לקוטי אמרים תניא - פרק ל' - חלק 2

00:01 חבר'ה, אנחנו נמצאים באמצע הפרק ל', דף ל"ח עמוד ב', למעלה בשורה שמינית בערך. שורה: "משכן המוח". באמצע השורה. עוד פעם בקיצור הנקודה. אנחנו עושים כל כך הרבה הפסק בין פעם אחת לשנייה שיכולים לאבד את הנקודה. בפרט פרק ל' זה פרק לא כל כך יסודי בעבודת השם. אז הרבי מביא כאן את החשבון איך הבן אדם נהיה שפל רוח בפני כל אדם, אפילו לפני קל שבקלים. זאת אומרת, אם אתה בן אדם שהוא בעצם במדרגה של בינוני, אף על פי כן הוא יכול להיות שפל רוח בפני כל אדם, אפילו לפני קל שבקלים. איך יכול להיות כזה דבר? ושזה יהיה באמת לעניין כזה. אז אדמו"ר הזקן עושה חשבון. החשבון של אדמו"ר הזקן מיוסד על מאמר חז"ל: "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". וכדי שבן אדם יוכל לדון את השני הוא צריך להעריך את עצמו. צריך לעשות חשבון איך הוא ביחס לשני מצד המקום, המדרגה של השני בעבודת השם. אז מדובר על קל שבקלים שהוא נמצא במקום כזה שהוא בשוק ויושב קרנות. זאת אומרת, הוא נמצא במצב כזה, סירקומסטנסיאס, באזור, בסביבה כזאת, שהסביבה היא במצב ששם אותו בניסיונות. וגם מצד הנפש הבהמית שלו יש לו יצר הרע גדול ביותר ששורף כמו אש. להיפך מזה הוא הבינוני, אין לו את הבעיה הזאת גם כי הוא לא נמצא בשוק מצד העבודה שלו, ואפילו אם הוא כן נמצא בשוק אבל בטבע אין לו טבע של שריפה. אין לו יצר הרע כל כך שבוער כאש להבה. וממילא זה החשבון הראשון. אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, כי אצלו הרבה יותר קשה להגיע למצב שהוא נמצא בעבודת השם מאשר הבן אדם ירא שמיים ממך. מצד

02:16 שני אומר אדמו"ר הזקן שבאמת האמת היא שאפילו בן אדם שהוא נמצא במצב כזה, שהוא נמצא בשוק והוא יושב קרנות, הוא נמצא במקום של סכנה רוחנית וגם יש לו יצר הרע שבוער כאש להבה, גם כן אין לו תירוצים. זה לא הפירוש שבגלל שיש לו יצר הרע גדול וגם נמצא במצב, במקום שיש יצר הרע גדול, במקום קשה, אז בגלל זה השולחן ערוך בשבילו יותר מקל. אין בשבילו קולא, אין לאף אחד שום הטבה. למה, אומר אדמו"ר הזקן? כי הפחד אלוקים צריך להיות אצל יהודי כל כך גדול. הפחד מפני הקדוש ברוך הוא, יראת שמיים צריכה להיות כל כך חזקה שמצד היראת שמיים שבו ומצד הפחד אלוקים הוא יכול להתגבר על תאוות לבו וגם להסתכל, להתאפק, לא להסתכל איפה שלא צריך. הסברנו באריכות בשיעור הקודם את דיוק הלשון כאן בתניא, שהרבי משתמש בשתי לשונות, פחד אלוקים ופחד הוי'. יש פחד מצד שם אלוקים ויש פחד מצד שם הוי', שזה קשור בשני עניינים. יש את הראייה של העיניים, שהוא מסתכל איפה שלא צריך. כדי שבן אדם יוכל להתאפק ולשלוט על העיניים שלו, לא להסתכל במקומות שאסור להסתכל, זה על ידי פחד אלוקים. מספיק פחד מצד אפילו, אפילו מעין שם אלוקים, שזו דרגה יותר נמוכה בלי כוונה. וכדי להגיע למצב כזה שגם הלב, אפילו אם הוא נכשל רחמנא ליצלן והוא רואה, ואף על פי כן הוא יוכל לשלוט על הלב שלו שלא יביא, יביא לו ל־, שלא יביא לו להסתערות הלב, אז זה לא מספיק פחד אלוקים, צריכים פחד הוי'. לכן אדמו"ר הזקן משנה את הלשון כשהוא מדבר בנוגע לעיניים. הוא אומר פחד אלוקים. כשמדבר בנוגע ללב, הוא אומר

