לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ב - חלק 9

00:00 הכוח הוא שמצד אחד הרי אמרנו שיש לפעמים מצבים כאלה, אנשים כאלה, שעליהם אומרים שיש מצווה לשנוא אותם, כשהוא עושה עבירה, זה חבירו בתורה ומצוות, וכל התנאים שאמר. אז הרבי מחדש כאן שאפילו על אלו שכתוב עליהם שמצווה לשנוא אותם, אז יחד עם זה באותו זמן צריך גם לאהוב אותם. איך יכול להיות שני הדברים ביחד? אז הרבי אומר כאן: "ושתיהן הן אמת, שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם". אז שנאה זה לרע שיש בהם. ואהבה זה מצד הטוב שגם הוא גנוז בו. מה זה הטוב הגדול שבהם? "שהוא ניצוץ אלוקות שבתוכם המחיה נפשם האלוקית". זה הניצוץ האלוקי שמחיה את הנפש האלוקית של יהודי. מה שנקרא בלשון אדמו"ר הזקן, זה הניצוץ האלוקי שמחיה את הנפש האלוקית. לניצוץ האלוקי ודאי שחייב להיות אהבה. יהודי, יהודי שאוהב את הקדוש ברוך הוא. נפש העיקר, אומרים ככה, יהודי שהוא חי אצלו, ריכוז העניין העיקרי אצלו, נפשו עיקר וגופו טפל, והשמחה שלו זה שמחת הנפש. איזו שמחת הנפש? כמו שהסביר בפרק ל"א אדמו"ר הזקן. השמחה של הנפש האלוקית שיוצאת מהגלות. אז ודאי כשהוא מסתכל על יהודי אחר, אפילו יהודי שהוא בבחינת חוטא ויהודי שהוא מתנהג ממש לא טוב, ולכן הוא שונא אותו בגלל שהוא חבירו בתורה ומצוות, והוא כבר הוכיח אותו עם כל העניינים. אבל יחד עם זה הרי באותו זמן מדובר כאן על יהודי שהוא אף על פי שחטא ישראל, ויש לו נפש אלוקית. יש ניצוץ, יש לו ניצוץ אלוקי, הרי הוא אוהב אותו, הוא אוהב את הניצוץ האלוקי שבו. אז באותו זמן שיש לו שנאה לרע שבו יכול להיות לו גם כן אהבה לטוב

01:53 שבו. שני הדברים יכולים. סגרנו את זה בשורה הקודמת. עכשיו הרבי מוסיף עוד נקודה. כאן אנחנו אוחזים בשורה "המחיה נפשם האלוקית", באמצע שורה. וגם... יא חבר'ה, מסתכלים? וגם עוד דבר אומר הרבי: "לעורר רחמים בלבו עליה". לא מספיק שהבן אדם יהיה לו שנאה לרע ואהבה לטוב, ויחיה את שני המידות האלה ביחד. הוא שונא אותו בגלל הרע שבו, והוא אוהב אותו בגלל הטוב שבו. אלא יש עכשיו דבר שלישי, מידת הרחמים. יש אהבה ויש, יש, יש גבורה, חסד וגבורה, תפארת. זה שלוש מידות בנפש. והמידה צריך להיות עם שלושת המידות. הוא אוהב את הטוב שבו, הוא שונא את הרע שבו. וחייב יש מידה שלישית, שזה מידת הרחמים. אומר הרבי: "וגם לעורר רחמים בלבו עליה". בן אדם צריך להשתמש עם המידה של הרחמים שיש לו בלב ולעורר רחמים על הנפש. עליה, עליה הולך על הנפש. זה מובן. הנפש האלוקית נמצאת בגלות. לא נרחם עליה? כי היא בבחינת גלות. הנפש האלוקית של החבר שלו. שהוא עשה עבירות, שהוא חוטא, הרי הנפש שלו נמצאת בגלות. אז הרחמנות על הנשמה שנפלה בגלות. "בתוך הרע מס"א הגובר עליה ברשעים". אז הנפש האלוקית של החבר שלו נמצאת בתוך הגלות, בתוך הרע, כי הרי התגבר על הטוב שלו. אז הבן אדם צריך לעורר רחמים על הנשמה שנפלה בגלות. מה היא התועלת מהמידה הזו השלישית? מה? למה? מה? למה? מה נוגע? מה נוגע שצריך להיות חוץ מהאהבה לטוב והשנאה לרע צריך להיות גם כן רחמים? מסביר הרבי: "והרחמנות". כאן הרבי מגיע עם עניין נפלא: "והרחמנות", זה שיהודי מעורר רחמים על הנפש האלוקית, על הרשע של החבר שלו שנמצא בגלות. אז

