לקוטי אמרים תניא - פרק כ"ט - חלק 3

00:01 מסביר כאן: על ידי זה שהבן אדם פועל בעצמו, על ידי שהוא נבזה בעיניו נמאס, משפיל את עצמו, על ידי זה הוא שובר את רוח הסטרא אחרא. "במה מבטשין? את הגוף של האדם". מיהו האדם? האדם זה הנפש הבהמית של הקליפה. על ידי זה שהוא שובר את האדם שלו, בינינו זה המוח והלב, על ידי זה נהיה נבזה בעיניו נמאס, אז בדרך ממילא נהיה שבירה של הסטרא אחרא. הוא אומר שזה ההבדל בין צדיק לבינוני. אצל צדיק האדם שלו, הנפש הבהמית, זה היתר שלו. הרי זה הגוף, זה דבר טוב אצלו, אין כלום שום דבר טוב לצאת מזה, רק מאלוקות. מה שאין כן אצל בינוני, האדם אצלו זה הגוף והנפש הבהמית. אז זה קליפה שנקרא זה שהוא נושא משהו נוסף. זה לא המהות שלו. ולכן, בגלל שזה כך, על כן על ידי זה שהוא שובר את עצמו, זאת אומרת על ידי שהוא נבזה בעיניו נמאס, הוא פועל שבירת גוף ונפש הבהמית. על ידי זה, בדרך ממילא, הוא פועל שבירת הסטרא אחרא. על ידי שבירת הסטרא אחרא, על ידי זה הוא יכול לבוא להתעורר לאהבת השם ולהתקרב ולהתגבר על הרע בקדושה ולנצח במלחמתו. כאן אנחנו עושים שלוש שורות מלמטה, תסתכלו בפנים. "אבל הבינוני, אבל הבינוני, כי אם מהות עצמו שבצד הקליפה וסטרא אחרא, שזה גוף ונפש הבהמית". הנה כך, לפי סיבה שאצל הבינוני המהות שלו זה סטרא אחרא, וזה הוא לא הפך לפרד"צ שלו. אז הקפדתי. זאת אומרת שמצד מהות של עצמו זה, אז הוא ניתק, והיה לי קצת קשה, אלא מה? הוא כופה את עצמו והוא עוזב את עצמו, שהוא

01:59 לא יעזוב. עכשיו, אני אומר: זה פועל שיתנהג כפרות לעיירה. אבל מצד מהות של עצמו, זה מהו של הנקודה. הרי היא הרע בעצמו. היה יוצא שאצל הנפש הבהמית הסטרא אחרא זה, זה הרע בעצמו. מה המהות שלו, מה הרע, מה הכוח שלו? זה עניין של קליפת סטרא אחרא. ולכן זה מה שאמרנו קודם: על ידי זה ששובר את הסטרא אחרא, את עצמו, במילא נהיה שבירה של הקליפה. כן, עכשיו האלטער רבי עושה כאן pitch, איך אומרים? עושה כאן שינוי. הוא לוקח את אותה נקודה שהוא עכשיו הסביר, אבל הוא משתמש בזה בשביל נקודה אחרת. אז תראה, הוא מביא כאן את כל ההבדל שיש בין בינוני לבין צדיק. מה שאצל בינוני בעצם המהות של הקליפה זה כל המהות שלו, שהרי אצל צדיק בעצם המהות של הסטרא... אה, אצל צדיק בעצם המהות של הקליפה, ואצל בינוני המהות שלו זה סטרא אחרא. אבל בשביל מה הרב הביא את זה עכשיו? להסביר מה הקשר בין הביטול שהאדם שובר את עצמו עם הביטול של הסטרא אחרא. אין להם מה הקשר? זה הסבר שעל ידי שבירת הסטרא אחרא, שבירת הגוף והנפש, ממילא נהיה שבירת סטרא אחרא, כי זה אותו דבר. כאן האלטער רבי לוקח את כל הנקודה הזאת שהסביר עכשיו, והרב אומר שגם זה, כל הנקודה הזאת, גם זה פועל אצל הבינוני. אותו גופא, אתה רוצה לשבור את הסטרא אחרא על ידי אתכפיא, שבירת הנפש. אז העניין הזה גופא, כל החשבון שאנחנו עושים עכשיו, שמה שבינוני בעצם מוכן עם סטרא אחרא, אז ברגע שאני מתבונן בזה, אז זה עצמו צריך לפעול אצל הבן אדם עניין של ביטול וניתוק. על ידי שהוא מתבונן עד כמה

