לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ג - חלק 1

00:02 אנחנו מתחילים היום פרק חדש, פרק ל"ג. פרק ל"ג זה פרק מאוד יסודי, מאוד חשוב. בכלל, כל פרק תניא יש לו את המעלה שלו. פרק ל"ג באופן מיוחד. המטרה של פרק ל"ג זה להסביר איך בן אדם יכול להגיע לעבוד את השם בשמחה. ולא סתם בשמחה, אלא בשמחה אמיתית. בתור תוצאה מההתבוננות בעניין של אחדות ה'. על ידי שמתבוננים וחיים את העניין של אחדות ה', את אחדות ה' האמיתית, כמו שהתניא מלמד אותנו, אז אפשר להיות בשמחה אמיתית. זה הדרך להגיע לשמחה. קצת להסביר את המשך ההיגיון כאן. הרי האדמו"ר בפרקים האחרונים, מתחיל מפרק כ"ו. האדמו"ר התחיל לבאר את גודל החיוב שצריך להיות בעבודת השם דווקא מתוך שמחה. בפרק כ"ו האדמו"ר הרי כתב את הכלל הגדול בעבודת השם, שכדי לנצח את היצר הרע הדרך היחידה זה דווקא על ידי שמחה. כמו שני אנשים שנלחמים, אז אם אחד הוא נמצא בתנועה של עצלות, ממילא הוא נמצא בתנועה של עצלות, ממילא הוא מאבד את הזריזות. לכן יכול להיות שאפילו אם יש לו יותר כוח, יותר, יותר כוחות בעצם, אבל בכל זאת ייפול. דווקא על ידי זה שמתנהגים באופן של זריזות ושמחה בלי דאגות, זה מה שבן אדם יכול לנצח את היצר הרע. ולכן האדמו"ר בזה התחיל בפרק כ"ו להסביר איך בן אדם צריך לפעול על עצמו. וכמה פרקים האדמו"ר הסביר איך הם מוציאים את כל הדאגה שיש, דאגות גשמיות, דאגות רוחניות, כדי שכל הדאגות שיש לבן אדם, דאגות מכל מיני עניינים, שלא יפריעו לו בעבודת השם בעניין השמחה. אז זה האדמו"ר הלך על פרק כ"ו, כ"ז וכ"ח. שלושה פרקים שהאדמו"ר הסביר איך בן אדם צריך להתייחס לכל מיני

02:23 דברים שנותנים לבן אדם הרגשה של מרירות, של עצבות, של דאגות שמעבירים לו שמחה. איך להתייחס אליהם. אחר כך האדמו"ר בפרק כ"ט התחיל להסביר שלפעמים הרי מובן שצריך להיות זמנים כאלה, ושם צריך להיות גם עניין של מרירות, שישיתנו אל לבו, וכל מיני דברים כאלה, שאז צריך להיות בהתבוננות של הנפש ודברים כאלה שגורמים אצל אדם תנועה של מרירות ולפעמים אפילו יכולים להביא עד לעצבות. אז זה האדמו"ר הסביר שהתיקון בכל עצב יהיה, שהתכלית זה לא המרירות עצמו, אפילו שצריך להיות חשבון הנפש וצריכים לעשות את זה מפעם לפעם. אבל זה רק הכנה לשמחה שיבוא אחר כך. קודם כל מתבונן בכל מיני עניינים שמעוררים אצלו את העניין של מרירות ממצבו הנפשי, הרוחני, בגוף ובכל העניינים שיש אצלו. כי יש על אף כל אותו כל עניין ההסבר שהרב הסביר שעל ידי זה הוא מגיע למרירות דיליה. אבל התכלית של המרירות הזאת מה זה? זה לשבור את החומריות, לשבור את הרע, לשבור את הקליפה. כמו המשל של העץ ששוברים אותו כדי שייכנס בו אש. שוברים את העץ לחתיכות קטנות כדי שהאש ייכנס בו ויוכל לדלוק טוב. אותו דבר גם כן. לפעמים צריכים לשבור את החומריות של הנפש הבהמית והגוף כדי שיהיו כלים לאלוקות. אבל מיד אחרי המרירות של הנפש הזאת צריכים לעבור מיד לתנועה של שמחה. ואדרבה, השמחה שמגיעה אחרי המרירות היא שמחה הרבה יותר גדולה משמחה רגילה כי יתרון האור מן החושך. וזה האדמו"ר הסביר בפרק ל"א. שאחרי שהבן אדם מתבונן בהתבוננות שמביאה אותו למרירות, אז אחר כך הבן אדם מתחיל להתבונן שזה הכל מצד הגוף והנפש הבהמית. אבל יש בקרבי נפש אלוקית, והנפש האלוקית זה חלק אלוקה

