אגרת הקודש סימן י"א להשכילך בינה - ח״ד

00:00 אנחנו אוחזים פה באמצע פרק י"א של איגרת הקודש. אנחנו אוחזים בשורה "והמשכיל יבין" ו"הוא רק טוב כל היום ועל כן". כן? אז האלטער רבי אומר פה שצריך להיות היסוד הזה שהבריאה יש מאין. הרבי מסביר מה פירוש היסוד הזה שהבריאה יש מאין, שזה היסוד בעניין של, שזה היסוד שהבריאה זה יש מאין, שזה מגיע מהחכמה של הקדוש ברוך הוא ושזה מתהווה בכל רגע ורגע מחכמתו יתברך, שזה מהווה את הכל יש מאין בכל רגע ורגע. אז הרבי אומר שברגע שבן אדם מתבונן בדבר הזה, אז ממילא יהיה אצלו שמחת הנפש כל הזמן. וצריך להיות השמחה כל כך גדולה שלא יהיה, לא ירגיש שום רע משום ייסורים שבעולם. כי מכיוון שההתהוות והחיים בכל רגע ורגע ובכל פרט ופרט זה מחכמתו יתברך, וחכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג, ממילא אז זה רק טוב כל היום. וכמו שהרבי אומר ש-- אלא שאין מושג. מכיוון שמדובר על ענייני, על-על-על דרגה כל כך גבוהה, אז לפעמים אנחנו לא משיגים את זה פה למטה. איך זה מתגלה פה? אז זה מתגלה באופן שלמטה זה נראה לא טוב, אבל בעצם אמיתית של עניין. אז אין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שאין מושג לגודלו ורב טובו. לפעמים זה בגלל שזה טוב כל כך נעלה, אז פה למטה לא מרגישים את זה מצד גודלו ורב טובו. אז בקשר לנקודה הזאת, לפני שממשיכים הלאה, להסביר קצת יותר את העניין הזה שכל הדברים אין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שהוא לא מושג לגודלו ורב טובו. אז העניין הזה, יש מהאלטער רבי מאמר בליקוטי תורה, שהאלטער רבי מבאר את זה, את הנקודה הזאת. וליקוטי

02:20 אמרים גם כן האלטער רבי מביא את זה בתניא בפרק כ"ו. שמה זה מובא בקיצור. אבל בליקוטי תורה בפרשת, בפרשת חוקת, שמה יש מאמר "ויעש משה נחש נחושת". ובמאמר ההוא האלטער רבי מסביר את העניין יותר באריכות. יש הרי בגמרא שני סיפורים. יש את הסיפור של נחום איש גם זו ויש את הסיפור של רבי עקיבא. יש מהרבי גם כן בליקוטי שיחות. הרבי מביא את זה שמה באריכות, את העניין הזה, את שני הסיפורים והחילוק ביניהם. קודם כל נתחיל עם האלטער רבי. האלטער רבי אומר, ליקוטי תורה מביא שהגמרא מספרת את הסיפור. אז הסיפור של רבי עקיבא, שרבי עקיבא היה אומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה אז הכל זה לטוב. זה היה הדרגה של רבי עקיבא. הגמרא מספרת שהוא הלך פעם אחת, הוא הלך בדרך ולקח איתו חמור בשביל לקחת אותו לדרך. לקח איתו תרנגול כדי שיעיר אותו, ולקח איתו נר שיוכל ללמוד. הגיע לעיר והיה מקום שאנשים לא רצו לעשות הכנסת אורחים. הוא הלך לשדה והכל אמר הכל לטובה, הכל לטובה. ואז, ואז הגיע אריה ואכל את החמור. הגיע חתול ואכל את התרנגול. והגיעה רוח וכיבתה את הנר. ורבי עקיבא אמר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. כך הוא אמר על כל דבר. אז אחרי זה היה הסיפור שהגמרא ממשיכה שהגיעו, הגיעו גנבים, שודדים, ליסטים, גזלנים, והם עשו בלגן בעיר והוא ניצל בזכות זה שלא היה לו נר ולא היה לו תרנגול ולא היה חמור. אז זה גרם ש-ש-שלא ראו אותו וכך הוא ניצל. אז כאן התגלה הטוב שבעניין. זה סיפור של רבי עקיבא. אחרי זה יש סיפור של נחום איש גם זו,