03:49 הוא רחוק מהצד שאצל צדיק המהות שלו זה קדושה, והוא המהות שלו זה קליפה וסטרא אחרא. אז ההתבוננות בזה גופא צריכה כבר לפעול אצל הבן אדם עניין של ביטול וניתוק. זה מה שהרב ממשיך הלאה. הוא אומר כאן למטה: "כי הוא רחוק מאד מה' בתכלית הריחוק". על ידי שאני מתבונן בזה גופא, שלמדנו עכשיו ההבדל בין צדיק לבינוני, שבה אני רחוק מאלוקות לגמרי, וגם מתבונן איך שמה הוא עושה איזה... אז זאת אומרת שיש ביכולת שלו, יש לו את האפשרות לחזור ולצאת את זה. אז מצד הנקודה הזאת הוא רחוק מאלוקות לגמרי. זאת אומרת, בדיוק ההפוך. מה זאת אומרת? זה קשור למה שהסברנו קודם. גם כן, אחד השיעורים בשבוע שעבר אנחנו מדברים על זה, היה איזה נקודה כללית בעניין שההבדל בין בינוני לצדיק זה עד כמה האלוקות חודרת אצלו במציאות. אצל בינוני העולם זה מציאות. אז אפילו שהבינוני יש לו כוח לעשות, הוא מסור לקדוש ברוך הוא. אה? בינוני, יש לו כוח לעשות, מסור לקדוש ברוך הוא, והוא רוצה לקיים את המצוות. במצב דבינוני אז יש לו את כל העניינים הטובים. אבל כיוון שהעולם אצלו זה מציאות, במילא העניינים של עולם זה לא מופרך אצלו. אפילו הוא לא רוצה לעשות עבירה, אבל העניין לא מופרך אצלו. לכן יכולים לעלות אצלו לפחות הרהורים. לא הרהורים לעשות עבירה, אלא הרהורים להגיע לעניינים של עבירה. מי יעשה? מי רוצה לעשות את זה? אבל עצם ההרהור לא מופרך אצלו. הוא לוקח את זה ביד בשתי ידיים, יש לו כוח לעשות, אבל עצם זה שההרהור יכול לבוא אצלו, כמו שאתה רואה בזה, מראה שהעולם לא מופרך אצלו. אצל צדיק אמיתי, אבל אנחנו, כמו שהסברנו

08:12 אצל צדיק מגיע למדרגה כזאת שאצלו העניינים של חוץ מ-- אלוקות אצלו זה המציאות נטו, וכל העניינים שחוץ מאלוקות מופרך אצלו גם. וממילא זה מה שאומר, וממילא יוצא שמצד הנקודה של כוח המתאווה, אינו דומה לשקצים ורמשים. הבעל חיים לא עושה עבירה, ואין לו תאווה לעשות עבירה. אבל מצד כוח המתאווה הרי יש לו את המשיכה לענייני עולם הזה, זה לא מופרך אצלו, ולכן מצד זה יכול להימשך לענייני עולם הזה, אז זה לא מאוס אצלו. אז מצד הנקודה הזאת הוא רחוק מאלוקות בתכלית. ובזה הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים כנ"ל. מצד הנקודה הזו, אז מה? אז הבן אדם הזה, הבינוני הזה, הוא יותר גרוע אפילו משקצים ורמשים. וכאן הרבי מוסיף חידוש נפלא שלפני זה הרבי לא אמר את זה. לפני זה הרבי אמר, בביאור דעת, מי שזוכר, הרב אמר שבן אדם שעושה עבירה יותר גרוע מבעלי חיים, יותר גרוע משקצים ורמשים. למה? שקצים ורמשים ובעלי חיים לא יכולים לעבור על רצון הקב"ה, כן? לא עושים עבירה. כל מה שהם עושים זה הקב"ה רוצה. אפילו יתוש, מכניס ואינו מוציא, יתוש קדמך. למה? כי גם הוא לא יכול לעבור על רצון אלוקי. הקב"ה ברא אותו ככה. אבל כשיש אדם שעושה עבירה, אז הוא עובר על רצון אלוקי, אז הוא יותר גרוע מבעלי חיים. זה מה שהרב אמר. מה הרבי מוסיף כאן, חידוש שהוא לא אמר קודם? אה? תיכף נראה. מה הרבי מוסיף כאן חידוש שהוא לא אמר קודם? שלא רק בן אדם פלוני שעשה עבירה יותר גרוע מבעלי חיים, כי הבעל חיים, שהוא לא עושה שום עבירה ואין לו אפילו תאווה לעשות עבירה. אבל מה? זה