04:18 ממעל. והבן אדם יש לו את העיקר, שהוא מייקר את הנפש האלוקית, וזה הדבר הכי חשוב אצלו. אז השמחה של הנפש האלוקית על ידי תורה ומצוות ועל ידי עבודת התפילה, הנפש האלוקית יכולה לצאת ממאסר הגוף והנפש הבהמית ולהתקרב לאלוקות. כמו בן מלך שנמצא בשבי ויצא מבית האסורים, שאין לך שמחה גדולה יותר מזו. אז ההתבוננות הזאת שהאדם פועל על עצמו, והשמחה הזאת, ההתבוננות הזאת שהוא, אז זה מעורר אצלו השמחת ה' בעמו. וזה השמחה שמגיעה אחרי המרירות. זה על מה הרבי הסביר בפרק ל"א. איי, על זה הרבי שאל כי הרי סוף כל סוף הרי הגוף נשאר בשיקוצו ותיעובו. מה אני שמח כל כך? כל כך אני שמח וכל כך מרוצה מזה שאני יכול להוציא את הנפש האלוקית שלי, לקשר את זה לאלוקות. הרי סוף כל סוף נשארתי עם גוף ונפש בהמית, תאוות וכל העניינים של יצר הרע. הרי נשארתי עם זה, הרי לא התפטרתי מזה. מדברים כאן בן אדם שהוא עדיין לא התפטר מזה, אז איך אני יכול להיות שמח? אז על זה הרבי הסביר את העניין של תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף. שהבן אדם פועל על עצמו, שהעיקר של ענייני הנשמה הוא כל כך שעכשיו הוא לא שם לב. הוא לא... זאת אומרת השמחה שיש לו מזה שהנשמה שלו, הנפש האלוקית, יכולה להתקשר לאלוקות. זה יותר יקר אצלו מהעניינים האחרים שמבלבלים מצד עניין הגוף והנפש הבהמית. הרי האדמו"ר מוסיף עוד נקודה, שאדרבה, הרי הקדוש ברוך הוא עשה את כל העניין הזה. למה יש גוף ונפש בהמית? הרי הקדוש ברוך הוא, הוא זה שלקח את הנפש האלוקית, נפש אלוקית, והוא זה

06:01 שהוריד את הנפש האלוקית לעולם הזה בגוף. אז אם כך הקדוש ברוך הוא עשה את זה. זה לא אשמה שלי. זה הקדוש ברוך הוא ברא את כל זה ולא מסר בידי כוח. למה הוא עשה את זה? כדי שהבן אדם יעשה ישראל עבד לחיי, שירגיש את הצורך להיות. אז ממילא לכן על ידי כל זה אז בן אדם יפעל על עצמו שיש לו שמחה אמיתית והשפעה ביראת השם. זה היה הנקודה של פרק ל"א. באמצע היה פרק ל"ב. כמו שהסברנו, פרק ל"ב לכאורה לא שייך לעניין של שמחה. בפרק ל"ב האדמו"ר הסביר באריכות את יראה בפרק התניא. האדמו"ר הסביר את העניין של אהבת ישראל. מה, אחרת, מה הקשר? אז כפי שהסברנו הרי לפני זה, שלמדנו בפרק ל"ב שכל הקשר הוא על ידי, כך משהו מלשון התניא, שעל ידי שבן אדם פועל על עצמו שענייני הנפש יהיה לו יותר יקר מעניין הגוף. שיהיה גופו נבזה ונמאס בעיניו מצד ההסברה של השפלות בפרק כ"ט ול', ומצד שני רק שמחות תהיה שמחת הנפש האמיתית. השמחה מצד ההסברה של פרק ל"א. אז על ידי שבן אדם פועל על עצמו שגוף נבזה ונמאס מצד אחד, ואידך, עניין הנפש אצלו זה דבר יקר אצלו. שמחות היא שמחת הנפש. אז על ידי זה זה דרך ישירה להגיע לאהבת ישראל. אז הנה כל הקשר זה רק עניין צדדי. להסביר איך שדרך הדרך הזאת אפשר גם כן לקיים את העניין של אהבת ישראל. ואהבת ישראל זה לא סתם מצווה פרטית. זה מצווה כללית, מצווה גדולה. זה מצווה שכוללת את כל התורה כולה. זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא זיל גמור, כמו שהרב מסביר בפרק ל"ב את כל

