לקוטי אמרים תניא - פרק כ"ט - חלק 2

00:00 דובר 1 עושים את זה, אה, את זה כפס ב-ל"ה עמודים למטה. שלוש שורות שלמטה. אבל כמה דפים זה של הזיקה, זה לא הסברנו. אז הרבי אומר: הזיקה. מאמר הזהר: גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא, מבטשין ליה. מה עושה בן אדם שמנסה להתבונן בגדולת ה'? הוא מתבונן. אף על פי כן הוא לא-- הלב לא מתעורר לרגש של אהבת השם. אומר הרבי שצריך להיות העצה לשבור את הקליפה. איך הוא מגיע לקליפה? בגלל שזה גסות הקליפה. הקליפה יש בה עניין של גסות. כל המהות של קליפה זה גסות. הקליפה, ממילא גסות שבה. אז היא מנסה להחשיך ולהסתיר האור האלוקי שבנשמה, ולכן לא נרגש אצלו, ולכן לא מתעורר בו רגש של אהבה. אז על ידי זה שהוא שובר את הקליפה, אז הוא מתעורר. איך שוברים את הקליפה? על ידי זה ששובר את הלב שלו. מה הקשר בין לשבור את הלב שלו, לשבור את הקליפה? זה גם לב, שבלב שם, בגלל ששם היא הנפש הבהמית. שם, זאת אומרת, שזה הלב של הבהמית. זה הנפש הבהמית שלו. אז זהו, שאין לו דבר כלל וכלל של קדושה, כללי. אבל מי אני? זה הבהמי. הלב הבהמי זה הנקודה, קליפה, סטרא אחרא. ולכן על ידי זה שהוא שובר את הלב שלו, שובר את הלב בשבירת הלב, ממילא זה מבטשין ליה. אז זה עצמו, זה העניין של סטרא אחרא, זהו גופא. אז אם זה היינו, זה העניין, זה גופא, עניין של שבירת הסטרא אחרא, וממילא מתגלה האור האלוקי שבנשמה. זה הנקודה שהרבי מביא על זה. זה ההבדל שיש בין צדיק לבין... בין, בין. שאצל בעלי חיים, אצלו הגוף זה העיקר והנשמה זה דבר

02:18 דובר 1 הטפל. אבל אצל הצדיק הוא להיפך, הנשמה זה העיקר אצלו. זה המהות שלו, זה האור שלו, זה אצלו עיקר. אבל אצלו הגוף זה אצלו דבר הטפל. זה כמו שמביאים את הסיפור, הלל הזקן שאומר שהוא הולך לעשות חסד עם העלובה, והוא הולך על הגוף. אז הוספנו את הנקודה, אבל הרבי מוסיף כי היא לבד. לא רק שזה עיקר וטפל, אלא שזה כל המציאות. כל המציאות הזאת זה רק לימוד. כמה נקודות שמעלים להבנה עכשיו, זה עניינים כלליים שמביאים להבנה בכלל התניא ובצדק. אז ממילא צריכים לברר עליהם כמה נקודות כאן שמעלים בהבנת העניין של כל הפנים. אני אראה לכם דוגמה מסוימת, כמה פנים, בשביל להבין. נקודה אחת, חבר'ה, אפשר להקליט. לא מדברים כאן כמו זה. זה יעניין את כל אחד. אתה לא מבין עברית, יהודה, אה? דבר אחד יש כאן בקשר למה שהרבי אומר כאן, שבן אדם צריך לקרוע את הלב. לפעמים להשפיל את עצמו באופן של מבטשין ליה. אז זה דבר שכרוך, אבל צריך להגדיר את זה גם. אפשר לעשות טעויות בעניינים. יש שאלה ידועה ששואלים, שיש שני פתגמים שהם, שייכים, סותרים אחד לשני. יש פתגם אחד שאומר: תוקפא דגופא חולשא דנשמתא. הגוף, אם בן אדם שומר על הגוף, כושר חזק, על הגוף הוא חזק, אז הנשמה חלשה. תוקפא דנשמתא חולשא דגופא. להיפך, את הגוף יש לו להחליש, הגוף חלש. זאת אומרת שכדי שאדם יהיה לו תוקפא דנשמתא, יהיה לנשמה כוח, יהיה בבוקר, הוא צריך לשבור את הגוף. חולשא דגופא. מאידך גיסא יש סיפור ידוע בשם המגיד ממזריטש, ויש על זה סיפור שלם עם הבעל שם טוב, ר' אברהם המלאך, שהמגיד ממזריטש אמר: "א קליין לעכל אין גוף איז א גרויסער לאך אין נשמה".

