אגרת הקודש סימן י"א להשכילך בינה - ח״ה

00:00 אומר האלטער רבי פה: אבל המאמין לא יחוש משום ייסורים בעולם, ובכל ענייני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית. בן אדם שמאמין, אז אין לו שום פחד מהייסורים, וכל העניינים של העולם, אם יש לו או אין לו, הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית. זה אותו דבר, בשווה, עם מה שיש לו. אז כמו שאמרנו בשם הבעל שם טוב, שויתי ה' לנגדי תמיד, שברגע שה' לנגדי, ששם ה' מהווה, אז הוא מהווה אותך בכל רגע ורגע. אז ברגע שבן אדם יש לו את הנקודה בהרגשה, את ההתהוות בכל רגע ורגע, שהקדוש ברוך הוא מהווה אותו יש מאין, ובמילא שויתי, אצלו הכל אצלו בשווה, כי הכל זה אלוקות. וממילא הכל זה טוב, ואין שום... כמו שאמר קודם. ומי שאין שוין לו, בן אדם שזה לא אצלו בשווה, מראה בעצמו שהוא מערב רב. זה כבר דיברנו באריכות בשיעור הקודם. מה העניין של הערב רב? זה לגרמייהו עבדין. ערב רב, מה הוא מחפש? הוא לא מחפש את האמת, הוא לא מחפש אלוקות, הוא מחפש את הלגרמייהו. הוא מחפש כדי שיהיה לו טוב, כדי שהוא יקבל, כדי שהוא ירוויח. כמו שהרבי מסביר באריכות במאמר ד"ה ביום עשתי עשר, ההבדל בין קדושה וקליפה. קליפה מחפשים את מה שטוב לי. מה שאין כן קדושה זה לחפש את האמת. אז הגדר של ערב רב זה העניין של הערב, שכל מה שהוא עושה, גם בדברים הטובים שהוא עושה, זה לגרמייהו. זה בשביל התועלת והיש שלו. אבל בשביל ההתבטלות לקדוש ברוך הוא אין לו את זה. אז גם פה, מכיוון

01:50 שהבן אדם הזה מתלונן, זה אומר שחסר אצלו את הביטול לקדוש ברוך הוא. הוא רוצה לעבוד את השם, אבל הוא רוצה כזה אייבישטער שעושה לי טוב בחיים. אייבישטער כזה ש... שאני... שזה לגרמייהו, שאני יכול להרוויח מזה בשביל היש שלי. ואוהב את עצמו לצאת מתחת יד ה'. הוא אוהב את עצמו והוא רוצה לצאת מהיד ה'. הוא רוצה שיהיה לו טוב, מה שהוא מבין מה ש... כן, מה שטוב לי. ולחיות בחיי הגויים בשביל אהבת עצמו. הוא רוצה לחיות בחיי הגויים. מה הוא מתכוון חיי הגויים? חס ושלום. הוא לא מתכוון כפשוטו חיי הגויים. כאן האלטער רבי מדבר הכל בדקות. הפירוש של חיים בחיי הגויים, כמו בנוגע לגויים. אמרנו בתניא גם כן בפרק א׳, האלטער רבי אמר שמידות אומות העולם, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי. ומה שחז"ל אומרים, כל טיבו דעבדין האומות לגרמייהו עבדין. הלשון הזה כתוב על אומות העולם. זה לגרמייהו עבדין. זאת אומרת שבעצם מהות הערב רב, אפילו שהם עזבו את מצרים והלכו עם בני ישראל, הם בדקות, הם נשארו גויים בנפש. הם נשארו גויים במוח, שכל מה שהם חיפשו, הם חיפשו לתועלת של עצמם. ובמילא בן אדם שהוא כן מתלונן בעניינים שאצלו זה לא שווים אצלו, זה אומר שאצלו האגו שלו נמצא במרכז, באמצע, ולכן הוא, זה נקרא בדקות, זה נקרא חיי הגויים. לגרמייהו עבדין. ועל כן הוא חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני. זה שהוא רוצה חיים, זה בריאות, ורוצה בנים ורוצה מזון. הוא רוצה את זה מצד החומריות שבזה, מצד הגשמיות, בגלל שזה, כי זה טוב לו. הוא רוצה את זה לא בגלל אלוקות, בגלל