07:45 הפרטים בגדרה של מצוות אהבת ישראל. יש אבל דיון נפלא מהרבי כאן, שהרבי אומר פשט שבעצם אפשר ללמוד באופן אחר להסביר. בעצם כך כתוב גם בשיחה. זה לא רק, גם בכמה שיחות מההשקפה שפרק ל"ב זה עניין צדדי, שהרבי, כמו שידוע שהרבי הסביר פעם שפרק ל"ב נמצא במהדורה קמא. דיברנו על זה גם כן שבמהדורה קמא לא נמצא פרק ל"ב. אחרי זה האדמו"ר הוסיף את זה במהדורה בתרא, שרואים באמת שאין ממש קשר. אף על פי כן אומר הרבי, בתניא אי אפשר להגיד כזה דבר. סוף סוף לא יכולים להגיד שזה רק בגלל שהרב רצה להדגיש את גודלו של אהבת ישראל והרב רצה שזה יהיה הלב של התניא. לכן האדמו"ר החליט להכניס את העניין של אהבת ישראל באמצע התניא, שגם כן זה עניין נכון. אבל אף על פי כן צריכים להגיד שיש גם כן קשר ישיר והמשך ענייני גם בתניא, שלפי זה גם כן יהיה מובן מה הקשר של פרק ל"ב שזה נכנס בין פרק ל"א לפרק ל"ג, שבשניהם האדמו"ר מדבר על שמחה. אז הרבי אומר ככה. הרבי אומר בעצם האדמו"ר כאן מדבר כל הזמן על עבודת ה' מתוך שמחה. זה הנקודה שכל הפרקים מפרק כ"ו עד פרק ל"ד בכלל. כל הפרקים האלה האדמו"ר בא, פרק ל"ד וכו', האדמו"ר בא לברר את העניין של עבודת השם מתוך שמחה. כל הדרכים איך להגיע לזה, הסברנו את כל הדרכים. זה מה שהרב בא להסביר. מה האדמו"ר מוסיף בפרק ל"ב בעניין של אהבת ישראל? האדמו"ר בא להוסיף שעבודת ה' מתוך שמחה. האדמו"ר רוצה להסביר לנו את גודל העילוי שצריך להיות בעניין של שמחה. הרבי בא לשכנע אותנו למה צריך להיות עבודת השם מתוך