04:48 דובר 1 לא רק בנשמה. אם יש אדם, יש לו חור קטן בגוף, אז זה עושה חור גדול בנשמה. זאת אומרת שכשהגוף הוא לא בסדר, לא שומרים על הגוף כמו שצריך, אפילו חור קטן בבריאות של הגוף, אז זה גורם לחור גדול בבריאות של הנשמה. זאת אומרת להפך, שצריך להיות גוף חזק. אז יש שאלה ששאלו: איך מתמודדים עם שני הדברים האלה שחולקים אצלנו? כאן אומרים תוקפא דגופא חולשא דנשמתא, וכאן אומרים שחור קטן בגוף זה חור גדול בנשמה. אז מה אפשר? צריכים לבטל, להחליש את הגוף, או צריכים לחזק את הגוף? איך מביאים את שני הדברים האלה ביחד? אז יש את השיחה של הרבי. הרבי מסביר את זה בשתי מילים, אבל זו הנקודה של הביאור. אכן זה גם שיחה, גם באיגרת. בקיצור, מה הנקודה של הביאור של הרבי? זה מבוסס על שני דברים עיקריים. דבר אחד זה תוקפא דגופא. תוקפא דגופא זה תוקף החמימות בענייני הגוף. זה הקשר, זה הקשר תוקפא דגופא. זה חולשא דנשמתא. תוקפא דגופא, גוף, אדם מסור לזה, התוקף של העניין, אז זה מחליש את הנשמה. התשוקות והרצונות והתאוות, זה מחליש את הנשמה. אבל כשאומרים חור קטן בגוף, חור גדול בנשמה, שם מדברים פשוט על בריאות הגוף. זאת אומרת, דבר אחד זה להיות הגוף בריא ושלם. הבן אדם צריך לשמור על הבריאות שלו, על הגוף שלו, שיהיה גוף בריא וגוף שלם, שכל המערכות ישתפו. ואם הגוף שלו לא בריא, בן אדם לא אוכל טוב, לא ישן טוב, לא שומר על בריאות הגוף כמו שצריך, לא... אז זה מחליש את הנשמה. הדבר השני זה כשאדם מונח בעניינים, תוקפא דגופא, בחיים, בהכל, אז זה מה שמחליש את הנשמה.

06:53 דובר 2 שאלה.