04:14 הרחמנות מבטלת את השנאה ומעוררת את האהבה. זה שהוא יכול לרחם עליו, אז לרחמנות יש לה כוח נפלא שברגע שאני מרחם על השני אני לא יכול לשנוא את הבן אדם באופן כללי. ברגע שאני מרחם עליו אז איך אני יכול לשנוא? זה רחמנות. אתה יכול לשנוא בן אדם שאתה מרחם עליו? לדוגמה, כתוב ששייגעץ, כתוב ששייגעץ אסור לרחם עליו. יש כזו לשון? ששייגעץ אסור לרחם עליו, אסור לרחם על שייגעץ. אז הרבי מהר"ש אמר, רגע, אני שמעתי את זה מהרבי גם טיפה. הרבי מהר"ש אמר: איזה רחמנות צריך להיות על השייגעץ שהתורה אומרת שאסור לרחם עליו. אז באמת זה רחמנות הכי גדולה. כל גופא יש רחמנות שהתורה אומרת אסור לרחם עליו. מסכן כזה, מסכן שאפילו התורה אומרת... אז הרחמנות עליו היא עוד יותר גדולה. מה זה עוזר לנו? למה הרבי מהר"ש אמר את זה? זה העניין שצריך להיות כשאתה, כשאתה מרחם על בן אדם אתה לא יכול לשנוא אותו. כל זמן שאתה מסתכל על הבן אדם בתור בן אדם רגיל, אז יכול להיות שאתה אוהב אותו בגלל הדברים הטובים שלו, אתה שונא אותו בגלל הדברים הלא טובים שלו, אבל ברגע שאתה מרגיש רחמנות עליו, מסכן, איך הבן אדם הזה נפל כל כך? וכולי וכולי. אז הרחמנות, הטבע של הרחמנות הזה שזה מבטל את השנאה. הוא מסכן. איך אני יכול לשנוא אותו? רחמנות עליו. הוא מסכן, נפל כל כך. אז הרחמנות שאני מתעורר, אז זה מבטל את השנאה, ואדרבה, זה מעורר אהבה יותר גדולה לשני. "כנודע ממה שכתוב ליעקב אשר פדה את אברהם". איפה אנחנו מוצאים דוגמה לזה? בעבודת השם, שהרחמנות יש לזה כוח לבטל את השנאה ולעורר את האהבה.

06:23 אז הוא מביא כאן את הפסוק "ליעקב אשר פדה את אברהם". מה פשוט-- מה פירוש "ליעקב אשר פדה את אברהם"? אז כולם יודעים. קודם כול, "ליעקב אשר פדה את אברהם" זה פסוק כל יום ארבע פעמים, "אל בית יעקב אשר פדה את אברהם". אבל כאן האדמו"ר לא כותב "אל בית יעקב", הוא כותב "ליעקב". אז מה? במדרש, המדרש אומר מה פירוש "ליעקב אשר פדה את אברהם"? מתי יעקב פדה את אברהם? אברהם חי בזמן אחד, יעקב אחר. איפה אנחנו מוצאים שיעקב פדה את אברהם? איפה אנחנו מוצאים כזה דבר? אז כתוב במדרש שאברהם אבינו היה בכבשן האש, וכשהיה בכבשן האש אז כמעט נשרף. ואז אברהם אבינו, המלאכים, אני יודע, ביקשו. מי שהיה שביקש שיהיה בזכות אברהם. הקדוש ברוך הוא אמר לא, לא מספיק. אז ביקש בזכות יצחק שייצא ממנו שעתיד. גם כן לא היה מספיק. שאמר בזכות יעקב שעתיד לצאת. הקדוש ברוך הוא יציל אותו. אבל שאברהם אבינו ניצל מכבשן האש בזכות יעקב אבינו. "ליעקב אשר פדה את אברהם". הקדוש ברוך הוא ראה שעתיד לצאת יעקב ממנו, לכן הוא הציל את אברהם. זה הפירוש הפשוט. עד כמה שאפשר להגיד פשוט איך שהמדרש מסביר את הפסוק הזה. מה אבל מוסיף בחסידות על העניין הזה? האדמו"ר מסביר את זה הלאה בפרק מ"ה בתניא, וגם בכמה מקומות בתורה האדמו"ר מסביר מה הפירוש "ליעקב אשר פדה את אברהם". אברהם זה עניין האהבה, נפש עודו. אז אברהם זה האהבה הטבעית שיש לכל יהודי לקדוש ברוך הוא. האהבה של נפש האלוקית זה נקרא על שם אברהם. לפעמים קורה שהאהבה של היהודי לקדוש ברוך הוא נמצאת בגלות. הוא עושה עוונות, עושה כל מיני טעויות, כל מיני ענייני ביטול עצמי. ועל ידי זה הנפש האלוקית והאהבה הטבעית, האהבה שיש לכל