03:48 שהקדוש ברוך הוא רוצה. הוא רוצה את זה בגלל שזה טוב לו, זה טוב לנפש הבהמית שלו. זה טוב לחיים, ליש שלו. לכן הוא רוצה. הוא רוצה חיים, הוא רוצה בנים, הוא רוצה פרנסה כדי להגדיל את היש שלו, לא בשביל עבודת השם. זה בדיוק זה. זה טוב לו. האלטער רבי כאן, האלטער רבי מקצר. קודם היה כאן, סמוך, באיגרת הקודש בסימן ט׳, האלטער רבי הסביר שם, מאוד מעניין שם בסימן ט׳. אני הגעתי כדי להבין פה מה הוא אומר. כי יכולים לעשות טעות כאילו שאני לא רוצה בכלל שיהיה אצלי בני חיי ומזוני. זה לא, זה לא, זה לא, זה לא נכון, זה לא צודק. זו לא הכוונה פה. האלטער רבי ביאר, הסביר קודם בסימן ט׳, האלטער רבי אומר שכשיהודי, יהודי יש שולחן ערוך, על פי שולחן ערוך, על פי הלכה. יש הלכות שבן אדם צריך לפרנס את בניו ובני ביתו. זאת אומרת, בפירוש על פי תורה יש בפירוש עניין בהשפעה על המשפחה. אז יש עניין של בני חיי ומזוני. אבל האלטער רבי אומר, השאלה היא למה אתה רוצה את זה? אתה רוצה את זה בגלל היש שלך או אתה רוצה את זה בגלל שזה עבודת השם? אז זה בעצם השאלה שהאלטער רבי שואל פה. זה השאלה פה במאמר. האם זה שאני עובד את הקדוש ברוך הוא, זה בגלל שאני מחפש את הקדוש ברוך הוא או אני מחפש את עצמי? ועל דרך זה בבני חיי ומזוני. בן אדם זה שהוא יש לו, יש, צריך ורוצה את העניין של בני חיי ומזוני. אם זה בשביל עבודת השם זה עניין אחד, אבל אם זה בשביל היש שלו אז

05:40 זה העניין. לי יש חפץ. זה הדיוק שהאלטער רבי אמר בתחילת הפרק, שלי יש חפץ בחיי בשרים. חפץ, חפץ זה פנימי, זה הרצון. החפץ הפנימי זה הרצון. במה נמצא הפנימי, זה הרצון שלך? האם הפנימי, זה הרצון שלך, נמצא בריכוז, אלא מצד עבודת השם? אז הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה בני חיי ומזוני. ולכן צריך את כל הדברים האלה. או החפץ שלך זה חיי בשרים. וזה האלטער רבי בא לשלול פה. ולכן הוא אומר: כי זה טוב לו. למה הוא רוצה בני חיי ומזוני? כי זה בשבילו, בשביל התאווה שלו. ונוח לו שלא נברא. אומר האלטער רבי, על בן אדם הזה אומרים נוח לו שלא נברא. היה עדיף, אם הבן אדם הזה, נוח לו שלא נברא. למה נוח לו שלא נברא? כמו שהאלטער רבי עכשיו בא להסביר, מכיוון שכמו שאמרנו, תכלית בריאת העולם זה בשביל לעבוד את הקדוש ברוך הוא, אז כאן לא משלים את התכלית שלו, ולכן אומרים נוח לו שלא נברא. מכיוון שתכלית בריאת העולם זה בשביל לעבוד את הקדוש ברוך הוא. כל הסיבה למה הקדוש ברוך הוא ברא אותך בעולם זה בשביל, כמו שהאלטער רבי אמר קודם בתחילת הפרק, עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם. האדם נברא בשביל האמונה הזאת. אז כשחסר לזה, אז חסר לו את העיקר. ולכן אומרים נוח לו שלא נברא. עדיף שלא נברא. ונגיע ללשון הזה, לראות איך שכל פרט בתניא זה מדויק. הלשון הזה, נוח לו שלא נברא. הלשון הזה, נוח לו שלא נברא, זה לשון ידוע מהגמרא. הגמרא אומרת כן, שהיה בית שמאי ובית הלל, היה מחלוקת, כן, אם נוח לו שנברא או נוח לו שלא נברא. אחרי זה אומרים