06:54 דובר 1 שאלה. אבל-אבל זה... שאלה. מה היה פעם? איך היה פעם? יש בדיוק את זה. יושבים ומחפשים הסברים על המציאות. זה היה כל החידוש של הבעל שם טוב. מה הקשר למה שאנחנו אומרים כאן בעניין? שהרבי כאן אומר שהעיקר כדי לפעול שלא יהיה טמטום הלב זה על ידי, שאומר התניא: "גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה." צריכים לשמור את הגוף. היו כאלה שלמדו פשט הזוהר, פשוטו, ש"מבטשין ליה" בשביל הגוף, הכוונה שבירת עצמות, סיגופים, עניינים כאלה. וזה שהרבי בא להסביר כאן, דהיינו, שהרבי בא לשלול את העניין, שהכוונה זה לא הפשט. הפשט הוא שה... "מבטשין ליה". עכשיו, הביטוש של זה, אין עניין עם בריאות הגוף, אבל הגוף צריך לשמור. הגוף צריך להיות בריא ושלם. ו"מבטשין ליה", הכוונה בעניינים של ענייני הנפש. "מבטשין ליה", הכוונה זה על ביטוש, זה עניין של... כדי ש... במילים אחרות, גם כן במכתב של הרבי יש על זה. זה עניינים שנוגעים בזה. שעיקר הפעולה של שבירה, שצריך לעשות ביטושים, זה לא בכוח הגוף, זה בכוח הנפש. זה בשתי מילים. הרבי אומר את זה מאוד ברור, עניין שעיקר הפעולה שצריך להיות, בוודאי אמרתי שלא גוף ורק גוף, אז הוא לא מתכוון לגוף בתור גוף בכלל. הוא מתכוון לבטש את הנפש. אתה רוצה להזדכך, העניין של זה פועל שפיכה בנפש. הגוף צריך להיות, אבל אני שולט. זה הסיפור. למשל, עם הרבי מהר"ש, הסיפור הידוע שהרבי גם מביא את זה הרבה פעמים בשיחותיו. בא אל הרבי מהר"ש חסיד וסיפר לרבי מהר"ש על כל הבעיות והחולשות שיש לו. יש לו מידת רוגז, יש לו... הוא בעל תאוות, הוא בן אדם מתפרע וכולי. כל מיני, כל מיני

09:03 דובר 1 עניינים שהוא תיאר, תיאר מהמהות שלו. אז הרבי מהר"ש אמר לו שיעשה שש מאות תעניות. שש מאות תעניות זה גודל תעניות, שש מאות תעניות. אז החסיד התחיל לעשות שש מאות תעניות. אז הרבי מהר"ש אמר לו, בתעניות הוא לא מתכוון עם הגוף. זה לא נקרא. זה לא עובד. זה נקרא לעשות דיאטה. זה נקרא לעשות ספורט. זה לא עניין של לרדת, אלא רק עם התענית עם הפה. לא עם אכילה, אלא תענית דיבור. תתפוס שש מאות תעניות עם הדיבור שלך. אז הרבי אמר שזה הרבה יותר קשה לפעמים. תענית דיבור זה יותר קשה מתענית באכילה, וזה אחד מהעניינים. עכשיו, היחידות אמרה גם כן לחשוב כל יום חמש עשרה דקות על עצמו. ואחר כך מסופר שאותו חסיד, אחרי שנתיים, הוא חזר עוד פעם לליובאוויטש. גמר שש מאות תעניות. אחרי שנתיים אומרים שלא יכלו להכיר אותו. הוא נהיה מהות אחרת לגמרי, מן הקצה אל הקצה. הוא השתנה במידת המהות שלו בגלל שהוא עשה את העניין הזה. אז הרבי מביא את זה הרבה פעמים בהקשר לנקודה הזאת, את העבודה וזיכוך שצריכים לעשות. כשאדם רוצה לפעול על עצמו ולבטש את עצמו כדי שיהיה כלי לאלוקות, אז צריך להיות ביטוש. אבל הביטושים עצמם, לפני הבעל שם טוב, נדמה לי שהביטוש היה, כמו שאמר, הביטוש היה ביטוש. הם התכוונו לחיים טובים. אבל הבעל שם טוב גילה, והרבי מביא את זה, שהביטוש הכוונה בנפש. לכן כל העצה שלו, כל העניין של, של... עוד נקודה שנוגעת לכאן, לחלק שאנחנו יושבים פה, בקשר למה שהרבי מסביר כאן. שבנוגע לבינה וכיוצא בזה, נוגע לראש. אומר אדמו"ר הזקן שהאדם זה הנפש הבהמית. זה היה ביציאות המידות שלו.