08:20 יהודי ירושה מאברהם אבינו, שזה נקרא העניין של אברהם, נמצאת במצב של גלות. מצב של שבי. על זה אומרים ליעקב, איך אנחנו יכולים להוציא את האהבה מהגלות? על ידי שיהודי מעורר רחמים רבים על הנשמה. זה האדמו"ר מסביר בפרק מ"ה בליקוטי אמרים, שיש דרך לעורר את האהבה. יש לפעמים מוסבר שכדי לעורר את האהבה על ידי התבוננות, על ידי כל מיני דברים. אחד מהאופנים איך יהודי יכול לעורר את האהבה הטבעית, על ידי רחמנות. על ידי שהוא מתבונן בגודל הגלות של הנשמה. מצד אחד, היא ירדה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. מתבונן עד כמה הנשמה היא חלק אלוקה. יש היא בדרגה, ומצד שני הוא מתבונן שהנשמה נפלה וירדה לדרגה גשמית בעיר שלו. לכן הטעם שלו נפל כל כך נמוך. על ידי שמתעורר אצלו רחמים רבים על הנשמה שלו שנפלה מעולם האמת ומרחם על הנשמה, אז הרחמנות הזאת גורמת שהנשמה של האהבה שהיה אצלו בגלות תצא מההעלם לגילוי. זה "ליעקב אשר פדה את אברהם". הפירוש הוא רק שיהודי מתעורר ברחמנות על הנשמה שלו שנפלה כל כך נמוך. זה עצמו מוציא את האהבה מההעלם לגילוי, וזה הפירוש של "ליעקב אשר פדה את אברהם". זה מוסבר בספר בליקוטי אמרים, שיהודי מעצמו. איך יהודי יכול להוציא את האהבה שלו מהגלות? לכן בתפילה יש כל מיני חלקים בתפילה שאנחנו מעוררים רחמים. "אבינו הרחמן, המרחם, רחם עלינו". כל החלק הזה של אהבה רבה זה מוסבר בספר שזה העניין. זה אחד האופנים איך שיהודי מתעורר באהבה של השם, על ידי שהוא מתבונן על הרחמים רבים. "אבינו הרחמן, המרחם, רחם עלינו". הוא מתבונן עד כמה הרחמנות עליו, רחמנות כל כך גדולה שרק הקדוש ברוך הוא יודע גודל הרחמנות. אז הרחמנות