10:25 לא מאוס אצלו, זה לא מופרך אצלו העניין של עבירה. אז עצם זה שזה לא מופרך, עצם זה שיש לו ככה תאווה לעניין של עבירה, אפילו שהוא בפועל לא עושה, גם מצד זה יותר גרוע מבעלי חיים. הרבי אומר את זה בפירוש. גם מצד זה שלא מאוס אצלו העניין של עבירה, לא מופרך אצלו, גם מצד זה יותר גרוע מבעלי חיים. כי מה שהוא עושה, "ואנכי תולעת ולא איש", הוא אומר "ואנכי תולעת ולא איש". מי אומר את זה? זאת אומרת שיותר גרוע מבעלי חיים. מי אומר את זה? דוד המלך אומר "ואנכי תולעת ולא איש". אז מזה אנחנו רואים שמה? שהוא מדמה את עצמו לתולעת. הוא מוסיף "ואנכי תולעת ולא איש". למה הוא מוסיף "ולא איש"? "ואנכי תולעת". זאת אומרת, במילים אחרות, בזה שהוא אומר-- כי היה אפשר לשאול מה הרבי מביא כאן ראיה שהבן אדם שעושה עבירה או שהוא רוצה לעשות עבירה או שיש לו את האפשרות לעשות, יותר גרוע מבעלי חיים, מאיזה פסוק הוא מביא "ואנכי תולעת"? בפסוק הזה כתוב שהוא כמו בעלי חיים, "ואנכי תולעת". לא כתוב שהוא יותר גרוע מבעלי חיים. מאיפה הרבי לקח שאדם שעושה עבירה יותר גרוע מבעלי חיים? אז זה משום שדוד המלך אומר "ואנכי תולעת ולא איש". מה הוא מוסיף? הוא רוצה להדגיש: התולעת, ככה נבראה. כשתולעת מתנהגת כמו תולעת, אז מה אתה רוצה ממנה? הרי הקב"ה ברא אותה תולעת, אז היא מתנהגת כמו תולעת. אתה לא יכול לדרוש מתולעת שכשהיא אוכלת אז היא, אז היא תשתמש עם הזית. היא נולדה תולעת אז היא חיה כמו תולעת. אבל בן אדם שמתנהג כמו תולעת אז זה יותר גרוע. בגלל שאצל תולעת זה לא