11:10 דובר 1 מה שאין כן, אפשר כי זה... משום התנועות טובות, בגלל שהאדם עצמו איננו נשמה אלוקית. אז גם כאן צריכים להבהיר באור ענק עניין מאוד יסודי בחסידות. מי שלומד את השיחות של הרבי, בכל ספר, בכל מקום, אז אנחנו רואים שהרבי מדבר כל הזמן שהמהות של יהודי זה אלוקות. כדי להבין את זה, אספר לכם... כאן, אדמו"ר הזקן אומר שמה המהות של רוב בני ישראל? צדיקים? אז זה המהות שלהם. זה לא בדרגות של צדיקים. אפילו בינוני, שהוא מחשבה ודיבור ומעשה בשלימות, אף על פי כן, אומר אדמו"ר הזקן, המהות שלו נסתרת. איך זה מתאים למה שכתוב בכל ספר, שבעצם כל יהודי הוא... לכל יהודי חלק מהנשמה, והוא רוצה לעבוד את השם? ואז מביא תמיד את הרמב"ם, שהרמב"ם אומר שיהודי לא, לא, איך כתוב שמה? שנגיע לירושלמי... ויטאל. שיהודי רוצה לעשות רצון השם, עד כדי כך שבהלכה כותבים את זה. רש"י ויקרא, רש"י מביא את זה גם כן. הרמב"ם מביא את זה להלכה גם כן. הוא כותב שישנה חובה של היהודי. אז הוא כותב הלכה שאם אדם לא רוצה לקיים את המצווה, איך עושים שזה ירצה? נותנים לו מכות עד שהוא אומר "אני רוצה". אז הרמב"ם, איך זה נקרא הוא רוצה? הוא אומר שהוא לא רוצה. נתנו לו מכות, אז הוא אומר שהוא רוצה. איך זה שהוא רוצה? הוא לא רוצה לקבל מכות, זה נקרא שהוא רוצה? אלא אומר הרמב"ם שבטבעיות היהודי רוצה לקיים רצון ה'. כל מה שזה רצון הקדוש ברוך הוא, הוא רוצה, אלא מה? יצרו תקפו. בעדינות נותנים לו מכות.

13:06 דובר 1 עד שייכנס לו היצר הרע. אז זה כן, זה קשור למה שהאלטער רבי אומר כאן בתניא. האלטער רבי אומר כאן בתניא שמה המהות של הבן אדם, אפילו של בינוני. הוא סיפר על החיסרון איך שבא, גם הוא כי זה מה שנוסף. אלא מה, זה עניין מאוד כללי. זה מגיע לא רק כאן לתניא, זה מגיע לכל ספרי חסידות, שבעצם יש שלושה עניינים אצל כל בן אדם. לפעמים משתמשים באותן מילים, אבל שלושה עניינים. יש חיצוני, ויש פנימי ויש עצמי. לפעמים הלשונות בחסידות מתעלמים מזה, אבל כל בן אדם מורכב משלושה עניינים. יש את החיצוני של הבן אדם. מה זה החיצוני? החיצוני זה הפנימי. החיצוני זה הפנימי. החיצוני זה המחשבה, דיבור ומעשה שלו. מה שמגיע לפה. כל החלק שמגיע לפה נקרא החלק החיצוני של הבן אדם. אחרי זה יש הפנימי שלו, הפנימי שלו זה במה הוא מונח, בחשק שלו, בתאוות שלו. זה הפנימי של הבן אדם. ויש משהו יותר עמוק, שזה העצמיות של הבן אדם. העצם. העצם זה משהו שלמעלה אפילו מהפנימיות שלו, וזה ההבדל. ולפעמים בגישה לבן אדם, לבינוני, זה ההבדל שיהיה בין רשע, בינוני וצדיק. כן, כשנגיע לחיצוני אז נקיים את המצווה. הבינוני הוא בן אדם שבמעשה שלו מאה אחוז. ונגיע לפנימיות שלו. מה פירוש הפנימי שלו? מה המהות שלו בקשר לרצונות ותאווה? גם המהות הפנימית שלו, לא מה שיוצא החוצה, אלא המהות הפנימית שלו, הטבע והמידות, הוא עדיין לא מוותר על זה. בינוני פירושו בן אדם שעדיין לא ויתר על כל המידות שלו, ויש לו עדיין חלל שמאלי, ושם יש לו עדיין רצונות, ולכן מצד הנקודה הזאת זה שייך ליצר הרע. מה