04:19 שהוא הלך עם הכסף והזהב למלך כדי לבטל את הגזירה. בדרך גנבו לו את הכסף והזהב ושמו שמה עפר, ואז הוא אמר גם זו לטובה, ואז כשהגיע למקום של המלך ראו עפר, רצו להרוג אותו ואז לקחו את העפר ונהיה חיצים והם הצליחו במלחמה. ואז המלך לא רק שהוא ביטל את הגזירה, הוא החזיר לו ריבוי כסף וזהב, שאם הוא היה מגיע עם כסף וזהב לאו דווקא שהמלך היה שומע עליו. דווקא בגלל שזה היה עפר ועם העפר הזה נהיה נס, אז זה היה גם זו לטובה. אז האלטער רבי בליקוטי תורה, האלטער רבי מסביר בליקוטי תורה פרשת חוקת, האלטער רבי מביא את העניינים האלה והאלטער רבי מסביר שזה העניין, מה הביאור? מה הפירוש בסיפורים האלה? אז הוא מביא את הנקודה הזאת. מה שהאלטער רבי אומר את זה פה בשורה אחת, שלמעלה כל העניינים הם כולו טוב. למעלה אין שום דבר רע. למעלה הכל זה אלוקות, הכל זה קדושה. גם העניינים שפה למטה הם נראים היפך הקדושה והיפך אלוקות והיפך. זה רק איך שהדברים מתגלים פה למטה בעולם שלנו. אבל בשורש העניינים למעלה, אז כל דבר למעלה בשורשו זה אלוקות, זה קדושה. אלא מה, יש מה שחסידות קוראת, יש שבירת הכלים ויש את העניין של הצמצומים ויש את ה... אז כשדברים יורדים דרך סדר השתלשלות ולפעמים זה יורד באיזה של שבירה, אז נהיה מצב שהדברים למטה מתגלים באופן לא טוב. אבל כפי שהדברים הם למעלה בשורשם, אז הכל זה קדושה, הכל זה טוב, הכל זה אלוקות. ואדרבה, דווקא דברים שלמטה נופלים למקום יותר נמוך, זה בגלל שלמטה זה בשורש זה עניין הרבה יותר נעלה. וזה היה הגדלות של נחום איש גם זו,

06:09 איש גמזו הוא העלה את הדברים לשורשם. זאת אומרת, כשרואה דבר בעולם הוא לא הסתכל על הדבר כפי שהוא נראה פה למטה, מצד הגילוי פה למטה, שפה למטה זה נראה באופן לא טוב, הוא הסתכל בשורש העניינים. הוא חיבר את זה עם המקור למעלה, והרי למעלה הכל זה טוב. אז ברגע שהוא העלה את זה לשורשו, למקור, לעצמות, לאלוקות, ושמה הרי הכל זה אלוקות והכל זה טוב, אז ממילא כך הוא הפך את זה שגם למטה יתגלה הטוב שבזה. זה מסביר האלטער רבי, וזה הווארט של גם זו לטובה. הוא, כי הוא ראה את הטובה שיש בכל הדברים וככה הוא עשה על ידי שהוא חיבר את זה לשורשם. האלטער רבי שמה בליקוטי תורה מקשר את זה עם הסיפור של נחש הנחושת. הרי התורה מספרת שמשה רבינו, היה מגפה, היה מצב, היה שמה מגפה שהקדוש ברוך הוא הביא עם הנחשים והיה מצב, מצב שרחמנא ליצלן מתו הרבה יהודים, ואז משה רבינו מה הוא עשה? נחש הנחושת. הוא שם את זה על מקל וכשהסתכלו למעלה היו מתרפאים. מה העניין? בגמרא, במשנה בראש השנה, המשנה אומרת: וכי נחש ממית או נחש מחיה? אז הנחש, תסתכלו על הנחש הם נהיו חיים, זה הנחש שעושה את זה? לא, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, משעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים, היו מתרפאים. על ידי שהסתכלו למעלה אז הם הסתכלו לאביהם שבשמיים ואז הם נהיו, נהיו בריאים. נשאלת השאלה בשביל מה צריך לקחת נחש ולשים על מקל? משה רבינו היה יכול להגיד ליהודים תסתכלו למעלה בלי נחש, בלי מקל, בלי נחושת, בלי כל הבלאגן הזה. תגיד ליהודים חבר'ה, תסתכלו למעלה, תתחברו לקדוש ברוך

