מי היה ראוי ומי לא. על כל פנים, אני לא יודע את הפרטים. הרבי אמר אז בפארברענגען שאחרי זה היו כאלה שהכניסו צ'ק. אחרי זה הם רצו לרופא שיבדוק להם את הלב, כי הם התחילו כבר לפחד שהרבי לא ישתמש עם הכסף. בסוף אולי הברכה תתקיים, אז אני לא רוצה טובות. אז היו חבר'ה שהרבי שלח חזרה את הצ'ק והגיע לפה. היו צ'קים שהרבי לא שלח ונשאר, פשוט לא השתמש איתם. אבל היו כאלה שהרבי כן השתמש. היו כאלה שהכניסו לרבי גם כן צ'ק פתוח בלי שום מספר, שהרבי יכתוב איזה מספר שהרבי רוצה. היו כאלה שהרבי כתב הרבה אפסים גם כן. איך שיהיה, אז העניין זה ככה: הצדקה מעלה גם את החומריות. ובפשטות הרבי התבטא פעם בפארברענגען גם כן, ונגיע למשל. אז הרבי אומר כאן פשוט, באותיות פשוטות, גם כן בגשמיות: על ידי שאדם נותן חומש לצדקה, אז הארבע ידות, הארבעה חלקים שנשארים אצלו בכיס, זה כסף בריא שהולך לדברים בריאים, שלא יצטרכו להשתמש עם זה חס וחלילה לעניינים של רפואה, לעניינים בלתי רצויים. כן, ויתר...

30:58 דובר 1 אומר האלטער רבי, ומלבד זה עוד דבר אומר האלטער רבי. חוץ מהמעלה הזאת שיש בצדקה, שעל ידי הנתינה לצדקה אז גם הארבע ידות מתעלים להוי' לבדו, אז בשעת התורה והתפילה עולה להוי' כל מה שאוכל ושותה ונהנה מהארבע ידות לבד. כל מה שאתה עושה גם חוץ מזה, יש גם כן עוד מעלה, שכאילו החלק שהוא לא נותן לצדקה, מה שהוא אוכל ושותה, כן, אז כשהוא מתפלל ולומד, אז הרי האוכל והשתייה שהוא אכל ושתה מהכסף שהשתמש עם זה, מהארבע ידות, הרי מתעלה לה' על ידי התורה והתפילה. וגם בזה צריך להבין למה האלטער רבי צריך להביא את שני הדברים. למה האלטער רבי צריך להביא שתי המעלות? גם מצד אחד הוא מביא את המעלה שהצדקה מעלה ארבע ידות להוי'. מצד שני הוא מביא את העניין של שהאוכל שאוכל אחרי זה עולה להוי' על ידי שהוא מתפלל ולומד. אז גם כאן יש מעלה בשני הדברים, יש מעלה בזה, יש מעלה בזה. יש מעלה בעניין שהחומש מעלה עמו את הארבע ידות להוי', שאז הארבע ידות נהיים חלק ממצות הצדקה. זה נהיה חלק מהמצווה, כאילו שזה נחשב לחלק ממצות הצדקה ממש. מה שאין כן באופן השני, אכילה ושתייה זה אכילה ושתייה, זה לא מצווה, אלא מה שאחר כך הוא מתפלל ולומד עם זה. אז זה כמו הרבי מסביר את ההבדל בין כל מעשיך לשם שמיים, וכל דרכיך דעהו, שיש מעשיך לשם שמיים, זה רק לשם שמיים, אבל המעשה חול וזה מעשה חול. מה שאין כן כל דרכיך דעהו, זה נהיה עצמו לו יתברך. זה גם כאן. באופן הראשון, שהם נהפכים לחלק מהצדקה, אז זה עצמו הופך לחלק מהעניין של הצדקה. אבל

32:43 דובר 1 באידך גיסא יש בזה חיסרון, שזה רק, שזה רק בהעלם, זה לא בגילוי. זאת אומרת, בגילוי זה נשאר ארצי, זה נשאר חולין. אידך גיסא, באופן השני, כשהוא לוקח את האכילה ושתייה, משתמש איתם בתורה ותפילה, מצד אחד זה עצמו, אחרי זה משתמש עם הכוחות האלו לתורה ותפילה. מצד שני, אכילה ושתייה גופא זה אכילה ושתייה של חולין. ויתר על כן, עד כאן הרבי הסביר את כל ענייני השמחה בסוגיה מהאחרונים. צריכים לעשות גם סיכום, אז הנה הנקודה האחרונה כאן של פרק ל"ד. עד כאן האלטער רבי גמר להסביר את עניין השמחה. הוא התחיל את זה בפרק כ"ו, וזה כאן האלטער רבי מסיים את כל הסוגיה. ובעצם בפרק כ"ו האלטער רבי הסביר את כל הגודל שצריך להיות בהם בשמחה. דווקא ככה אפשר לנצח את מצרים. אחרי זה האלטער רבי הלך כמה וכמה פרקים, מפרק ל' עד פרק ל"ג ל"ד. האלטער רבי הסביר כל מיני עצות איך להגיע למצב של שמחה. אז בעניין שמביא לשמחה. פרק ל"א מביא את ההסבר של זה, של יציאת מצרים, היציאה מהגלות על ידי התורה ותפילה, או גם כן על ידי ההסבר שהקדוש ברוך הוא הוריד אותי תחת זרועו למטה כדי להעלות גם את הגוף, הנפש הבהמית, לתורה ולאלוקות. אחר כך בפרק ל"ג מסביר את העניין של אשרינו מה טוב חלקנו, אשרינו מה טוב חלקנו. גם כן מסביר שתי נקודות השמחה, מזה שכבר זה לקיים ברכת ה', וגם כן השמחה מהנחת רוח שיש לקדוש ברוך הוא מזה. פרק ל"ד הוא הסביר איך מביאים את זה גם כן במשך כל היום על ידי דברי תורה, על ידי נתינת הצדקה. אפשר לחיות עם מרכבת הוי'. אולי זה