04:09 פחד הוי'. אבל אדמו"ר הזקן, אם הבן אדם יכול לעשות את זה ככה, אפילו קל שבקלים יכול לעשות את זה. למה? כי מכיוון שהמוח שליט על הלב, זה אחד היסודות של התניא. המוח שליט על הלב, אז מצד מוח שליט על הלב, אז אפילו קל שבקלים, ברגע שהוא יחשוב מחשבות של יראת שמיים, של אלוקים לנגדו והוי' לנגד עיניו, אז זה צריך לתת לבן אדם כוח שהוא יוכל להתגבר על היצר הרע שלו ולשמור על העיניים ולשמור על הלב שלו. אפילו קל שבקלים. אלא מה צריכים בשביל זה? אז זה לא קל. וזה אדמו"ר הזקן ממשיך הלאה. והנה כאן אנחנו אוחזים. "והנה באמת שהיא מלחמה גדולה ועצומה לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד הוי'". אדמו"ר הזקן לא אומר שזה דבר קל. אדמו"ר הזקן בפירוש אומר, הוא מכיר את הבן אדם ואומר: נכון, כדי שבן אדם יוכל לעשות את הפעולה הזאת, שהמוח ישלוט על הלב ויוכל להתגבר על היצר הרע, זה דבר מאוד קשה. זו מלחמה גדולה ועצומה. גדולה זה בכמות ועצומה זה באיכות. זאת אומרת, יש בזה, יש בזה שני פרטים. הן בכמות צריכים בשביל זה הרבה, הרבה עבודה והרבה זמן, הרבה עניין של כמות למלחמה, והן באיכות זה גם כן, זה גם כן מלחמה קשה שאדם צריך להשקיע כוחות הרבה יותר פנימיים בשביל זה, כדי שבן אדם יוכל להתגבר על היצר הרע שלו. אז זה בכלל גדולה ועצומה, לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד הוי', וכמו ניסיון ממש. זה כל כך קשה. המלחמה עם היצר הרע, אומר אדמו"ר הזקן, זה כמו הקושי של ניסיון. שאנחנו יודעים שניסיון זה דבר לא קל. ניסיון, כדי שאדם יעמוד בניסיון הרי

06:07 ידוע, בחסידות מוסבר שיש כמה וכמה עניינים בעבודת השם, שבכלל זה מחולק לשלוש דרגות. יש עבודה של סור מרע, ויש עבודה של עשה טוב, ויש עבודה של ניסיונות. ובכלל זה מחולק לשתי קבוצות: עבודת הבירורים ועבודת הניסיון. עבודת הבירורים זה גם כן לא עבודה קלה, וזה הבירורים. זה שאדם צריך לקחת דברים גשמיים ולהתלבש בהם ולהשתמש איתם לשם שמיים, לקרב מה שמותר לקרב, לרחק מה שצריכים לרחק. יש בזה עבודה שלמה. הבירורים, שבכלל הבירורים זה עניין של סור מרע ועשה טוב. מה שצריכים לקרב וצריכים לרחק, הבירורים. זה גם כן עבודה קשה. אף על פי כן זה לא מגיע לקושי האדיר שצריך להיות בעבודת הניסיון. בעבודת הבירורים צריכים עבודה הרבה יותר קלה. כמו שמוסבר בחסידות, מה ההבדל בין עבודת הבירור לניסיון? ולמה אנחנו אומרים שעבודת הניסיון זה הרבה יותר קשה מעבודת הבירורים? מוסבר בחסידות כך, שבעבודת הבירורים אז יש כאן חלקים, יש כאן חלק בדבר. יש כאן ניצוץ של קדושה שנמצא בגלות. זאת אומרת, אין כאן כל כך הרבה העלם והסתר. נכון שסוף כל סוף זה דבר גשמי, אבל סוף כל סוף יש בזה חלקים טובים ויש בזה חלקים לא טובים. יש את החלק הטוב שבזה ויש את החלק. התועלת של בן אדם אוכל מאכל, יש את העניין של לשם שמיים. זה החלק שנותן לו כוחות לעבוד את השם. אז העבודה צריכה להיות לברר ולהפריד את הטוב מהרע. אבל סוף כל סוף יש כאן חלק טוב שאפשר לעבוד עם זה. מה שאין כן בעבודת הניסיון. מה שזה נראה כלפי חוץ, דבר שזה לגמרי רע סתם, שאין כאן שום חלק טוב. כל העניין של ניסיון זה, כל עניינו זה