08:05 הוא ואז כל הדברים יהיו, הכל יהיה טוב. מה היה העניין הזה שהוא שם נחש דווקא ומקל וכולי? אז על זה האלטער רבי מסביר שהנחש, הרי נחש זה הרי הסמל של הרע. נחש הקדמוני, כל הרע בעולם וכל המיתה בעולם, כל החושך בעולם, כל הדברים הלא טובים התחילו מהנחש. אז הנחש פה למטה זה רע, זה קליפה. אבל שורש הנחש, נחש הנחושת, הנחש כפי שהוא על הנס, זאת אומרת השורש של נחש הקדמוני למעלה, אז הרי זה גם כן היה קדושה, אז זה נפל פה למטה על ידי יניקת החיצונים. אז זה נפל ונעשה מזה שבירה. אבל בשורשו הרי הנחש זה עניין של קדושה. אז זה מה שהוא גילה על ידי ה-, על ידי, זה מה ש-, זה מה שמשה רבינו אמר. על ידי שהוא לקח את הנחש ושם את זה על הנס, אז הם ראו את הנחש בשורש, הם גילו את הנחש בשורש, התגלה הטוב שבו ואז גם למטה אז הנחש לא, לא יכול היה להזיק. אז זה יסוד בעבודת השם, יסוד באמונה, שזה הנקודה של גם זו לטובה, שעל ידי זה שאתה מעלה את הדברים לשורשו אתה מקשר את זה לאלוקות. שמה מתגלה שהכל זה אלוקות והכל זה טוב ואז גם כשיורד למטה זה מתהפך. אז זה, זה, זה בכללות הנקודה שהאלטער רבי מסביר בליקוטי תורה בארוכה. על פי זה גם כן הרבי מסביר בשיחה, שיחה של ח.א., תשי"א, והרבי הגיה את זה אחרי זה, יש את זה בליקוטי שיחות בחלקים הראשונים. אז הרבי מסביר ב-, ב-, בשיחה הרבי מסביר שה-, יש בסיפור הזה אפשר לראות את ההבדל בין נחום איש גמזו ורבי עקיבא, שאף על פי שבכללות זה אותו

10:03 תוכן, אבל זה לא אותו דבר. נחום איש גמזו היה פלא, היה דבר, מה שקרה זה שהדבר הרע עצמו נהיה טוב. גם זו לטובה. אז זה הרע התגלה שהרע עצמו היה טוב. היה הסיפור שהרע גופא, אם היה מביא למלך אבנים טובות, גולד, מה המלך צריך את זה? יש לו המון. הוא לא היה מתפעל מזה. דווקא ששמו עפר. זוכרים, היה זה הגנבים שמו עפר, ועפר עצמו זה מה שעשה את הנס. אז הרע גופא היה טוב. זה, זה, זה המדרגה של נחום איש גמזו. אצל רבי עקיבא זה היה כל דעביד רחמנא לטב עביד, זה עצם העניין לא היה טוב בגלוי. החמור נהרג, התרנגול מת והנר נכבה וכולי, ולא היה לו איפה לישון. המעשה עצמו לא, אלא התוצאה מזה, התועלת שיצאה מזה אחר כך, שהוא הציל את החיים. אז זה ברמה יותר נמוכה. הרבי מסביר שלכן זה ההבדל גם כן, שגם זו לטובה זה נאמר בלשון הקודש וכל דעביד רחמנא לטב עביד זה נאמר בלשון הארמי. לשון הקודש זה שם מאיר הקדושה יותר בגילוי. ונחום איש גמזו גם כן היה בזמן בית המקדש. הוא היה בזמן הבית שאז הקדושה היה יותר בגילוי ואז היה יכולים לגלות את הפנימיות של הרע יותר בגילוי, ולכן אצלו היה שהרע גופא נהפך. אבל רבי עקיבא כבר היה אחרי הגלות, אחרי החורבן, זמן הגלות, שאז הדברים הם לא כל כך בהשגה בעולם, ולכן הוא אמר בלשון הארמי כל דעביד רחמנא לטב עביד, ואצלו זה היה יותר בהעלם. זאת אומרת, בפועל ראו את התועלת שבזה שזה פעל לטוב, אבל לא שהדבר עצמו נהפך. זה שתי דרגות בעניין של היחס של הייסורים. זה הרבי