12:16 איש. כן, אני צריך להיות איש, וכשאני מתנהג כמו תולעת אז זה הרבה יותר גרוע. על דרך זה הבינוני, שבגלל שיש לו את היכולת לעשות את הדברים האלה, אבל בפועל הוא לא עושה. אבל עצם זה שזה מופרך? אז לא. אז בזה יותר גרוע מבעל חיים, כי אצל בעלי חיים אין אפילו את האפשרות לעשות מעשים רעים. לא רק שבעלי חיים בכלל לא עושים רע, לבעלי חיים אין להם אפילו את היכולת לעבור עבירה. וזה שהוא, אף על פי נגיד יש את היכולת לעבור עבירה, בגלל זה יותר גרוע גם מבעל חיים. יש את הרש"י הידוע בפרשת תזריע. הוא מביא שם את העניין ש-ש-ש-- הוא מביא שם, רש"י אומר: למה פרשת "אשה כי תזריע" וכל הפרטיות שיש עכשיו, מדובר על כל מיני הלכות שקשורות לטומאה וטהרה, והולכים קודם כול עניינים של, של שרצים ורמשים, בעלי חיים, ורק בסוף הוא מדבר על טומאת האדם. מה זה תזריע? רש"י מביא שם את העניין, את העניין. למה, מה שתומך דוד אמר בסוף, אחרי, אחרי כל הדברים של טומאה וטהרה שקשורים לשרצים, מקשר את העניין של זה עם בעלי חיים. אז הוא אומר שכמו שבבריאת העולם האדם נברא בסוף, כך גם בתורה הטומאה שלו בסוף. למה בבריאת העולם האדם נברא בסוף? כדי שאם הוא יעשה עבירה אז יגידו לו: יתוש קדמך. ואם אדם יעשה או יתנהג כמו עבירה, אז אומרים לו: מה אתה מתגאה? מה אתה מתגאה? הרי אפילו בעלי חיים אין להם יכולת לעבור עבירה. על דרך זה גם כן בתורה, אז יביא קודם כול טהרה של בעלי חיים, ואחרי זה רק הוא יגיד את הטומאה.

14:17 של הבן אדם. אבל הרבי שואל: מה, מה זה מסביר? טוב, מובן למה נברא קודם, כדי שאם הוא יתגאה יגידו לו: יתוש קדמך. יגידו לו: מה אתה מתגאה יותר מבעלי חיים? מובן למה נברא קודם. אבל מה זה מסביר בעניין של טהרות? מה הקשר? אז לכן גם כן בעניין טהרה, אז ההלכות צריכות לבוא אחרי. לא מספיק זה שהוא נברא קודם. מה זה קשור לעניין של טהרות? שלכן הטהרה של תורת האדם באה בסוף. אז לכן אומר שזה דיוק נפלא על פי התניא הזה. החידוש כאן של התניא זה לא רק שהאדם יותר גרוע מבעלי חיים, ובעלי חיים לא עושים עבירות ואדם עושה עבירות. אבל תראה, מחדש כאן שהבן אדם יותר גרוע מבעלי חיים רק בגלל שהוא יכול לעשות עבירות. זאת אומרת, לא רק מצד פועל, גם מצד החומר שלו. זאת אומרת, זה שיש לו, לבן אדם, חומר כזה גס, שיש לו את היכולת לעשות עבירות, זה לא מאוס אצלו העניין של רע. כבר בגלל זה זה יותר גרוע מבעלי חיים. זה החידוש של הרבי במכתב, שגם מצד עצם השייכות לעשות עבירות אז הוא יותר גרוע מבעלי חיים. מזה מובן למה בטהרות גם כן זה כתוב בסוף. ובסדר של לימוד התורה באות ב'. כשלומדים תורה אז הסדר הוא שהבן אדם לומד ולומד קודם כול דברים קלים ואחרי זה דברים כבדים. ככה הסדר בלימוד התורה. ילד קטן מתחיל על איזה, איזה סדר? חומש, משנה, אז ממילא הולכים בסדר מהקל אל הכבד. ככה זה סדר לימוד התורה. על דרך זה גם כן בעניינים שלומדים עליהם. אז לומדים קודם כול עניינים קלים ואחרי זה הולכים לומדים