09:29 שמחה. למה כל כך חשוב שמחה? אז האדמו"ר בא להדגיש את הנקודה הזאת ואומר שלא רק מצד עצם העניין שמובן מעכשיו שעובדים את השם בשמחה, למה? כי זה הדרך לנצח את היצר הרע וכולי וכולי. אלא יש עוד מעלה שעל ידי שהבן אדם עובד את השם מתוך שמחה, על ידי זה הוא יכול להגיע לקיום מצוות אהבת ישראל. זאת אומרת, לא שהרב מעוניין להסביר לנו בפרק ל"ב את העניין של אהבת ישראל בתור עניין לעצמו, אלא שהרב בא להסביר בפרק ל"ב עניין של אהבת ישראל בתור עוד הסבר, עוד סיבה לעניין עבודה מתוך שמחה. שעבודה מתוך שמחה עוזר שיכול להיות גם אהבת ישראל אמיתי. כשאדם עובד את השם מתוך שמחה. מה הפירוש עובד השם מתוך שמחה? זאת אומרת שאצלו הנפש עניין עיקר. אם לא, לא יכול להיות שמחה אמיתית. כמו שהסביר בפרק ל"א. כדי שאדם יוכל להיות בשמחה אמיתית זה רק אם אצלו נפש יקרה מגופו. אומר האדמו"ר שהחשיבות, הערך, המעלה של העבודה מתוך שמחה זה גם כן בגלל שעל ידי זה אפשר להגיע לאהבת ישראל. ועל זה מוסיף עוד יותר להסביר שאהבת ישראל זה עניין כללי שזה כולל את כל התורה כולה. גם זה זה לא עניין צדדי. הרי מה בא להסביר לנו? אז גם זה קשור. ואת כל זה להסביר שגודל העילוי של שמחה. למה כל כך חשוב לעבוד את השם מתוך שמחה? כי בשמחה אדם יכול להגיע לאהבת ישראל אמיתי, ואהבת ישראל הרי זה כל התורה כולה, ובמילא מובן עד כמה חשוב עבודת השם בשמחה בעבודת השם. אז ממילא מובן גם כן איך שפרק ל"ב זה המשך לעניין של הבעל שם טוב והעניין של עבודת ה' מתוך שמחה. וזה

11:19 האדמו"ר עכשיו ממשיך הלאה לפרק ל"ג. בפרק ל"ג האדמו"ר הולך להביא עוד עניינים של חשבון, של התבוננות, עוד סוג של התבוננות, עוד חשבון שמעורר את הבן אדם לעבוד מתוך שמחה, כן, באופן, באופן הכרח, בדרך הכרח. איך להגיע לעבודת השם מתוך שמחה, ולא סתם שמחה, שמחה של ביטול. עכשיו אנחנו נתחיל פרק ל"ג. דרך אגב, שמעתי פעם מחסיד אחד שאמר שהרי כולם יודעים שהאדמו"ר אמר שהגיע לפרק ל"ב. האדמו"ר אמר שזה הלב של התניא. זה כתוב בכמה שיחות, בכמה מקומות. פרק ל"ב, הלב של התניא. זה שאני זוכר, שאני מאמין. אה? אז זה ככה. אז בפרק ל"ב, אז כולם יודעים שהרבי מסביר בשיחה שזה הלב של התניא. לכן ל"ב. פרק-- הגיע לפרק ל"ג. שמעתי אחד אמר את זה בשם הרבי. הרבי אמר את זה פעם, או שזה, אני לא זוכר, הוא אמר שזה היה ביחידות או שזה היה מכתב לאחד החסידים. הוא אמר גם את השם למי הרבי כתב את זה. אז ש-ש-שפרק ל"ג בתניא, הרבי כתב פעם למישהו שכתב לרבי שמצב רוחו לא טוב, שהוא עצוב. אדם שהיה לו, היה, היה במצב רוח לא-- אז הרבי דרש ממנו שיתבונן בפרק ל"ג בתניא, שבו הרבי כותב לו או אמר לו שילמד פרק ל"ג בתניא, ושיתבונן בזה. הרבי אמר לו, כתב, של"ג זה אותיות גל. מה זה גל? אז זה ידוע, מה שמובא בחסידות, שגל זה העניין של הגילוי. ״גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך״. העניין של גל זה ה, זה ה, זה העניין של גילויים. גל עיני. לפתוח את העיניים ולראות את הנפלאות מתורתך. אז הרבי אמר פשוט שהגל של התניא, זאת אומרת שכאן בתניא בפרק ל"ג האלטער