10:14 הזאת שיהודי מרגיש על הנשמה, זה מעורר בדרך כלל, וזה הטבע של הרחמנות שמעורר האהבה. רואים את זה במוחש. כשאני מרחם על מישהו אז זה הדרך לעורר אותו. אז זה האדמו"ר משתמש עכשיו גם בליקוטי אמרים, מסביר אותו דבר. שעל ידי זה שאני מעורר רחמים על הנשמה, על ידי זה שאני מעורר רחמים רבים על היהודי הזה, החוטא, על הניצוץ האלוקי שיש לו, על הנשמה שנפלה כל כך נמוך בבירא, אז הרחמנות מבטלת את השנאה והבושה שלו. אז הרבי מסביר כאן בביאורים, וככה יוצא שיש כאן שלוש, לכאורה שלוש, שלוש עניינים. יש דבר אחד, זה לשנוא את הרע. שאני רואה בן אדם שעושה רע, והבן אדם הזה הוא חבירו בתורה ומצוות, ואני עשיתי את התוכחה ואף על פי כן לא הצלחתי. אז יש עניין שאומרים שנאתי. ויחד עם זה מגיע האדמו"ר בשלב שני ואומר שבאותו זמן, דבר אחד, צריך גם לאהוב אותו. למה? כי אני שונא את הרע שבו, זה לא שנאה. זה לא, זה לא, זה לא היפך מזה. לא, זה לא. אלא שני דברים שונים. אני שונא את הרע שבו, אוהב את הטוב שלו. אחרי זה יש עניין שלישי, אומר האדמו"ר. שחוץ מהעניין של האהבה והשנאה, שלכאורה באותו שלב אז האהבה והשנאה היא שווה. אני אוהב את הטוב שבו, שונא את הרע שבו. מצד זה אין יותר אהבה משנאה, יותר שנאה מאהבה. האהבה זה לחלק הנשמה שבו והשנאה זה לחלק הרע שבו. אז מצד הזה זה אותו דבר. אחרי זה אומר האדמו"ר בשלב שלישי, זה לעורר רחמים על הבן אדם. ברגע שאני מעורר רחמים, מה קורה? מפסיק להיות שנאה לבן אדם ונהיה אהבה. אבל למה נהיה

12:20 אהבה? חס ושלום, לא לרע, לא לרע שבו. כאן האהבה שנהיה יהיה רחמנו זה לכללותו. יש הבן אדם בתור כלל, לא בתור טוב, לא בתור רע. אהבה לכללותו. אני מתחיל לאהוב את הבן אדם. למה? כי אני מרחם עליו. למה הוא מסכן כל כך, שנפל כל כך. ממילא מתעוררת לי אהבה לכללותו, וזה מתבטא שאפילו בן אדם שהתורה אומרת שצריך לשנוא אותו, אז אני רק שונא עניין פרטי בו. אבל באופן כללי אני אוהב אותו, באופן כללי אני אוהב אותו, וזה מתבטא בזה שאני אעשה לו. אם אני יכול לעזור לו, אני אעזור לו. זה לא אומר שבגלל שאני שונא אותו אז גמרנו. הוא כבר לא חבר שלי. אני כבר לא הולך לעזור לו לשום דבר. הרבי אומר שזה היסוד להלכה באיך, בהלכה שיש בגמרא בבבא מציעא, בשולחן ערוך, ההלכה פריקה וטעינה, שהגמרא אומרת, ההלכה היא, משם המקור של מצווה בשונא. שאם אני רואה חמור שונאך, אם אתה רואה את החבר שלך שאתה שונא אותו בגלל שהוא מתנהג לא טוב בתורה ומצוות וכו' וכו', הבן אדם הזה שאתה שונא אותו, ואם אתה רואה שהבן אדם הזה צריך לעזור לו כשנפלה לו החבילה וכל הדברים האלה, אז כתוב שהתורה אומרת: עזוב תעזוב עמו. צריכים לעזור דווקא לשונא לפני שאתה עוזר לבן אדם שאתה אוהב אותו. למה? למה התורה אומרת שהמצווה לפרוק ולטעון זה דווקא לשונאך? זה מצד הנקודה הזאת, כי בגלל שאני מרחם עליו אז ממילא הרחמים מעוררים אהבה לבן אדם, וזה מתבטא שלמרות שיש פרט ממנו שאני צריך לשנוא, אבל לכללותו, בתור אדם, אני אוהב אותו, ולכן ברגע שאני רואה שיש לו משהו