07:32 נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא. ככה זה, ככה הגמרא אומרת. נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. אז מה היה פה? מה בדיוק היה פה מחלוקת? כתוב שישבו הרבה שנים ודנו בעניין הזה. בית שמאי אומרים נוח לו לאדם שלא נברא. בית הלל אומרים נוח לו שנברא. נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא. ועכשיו שנברא אז וכולי וכולי וכולי. מה היה המחלוקת? וסתם מעניין הביאור בזה. יש, האלטער רבי, יש בליקוטי תורה בפרשת ראה. האלטער רבי מביא את דברי חז"ל האלה, והאלטער רבי שואל שאלה מאוד פשוטה: איך יכול להיות שהגמרא אומרת נוח לו שלא נברא? זה הפסק דין. נמנו וגמרו, אמרו נוח לו שלא נברא. איך אומרים נוח לו שלא נברא? הרי זה היפך פסוק בפרשת בראשית. תורה אומרת: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". כתוב מפורש בתורה שזה טוב מאוד. הקב"ה אומר והנה טוב מאוד. מגיעים חז"ל, בית שמאי ובית הלל, מגיעים למסקנה: לא, נוח לו שלא נברא. היפך מה שהקב"ה אומר. שואל האלטער רבי שם בליקוטי תורה, בליקוטי תורה פרשת ראה. מה האלטער רבי? אני אומר ביאור נפלא, וזה מגיע פה לפרק. לכן אני מביא את זה פה גם כן. סתם רואים איך שכל מילה בתניא מדויק. מה האלטער רבי מסביר? האלטער רבי מסביר: יש פה שני דברים. יש פה נוח לו, לא כתוב טוב. כתוב נוח לו שלא נברא. בפרשת בראשית כתוב "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". זה שני דברים שונים. יש טוב להקב"ה ויש נוח לו לאדם. מה הפירוש? אומר האלטער רבי משל מאוד מעניין, וזה מאוד פשוט. הוא אומר, יש לך בעלי חיים,

09:38 סוסים, חמורים, בעלי חיים. בן אדם יש לו בבית, יש אנשים שמשתמשים עם בעלי חיים. היום פחות. פעם זה היה דבר רגיל. אנשים היו משתמשים עם בעלי חיים. בן אדם היה לו סוס, היה לו חמור, היה לו, היה לו בעלי חיים שהיה משתמש איתם בבית. אז כשיש לך בעל, בעל, בעלי חיים בבית, אז הבעל הבית צריך אותם. למה יש לו? כי הוא צריך את זה. סוס לרכוב, את החמור בשביל המשאות. צריך תרנגולים בשביל כל מיני דברים. יש לו את זה בשביל תועלת. עכשיו אם אנחנו נשאל את הבעל חי, האם הבעל חי רוצה להיות אצל הבעל הבית? מה הוא מעדיף? בוודאי שהבעל חי לא רוצה. אם תשאל את הבעל חי, הבעל חי היה מעדיף שיהיה לו חיי הפקר, לחיות בשדה, שאף אחד לא... לא צריך להיות בשום בית של הבעל הבית. בפועל הבעל הבית לוקח אותו ומשעבד אותו, והוא נותן לו לאכול ונותן לו כל מיני דברים. נותן לו הכל. אבל תשאל את הבעל חי מה הוא מעדיף. נוח לו. נוח לו שהוא לא יצטרך להיות בשום בית. אבל אם תשאל את הבעל הבית, הבעל הבית רוצה את זה. טוב לו, כי בשביל הבעל הבית זה, זה מה שהוא משלים את הכוונה של הבעל הבית. אומר האלטער רבי, אותו דבר גם לגבי הנשמה. אם אנחנו נשאל את הנשמה האם הנשמה רוצה לרדת לעולם? הנשמה לא רוצה לרדת לעולם. הנשמה למעלה הרבה יותר טוב לה. למה צריך את השעבוד ואת כל היגיעה ואת כל המלחמות עם הבהמי, עם החומרי, עם המזון, עם התאוות וכל הבלגן? נשמה למעלה נהנית מזיו השכינה, קשורה באלוקות. אז נוח לו שלא נברא.

11:33 אם אתה מצד הנשמה, מה נוח לנשמה? נוח לו שלא נברא. הרבה יותר טוב לו, הרבה נוח. זאת אומרת, נוח לנשמה להישאר בגן עדן ולא לרדת לעולם להתייגע. אבל "וירא אלוקים את כל אשר עשה", דער אויבערשטער, ודאי בשביל הקב"ה טוב מאוד. הקב"ה, איך שהוא הרי רואה שעל ידי ירידת הנשמה נשלמת הכוונה של דירה בתחתונים, ועל ידי זה מגיעים לעילוי הכי גדול. אז זה "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". הקב"ה רואה את הטוב מאוד. אבל אם תשאל את הנשמה, מצד גדר הנשמה, נוח לנשמה? זה לא נוח. אז מה אנחנו מבינים מהעניין הזה? זה וורט עצום שהאלטער רבי מלמד אותנו פה. זה וורט נפלא. ממילא יוצא מהוורט הזה, שאם אני חושב על עצמי, אז, אז, אז לאו דווקא שהייתי רוצה להיות פה למטה, אבל אם אני מתבטל לקדוש ברוך הוא, מה הקדוש ברוך הוא רוצה, אז אדרבה, טוב מאוד. ואז אתה בשמחה ובטוב לב נמצא בעולם, משלים את הכוונה. אז מעניין שהאלטער רבי משתמש עם הלשון של הגמרא הזאת: "נוח לו שלא נברא". כאן האלטער רבי משתמש עם זה לעניין אחר. כאן האלטער רבי בא להגיד "נוח לו שלא נברא", ש־ש־שבן אדם כזה שמונח ב־בישות שלו והוא רוצה בני חיי ומזוני רק בגלל התאווה שלו, אז "נוח לו שלא נברא". אז בשביל זה האלטער רבי מביא את זה פה. אבל התוכן זה גם כן אותו תוכן. זאת אומרת, השאלה שיש בכל עניין, השאלה הכללית, שזה השאלה של החיים שלנו, זה מה ה־־ בשביל מה אני חי? האם אני חי בשביל עצמי או אני חי בשביל הקדוש ברוך הוא? יש בזה הרבה דרגות. מה יש בזה?