13:31 רבי מגלה עניין פנימי, עניין יסודי, עניין עמוק ב-ב-בעבודת השם, שזה אחד מיסודי החסידות. שזה העניין של אחדות ה'. ידוע, בכלל ידוע שאחדות ה' זה מיסודי החסידות, שהבעל שם טוב גילה את העניין של אחדות ה', בפרט אחדות ה' אמיתית. הבעל שם טוב גילה את העניין של אחדות ה' באופן כזה של אין עוד מלבדו. זאת אומרת שלא רק שאין עוד אלוקות אלא שאין עוד מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא. אז העניין של האלטער רבי מסביר כאן בפרק ל"ג העניין של אחדות ה'. אבל בעצם העניין של אחדות ה' מוזכר גם כן בפרקים קודמים. אחדות ה' מוזכר גם כן בפרק כ"א. אז אחדות ה' מוזכר גם בשער היחוד והאמונה. אבל כאן דווקא בפרק ל"ג האלטער רבי מסביר את העניין של אחדות ה' איך שזה מתבטא בעבודת השם בשמחה. זאת אומרת האלטער רבי מסביר את האחדות ה' איך שזה יסוד לא רק ב-באמונה, אלא שזה יסוד גם כן בעבודת השם בכל היום. ממילא זה העניין של הגל עיני, שפותח את העיניים של הבן אדם שיוכל לעבוד את השם בשמחה אמיתית. אז אומר האלטער רבי ככה: ״עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית, ובפרט כשרואה בנפשו״. אז עוד דבר. זאת אומרת האלטער רבי בא להגיד, חוץ מההסבר, מה שהסברנו בפרק ל"א, אז יש עוד אופן, עוד עניין. זה מה שמביא את שמחת הנפש האמיתית. כאן הדי-- האלטער רבי אומר שמחת הנפש האמיתית. זאת אומרת לא סתם שמחת הנפש, אלא שמחה אמיתית. מה זה שמחת הנפש האמיתית? בעצם גם לפני זה, בפרק ל"א, האלטער רבי אומר במקום אחד הלשון שמחת הנפש האמיתית. מה אבל הדיוק בשמחת הנפש האמיתית? אז כפי שמסבירים המפרשים, הדיוק בשמחת

15:32 הנפש האמיתית פירושו שלוקחים גם את הנפש הבהמית גם כן יחד עם זה. יכול להיות שמחה כזאת שהשמחה זה מצד הנפש האלוקית לבד, אבל הנפש הבהמית לא-לא חלק מהשמחה. אז אי אפשר לקרוא לזה שמחת הנפש האמיתית. הוא שמח, אבל זה לא שמחה אמיתית. אמת, מה הגדר של אמת? הגדר של אמת שהוא נצחי בכל זמן. ידוע מה שכתוב במדרש תהלים, באמת האותיות א, מ, ת. אז א זה האות הראשונה של כל האותיות. מ זה האות האמצעית ות זה האות האחרונה. זה מדגיש שגם בהתחלה, גם באמצע, גם בסוף. זאת אומרת בכל המצבים. זה לא רק ההתחלה וסוף, אלא כל מצב. איזה מצב שיהיה. אז בכל המצבים זה הפירוש. מקום אחד כן ומקום אחד לא, אז פירושו שחסר כאן באמיתיות של העניין. אם זה היה עניין אמיתי, אז למה? אז למה כאן כן וכאן לא? אם זה אמת אז צריך להיות בכל הפנים. אז זה הפירוש אמת, שצריך להיות בכל מצב, בכל איזה מקום שיהיה, וזה זה זה ההגדרה של עניין אמיתי. וממילא אם בן אדם מגיע לעבוד את השם בשמחה, אבל איזו שמחה שרק הנפש האלוקית מרגישה את השמחה. אז מתבונן בעניינים כאלה שהנפש האלוקית רק תופסת את זה, הנפש הבהמית שמה שייכות לעניין או לא חלק מזה. עניינים שגורמים שחרור הנפש האלוקית. למשל, ההסבר הראשון של המאמר בפרק ל"א היא שכל הבעיה הוא שהנפש האלוקית יוצאת מהמאסר, אבל הנפש הבהמית והגוף הרי נשארים במאסר. אז חסר כאן באמת של השמחה, כי הנפש הבהמית זה לא חלק מהשמחה. אתה שוכח עליו, אתה לא שם לב אליו, אתה