15:39 דובר 1 שאנחנו אומרים שיש אצלו שכל יהודי רוצה לעשות רצון אלוקים, וכל זה מה שהרמב"ם אומר עד שאין בו יצר הרע, זה מדובר על העצם. מצד העצם, אז ודאי שהעצם של כל יהודי זה חלק אלוקה ממעל ממש. לכן כאן האלטער רבי בתניא לא מדבר מצד העצם. כאן האלטער רבי לא מדבר מצד העצם. אם מדברים על העצם של יהודי, אז העצם של יהודי, מצד עצם של יהודי, אז גם רשע וגם בינוני וגם צדיק, שלושתם. העצם, המציאות שלהם זה חלק אלוקה ממעל ממש. מצד הנקודה הזאת אין הבדל בין צדיק לרשע, כי לשניהם מאירה הנקודה שיהודי לא יכול ולא רוצה להתנתק מהקדוש ברוך הוא, ולכן חיים באיזשהו אור אין סופי. לכן אתה הולך למבצעים ואתה אומר ליהודי תניח תפילין, אז היהודי הזה אומר לך שהוא לא מוכן להניח תפילין. אין לו בזה שום רושם, שום טעם, שום חיות, שום זה. כן? אלא מה, הוא יעשה את זה בגלל שהוא לא רוצה, שהוא רוצה כבר שתיפטר ממנו, הליובאוויטשניק. או בגלל שהוא, יש לו איזה ... שאומרים לך, הלא, הרי צריכים להיות חשבונות שהוא עושה. כן, והוא אומר לך בפירוש: אני לא מוכן. אתה אומר, אבל בכל זאת אני אניח. עוד יותר, אומר אפילו אני לא מאמין בזה. אבל בכל זאת. למה? כי בעצם אתה רוצה. בעצם אתה יהודי. אז זה לא העניין. מצד העצם שלך אתה יהודי ואתה רוצה לקיים את כל המצוות. אז ממילא העצם של היהודי זה טוב. וחיצון, אם זה מהעצם, זה גם טוב. הוא מקיים את כל המצוות. הוא מניח תפילין. מה כאן כל הבעיה? השאלה כאילו מה, במה מתבטא ההבדל? זה מגיע לפנימי

17:38 דובר 1 שלו. הנה, אז אומר הרבי כאן שאפילו בינוני, כשמגיע לפנימי, לפנימי שלו, יכול להיות שהוא עדיין סתירה אחרת. יש לו עדיין בחלל השמאלי עניינים שצריכים. יש לו מידות טובות מצד הנקודה הזו, אז לכן צריכים לדעת כל מקום מאיזה נקודה מדברים כאן. כאן הרבי מדבר על זה. זה מה שהרבי אומר: כשמגיע לחיצון שלו, אז הוא כנראה מגיע לפנימי שלו. זה סתירה עצומה. עוד נקודה שנגיע לכאן גם כן. קודם כול, הנקודה הזאת שדיברנו עכשיו זו נקודה מאוד כללית, וזה נותן לנו הבנה כללית בכל העניינים. זו נקודה כללית, בסיס. כן, לפעמים אנחנו רואים שאומרים לבן אדם. כן, מדברים על זה הרבה ב-ב-ב-בפרצופים. זה פסיכי שמתייחס לזה. יש פנימי ויש חיצוני. יש פנימי ויש חיצוני. אומרים: אתה, אתה רוצה אבל זה חיצוני. אתה לא, אתה, אתה חיצוני. אתה, אתה אומר אתה מתפלל אבל אתה חיצוני. נתקעת כי אתה... יש כאן עניין. עכשיו מדברים על חיצוני. יש פנימי. אז מה שמדברים זה חיצוני ופנימי. מדברים על חיצוני ופנימי בעניינים של עבודה. חיצוני זה שעושה את העניינים, ויש בו הרבה פרטים. אני לא מוכן עכשיו להיכנס בתוך הסוגיה של חיצוני ופנימי. כן, אבל זה שאומרים פנימי באמת, זה לא אותו פנימי שאומרים שיהודי בפנימיותו רוצה רק רצון אלוקי. מדברים על דברים אחרים כאן. זה לדבר על עצמי של יהודי. זה לדבר על פנימיות הקשורה לפנים הקפלי. אין כאן, אמרתי לכם, בעיה. עוד נקודה שרציתי להזכיר כאן, שקשור כאן גם בתניא, זה שהרבי אומר כאן שההבדל בין צדיק לבין בינוני, מהמהות שלו זה הגוף והנשמה. אז שאין לצדיק המהות שלו זה הראשונה בגוף וקץ הבשר הזה. ככה. השאלה מה קורה עם