08:07 רק להפריע לבן אדם. המשל שמובא זה באברהם אבינו כשהוא הלך לעקידה והיה נהר. הנהר נעמד כדי להפריד. זאת אומרת שניסיון זה לא כמו בירור, שיש כאן ניצוץ של קדושה וצריכים רק לחפש את החלק הטוב ולהוציא את הרע. ניסיון פירושו שנהיה כאן דבר שכל עניינו וכל המטרה של הדבר הזה זה רק למנוע, רק להעלים ולהסתיר, ולכן זה נראה הרבה יותר קשה. ה-ה-הדבר שזה מגיע לבן אדם זה הרבה יותר קשה. זה נראה כאילו דבר שאי אפשר, שאי אפשר לעמוד בזה. וגם, ועוד נקודה, כתוב בחסידות שבעבודה של הבירורים העבודה של הבן אדם זה עם החפץ, עם הדבר, לחפש את החלק הטוב שבו ולהרחיק את החלק הרע שבו. מה שאין כן בעבודת הניסיונות, העבודה זה לא עם הדבר. העבודה צריכה להיות הבן אדם עם עצמו. זה לא שאני עובד כאן עם דבר מסוים, לא הדבר. כל עניינו זה לבד. אין כאן מה לתקן, להעלות. כל העבודה זה הבן אדם עם עצמו, לעמוד בתוקף ולא להתפעל. לעשות את עצמו כאילו שלא קיים כאן שום דבר ושום דבר לא יפריע לי ואני אמשיך הלאה. יהיו שם עמלקים, אני הולך הלאה כאילו שאין כאן שום דבר. עכשיו בשביל זה צריכים לגלות כוחות הרבה יותר עמוקים. זה הגדרה של ניסיון. זה עניין המובא באריכות במאמרים, בפרט מאמרים של י"ב תמוז. יש כמה וכמה מאמרים של י"ב תמוז, י"ב תמוז הראשון דף י"א, ואחר כך יש כמה וכמה מאמרים במלוקט. יש מאמר ארוך, ד"ה נתת ליראיך. שם הרבי מסביר את זה גם כן, את כל ההבדל בין ניסיון לבירורים. ובמילא זה אומר כאן הלשון, האדמו"ר, כמו ניסיון ממש. שהעבודה כאן שדורשים מהבן אדם, העבודה

09:54 של מלחמת היצר. הנקודה שהרב מדגיש כאן. איזה נקודה? הנקודה של המלחמה שבזה, שהיצר הרע בא כאש להבה. מצד אחד שמים את הבן אדם בתוך השוק. הקב"ה עשה שהפרנסה שלו תהיה בשוק, ומצב שיצטרך ללכת ברחוב במקומות כאלה, מקומות של ניסיון, ונתן לו יצר הרע כאש להבה. ודורשים מהבן אדם שהיראת שמים שלו תהיה יותר חזקה. אז אומר, אתה רואה את זה כמו ניסיון ממש. זאת אומרת, היגיעה והקושי, ההתאמצות שאני צריך לעשות כאן זה כמו ניסיון אמיתי. זה הפירוש של התניא שאומרת הלשון כמו ניסיון ממש. יש כאן דבר מעניין, שיש כאן סיפור גם כן שהיה עם הרבי בקשר למילים האלה שהרב אומר כאן. אז כשמסתכלים במפרשים של התניא כאן, המפרשים הידועים כמו ר' גרונם והתלמידים שלו, יש, יש במפרשי התניא. יש את הפירוש הידוע של ר' גרונם. ר' גרונם היה משפיע בליובאוויטש והוא כתב ביאור על תניא, וזה אחד מהביאורים המקובלים אצל חסידים. אין הרבה ביאורים על תניא מהדורות הקודמים. הרבי היה מתלונן על זה שהחסידים הראשונים לא כתבו ביאורים על תניא, ולכן סבלנו. סובלים עד היום מחוסר הבנה בהרבה חלקים בתניא, כי החסידים הראשונים היו לומדים את התניא אבל לא כתבו את הביאורים שלהם. אבל ר' גרונם היה מהראשונים שכתב ביאורים, וגם התלמידים של ר' גרונם אז כתבו, ומזה יש כמה ביאורי תניא. יש ביאור תניא מר' שאול ברוק, יש. הוא היה תלמיד של ר' גרונם, ויש ביאור תניא מר' אברהם פלוטקין, שהוא גם היה תלמיד של ר' גרונם. אז כתוב בביאור התניא שמביאים כאן על המילים האלה כמו ניסיון ממש, מובא ביאור אחר מאוד מעניין. הם כותבים שמה הפשט, שמה הפשט של מלחמת היצר כמו ניסיון ממש? כתוב בספרים של הבעל שם טוב.