17:20 אותו בצד, אבל אתה לא לוקח אותו יחד איתך. אז יוצא שבעולם של הנפש הבהמית, אם ככה, לא נמצאת השמחה. ושאם כן, כשההסבר הוא באופן כזה שגם הנפש הבהמית זה חלק מהשמחה, אז אז אז השמחה אמיתית. וכאן בפרק ל"ג, כמו שנראה בהמשך הפרק, אז ההסבר של הרבי מסביר לנו כאן זה הסבר כזה שהנפש הבהמית גם כן לוקחת חלק. זה הסבר כזה שאדרבה, לא כמו בפרק ל"א, ששם אומרים שאני שם את הגוף, אני מזלזל בגוף, אני מייקר את הנשמה. אלא אדרבה, השמחה הזאת של פרק ל"ג נובעת דווקא מצד עניין הגוף. כמו שנראה אחרי זה בסוף פרק ל"ג, שהרבי מסביר את כל העניין של דירה בתחתונים, שדווקא מצד העניין של הגוף, של הנפש הבהמית, זה שמחה יותר גדולה. אז לכן זה נקרא שמחה אמיתית, כי זה לוקח איתו יחד גם את הגוף, את הנפש הבהמית. אומר הרבי: "עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית, בפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים". השמחה הזאת שאנחנו לומדים כאן, אז זה עוזר במיוחד בזמנים מיוחדים. זאת אומרת, בעצם צריך להיות תמיד עם השמחה. העניין הזה, זה צריך להביא את הבן אדם תמיד לשמחה. אבל בזמנים מיוחדים זה עוד יותר. כשרואה בנפשו. כשבן אדם רואה בעצמו בעתים מזומנים, בזמנים מסוימים. יש כאלה שאומרים שעתים מזומנים הכוונה כשיש לו איזה טלטול בלב ודברים כאלה, שהחשבון שדיברנו קודם בפרק ל"א לא פועל עליו. אז אז אומרים שבעתים מזומנים האלה צריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב. אז הבן אדם צריך לזכך את הנפש ולהאיר אותה בשמחה מיוחדת. שמחת לבב, זה גם כן הדיוק לבב. יש מובא שכתוב פעמיים, שתי פעמים ב'. זאת אומרת שכתוב בגמרא שתי פעמים

19:13 ב' יכול לבוא בכל שני צורות. אז העניין של בשמחת לבב, זה גם הנפש הבהמית זה חלק מהשמחה. אזי מה צריך לעשות הבן אדם כדי לגרום לעצמו את העניין הזה של להביא את השמחה? אזי יעמיק מחשבתו. אדם צריך להעמיק את המחשבה שלו ולצייר בשכלו ובינתו עניין יחודו יתברך האמיתי. הבן אדם צריך להעמיק במחשבה ולצייר בשכלו, בשכל שלו, את העניין של יחודו יתברך האמיתי. הרבי מדייק כאן שצריך להיות ההסבר בעניין של יחודו יתברך האמיתי. זאת אומרת, גם בזה יש יחודו יתברך סתם ויחודו יתברך האמיתי. זה פשוט. הרי כולם יודעים. יש את העניין של אחדות הוי' כפי שלמדו עד הבעל שם טוב, שהבעל שם טוב הרי לימד את העניין של אחדות הוי'. פשוטו, הקב"ה הוא אחד ואין עוד הקב"ה. אין עוד מציאות ברוך הוא, אין עוד שותף עם הקדוש ברוך הוא בבריאה, אין עוד שליטה, הוא השליט היחיד. כל כל הדברים האלה. הבעל שם טוב הרי גילה את העניין של יחוד הוי' האמיתי, שלא רק שאין עוד אלוקות, אלא שאין עוד מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא, שכל העולם וכל המציאות, הכל זה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא. אין שום מציאות חוץ ממנו. זה יחוד הוי' האמיתי. בפרטיות, גם בעניין של אחדות הוי', גם לפי פשוטו ההסברה של הבעל שם טוב בעניין של אחדות הוי', שזה כולל גם את העולם, גם בזה יש דרגות. וכאן, לפי מה שאנחנו נראה בהמשך הפרק, כאן האלטער רבי מדבר על אחדות הוי' האמיתי. זאת אומרת, הוא מדבר באחדות הוי' באופן הכי נעלה בארץ. זאת אומרת, הוא מסביר כאן את העניין של אחדות הוי', איך שזה באופן, באופן הכי גבוה של