19:47 דובר 1 הנפש הבהמית של צדיק? יש לו נפש הבהמית או אין לו נפש הבהמית? צדיק. יש לו נפש הבהמית או אין לו נפש הבהמית? אפילו כאן בראש התניא לא ברור. כשהרב כאן בתניא אומר שיש לו נפש אלוקית שהיא לבדה מחיה גופו הגשמי, והנפש הבהמית בטלה וטפלה לגמרי לגבי נפש האלוקית. אז כאן בראש התניא לא ברור כל כך מה קורה בצדיק. האם אצל הצדיק רק הנפש האלוקית מחיה אותו? אין לו את הנפש הבהמית או יש לו נפש בהמית, רק שזה לא, זה לא פעיל, זה לא פועל, זה לא עובד. איך זה עובד אצל צדיק? אז האמת היא, אם יש תכנית של רעיון, אז זה קל לתניא, אבל ברור שזה קל לתניא. אבל אני אומר, כל מי שרואה, אף אחד צדיק, אף אחד רואה יש לו שתי נפשות. אז זה שואל אותנו: בתניא גם אצל צדיק יש שתי נפשות. גם נפש הבהמית? איך זה מתאים עם מה שהרב אומר כאן, שצדיק הוא לבד ורק הנפש האלוקית מחיה את הגוף שלו. אה? אתה מבין את הדירה בין העיניים של בן אדם. אה? לא הבנתי. אה? שלושת השורות שאמרתי של תניא. ידיעות יסודיות שצריכים לדעת כדי להבין את העולם, ולא יבינו מה קורה פה. אז אתה מבין, כל אחד שיהיה יחיא ויהיה ראובן שיהיה אהרון שיהיה יוסף ואליעזר. אני לימדתי יהודים תניא. אם לא לומדים תניא כמו שצריך אז טועים בכל הסיפור הזה. זה, זה לא רק בשביל השני, גם לעצמי. אז לפי זה גם לך הרב אומר שגם לצדיק יש לו נפש בהמית. איך לצדיק יש לו? יש לו

22:36 דובר 1 שתי נפשות?

22:36 דובר 3 פשוט לא.

22:44 דובר 1 אה?

22:44 דובר 3 פשוט לא.

22:45 דובר 1 בכל זאת.

22:48 דובר 3 פשוט לא.

22:48 דובר 1 בכל אופן, גם הרב אומר שלצדיק יש לו שתי נפשות. איך לצדיק יש לו שתי נפשות? כאן אדמו"ר הזקן אומר שמה שהוא לבד רק הנפש האלוקית מחיה את הגוף. מה זה, מה זה?

23:09 דובר 3 זה מה שאתה רוצה.