12:02 ספרים של, של, של הבעל שם טוב. ספרים האלה. מה הגדר של ניסיון? שואלים את השאלה: מה פשט ניסיון אצל צדיק? כתוב שהקב"ה עשה ניסיונות לאברהם אבינו. לכאורה צדיק, צדיק אין לו יצר הרע. לא שייך. מה שייך ניסיונות? ניסיונות שייך להגיד למישהו שיש לו מלחמה, קשה לו. הבן אדם שאין לו שום תאוות יצר הרע, רוצה לעשות רק רצון אלקים. מה הגדר של ניסיונות? הקב"ה שם אותו בניסיונות. הרי, הרי, הרי, הרי, הרי אם זה רצון אלקים אז הוא ירצה לעשות מה שהשם רוצה. אז זה לא גדר של ניסיונות. הקב"ה עשה ניסיונות ליוסף, נגיד. זה הסיפור שמובא, סיפור קלאסי שמובא בתור דוגמה. יוסף הצדיק היה במצרים והייתה שמה אשת פוטיפר והיה לו ניסיון. איך זה? איך זה? איך זה יכול להיות שאצל יוסף הצדיק יהיה ניסיון? הרי היה צדיק. ודאי שהוא היה מופרך אצלו לעשות עבירות. אז מה שייך להגיד שהיה לו ניסיון? מובא בספרי החסידים הראשונים של הבעל שם טוב שניסיון אצל צדיקים פירושו שלוקחים מהבן אדם את כל המדרגות שלו. הקב"ה מוציא מהצדיק את כל הדרגות באותו זמן, באותה שעה, כאילו שפתאום הוא עוזב. מוציא לו את כל המדרגות של קדושה שלו ומוסיף לו תאווה על תאוותו. זה הלשון שמובא בספרי חסידים. זאת אומרת, מצד אחד מוציאים ממנו את כל המדרגות, מצד שני מוסיפים לו תאווה על תאוותו, ובמילא אז זה ניסיון. פתאום נהיה לו, נהיה לו תאווה ופתאום גם כן אין לו מספיק. אין לו איפה להחזיק, אין לו מדרגות של קדושה איפה להחזיק את עצמו, וזה הפירוש ניסיון אצל צדיקים. אז אפשר כבר להבין שזה ניסיון גדול ביותר. פתאום אין לו מדרגות של קדושה ויש

13:58 לו תאווה. זה אצל צדיק. זה הגדר של ניסיון. אז ממילא רוצים. אז הוא כותב. ר' גרונם כותב שזה הפשט שהאלטער רבי אומר כאן ״כמו ניסיון ממש״, שזה שהרבי רוצה להגיד שאצל בן אדם רגיל, אצל קל שבקלים, איש פשוט שיש לו יצר הרע שבוער כאש להבה, כן, מצד שני שמים אותו בתוך השוק. אז זה כמו ניסיון ממש. זאת אומרת נותנים לו יצר הרע כאש להבה. מדרגות אין לו. הוא איש פשוט, קל שבקלים. אז המלחמה שקל שבקלים צריך להילחם כל יום ויום עם היצר הרע שלו, זה כמו ניסיון ממש אצל צדיקים. כמו אצל צדיקים. זה העניין של ניסיונות. אצל הקל שבקלים זה עבודה כל יום. זה מה שדורשים ממנו. מדרגות אין לו. לא בגלל שמקריבים לו. מהתחילה אין לו. מצד שני יצר הרע גדול יש לו. אז מה שהצדיק עובר מפעם לפעם ניסיון כזה, אצל האדם, אצל האיש הפשוט זה חל יום יום. ככה כותב ר' גרונם במפורש. כשהדפיסו את השיעורים בספר התניא אז הכניסו לרבי את הפירוש על זה כאן. הרי הרבי הגיה את השיעורים בספר התניא, והרבי שם על זה סימן שאלה: לאיזה בדיוק, מה? מאיפה המקור של זה? אז הם כתבו לרבי שזה מר' גרונם. אז הרבי כתב: לא מצאתי זה בכל ספרי... שהביאור הזה בעניין הניסיונות לא מצאתי את זה בספרי חסידים. כך הרבי כתב: לא מצאתי את זה בספרי חסידים. ואחרי זה הרבי כתב. אה, קודם כול הרבי שאל אותם לחפש את המקור. אחרי זה הם חזרו. הם לא ידעו את המקור. אז הרבי כתב להם שהלשון הזה שלוקחים ממנו כל המדרגות, אז הרבי מציין לאיזה ספר של הבעל שם טוב, כלשון, ומוסיף תאווה על