21:01 אחדות הוי'. אחדות הוי' האמיתי, גם גם גם לפי הפירוש של הבעל שם טוב שאחדות הוי' פירושו שאין עוד מלבדו. וזה גופא אומר האלטער רבי, שצריך להיות לא סתם בינינו, אלא הדיוק של האלטער רבי זה יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו. יעמיק מחשבתו היא העמקה. זאת אומרת, לא מספיק שאני עוד לומד מאמר ואני יודע את כל החשבון. יש כאלה שיכולים לדעת, למדו שער היחוד והאמונה או כיוצא בזה, מהמאמרים שמסבירים את העניין של אחדות הוי', והם יודעים את החשבון. הם יודעים את ההסברים על כל מה ההוכחה שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום וכל מציאות הקדוש ברוך הוא, הכל דבר אחד. יודעים את כל המשלים וההסברים. המשל של האותיות, כמו שמסבירים, והמשל של השמש, השמש, השמש. מכירים את כל הסוגיה, אבל רק בתור הסבר. זה עדיין לא יפעל אצלו העניין של שמחה, שמחת הנפש. כדי להגיע לשמחה אמיתית, הדיוק של האלטער רבי זה יעמיק מחשבתו, להתאמץ בזה, לעומק הרעיון של דעת והשקפה. וזה גופא אומר עוד יותר, ויצייר בשכלו. יצייר זה כמו ציור. בן אדם מצייר עניין של ציור. זה שאדם שמסתכל על ציור, יצייר בשכלו כמו דבר שנמצא מול העיניים שלך. איזה ציור נפלא! ואתה ואתה ואתה רואה את זה כאילו במוחש. זאת אומרת, העניין של לצייר בשכלו מדגיש האלטער רבי, שכדי שהעניין של אחדות הוי' יפעל פעולה בנפש, פעולה שיביא עד לשמחה, זה על ידי שאדם גם כן יודע לצייר לעצמו את העניין. לצייר זה כמו להגיד העניין של ההמחשה, להמחיש את זה כאילו שהוא רואה את זה מול העיניים. להמחיש. לפעמים בן אדם מתבונן בעניין, אבל זה נשאר אצלו משהו אבסטרקט או משהו

22:41 מופשט, משהו, משהו כזה שלא שייך לעולם שלו. משהו מאוד מופשט, מאוד רוחני. מצייר פירושו שהאדם נהיה, מ־מ־מדמה את זה לעצמו כאילו לדבר חי מול העיניים שלו. דהיינו שיצייר בשכלו. כתוב באחד המאמרים, הרבי הריי"צ כותב, שלמה אנחנו רואים שבמאמרי החסידות שמדברים, מגיעים לאחדות הוי', אז רואים דבר מעניין, שבמאמרים מדברים תמיד, מביאים משל שמדברים את כל העניין של אחדות הוי' עם כל ההסברים והביאורים. כותבים תמיד את הדוגמה כמו עץ. גם אם ראו בנו, מי שלמד את זה יודע. אתה מביא כמו עץ, העץ הגשמי. אז יש את הדבר הזה שמביא את העץ ויש כל הענפים והעץ, הדבר הזה יהיה עץ פרי נמצא כל רגע ורגע. מה זה מוסיף בהבנה, המשל של העץ? אתה רואה, המאמרים הסבירו, הסבירו את העניין של גשמי שהאדם צריך להוריד את השורש, או מה מוסיף הביאור, העניין של של של של עץ פרי, והמשל של העץ זה לא מוסיף שום דבר בהבנה. אז כותב הרבי הריי"צ, זה כדי לצייר את העניין. עכשיו, על ידי זה שמביאים על זה דוגמה מוחשית, דוגמה גשמית של עץ גשמי, ושם אתה מצייר את העניין של אחדות הוי', אז זה פועל אצל אדם יותר המחשה, יותר, יותר קירבה. הוא ממילא יכול לקשר לזה יותר, ואז לכן גם כן זה יכול לפעול עליו כל היום ואיפה שנמצא, שהעניין של האחדות הוי' זה דבר טוב מוחשי, ועד שזה יביא אותו לשמחה אמיתית.