11:56 מסביר בליקוטי שיחות. כאן האלטער רבי לא נכנס לכל הפרטים, אבל הנקודה זה מה שהאלטער רבי מתכוון בלשון שהוא אומר שאין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו. זה טוב, אלא זה טוב כל כך גבוה כמו שהסברנו בשיעור הקודם. זה מדרגת החכמה. אז זה בחינה כל כך גבוהה של טוב, שכפי שהדברים פה למטה מתגלים אז פה למטה זה נראה עניין בלתי רצוי, אבל באמיתתו של העניין זה עניין טוב. אז האלטער רבי ממשיך הלאה ואומר שבשביל זה נברא אדם, וזהו עיקר האמונה שבשבילו נברא אדם. הנקודה הזאת שמסבירים פה, שיהודי צריך לדעת שכל רגע ורגע, כל המציאות שלו זה הקדוש ברוך הוא. ובמילא זה עניין של עץ החיים. טוב, הנה זה עיקר האמונה שבשבילו נברא אדם, שצריך להאמין דלית אתר פנוי מיניה, באור פני מלך חיים. בקשר לזה שהאלטער רבי אומר שזהו עיקר האמונה שבשבילו נברא אדם. האמונה במה? האמונה בעניין של לית אתר פנוי מיניה. להאמין דלית אתר פנוי מיניה. זה מאוד מעניין הדבר הזה. הרבי מציין פה בהערות על התניא, בשיעורים בספר התניא, לרבי בהערות יש כמה, וזה מאוד מעניין שהרבה הערות מהרבי על הפרק הזה. אז על, על, על, על, על המילים האלה הרבי מציין לזוהר פרשת וארא ולרמב"ם הלכות יסודי התורה וגם כן לשער היחוד והאמונה. מה הרבי מתכוון בציונים האלה? אז יש לומר, היינו, הבן אדם, כאן עיקר. עיקר האמונה שבשבילו נברא אדם. בן אדם נברא בשביל לחיות עם האמונה. היינו, אמונה זה להאמין שיש הקדוש ברוך הוא. אמונה בקדוש ברוך הוא. האלטער רבי אומר לא. שהאמונה שבשבילה נברא אדם זה להאמין דלית אתר פנוי מיניה. מאיפה האלטער רבי לקח את זה? זאת

14:21 אומרת, כאן יש יסוד, שזה יסוד עיקרי בחסידות. האמונה שיהודי צריך להאמין, בשביל זה נברא-- האדם נברא בעולם כדי להאמין בקדוש ברוך הוא. אבל להאמין בקדוש ברוך הוא זה לא רק להאמין שיש הקדוש ברוך הוא, אלא להאמין בקדוש ברוך הוא זה להאמין דלית אתר פנוי מיניה. להאמין בקדוש ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא זה הכל. זה האמונה שבשבילה נברא אדם. האדם נברא בעולם כדי להאמין באחדותו האמיתית. מה המקור לזה? אז הוא מציין לזוהר ולרמב"ם. זאת אומרת, אם מסתכלים ברמב"ם, הרבי הרי מסביר בליקוטי שיחות חלק כ"ו פרשת יתרו, שהמקור של הרמב"ם זה הזוהר. זה הרבי מתכוון עם הזוהר הזה, הזוהר שהרמב"ם מתחיל בהלכות יסודי התורה. הרמב"ם אומר בהלכות יסודי התורה, הרמב"ם מתחיל: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, שהוא ממציא כל הנמצאים, וכל הנמצאים בשמיים ובארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. אז הרמב"ם אומר מפורש מה זה האמונה. הרמב"ם ממשיך הלאה אחרי זה ואומר שעל זה נאמר אנכי ה' אלוקיך. זה מצוות האמונה. זאת אומרת, מה זה מצוות האמונה? לשיטת הרמב"ם, מה זה מצוות האמונה? מצוות האמונה זה לא רק להאמין שיש אלוקות, שיש מציאות השם. זה לא מצוות האמונה. מצוות האמונה זה להאמין שהקדוש ברוך הוא מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצאים, לא רק לשון עבר, אלא של הווה. ממציא עכשיו בכל רגע ורגע, וכל הנמצאים בשמיים ובארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. זאת אומרת, שאמיתת המציאות של כל פרט בעולם זה רק הקדוש ברוך הוא. זה במילים אחרות, באותיות של הזוהר, זה הפירוש לית אתר פנוי מיניה, שאין שום מציאות בעולם שזה לא קשור עם הקדוש ברוך הוא, כי אז כל