23:13 דובר 1 כאן בפירוש נפש אלוקית ונפש הבהמית. זה שני, זה שני, נפש הבהמית, הם לא שני דברים שונים. זה מזכיר לי, נפש הבהמית, הם שני חלקים של דבר אחד. זה תלמיד חכם עניינים איך שהדבר צריך להיות. זה צדיק, זה השלב בעניינים. איך זה עובד? גם לצדיק יש לו גוף והגוף הוא גשמי. הוא ממילא יש לו חיים גשמיים. כמו שהתניא אומר, את תניא אחרי שהגיע, תכף חי הצדיק אינו חי עצמי אלא חיים רוחניים. אז לא אפשר שאין לו חיים גשמיים. פשוט צדיק אוכל, ישן, יש לו גוף. כן, יש לו גם הגבלה בזה, וגם שם אדמו"ר הזקן אומר שכל זמן שהוא חי בגוף, הגוף מגביל. זאת אומרת, לצדיק יש לו גם הגבלה שלו. אלא מה, השאלה היא האם זה כמו שני דברים או כמו דבר אחד? אז אצל בן אדם רגיל שהוא לא... אז מה הפירוש? הם רבים. הנפש האלוקית, נפש בהמית לא נותנים לו לבד. נפש אלוקית רוצה להכניס לבן אדם רק חיים עליונים, שלא יהיה לו שום קשר. נפש בהמית רוצה להכניס לבן אדם חיים גשמיים. מה אבל אצל צדיק? אצל צדיק לא שאין לו נפש בהמית, הנפש הבהמית הפכה להיות ללבוש לנפש האלוקית. הם כבר לא שני דברים. אז ודאי שיש לו נפש בהמית. אל תקרא לזה בהמית, נקרא לזה חיונית. יש את החלק של הנפש שמתלבש בדם חם, נותן לו חיים. גם אצל צדיק יש לו נפש הזאת שפועלת. בלי זה איך הוא חי? רק אצל הצדיק הנפש הזאת הפכה להיות ל־להמשך, לאקסטנשן, ל־ל־לא נפרד מהנפש האלוקית. אין כאן שני דברים עוד. זה הפירוש של הרבי. זה כשאתה לבד, או אפשר שהנפש האלוקית עובדת

25:13 דובר 1 ישירות, אין נפש בהמית. אפשר לבד פירוש שהנפש הבהמית כבר לא מציאות בפני עצמה. זה ההבדל, אה, ההבדל בין צדיק לבין, אצל בינוני עדיין הנפש הבהמית היא נפרדת בתור מציאות לעצמה. זאת יש. הוא מרגיש לעצמו מציאות. בזה שהוא עושה את הרצון של הנפש האלוקית ודרך אגב זה, זה... אבל הוא בעצם יש לו מציאות לעצמו. מה שאין כן צדיק הוא אדם כזה שהגיע לשלב שאצלו כל המציאות של הנפש הבהמית זה רק ביטוי של הנפש האלוקית, ולכן זה נחשב שנפש אלוקית היא לבדה מחיה. אבל אין לו את הלבוש הזה שפועל, מחיה הגוף. וזה מה שהרבי מספר כאן, שאיך הצדיק? איך הוא רואה את שני הדברים? גם לצדיק יש לו נפש שפועלת, מחיה לגוף, אבל אצל הצדיק הנפש התחתונה נהייתה חלק בלתי נפרד של נפש האלוקית עצמה. אין כאן שני דברים, יש רק דבר אחד. טוב, יש את הסיפור הידוע שמספרים על המגיד מקוז'ניץ. תכף אנחנו מספרים את זה כאן בתניא. זה סיפור מקובל. זה היה ב... ש־שהמגיד מקוז'ניץ היה, היה איש קדוש וכו', מתלמידי המגיד. כן, ו... פעם הנכד שלו, אני לא זוכר בדיוק איך הסיפור, אבל כל הזמן היה שהנכד שאל אותו מה זה גוף, אז הוא אמר שגוף זה לבוש. אז הוא תפס את הסבא, את המגיד, והוא אמר לו, "אבל אני הרי נוגע בגוף, הרי אני נוגע בגוף". אז המגיד מקוז'ניץ ענה לו ביידיש פולנית איך שהם מדברים