13:21 יש איך שזה, איך שאומרים, חיי הגוי, שהוא רק חושב על עצמו, בערב רב, כן? וגם מהם. יש את זה גם בעבודת השם, שעובד את השם כדי שהוא יקבל מזה. ויש את זה בעניין של בני חיי ומזוני, שהוא רוצה את הבני חיי ומזוני בשביל עצמו. אז יש את זה בהרבה דרגות, בעניינים גשמיים, עניינים רוחניים, אבל הצד השווה הוא: האם זה לגרמיה או זה לאלקות. אז האלטער רבי אומר שזה שבן אדם יש לו עצבות זה בגלל שהעבודת השם שלו חסר אצלו את הביטול, ולכן נוח לו שלא נברא. כי לא נברא האדם אלא בשביל לנסותו בנסיונות אלו, לדעת את אשר בלבבו. אומר האלטער רבי: מה עיקר המטרה? למה הקדוש ברוך הוא ברא את הבן אדם פה למטה בעולם? זה בשביל לנסות את הבן אדם בנסיונות אלו. זה ה-- כל המטרה לבריאת העולם, שהקדוש ברוך הוא הוריד נשמה פה למטה בעולם, זה בדיוק בשביל הניסיון הזה. זה ניסיון כאלו, ״לדעת את אשר בלבבו״. הקדוש ברוך הוא רוצה לדעת מה קורה אצלך בלב: אם יפנה לבו אל אלהים אחרים, שהם תאוות הגוף. האם כשאני ארד פה למטה אז התאוות הגוף ייקחו אותי, ואז אני ארצה את ה-- לגרמיה, לרצות את עולמי, זה לרצות גשמיות. לקבל חיים זה המשתלשל מסטרא אחרא, שזה הכל תאווה. הגוף מקבל השפעה מסטרא אחרא, ובהם הוא חפץ. או אם חפצו ורצונו רק לה' לבדו, לחיות בחיים אמיתיים המשתלשלים מאלקים חיים. אף שאינו יכול. תראה, ומוסיף פה עוד נקודה: אף שאינו יכול. למרות שבפועל יכול להיות שאתה לא נמצא במדרגה

15:16 הזאת של ביטול במציאות בתכלית. אבל השאלה היא איפה אתה רוצה? זה יסוד מאוד עמוק. אני עוד מעט אגיע לזה. ״אף שאינו יכול״ זה וורט עצום, אבל לפני ״אף שאינו יכול״, מה האלטער רבי אומר? יש פה וורט יסודי שהאלטער רבי מלמד אותנו פה בתניא, הפרק הזה, שכל תכלית בריאת העולם. אדם שואל את עצמו: מה, מה תכלית בריאת העולם? אומר האלטער רבי: כל תכלית בריאת העולם זה שהקדוש ברוך הוא מנסה אותנו בניסיון. כל החיים של הבן אדם זה ניסיון אחד גדול. מה הניסיון? הניסיון הוא: מה אני חפץ? האם אני חפץ? האם אני רוצה את הקדוש ברוך הוא או אני רוצה את עצמי? זה וורט עצום פה, וורט יסודי. זאת אומרת, השאלה הכללית של החיים, על פי מה שהאלטער רבי מלמד אותנו בתניא פה. האלטער רבי אומר, כן, מה היסוד בכל הסוגיה שאנחנו מדברים פה בפרק י"א באגרת הקודש? היסוד בכל העניין הזה שאומרים קבלת ייסורים באהבה, העניין של לקבלה בשמחה. מה הנקודה פה? הנקודה פה היא זו נקודה יסודית וכללית בחיים של הבן אדם. בן אדם נברא בעולם כדי להרגיש אחדות הוי'. וממילא, במילים אחרות, אנחנו נמצאים כל הזמן בניסיון מול הקדוש ברוך הוא. מול זה: מה נמצא במרכז של החיים שלי? האם במרכז, בסנטר, באמצע של החיים נמצא האני שלי, ובשביל זה אני חי. האני שלי, והאני שלי יש הרבה דרגות. יש האני החומרי, האני הגשמי, האני קליפה וסטרא אחרא, ויש את האני גם כשאני עובד את השם בשביל שאני אקבל מזה כל מיני דברים. אז ווייטער נשאר במרכז האני, זה זה המהות. או במרכז נמצא הקדוש ברוך הוא, נמצא, נמצא, נמצא אחדות הוי', וכל