16:24 זה מאמיתת הימצאו. וזה הרמב"ם אומר, זה יסוד היסודות ועמוד החכמות. זאת אומרת שמצוות האמונה זה לא רק אמונה במציאות השם, אלא מצוות האמונה זה אמונה באחדות השם. האמונה שאין עוד מלבדו, זה מצוות האמונה שבשבילה נברא אדם. והרבי מסביר את זה, וכמה מחקרים על זה, ראיות וכולי. יש מהרבי אריכות שלמה על זה, אבל הרבי שם בליקוטי שיחות חלק כ"ו פרשת יתרו. הרבי מביא שהמקור של הרמב"ם זה הזוהר פרשת וארא. אז כאן הרבי בהערות התניא מציין לזוהר הזה והרמב"ם, לכאורה כדי להדגיש שזה המקור לאלטער רבי, שהאלטער רבי אומר שזהו עיקר האמונה שבשבילו נברא אדם. בן אדם נברא בעולם. מה עיקר האמונה שבשבילו נברא אדם? זאת אומרת תכלית בריאת האדם בעולם זה בשביל האמונה. מה היא האמונה? האמונה בעניין של לית אתר פנוי מיניה ואין עוד מלבדו. וברגע שנחקק אצלך שלית אתר פנוי מיניה ואין עוד מלבדו, ממילא אז הכל זה אלוקות. הכל זה חכמתו יתברך, חכמתו יתברך זה מקור החיים, הטוב והעונג, ובמילא זה מה שהוא ממשיך הלאה: עוז וחדווה במקומו ואור פני מלך חיים. מה, מה לומדים מהפסוק אור פני מלך חיים, עוז וחדווה במקומו? הפסוק אור פני מלך חיים אומר שכשבפנים של המלך, כשמתגלה הפנים של המלך, אור פני מלך, יש רק חיים. שמה אין שום היפך החיים. העניין הזה של אור פני מלך חיים מוסבר במאמרי חסידות. כמה מאמרים מוסבר במשל גשמי ממלך גשמי. אז כתוב ב-ב-בחסידות, מובא, הרבי מביא את זה במאמר ד"ה ביום עשתי עשר תשל"א. זה מבוסס על מאמרים של הרביים הקודמים, שב-ב-בזמן שיש משפט, יש בן אדם שהוא נמצא במשפט. משפט קשה. רחמנא ליצלן, משפט שקשור עם חיים ומוות. אם

18:33 דנים אותו אם הוא חייב מיתה, רחמנא ליצלן, או לא. ויש קטגור ויש סניגור. זה אומר ככה, זה אומר ככה. אז כתוב בזה שבאור פני מלך, שאם המלך נכנס לבית המשפט, ככה זה הסדר במלוכה, ככה היה הסדר ב-ב-במלכים האמיתיים, ככה היה. שאם המלך נכנס לבית המשפט ורואים את הפנים של המלך, אז כולם צועקים: חיים! זה נהפך ממוות לחיים. אפילו בן אדם שהוא היה בן אדם שהיה חייב מיתה, ברגע שהוא נפגש עם האור פני מלך, אור פני מלך, אין מקום ל-ל-ל-לעונש, אין מקום ל-- אז מיד חוננים אותו ונותנים לו, נותנים לו חנינה ומוציאים אותו והופכים אותו ממוות לחיים. זה במלך גשמי, שמזה מובן בקל וחומר כשמדברים להגיע לקדוש ברוך הוא. האור פני מלך, שזה מה שאומרים פה, חכמתו יתברך. חכמתו יתברך זה הפני מלך, זה האור פני מלך, זה החכמה. חכמה זה הבחינה ראשית הכול, זה ראשית, זה האור פני מלך. חכמה זה אור פניו, זה עניין של חכמתו של הקדוש ברוך הוא, ששם מאיר האור פני מלך, ובאור פני מלך מה נמצא? רק חיים. אין שם מקום להפך החיים. חכמתו יתברך, חכמתו, יש רק חיים, אין עניין של הפך החיים, ולכן אומרים שזה מקור הטוב והעונג. איפה נמצא חכמתו יתברך? איפה זה נמצא? זה נמצא בכל נברא ונברא. זה העניין של לית אתר פנוי מיניה, שהבן אדם צריך להגיע לעקור, אל האמונה של חכמתו יתברך, שזה האור פני מלך. חיים זה בכל מקום ומקום, בכל פרט ופרט שב-ב-בבריאה, ובמילא אז אין עניין של חס ושלום. אז הבן אדם בתכלס בשמחה בכל עת ובכל רגע. ועל דרך זה הפסוק השני