16:01 עניינים כבדים. ככה זה סדר הלימוד. ובמילא גם כאן, כשאדם בא ללמוד טהרות של תורת האדם, זאת אומרת התורה שקשורה עם, עם העניינים של הטומאות: מה זה נקרא טמא? מה טהור? מה יכולים לברר? מה לא יכולים לברר? אז העניין של טהרה. אז קודם כול לומדים על העניינים היותר קלים ואחרי זה יותר כבד. מכיוון שהבן אדם, אפילו כשלא עושה עוול, אבל מצד כל העניין של הפוטנציאל לעשות עבירות, אז הוא יותר גרוע מבעל חיים גם מבחינת הנפש. לכן זה נחשב לעניין יותר כבד, ולכן בסדר הלימוד לומדים קודם כול על בעלי חיים, שדברים קלים יותר לעומתו, ואחרי זה עוברים לבן אדם, שהוא הרבה יותר כבד. וזה מה שרש"י אומר על תורת יולדת: כשם שיצירתו כך תורתו, אז בעלי חיים קודמים. בגלל זה הרבי בשיחה אומר שהתניא נותן לנו הסברה איך אפשר להבין מזה עניין, בעניין ברש"י. אבל פה נוגע הנקודה שאדמו"ר הזקן אומר. אז אדמו"ר הזקן ככה אומר כאן, שזה חלק מההתבוננות שהבן אדם צריך להתבונן כדי שיהיה לו לב נשבר ונדכה, נבזה בעיניו נמאס. על ידי זה שהוא מתבונן שהוא מצד מציאותו אז הוא שייך לעניינים של רחמנא ליצלן, הוא רחוק מהקדוש ברוך הוא, עד כדי כך שהוא יותר גרוע אפילו מבעלי חיים. אז זה יפעל אצל הבן אדם בחשבון הנפש, שיפעל אצלו שיהיה לו נקודה של נבזה בעיניו נמאס, שזה יפעל אצלו לב נשבר. על ידי זה הוא יבטל את השבירה של הסיטרא אחרא. אדמו"ר הזקן מוסיף עוד נקודה, שהוא אומר: וגם כשמתגבר על יצרו להתקדש ולהתטהר בשעת התפילה, אפילו כשמחזיק הרי בידו, והרי הוא, יש לו

18:00 אהבת ה' גם כן. הרי בתפילה הוא מתפלל באהבת ה', אז ממילא, אז מה אתה אומר שהוא יותר גרוע מבעלי חיים? הרי יש לו, יש לו גם אהבת ה'. אז ככה, אז זה לא רק שבפועל הוא לא עושה מצווה, לא עושה עבירה. יש לו גם עניין של אהבת ה'. זאת אומרת שיש לו רצון מעל, אחרי שהוא בא לגאולה שלו. אינו באמת לאמיתו לגמרי. אף על פי כן אומר אדמו"ר הזקן, אהבת ה' של הבינוני לא באמת לאמיתו לגמרי, ויחד עם זה שחזק זה בזה, אף על פי כן. מכיוון שאחרי התפילה אהבת ה' הולכת, אז הבינוני הרי כל זמן התפילה הוא באהבת ה', אבל אחרי התפילה כבר אין לו אותו סוג של אהבת ה'. זה מתערער לו קצת, ובמילא יוצא ש-ש-ש-שבמילא אז גם בשעת התפילה זה לא היה אמיתי. על דרך הידוע, אנחנו כבר ראינו את העניין של מעיין המכזב, שאף על פי שעכשיו יש כאן מים, אבל בגלל שאחר כך המים ייפסקו, אז לכן גם עכשיו המים לא אמיתיים. זה לא נקרא מים חיים. כדי להיות מים חיים צריך שיהיה מקור. המים שם יהיו באיזה מקום אמיתי שלהם, לא מקום שהיום יש ומחר אין. איי, עכשיו יש מים ועכשיו המים אותו מים, אבל בגלל שאחרי זה הולך זמן שגם עכשיו לא יהיה. אז זה גם לגבי הבינוני. מכיוון שאחרי התפילה אז הולכת אצלו אהבת ה', ורק בשעת התפילה זה, כנראה שגם עכשיו זה לא, זה לא אמיתי לגמרי. ואדמו"ר הזקן מדייק כאן ואומר שזה אינו באמת לאמיתו לגמרי. לא אומר שזה לא באמת לאמיתו. הוא אומר שזה לא באמת לאמיתו לגמרי. בגלל