16:02 תאוותו. אז הרבי מציין לרש"י פרשת בראשית, הלשון ״תאווה על תאוותו״ כתוב בפרשת בראשית אצל אדם הראשון. כתוב שאחרי כל הסיפור שמה היה מצד יוסף, עודו בן שלושים שנה והתחתן. כל הסיפור שכתוב בפרשת בראשית, כתוב שם ברש"י הוסיפו לו תאווה על תאוותו, שמשמה לקחו את המילים האלו. ואז הרבי כתב על זה ואמר למחוק את זה, שזה לא, לכאורה זה לא הפשט הפשוט בתניא. זה יכול להיות פירוש יפה, אבל בתניא זה לא, זה לא. אלא מה הפשט? הפשט הוא כמו שדיברנו קודם. זאת אומרת הפשט הוא לא מתכוון כאן למדרגות של ניסיון של צדיקים כפשוטו. העניין של ניסיון בכלל, מה הגדר של ניסיון? שדורש מהבן אדם יגיעה מאוד גדולה להילחם עם עצמו, שהניסיון זה עבודה קשה ביותר, יותר מסתם עבודת הבורא. הרבה יותר זה עבודת השם של, של בן אדם במלחמת היצר. זה פשט בתניא. זה שמעתי פעם מהרב ויינברג. סיפר, פעם דיבר על זה. אמר שיש הרבה דברים בשיעורים בספר התניא, יש הערות של הרבי, אבל לפעמים קרו סיפורים ש־שלא היה אחרי זה, וזה לא נשאר מזה שום דבר בשיעורים בספר התניא, כי זה רק היה שהרבי שלל איזה פירוש, לא נשאר בפנים בתניא. אז שומעים סיפור כזה מעניין. על כל פנים, ולכך צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת השם. אז אחרי שהרבי מסביר את הנקודה הזאת, עד כמה אצל קל שבקלים יש מלחמה יום יום, שעה שעה, איזה מלחמה הוא צריך להילחם, מלחמה גדולה ועצומה כמו ניסיון ממש. אז לפי זה עכשיו האלטער רבי חוזר לבינוני. לבן אדם שאין לו את הניסיון הזה כל כך בחיי היום יום, אומר האלטער רבי לבינוני.