20:25 שהוא מביא, "עוז וחדווה במקומו". שזה אומר שבבית של המלך, בחדר של המלך, יש רק עוז וחדווה. אין שם מקום להפך העניין. בתוך הבית של המלך יש רק עוז וחדווה. בן אדם שעצוב בבית המלך זורקים אותו החוצה. יש גם בזוהר שזה יהיה, אם אתה בעצבות בבית המלך לא נותנים לך להיכנס. לא, בבית המלך יש רק שמחה. זה הפירוש עוז וחדווה במקומו, במקומו של הקדוש ברוך הוא, במקומו של המלך, עוז וחדווה. איפה זה מקומו של המלך? באלוקות, באצילות. אז זה מה שאומרים פה. מכיוון שהוא מקומו של אלוק, לית אתר פנוי מיניה, אין מקום איפה שהשכינה לא נמצאת. אז איפה שהוא נמצא, איפה הקדוש ברוך הוא נמצא, זה מקומו, ואיפה שזה מקומו זה עוז וחדווה. אז במילא בכל מקום ומקום ובכל רגע ורגע צריך להיות שמחה. אז זה הדגש שפה האלטער רבי בהסבר הזה. יש פה שני פרטים בהסבר הזה. ההסבר הזה בא להגיע למקום שאין מקום בכלל בעולם ששם הקדוש ברוך הוא לא נמצא, כי הכל זה אלוקות. אז כל פרט ופרט במקום חדור עם אלוקות, ובמילא בכל מקום יש שמחה, יש חיים, טוב ועונג. אור פני מלך חיים זה בכל מקום וגם כן בכל רגע ורגע. זה שהאלטער רבי אמר שההתבוננות הזאת היא בכל רגע ורגע. זה לא התבוננות של פעם אחת, אלא בכל רגע ורגע החכמה נמצאת איפה? בכל פרט ופרט. אז הן מצד הזמן והן מצד המקום. אז בכל רגע ובכל מקום צריך להיות עניין של שמחה. עכשיו ממשיך האלטער רבי ואומר, ועל כן, האלטער רבי בא עכשיו ועושה מסקנה. אחרי כל ההסבר הזה וכל העניין הזה, ועל כן, אומר האלטער רבי, בוא נקרא בפנים. ועל כן ראשית הכול,

22:32 מה העניין הלשון של האלטער רבי, ראשית הכול. מה האלטער רבי רוצה להגיד עם המילים ראשית הכול? בפשטות זה ראשית הכול, ככה זה לשון. זה-זה ההתחלה. אבל הרבי מדייק למה האלטער רבי אומר ראשית הכול? כי זה מדובר כאן, ראשית. מכיוון שכל היסוד של ההסבר הזה מיוסד על המילה ראשית, הכל מתחיל מזה שיש ראשית. ראשית זה חכמה, וחכמה זה המקור של כל הבריאה וכל פרט ופרט מהבריאה. אז זה מה שהאלטער רבי אומר, ראשית הכול. מכיוון שכל המציאות שלי בכל רגע ורגע, בכל פרט ופרט, מאיפה זה מגיע? מראשית, מהקדוש ברוך הוא שהוא ראשית חכמה. יש את המקור לחיים והטוב והעונג, ועל כן ראשית הכול שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה. שבן אדם צריך לשמוח ולהיות בשמחה בכל עת ושעה, בכל רגע ורגע. ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע. אז בכל עת ושעה בן אדם צריך להיות בשמחה ויחיה ממש. לשון מאוד חזק, כן, לא סתם שאדם צריך לשמוח, אלא השמחה צריכה להיות באופן שהוא חי בשמחה הזאת. זה כל החיים שלו. יחיה ממש, כאילו שזה החיים הממשיים שלו, השמחה הזאת. באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע. הקדוש ברוך הוא מחיה ומטיב עמו בכל רגע ורגע. יש פה מהרבי עוד ביאור מאוד מעניין. הרבי אומר מה האלטער רבי מחדש פה עכשיו, ועל כן? הוא כבר אמר הכל קודם. מה האלטער רבי רוצה לסיים פה עם ה"ועל כן"? מה, מה רוצה להוסיף פה? עוד פעם כאילו לסכם את העניין. אז הרבי אומר לא, האלטער רבי רוצה להדגיש פה שהעניין הזה שאנחנו דיברנו, שבן אדם צריך להיות כל הזמן בתנועה של שמחה. האלטער רבי מדגיש פה, מוסיף