14:03 לא בסדר בעניינים אחרים, נפל לו ארנק או יש לו איזה בעיה, בפירוש אני אעזור לו. זה כמובן שצריכים להיות בדרגה בשביל אהבת השם, אבל זה האלטער רבי מלמד אותנו, איך בן אדם יכול להגיע לרגש של אהבה ליהודי, אפילו יהודי כזה שהוא בשפל המצב, על ידי שהוא מעורר רחמים עליו. עכשיו האלטער רבי כאן מוסיף בסוגריים עד כאן. לכאורה האלטער רבי גמר להסביר, ואנחנו רואים כאן שהאלטער רבי מנסה להסביר איך שבכל המצבים חייב להיות אהבה לכל יהודי, בכל מיני מצבים שיהיה. אפילו יהודי שצריכים לשנוא אותו, אז גם צריכים לאהוב אותו. ולא רק זה, אלא למתן את השנאה על ידי שמעורר רחמים. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר כאן, יש סוגריים. הרבי מוסיף כאן סוגריים ואומר: "ולא אמר דוד המלך עליו השלום תכלית שנאה שנאתים וגו'". כאן יש לכאורה קושיה. פסוק בתהילים שהגמרא פירשה שיש אנשים כאלה שעליהם דוד המלך אומר: תכלית שנאה שנאתים. כאן לא כתוב אני שונא את הרע שבו. הלשון תכלית שנאה שנאתים משמע שכל כולו מלא שנאה. לא נשאר שום מקום של אהבה כאן. זה הרי לא מתאים עם כל הנקודה שהאלטער רבי אומר כאן, שגם חוטאים וכו' וכו', תמיד צריך להיות אהבה. האהבה צריכה לתת ארך לו וצריכים למתן את השנאה ולחפש את האהבה. כאן כתוב בפירוש: תכלית שנאה שנאתים. שנאה בשלימות. איך זה מתאים עם כל מה שאמרנו קודם? מתרץ האלטער רבי שכל העניין הזה נאמר אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלוקי ישראל. דוד המלך מדבר על סוג מיוחד של יהודים, שעל זה האלטער רבי עדיין לא דיבר עד עכשיו. זה סוג מיוחד של אנשים שהם נקראים

15:58 מינים ואפיקורסים. זה לא סתם רשעים שעושים עבירות, אלא מדובר כאן על אנשים כאלה שהם מינים ואפיקורסים שאין להם חלק באלוקי ישראל, כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת. מה פירוש? כאן צריכים להבין מה משנה איזה סוג עבירה. כמו שאם אתה אומר שכל יהודי יש לו ניצוץ אלוקי, אז מה זה משנה איזה יהודי? כל יהודי הוא טוב. אז שוכחים לאו כולם. מה משנה איזה עבירה? זו עבירה של אפיקורסות או עבירה של רשלנות הכלי? ולאידך גיסא, למה הרבי מביא כאן את העניין של למה הרבי צריך להדגיש כאן ש"ולא אמר דוד המלך"? מה שכל, סוף תכלית השנאה. למה הרבי צריך להדגיש שדוד המלך אמר את זה? גם כן הרבי שואל למה הרבי אומר כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת? הרבי לא כותב מראי מקומות אם זה לא נוגע לעניין. זה כבר מרמז גם בגלל שזה נוגע להבנת העניין כאן. מה הרבי רוצה לספר לנו? מה בדיוק כאן הביאור? אז כאן הרבי אומר ביאור נפלא, שגם בזה אנחנו נראה את גודל אהבת ישראל של הרבי אפילו לאנשים כל כך גרועים שהם מינים ואפיקורסים. אז הרבי אומר ככה: העניין של מינים ואפיקורסים, הרבי עצמו מסביר שאין להם חלק באלוקי ישראל. מינים ואפיקורסים הם יהודים כאלה שלא רק שהם עושים עבירות. זאת אומרת שהחלק האלוקי לא מאיר אצלם בגלוי, יש להם רוח שטות ולכן הם עושים עבירות. אלא מינים ואפיקורסים פירושו אנשים כאלה שהנפש האלוקית נהיית אצלם בתכלית ההעלם הגמור. עד כדי כך שהם נכרתו, החסד אצלם נשאר שם. זה הפשט מינים ואפיקורסים, שאין להם חלק באלוקי ישראל. זאת אומרת שהחלק האלוקי אצלם זה כאילו שזה לגמרי נפרד מהם, כאילו שזה לא נמצא אצלם בכלל מידי.