18:17 ולכן צריך כל אדם, איזה שהוא, אפילו בן אדם שאין לו סוג כזה של מלחמה, אז הוא צריך לפי מה שהוא, מקומו ומדריגתו, מה שהיא הדרגה שלו בעבודת השם, לשקול ולבחון בעצמו. הוא חייב לעשות לעצמו מבחן אם הוא עובד השם בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו. האם אני גם כן עובד את השם בצורה כזאת של מלחמה כמו שדורשים מהקל שבקלים, וניסיון כזה בבחינת עשה טוב? האם בעניינים שלי, שזה עשה טוב, יש סוג מלחמה? זה האלטער רבי לא אומר כאן עכשיו, זה האהבות הנפלאות שאתה רוצה להגיע. כאן החשבון הזה שאתה רוצה להגיע. אנשים מסתכלים, הטבע שלנו, אנחנו מסתכלים על הדברים החיצונים. אנחנו עושים חשבונות חיצוניים. אתה מסתכל חיצוני: הוא קל שבקלים, הוא יש לו מידות גדולות והוא אין לו מידות, אז הוא בסדר. ככה אנחנו בדרך כלל מודדים את הבן אדם. אז הוא בחור טוב בגלל שהוא לומד, הוא מתפלל והוא מגיע לסדר והוא מתנהג כמו בחור בסדר. והוא בחור לא טוב בגלל שהוא לא לומד טוב, בגלל שיש לו בעיות, בגלל שהוא יש לו יצר הרע, יש לו תאוות, יש לו רע. אומר האלטער רבי, זה לא החשבון כאן. זה חשבון מאוד סופרפיציאלי, מאוד חיצוני, מאוד. החשבון כאן הוא כמה הוא משקיע, כמה הוא נלחם. האם אתה, שאתה הבינוני, אתה שבעשה טוב בעניינים שלך, בשמירת הסדר, עם הלימוד הנגלה, עם החסידות, עבודת התפילה, עשה טוב שלך, האם אתה נלחם ואתה מתייגע עם אותו תוקף, עם אותה יגיעה, עם אותה מלחמה כמו שיש לבן אדם השני עם הניסיון שלו? זה צריך להיות החשבון. וזה אומר האלטער רבי: כל אדם צריך לשקול ולבחון

20:21 בעצמו, כשאני בא למדוד את עצמי עם הקל שבקלים, מה צריך להיות המדידה שלי? האם העבודה הזו, לא האם אני יותר טוב מהקל שבקלים? כמה עבירות הוא עושה, כמה עבירות אני עושה? לשקול את הכמות, כמה מצוות ועבירות יש לי, כמה יש לו? זה לא החשבון כאן. החשבון כאן כמה יגיעה. האם היגיעה שלי בעבודת השם זה לפי ערך מה שהיה, היגיעה שצריך להיות אצל הקל שבקלים בחיי העניין. יש לנו דבר ידוע ברמב"ם. התפיסה הזו מובנת מאוד. הרמב"ם אומר שיש, כולם יודעים, הגמרא אומרת את זה, שיש שלושה ספרים: ספרן של צדיקים ורשעים וספרן של בינוניים. ספרן של צדיקים. ראש השנה, שלושה ספרים. צדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינוניים מחכים עד יום כיפור. אז יש, איך בודקים? יש משקל, יש מחצה זכויות, מחצה עבירות. צדיקים, שיש לו רוב זכויות אז הוא צדיק. מחצה על מחצה זה בינוני. כך כתוב בגמרא. אומר האלטער רבי, אומר הרמב"ם, כשהוא מביא את זה בהלכות תשובה, אומר הרמב"ם שהדבר הזה זה לא הולך עם משקל של כמויות. בן אדם עשה, עשה, אנחנו כל השנה לוקחים את הבלאנס, עושים: הוא עשה שלוש מאות מצוות במשך השנה ושלוש מאות ואחת עבירות, אז יש לו יותר עבירות ממצוות, אז הוא רשע. השני עשה שלוש מאות עבירות, שלוש מאות מצוות, אז הוא עשה יותר מצוות מעבירות, אז הוא צדיק. זה לא מספר של כמות. הרמב"ם, הלשון של הרמב"ם זה שהדבר הזה רק הקדוש ברוך הוא יודע איך לשקול מה חשוב יותר ממה. זאת אומרת, זה לא דבר ששוקלים את זה לפי כמויות. יכול להיות בן