24:30 שזה צריך להיות בכל עת ושעה. דבר ראשון, שזה צריך להיות בכל עת ושעה, וצריך להיות ויחיה ממש באמונה בהוי'. כן, שזה צריך להיות בכל עת ושעה, זה אומר בגלל שאמרנו שהאמונה הזאת זה תכלית בריאת עולמות. תכלית בריאת עולמים זה בשביל האמונה. והרי הבן אדם חי כל הזמן, כל עת ושעה. אז ממילא, מכיוון שהבן אדם חי בכל עת ושעה, הבן אדם חי. אז כל זמן, כל רגע שאתה חי, אתה צריך לחיות עם האמונה. מכיוון שתכלית בריאת עולמים זה בשביל האמונה, והרי בריאת עולמים זה בכל עת ושעה. כל הזמן אתה חי, אז לכן כל הזמן אתה צריך בכל עת ושעה להיות בשמחה. זאת אומרת, זה לא רק עניין כללי של בן אדם באיזשהו זמן ביום מתבונן ואז הוא נהיה שמח וזהו, אלא זה צריך להיות בכל עת ושעה. למה? מכיוון שזה תכלית הבריאה, ותכלית הבריאה צריך להיות כל הזמן. ועוד יותר הוא מוסיף, ויחיה ממש. זה גם כן. זה לא עניין אחד בזמן שצריך להיות בכל עת ושעה ועניין שני, ויחיה ממש. זאת אומרת שזה צריך לחדור בתוך המציאות של החיים שלך ממש, בגלל שזה הרי כל המציאות שלך. מכיוון שהקב"ה מהווה את כל המציאות שלך מחכמתו יתברך, אז ויחיה ממש, שצריך לחדור בחיים הממשיים שלך העניין הזה, השמחה הזאת מהחידוש של הקב"ה. ואז האלטער רבי מוסיף, ומיטיב לו בכל רגע. זה עוד פרט. דבר אחד מצד הבן אדם, מכיוון שהבן אדם תכלית בריאתו זה, זה, אז לכן זה צריך להיות אצלו כל העניין הזה, כל עת וכל רגע. והעניין השני גם מצד למעלה, מכיוון שההשגחה היא בכל רגע ורגע, לכן צריך להיות אצלו העניין גם