18:02 שעליהם, עליהם דווקא שייך להגיד תכלית השנאה. בן אדם שהוא מין ואפיקורס, פירושו שהוא יודע את ריבונו, הוא יודע את האמת והוא מכוון למרוד בו. זאת אומרת, לא רק בגלל שהוא בעל תאוות, וממילא בגלל התאווה שלו אז מתגברת אצלו התאווה ולכן הוא נהיה אפיקורס. אלא בן אדם של תכלית. הוא יודע את האמת והוא יודע הכל, והוא לא מחפש איזה מין תאווה, אלא בשיטה הוא מכוון דווקא ללכת נגד הקדוש ברוך הוא. וגם זה לא מספיק עדיין. כדאיתא בריש פרק ט"ז דשבת. מה כתוב בריש פרק ט"ז דשבת? אז אם מעיינים בפנים בגמרא שם, אומרת שהפשט תכלית השנאה, אומרת הגמרא, שזה הולך על אנשים כאלה שהם גורמים שיהודים אחרים ישנאו את הקדוש ברוך הוא. אז זה לא רק בן אדם שהוא בחיים הפרטיים שלו הוא אפיקורס. לא מאמין בקדוש ברוך הוא. הוא טוען שלא מאמין בקדוש ברוך הוא. הוא אומר, הוא אפיקורס, וכיצד? אלא יהודי כזה שבשיטה, והוא מלמד את זה לאחרים. הוא מנסה לעשות כל מה שיכול לגרום שיהודים אחרים יהפכו לאפיקורס. אז במצב כזה, יהודי כזה שהוא ניתק כל כך, אז גם החלק האלוקי שלו בכלל לא נמצא בו באותו זמן. מובא במקום אחד שאפילו היהודים האלה, שעליהם כתוב שהם, שהם, שהם, שהם יכולים להגיע למצב אפילו של שמד, שהם, שהם ממש שמד, כמו שמובא, מגיע ל... פה אני לא רוצה להיכנס לסוגיה הזו. אז זה אומר שריש פרק ט"ז דשבת, שהוא מסביר, מדייק שהם אנשים כאלה שהם גורמים גם ליהודים אחרים שישנאו את הקדוש ברוך הוא. אז דוד המלך אומר תכלית השנאה. ובזה גופא הרבי מדייק: "ויאמר דוד המלך". מי יכול להגיד

19:59 את זה? דוד המלך. למה דוד המלך? אז שתי סיבות. דבר ראשון, כי דוד המלך היה צדיק גמור, וממילא היה שייך אצלו העניין של תכלית השנאה, כי אצלו הייתה אהבת השם בתכלית השלמות, וממילא גם היה שייך אצלו גם כן העניין של תכלית השנאה לאלו שהם משניאים את הקב"ה. זה על פי מה שהרבי ביאר גם לפני זה בפרק י'. ובעיקר הרבי אומר, דוד המלך היה דיין. כך כתוב בגמרא בבא בתרא. דוד המלך היה, היה, היה שופט, היה ראש הסנהדרין, או אפילו מראש... הוא היה פוסק, כמו שהגמרא אומרת שם. וממילא, דיין אין לו אלא מה שעיניו רואות, דיין צריך לפסוק על פי מה שהוא רואה בעיניים שלו, וממילא מכיוון שבעיניים שלו הוא רואה שהוא במצב של מינים ואפיקורסים שגורמים להשניא את הקב"ה בעיני הבריות, אז הוא צריך לשנוא אותו. אבל בן אדם שהוא לא בחינת דוד המלך, אז גם על מינים ואפיקורסים גם כן לא יכולים להגיד תכלית השנאה. בפרט הרבי מוסיף עוד נקודה, שידוע שהרבי הריי"צ אמר שהיום אין בכלל מינים ואפיקורסים כאלה שהיו בזמן הש"ס או אפילו בזמנים ההם, הזמנים הקודמים, שהיום כל המינים ואפיקורסים שיש הם סתם עמי ארצות. פעם מי זה היה מין ואפיקורס? בן אדם שהיה גוי, למד והיה בקי בש"ס. היה תלמיד חכם גדול, ואף על פי כן בשיטה נהיה אפיקורס. זה אפיקורסים אמיתיים. כן, שזה היה כמו ירבעם בן נבט, שהגמרא אומרת עליו שכל... כי איש בסוד הוא היה תלמיד חכם והיה בתכלית הגאונות ודווקא הלך נגד הקב"ה. אבל בן אדם כמו היום, סתם... הרבי סיפר פעם סיפור, שהרבי הריי"צ היה במאסר. אז היה