19:50 זה אדמו"ר הזקן רוצה לתרץ קושיה: כפי זה יוצא, בגמרא, מי שזוכר, אדמו"ר הזקן בפרק י"ג, אדמו"ר הזקן אמר הפוך. בפרק י"ג אדמו"ר הזקן מדבר בעניין הבינוני, ואדמו"ר הזקן שם אומר שאהבת ה' אצל הבינוני זה לאמיתו. אדמו"ר הזקן אומר שם שאף על פי שאהבת הבינוני זה לגבי הצדיק זה לא תופס מקום בכלל, אף על פי כן הרי האהבה שלו בתפילה, שפת אמת תיכון לעד, בגלל שזה היה משהו אמיתי בשבילו. זאת אומרת, ביאר אדמו"ר הזקן על פירוש שהעבודה של ה' של הבינוני על זה הפירוש שלו, זה נחשב גם כן עבודת אמת, בגלל שזה המקסימום שהבינוני יכול לעשות, וזה נקרא עבודת אמת. אבל הוא מסביר שמה יותר, על פי החילוק שהאמת היא מהקצה לקצה. בכל דרגה יש את עבודת האמת וכו', כל הביאור שמה בסוף פרק י"ג. אז לכאורה יש כאן סתירה. לפני זה בפרק י"ג אדמו"ר הזקן אומר שאהבת ה' של הבינוני זה אמת לאמיתו, ואדמו"ר הזקן אומר שזה לא אמת לאמיתו. אז אדמו"ר הזקן מתרץ את זה במילה אחת שהוא מוסיף: לגמרי, שזה לא אמת לאמיתו לגמרי. עכשיו הפירוש הוא פשוט: מה שאמרנו בפרק י"ג שזה אמת לאמיתו, זה הכוונה שזה אמת לאמיתו של הבינוני, אמת לאמיתו שלו. זאת אומרת שזה האמת. האמת לאמיתו היא שהבינוני פירושו המקסימום שהבינוני יכול לבנות לעצמו מצד המדרגה של הנשמה שלו, של נשמה של בינוני ולא של צדיק. וממילא בדרגה כזאת שאצלו סוף סוף העולם הוא מציאות מסוימת, אז מה אצלו זה אמת לאמיתו? מה זה עבודת אמת? עבודת אמת זה הכוונה הנקודה הכי פנימית, הנקודה הכי עמוקה אצלו

21:40 בנפש. זה העניין שהוא מתעורר באהבת ה' משם את הנקודה. זהו, יותר מזה לא יכול. וכאילו בשבילו זה נקרא אהבת ה'. יותר מזה אדמו"ר הזקן אומר שמה בגלל שהוא יכול כל הזמן להתפלל. בינוני, תורה ותפילה ואהבת ה'. ומכיוון שבינוני יכול לעבוד אם הוא רוצה, הוא יכול להיות בתנועה של תפילה כל הזמן. הוא לא צריך אדמו"ר, הוא יכול. הוא יכול לעורר את זה כל הזמן, את ההסברה שלו להתפלל, וזו אהבת ה'. אז מכיוון שבכוח יש את התכונה, אז בשביל הדרגה שלו זה נחשב אמת לאמיתו. נכון שבפועל אין אהבת ה' כל הזמן באותו אופן, אבל בגלל שבכוח יש את זה, ברגע שהוא מתעורר בהסברה ומתעורר בעבודת התפילה, אז יהיה לו את אהבת ה', וזה יכול לקרות כל הזמן. אז זה כבר נחשב אמת לאמיתו שלו. זה אבל אמת לאמיתו בדרגה של הבינוני. אבל אם מסתכלים על אמת לאמיתו אצל המידות, העניין לא אצל הבינוני. איך שזה מצד, מצד המידות, מצד אמת לאמיתו לגמרי. מה זה לגמרי? איך שזה האמת מצד המידות, אז ודאי עצם זה שאין לו אהבת ה' כל הזמן, וברגע שעובר התפילה אז הולך מאהבת ה', הוא צריך כל הזמן למצוא עצות לעורר את זה. זאת אומרת שזה לא עצמי, זה לא עניין בעצם, זה לא בעצם, ולכן זה לא נחשב אמת לאמיתו לגמרי. וזה מה שאדמו"ר הזקן אומר. אז לכן גם אפילו שיש את אהבת ה', מכיוון שזה לא אמת לאמיתו לגמרי, אז לכן זה יכול לעזור לבן אדם בהסברה שלו להיות, להיות על משהו ריק מצד המידות עצמן.