34:26 דובר 1 בפרט שעכשיו הרבי מסיים אחרי כל זה לתרץ את הקושיה של פרק א' של תניא. מי זוכר פרק א'? אה? פרק א' תניא. למדנו לפני חמש שנים, כמה שנים בערך לומדים כבר תניא? לעשות חשבון השנים. אבל מסתמא הבחורים למדו את זה עכשיו גם כן. הכי טרי בזכרונו, לטוב. אז פרק א' של תניא כולם יודעים מסתמא, בפרט גם כן. פרק א', האלטער רבי הרי התחיל עם שאלה, וזה האלטער רבי בא לתרץ עכשיו את השאלה בהתחלת פרק א'. מה הרבי שאל בהתחלת פרק א'? וגם. מה הייתה השאלה? וגם אם יהיה בעיניו כרשע, ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב. ואם לא ירע לבבו כלל מזה, יכול לבוא לידי קלות, חס וחלילה. אז תראה, יש לו קושיה פלא בתניא: מה בן אדם צריך להרגיש מהמציאות? מהפקט הזה שהוא רואה שהוא בינוני, הוא לא צדיק. חלילה. אז מה צריכה להיות ההרגשה? יהיה בעיניך כרשע, יהיה בעיניך כרשע. מה זה צריך לגרום? אם זה יגרום אצלו מרירות, אז הוא לא יכול לעבוד בשמחה. ואם הוא לא יהיה במרירות, זה יבוא לקלות. זו הייתה קושיה חזקה, יסודית, שזה האלטער רבי התחיל את התניא, וכאן האלטער רבי בא לתרץ את הקושיה. והנה בכל פרטי מיני שמחות הנ"ל, כל הסוגים והדרגות של שמחה שדיברנו בכל הפרקים האחרונים שלמדנו עכשיו בתניא, אין מהן מניעה להיות נבזה בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת השמחה ממש. אין לזה שום קשר ושום סתירה להיות באותו רגע ממש. אני נמצא בתנועה של שמחה מצד כל ההסבר שלמדנו בפרקים האחרונים. באותו זמן גם כן להיות נבזה בעיניו נמאס, ולב נשבר

36:19 דובר 1 ורוח נמוכה לא יביא אותי לשום כאוס. להיפך, באותו זמן יכול להיות גם כן בשבירת הלב בשעת השמחה ממש. איך יכול להיות שתי תנועות כאלה הפוכות ביחד? ביחד? כי היותו נבזה בעיניו וכו' מצד הגוף ונפש הבהמית, והיותו בשמחה מצד נפש האלוקית וניצוץ אלוקות המלובש בה. בפרק ל"א, כמו שאמרת, פרק ל"א, יש כאן שתי נפשות, וממילא שתי נפשות. אז גם כן המרירות והשמחה זה מצד שתי תנועות: מצד התנועה של נפש הבהמית והחיים הרעים וכו' שלמדנו בפרק ל', זה מעורר בנו את התנועה של מרירות. לעומת זה, מצד התנועה של הנפש האלוקית, שזה הוא התחיל להסביר בפרק ל"א, ל"ג, ל"ד, אז מצד זה הוא בשמחה. וזה לא סתירה, כי זה קשור עם עניין אחד, קשור לעניין שני. זה לא אפשר שהוא שמח ועצוב על אותו עניין; הוא שמח ועצוב על שני עניינים שונים. וממילא באותו רגע הוא שמח מזה שיכול להיות קרוב לאלוקות. הוא יכול להתקרב להקב"ה, ואנחנו סביב כל זה, ויחד עם זה הוא נשבר ונדכה מצד הגוף ונפש הבהמית שהם רחוקים מאלוקות. זה שתי תנועות. זה יכול להיות שני דברים יחד. כמובן שזו לא הכוונה שבאותו זמן הבן אדם שמח ומרירות ביחד. אף על פי שכך משמע כאן מהתניא שזה כן ככה, אבל אחר כך רואים באיגרת התשובה סימן י', אדמו"ר הזקן שם אומר שהכוונה היא לאו דווקא שבזמן, יכולים לחלק את זה בשני זמנים, שבגוף צריך זמן שהבן אדם יתבונן בזה וזמן זה לחוד. למרות שברגע, בנפש בפנים, הוא יודע שני דברים, הוא חי שני דברים ביחד. הוא יודע שיש לו סיבות להיות שמח וסיבות למרירות, ושני הדברים