21:55 שמה נחמנסון ולולב. היהודים שעשו את כל הצרות, היה... שהם עשו לרבי את כל הצרות. ובמשפט המאסר הרבי הריי"צ שם התחיל לספר סיפור במאסר, והתחיל את הסיפור: פעם הגיע אפיקורס לצדיק. ככה התחיל הסיפור. אז נחמנסון, אחד מהם, אז אומר לו: מסתמא אפיקורס כמוני. אז הרבי אומר לו: לא, לא כמוך. מלאכול סנדוויצ'ים, זה סנדוויץ', זה פרסול. איך אומרים, סנדוויץ' של פרסול, מלאכול סנדוויצ'ים עדיין לא נהיים אפיקורס. כל הסיפור הזה, זה כן אפיקורס. ההוא ידע ללמוד, אתה סתם עם הארץ, שום דבר. אפילו בעת המאסר דיבר בלי להתפעל. הוא דיבר ישר בפרצוף: מלאכול סנדוויצ'ים עדיין לא נהיים אפיקורס. אפיקורס, ההוא ידע ללמוד, אתה סתם עם הארץ ולא יודע שום דבר. אז זה לא בגדר אפיקורס בכלל. כן, אז ממילא זה כותב במכתב, שהיום בכלל כל המושג הזה של מינים ואפיקורסים לא קיים. זה פשוט מישהו עם הארץ או... סתם טיפשים, אבל מין אפיקורס אמיתי שעל זה הגמרא אומרת, לא קיים היום. לכן הרבי מספר שהרבי הריי"צ היה מקרב את כל הסוגים של היהודים. כמובן שזה היה מתבסס גם על עצמו, אבל הוא סיפר סיפור שהרבי הריי"צ היה בווינה. כן, אז היה שמה באוסטריה, בווינה, בווינה אז היה שמה. אז היה שמה כל מיני יהודים שהיו בגדר אפיקורסים, ויכלו לקרב, לקרב אותם גם כן. אז הגיעו שמה יהודים דתיים קנאים, שהם באו לרבי, והם התלוננו איך הוא מקרב את פלוני ופלוני, יהודים מסוימים. הרי הם בגדר מינים ואפיקורסים. שעליהם אומרים... משהו כזה. אז הרבי הריי"צ ענה להם שההלכות של רבו, ההלכות של מינים

24:01 ואפיקורסים, מי נכלל בגדר מין ואפיקורס, ועל מי אומרים מורידין ולא מעלין? זה נמצא בחושן משפט, בחושן משפט גופא. בסוף, בסוף החושן משפט. לפני זה יש כל אורח חיים וכל יורה דעה וכל אבן העזר. אחרי זה בחושן משפט גופא יש כך וכך סימנים עד שמגיעים לסוף. שם מדובר על המינים האלה. אז הצמח צדק היה אומר להם: טוב, קודם כול תבדקו את עצמכם אם אתם מקיימים את כל הארבעה חלקי שולחן ערוך, מאורח חיים עד חושן משפט. אם יש, שמה תחליטו אם זה על פי ההלכה, אם מתאים לשנוא אותו או לא לשנוא אותו. זה משהו. זה היה הצמח צדק, אבל... אה? האו איז דעט אן אנסר? פור וואט? דה קווסטשן. זה לא היה תשובה על פי הסדר, אלא זה היה תשובה על האנשים ששאלו. הצמח צדק, הרבי, הכיר את האנשים האלה והוא ידע שהם לא שואלים על פי דרך. הם היו אנשים קנאים. הם אנשים כאלה שהם אנשים רעים בטבע, אלא רק משתמשים בזה על פי ההלכה. שלא פשוט של יהודים שכתוב יראי שמיים בתכלית ונוגע להם כל ההלכה של חינוך עד שמה, וגם זה נוגע להם. זה אנשים שיש להם רשות. אלא מה, כשיש קנאי שרוצה... אני מכיר אותם. אני יכול להגיד לך, צדיק, לאנשים שהם בטבע יש להם טבע של אכזריות, אז יש להם גם חטא בחינוך שיש מקום שנותן, נותן, אז הם מהדרים בזה. זה מה שהצמח צדק רוצה להגיד להם. אל תבלבל בראש שנוגע לך חינוך, אלא מה, אתה יש לך מידת האכזריות? הרבי מסביר את זה באריכות בשיחה על זמרי ופינחס. יש שיחה בחלק ח' על טבע הקנאות. מאיפה זה בא באותו הזמן והגיע לפינחס? והיהודים טענו שפינחס