22:32 אדם שעשה מצווה אחת כל השנה, שהמצווה הזאת שווה יותר מריבוי עבירות שהוא עשה במשך השנה. למה? כי המצווה הזאת עלתה לו כל כך ביוקר. הוא השקיע בזה כל כך יגיעה, אז זה שווה יותר. המצווה הזאת שווה יותר מכל העבירות שהוא עשה במשך השנה, ויכול להיות הפוך גם כן. בן אדם שעשה עבירה אחת, אבל העבירה הזו בגלל הכבדות שלה שווה יותר מכל כמות. אז כאן האלטער רבי נותן לנו איזושהי הסתכלות בכל העניין הזה. זאת אומרת, במה זה המדידה? במה? במה אנחנו מודדים את זה? אנחנו מודדים את זה, כמה מלחמה הוא עשה בפועל. מה כאן הנקודה? הנקודה כאן כמה יגיעה ומלחמה הבן אדם יש לו בעבודת השם שלו. אז יכול להיות שאצל זה, אצל פלוני, המלחמה זה בעניינים פשוטים של סור מרע, ואצל השני זה בעניינים של עשה טוב. אבל השאלה אם בעניינים של עשה טוב שלך כמה מלחמה ויגיעה יש לך בסוף? כגון בעבודת התפילה. אז האלטער רבי מביא כמה דוגמאות אצל בן אדם שהוא בדרגה של בינוני. אצל בן אדם שבעצלו עיקר העבודה זה בעשה טוב. דוגמאות של עניין של יגיעה, כגון בעבודת התפילה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כוחו ממש. כשמגיע לעניין של עבודת התפילה, אז מה דורשים אצל הבינוני? אצל הבינוני מה דורשים אצלו? דורשים שעבודת התפילה תהיה לא סתם תפילה, אלא שהתפילה תהיה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כוחו ממש, לשפוך את הנשמה שלו לקדוש ברוך הוא עד מיצוי הנפש. מה זאת אומרת לשפוך את נפשו לפני הקדוש ברוך הוא בכל כוחו ממש עד מיצוי הנפש? זה לשון של מדרש על מיצוי הנפש. אבל הכוונה כאן זה שעבודת התפילה צריכה להיות

24:40 באופן כזה שהבן אדם בשעת התפילה מוסר את עצמו לגמרי לקדוש ברוך הוא עד מיצוי הנפש. זה כאילו להגיד עד שהוא פשוט, כאילו הוא מוציא את כל הכוחות שלו בעבודת התפילה. מובא זה בספרים, שיחות גם כן, תלמידי הבעל שם טוב, שכתוב שלפני התפילה, זה דוגמה לתפילה עד מיצוי הנפש שהיה אצל תלמידי הבעל שם טוב. היו כאלה שלפני התפילה היו נותנים צוואה לבני בית שלהם לפני שהיו הולכים להתפלל. הם היו אומרים למשפחה שאם חס ושלום אחרי התפילה הוא לא יחזור, אז הם היו אומרים כל מיני הוראות. זאת אומרת אצלם עבודת התפילה הייתה כל כך עם כזה, עם כזה, עם כזו התמסרות, שהם לא היו בטוחים שאחרי התפילה הם יחזרו לחיים. עד כדי כך היה אצלם עבודת התפילה. נו, כמובן שזה מדובר על דרגות מאוד גבוהות שלא שייך אצלנו. כן, על מי? הבעל שם טוב? כך מובא בצוואת הריב"ש. כתוב שעבודת התפילה צריכה להיות כל כך עד מיצוי הנפש, שלפני התפילה בן אדם צריך לתת צוואה לבני ביתו, כאילו לא בטוח מה יקרה, מה יקרה אחר כך, שהתפילה תיקח אותו לגמרי. כמובן שכאן יבואו החסידים הגדולים ויעשו שאלות איך זה מתאים עם חסידות. הרי כל החסידות מוסבר שצריך להיות רצוא ושוב וצריך, אבל כך מובא, ומובא ככה בשם הבעל שם טוב. דרגה באופן כזה בעבודת התפילה. אז זה כל העניין של לשפוך נפשו לפני ה' ככלות הנפש ממש. אז כמובן שיש בזה הרבה דרגות. אבל אצל חסידים היה עניין של עבודת התפילה שהשקיעו בזה את כל הכוחות שלהם, שעבודת התפילה פשוט השקיעו את כל הכוחות, שכשגמרו את התפילה אז הם היו בלי כוח. פשוט השקיעו את כל האנרגיה, את