38:00 דובר 1 נכונים. זה לא סתירה. אבל יחד עם זה, בפרט אדמו"ר הזקן אומר שם באיגרת התשובה שאי אפשר לחיות בצורה כזאת לעולם ועד. ולכן הוא אומר שבקריאת שמע שעל המיטה צריך להיות הדגש בעניין המרירות ובעניין של ההבדלה, ותפילה שחרית צריך להיות בעניין של שמחה. כמו שהרבי מסביר שם בפרק, בפרק י' של איגרת התשובה. כאן אותו רגע לא מדבר על זה. כאן הוא אומר שפשוט אפשר להיות שתי התנועות ביחד באותו זמן. כי גם איתא בזוהר, אותו דבר כתוב גם בזוהר, שאפשר להיות שתי התנועות באותו זמן: בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא. מה כתוב בזוהר? אני אהיה שמח בצד אחד של הלב שלי. אני שמח; בצד שני של הלב שלי אני בוכה. מה היה הסיפור? הסיפור כתוב בזוהר, שרבי שמעון בר יוחאי פעם דיבר סוד התורה. היה שם הבן שלו רבי אלעזר ורבי שמעון. ורבי אלעזר שמע סוד התורה, שהוא הסביר את העניין של חורבן בית המקדש. רבי שמעון בר יוחאי נתן ביאורים על פי קבלה, פנימיות התורה, על כל מיני פסוקים של תנ"ך שמדובר עליהם חורבן בית המקדש. הוא הסביר את זה בשורשי העניינים, של מה זה באורות, בספירות, בשמות. כל העניינים האלה שהוא הסביר את העניין הזה, פנימיות התורה. אז כשהוא גמר לדבר את כל התורה, אז רבי אלעזר ורבי שמעון אמר את הביטוי הזה: מצד אחד, צד אחד של הלב שלי בוכה, וצד אחד מהלב שלי צוחק. איך יכול להיות שני הדברים ביחד? אז הוא הסביר: מצד העניין הזה שהוא שמע כאן סוד, ונגע סוד התורה, אז הוא שמח; לצד שני, שהסוד התורה קשור עם החורבן.

39:36 דובר 1 אז החורבן זה עניין לא טוב, אז הוא עצוב. אז על דרך זה גם כאן שבן אדם יכול להיות בשתי התנועות מצד ההרגשה שיש לו גוף ונפש בהמית, שמצד זה עדיין רחוק מאלוקות בתכלית. אז הוא נשבר ונדכא באותו זמן, אבל הוא שמח ומאוד שמח מזה שאפילו בן אדם כזה חומרי, כזה מגושם כמוני, גם כן הקב"ה נותן לי תורה ומצוות. אני יכול להתקרב לאלוקות ויכול, ויכול לעבוד את ה'. אז מזה הוא נהיה שמח. ואדרבה, כל מה שהבן אדם מרגיש את עצמו יותר גרוע, יותר ויותר נשבר ונדכא מצד החיים שלו, אז אדרבה, דווקא הוא יכול להיות יותר שמח מזה שאף על פי כן יכול להיות אושפיזא לקב"ה ולקיים תורה ומצוות. זה נקרא עניין של היסח הדעת. כך ר' אייזיק מהומיל אומר. מה זה היסח הדעת? תפסיק לחשוב על עצמך. תפסיק, תתחיל לחשוב מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממך. אם אני חושב על עצמי, המציאות שלי, אני במרירות מצד המעמד ומצב הגס שבהמי. מצד שני אני חושב שאדרבה, אף על פי שאני כזה חומרי, אף על פי כן הקדוש ברוך הוא נתן לי תורה ומצוות באותו רגע ואני יכול להתקשר איתו. אז ממילא זה צריך להיות תנועה של שמחה וזה צריך להיות עיקר ההתעסקות, העיקר, הכוח העיקרי שרוצה בן אדם. על דרך זה זה גם כמו בכל העניינים. התנועה הזאת, ההרגש הזה צריך להיות בכל זמן. כן, העניין של בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא, זה אחד מהיסודות בעבודת השם של חסידים. זה באמת הפנימיות שלו. בדרך זה צריך להיות אצלו תמיד שתי התנועות של שמחה ומרירות תמיד. זה הפירוש שצריך להיות שתי התנועות ביחד על

41:17 דובר 1 דרך זה גם כן. כן, גם כן קצת קרוב למעמד ומצב שנמצאים, מצד אחד נמצאים בזמן הגלות שזה מעורר עניין של מרירות. ויחד עם זה התנועה הזאת שאנחנו יש לנו את הצד הזה, יכולים להיות עם הרבי, ושעוד רגע משיח יבוא, צריך לעורר אצלנו שמחה. ושתי התנועות האלו ביחד צריכים לחיות אצל כל אחד ואחד בכל מעמד ומצב כל הזמן.