25:53 הוא קנאי מצד האכזריות. פינחס הלך להרוג את זמרי. זה הקנאות של פינחס. זה לא קנאות לקדושה. זה קנאות של, של מידת רוע, אלא מה, הוא משתמש עם זה בשביל דברים של עבודת השם. אבל בעצם זה מידת רוע. לכן הם אמרו בן פוטי, בן פוטי זה, זה שהם אמרו שזה מגיע מה, מה, מיתרו, מאבי אמו. הוא קיבל את זה, זה מידת רוע שיש לפינחס. הוא ירש את זה מהחלק הרע שלו. אז זה הייתי אומר, פינחס זה לא בן אדם נקי. למה? שהקנאות שלו היה קנאות מצד הרע של יתרו. אבל בן אדם, קודם בן אדם רגיל, אז צריך מאוד להיזהר בעניינים האלה של קנאות. שזה יהיה ממש... הפירוש האמיתי זה, כמו שאמרנו קודם, שהיום אין אפיקורסים אמיתיים כמו פעם. הם תינוקות שנשבו. זה, זה, זה סתם נאיביות. זה לא על זה התכוונו כשאמרו שצריכים לשנוא אותם. התכוונו לסוג אחר של מינים ואפיקורסים. אפרופו, אני, כדי לא לסיים עם דברים לא טובים, אז יש כאן רק ביאור אחד מהרבי, ביאור יפה. עם זה אני אסיים. יש כאן מהרבי ביאור: למה כתוב כאן, אה, לפני זה? למה הרבי אומר שצריכים לאהוב את היהודים מצד הטוב הגנוז, שהוא ניצוץ של קדושה בתוכם, המחיה נפשם האלוקית, וכשהוא מדבר על הרחמנות אומר שצריך לעורר רחמים בלבו עליה? שעליה לא הולך על הניצוץ, כי ניצוץ זה לא שייך, אלא עליה הולך על הנפש. אז למה כשמדבר על אהבה הוא אומר לאהוב את הניצוץ? כשהוא מדבר על הרחמים, אז הרחמים זה על הנפש, לא על הניצוץ. כאילו זה גם מה בדיוק הלוז. מה החילוק? אז הרבי אומר

27:37 הסבר מאוד מעניין: כשמדברים על, על, על, על, על, על אהבה, אז כל מה שזה יותר, יותר אלוקות, אז יותר שייך לאהבה. אז האמת זה על הנפש האלוקית, ויותר מזה על הניצוץ. הניצוץ זה ממש חלק אלוקה. אז שם האהבה יותר. מה שזה יותר מעלה, יותר רוחני, יותר, יותר יהודי, יותר גדולה, אז יותר שייך לזה אהבה. לעומת זה כשמדברים אבל לרחם על המצוקות, לרחם, מי שנמצא יותר בגלות? מי שיותר סובל? מי נמצא יותר בגלות? הניצוץ לא כל כך בגלות. הרי הניצוץ הוא נשאר תמיד, כתוב שמה, משומר מכל צר, שהיחידה אף פעם לא הולכת לגלות. נשאר תמיד עמוק בנפש גם בשעה... מה שאין כן הנפש, הוא הרי מרגיש את הגלות, את צער הגלות, הוא הרי יותר סובל. אז לכן הרחמנות זה דווקא על הנפש ולא על הניצוץ. ממילא רואים איזה מדויק כאן האותיות בתניא: כשמגיע לאהבה הוא אומר על הניצוץ, מגיע לרחמנות הוא אומר רחמנות הנפש. אז על כל פנים, עד כאן לפרק ל"ב, והנקודה של פרק ל"ב זה ברור איך צריך להיות אהבת ישראל, ואהבת ישראל קום איל פו, בתכלית השלימות, עם כל התוקף, כמו שהרבי מלמד אותנו בכל הפרטים. וכמובן שהפרק הזה כל אחד ואחד צריך לדעת את הפרק בעל פה. זה ידוע שהרבי דיבר על זה כמה פעמים, שהפרק הזה צריך להיות חקוק אצל כל אחד במחשבה ובנפש ובראש ובלב, כי זה היסוד היסודי של כל השליחות חב"ד. הלב של כל התניא, אהבת ישראל ואהבת ישראל קום איל פו במלוא גודלו וערכו. כי אהבת ישראל אמיתית יכולים לקיים רק אם אנחנו חיים אקורדינג לנקודה הזאת שהרבי מלמד אותנו בפרק

29:23 ל"ב.