26:39 כן בכל רגע ורגע, כי הקב"ה מיטיב איתו בכל רגע ורגע. זה, זה הכל דיוקים שרואים פה בלשון של האלטער רבי, איך שכל מילה פה זה לא סתם חוזר עוד פעם ועוד פעם. יש פה, יש פה כל מילה האלטער רבי מוסיף פה עוד עומק, עוד נקודה ועוד פרט, עד כמה השמחה הזאת בקב"ה ושצריך להיות, איך שצריך לחדור בכל רגע ורגע ובכל פרט ופרט בחיים, וצריך לחדור בחיים הגשמיים של הבן אדם. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר, ומי שעצב ומתאונן, בן אדם שמרגיש עצבות והוא מתלונן, מרגיש עצבות. זה הרגשה בלב. מתאונן, מתאונן זה בפה. כן, זה שני, זה שני, שני דברים. יש אחד שהוא מתעצב בפנים, מרגיש עצבות, ויש אחד שהוא מתאונן בפה. הוא אומר דברים, כן, הוא מ-מ-מתלונן על המצב שלו. אומר האלטער רבי, ומי שעצב ומתאונן, בן אדם שמרגיש עצבות, או זה או זה, אחד. זה לאו דווקא שני הדברים. זה אחד או השני. מי שעצב ומתאונן מראה בעצמו. אז הוא מראה בעצמו שיש לו מעט רע וייסורים וחסר לו איזה טוב. בן אדם שמתעצב או מתלונן, אז מה הוא מראה עם ההתנהגות הזאת? מראה בעצמו שיש לו מעט רע וייסורים. הוא מראה במציאות הזאת, הוא מראה שמפריע לו משהו לא טוב אצלו וחסר לו איזה טוב. והרי זה ככופר חס ושלום, אומר האלטער רבי, והדבר הזה זה כביכול עניין של כפירה וכופר חס ושלום. למה זה כל כך חריף? מה שהרבי אומר פה, על פי מה שאמרנו, לפי מה שהסברנו, שהאמונה באחדות הוי' זה כל המציאות, היא אחדות הוי'. זה קורה, אין עוד מלבדו. אז אם אתה מרגיש את האמת, האמונה האמיתית שאין עוד מלבדו,

28:50 אז לא שייך שתהיה במצב של עצבות. לא חסר שום דבר. ואם לא, זאת אומרת שחסר לך באמונה. מה זה נקרא חיסרון אמונה? במילים אחרות, כפירה ר"ל. זאת אומרת שהעניין של אחדות הוי' לא מונח אצלך, הרי זה ככופר חס ושלום. לכן יש פה דיוק גם כן. הרבי מדייק. הרבי אומר, מראה בעצמו. מה הדיוק מראה בעצמו? מה הלשון הזה? זה לשון חריפה, שמה זה מראה בעצמו? למה הוא אומר מראה בעצמו? אומר הרבי, הדיוק מראה בעצמו זה לפי מה שהסברנו, שבשבילי נברא, שהעולמות נבראו בשביל האמונה. זאת אומרת שכל המהות של אדם זה האמונה. בשביל זה הבן אדם נברא, בשביל האמונה. אז מכיוון שכל מציאות העולם נברא בשביל האמונה, ברגע שחסר לך, אז מראה בעצמו זה עניין שנוגע בעצם המציאות שלך, מכיוון שעצם המציאות שלך זה בשביל האמונה. אז כשאתה מתלונן, אז אתה כאילו פוגם בעצם המציאות. לכן הלשון זה מראה בעצמו, עצם המציאות שלו היא נגד מה שהוא בעצם אמור להיות. ועל כן הרחיקו מידת העצבות במאוד חכמי אמת. זה הסיבה שחכמי אמת, חכמי אמת זה חכמי הקבלה. רואים שבתורת הקבלה, בפרט פנימיות התורה, ששם מאיר העניין של אחדות הוי'. עיקר העניין של חכמי אמת היה לגלות אחדות הוי' אמיתית, אין עוד מלבדו. אז לכן בחכמי אמת דווקא, שם רואים שכל העניין של מידת העצבות הם הרחיקו את זה במאוד, הרבה יותר מאשר על פי נגלה. גם על פי נגלה עצבות זה לא דבר טוב. גם על פי נגלה יש כל מיני מאמרי חז"ל וכל מיני זה. כך צריך להיות עובד את השם בשמחה. יש פסוקים, מאמרי חז"ל וכולי, אבל בנגלה לא רואים כל כך את השלילה.

30:40 מה שאין כן בפנימיות התורה רואים את השלילה של עניין העצבות. בתכל'ס הרחיקו מאוד לגמרי כל העניין של עצבות, בפרט בתורת החסידות. תראה, הבעל שם טוב שנלחם כל כך על העניין של מידת העצבות. אז על זה הרבי אומר שהרחיקו מאוד מידת העצבות חכמי אמת, מכיוון שזה היפך האמונה שבשבילה נבראו. מכיוון שכל מציאות העולם זה בשביל העניין של אחדות הוי', וברגע שבן אדם מתלונן, זאת אומרת שלא מאיר אצלו אחדות הוי', אז ממילא לכן עניין העצבות זה מושלל לגמרי, כי עצבות מראה שאתה מרגיש את עצמך למציאות. זה לא מאיר אצלך האמת של אחדות הוי' אמיתית.