26:43 כל הכוחות. מספרים למשל על רבי הלל מפאריטש, עוד דוגמה קצת על תפילה עד מיצוי הנפש. אז מספרים על רבי הלל מפאריטש למשל, שהוא היה בעל התפעלות מאוד גדול, ובתפילה הוא היה רוקד והיה עושה כל מיני תנועות עם הגוף מרוב התפעלות. אז פעם אחת אמר אדמו"ר האמצעי, דיבר שם, ששם הוא ביטל את ההתפעלות החיצונית. הוא דיבר על זה שעבודת התפילה צריכה להיות עם יגיעה פנימית, אבל לא חיצונית, לא בלי, בלי תנועות חיצוניות. אז רבי הלל התחיל לעבוד על עצמו שכשהוא בתפילה מתפלל ומתרגש, שזה לא ייראה כלפי חוץ. אבל מסופר שמרוב התאמצות אז התפוצץ אצלו, התפוצץ אצלו וריד, וריד, גיד, לא יודע בדיוק איזה, איך אומרים. נראה לי, ואחרי זה סבל מזה הרבה ייסורים מרוב יגיעה בעבודת התפילה. זה סיפור מרבי הלל. אחרי זה יש סיפור עם ר' אייזיק מהומיל, שפעם מעריב, לא היה שחרית. זה היה מעריב. חושבים שמעריב לא צריכים. אז ר' אייזיק מהומיל פעם התפלל מעריב והוא הגיע ל"ואמונה כל זאת וקיים עלינו" והתחיל להגיד "ואמונה כל זאת וקיים עלינו כי הוא ה' אלוקינו ואין זולתו". אז הוא נכנס להסבר במילים עד שהוא התחיל להתגלגל על הרצפה, הוא התעלף. כשהוא קם אחרי שעוררו אותו וזה, אז הוא המשיך "ואנחנו ישראל עמו". כן? אחרי ש... אחרי שעבר את כל ה... אה? אז הוא המשיך "ואנחנו ישראל עמו". עכשיו, הגדלות של ר' אייזיק זה לא בזה שהוא התעלף מההתבוננות בעניין של, של "כי הוא ה' אלוקינו ואין זולתו". הגדלות של ר' אייזיק זה שכשהוא התעורר הוא זכר איפה הוא אוחז. הוא יכל להמשיך "ואנחנו ישראל עמו". על כל פנים, זה היה אצל חסידים, היה

28:45 עובד את התפילה באופן כזה שפשוט השקיעו את כל הכוחות כל השנה. וזה סיפרו מדורות קודמים. אחרי זה יש סיפור אפילו מדורות האחרונים, היה חסיד קראו לו ר' יצחק המתמיד. כן? ר' יצחק המתמיד היה מתפלל גם כן כל יום כמה וכמה שעות, וגם מספרים שהיה לו יארצייט והוא היה צריך להתפלל בעמוד. אז הוא הגיע ל-ל-למשפיע של הישיבה, למשגיח, המשגיח של הישיבה בנעוול היה אז משגיח ר' אחד, נראה לי, אחד שפייגל[?], הוא היה אז המשגיח. אז הוא ביקש ממנו רשות אם הוא יכול להתפלל בעמוד. אז הוא אמר לו לא, שהוא לא נותן לו רשות. אמר למה? בגלל שאני מתפלל, הרי חס ושלום בחורים יש להם שיעורים וזה, כשתתחיל למהר... צריכים מישהו שיתפלל בדרך המיצוע. אז הוא הבטיח לו שהוא לא יעשה שום דברים. הוא יתפלל רגיל, טוב, נורמלי, מאה אחוז. בקיצור מה עשה? הוא התחיל את התפילה, הכל היה בסדר. הכל היה רגוע עד שהגיע בברכת יוצר. כשהגיע לברכת יוצר, שם פתאום הוא התחיל... נכנס למצב רוח, שכח איפה הוא עומד. הוא עזב את העמוד, נעמד מול ה... מול ה... מול הקיר. הוא התחיל לנגן ולצעוק וזה, וככה הוא שכח לגמרי עד שהיו צריכים לשים מישהו אחר ש-- אה? צריכים מישהו אחר שימשיך את התפילה. אז היה שם אחד החסידים, ר' מענדל פוטרפס היה אז בחור בישיבה. אז ר' מענדל אמר לחבר שלו, "אה, זה נראה שזה כאילו הוא התחיל קצת לזלזל בזה. חסידים הרי לא אהבו דברים שעושים עם... שנראה כלפי חוץ כזה קדושה". הוא התחיל להגיד משהו, שזה אז היה אצל חסידים העניין הזה של עבודת השם עד מיצוי הנפש, זה מה שהתורה אומרת כאן

31:10 שצריך להיות עובד את התפילה בעשה טוב. זה צריך להיות החשבון אצל הבן אדם, שאצלו העשה טוב יהיה באותו... עם אותה יגיעה, עם אותו כוח כמו שאצל הקל שבקלים בדברים, העניינים הפשוטים שבכלל מסייע.