17:13 המציאות שלי זה בשביל לעבוד את הקדוש ברוך הוא, להתחבר לאחדות הוי'. אז זה הניסיון, בשביל זה הבן אדם חי בעולם. זה בחסידות מוסבר במאמרים אחרים. יש מהרבי שמעון צדקיה[?] בדיוק מאיר שונא[?], או תרס"ה. יש, יש בספר המאמרים תרס"ה יש מאמר. אה, המאמר מתחיל, דיבור המתחיל... אה, נו. אה, במאמר בשמות יש גם כן. ״נתת ליראיך נס להתנוסס״. מדבר שם על עניין הנסיונות, מאוד חזק. מסביר שם הרבי הרש"ב, מסביר שיש חמש סוגים של נסיונות, והניסיון הכי עמוק זה הוא מביא את האגרת הקודש הזו. הוא מדבר על כל מיני נסיונות, נסיונות. יש כל מיני סוגים של נסיונות, אבל אני מדבר שאחד העניינים הכי נעלים בניסיון זה הניסיון הזה שמדברים פה, שכל חיי האדם זה ניסיון כדי מה? מה עבודת, מה עבודת בכללות. הרי בחסידות מלמדים אותנו שניסיון זה לא בעיה, אבל בעולם מסתכלים: ניסיון זה שנקרא אובסטקולו. יש בעיה, יש לי קשיים, יש בעיות, וזה ניסיון. אני צריך להתגבר על המכשול. חסידות הרי מסביר שהגדר של ניסיון זה להפך. ניסיון זה מלשון, להרים נס, מלשון לרומם. נס, להרים נס. זה העבודה של ניסיון. הקדוש ברוך הוא רוצה לרומם אותנו. אז כאן הנקודה היא, כן, מה היא הרוממות הכי עמוקה של הבן אדם? שהוא מגיע לעקור את כל המציאות של החיים וכל המציאות של העולם זה אחדות הוי' באמת, וכל החיים בן אדם מסתובב סביב הנקודה הזאת. מה אני רוצה? אני רוצה את עצמי? אני רוצה את הקדוש ברוך הוא? מה נמצא במרכז של החיים שלי? והאלטער רבי מוסיף פה את המילים ״אף שאינו יכול״. לכאורה, זה המילים האלה, ״אף שאינו יכול״, נותן

19:36 לנו הבנה למה אמרנו בתחילת הפרק שהפרק הזה נמצא, זה זה זה פרק שהאלטער רבי כותב לכל החסידים. זה פרק כללי שנוגע לכל חסיד. כשאתה לומד את הפרק בהשקפה ראשונה, אתה אומר: האלטער רבי מדבר פה לדרגה מאוד מאוד גבוהה. חסידים גדולים שלא אכפת להם, מה זה השוואה בפשטות? זה עניין של הן ולאו שוין, זה דרגה מאוד מאוד גבוהה. זה הדרגה של נחום איש גם זו, הדרגה של ר' זושא מאניפולי. אבל מה אנחנו שייכים לזה? אנשים פשוטים. אז האלטער רבי בא פה בזה המילים האלה: ״אף שאיני יכול״. לכאורה בא להוסיף את ה״אף״ הזה. בפועל, אם אתה תגיע לדרגה של ביטול במציאות, זה לא יעבוד. השאלה היא איפה נמצא ה-- איפה ה-המטרה שלך בחיים? במה אתה מתייגע? במה אתה עובד? איפה אתה נמצא? מה הכיוון? האם הכיוון זה האני או הכיוון זה אלוקות, אחדות הוי', ובזה חסיד צריך לחיות כל החיים שלו. הכיוון שלי צריך להיות אחדות הוי' האמיתי. זה צריך להיות המטרה. זה צריך להיות הכיוון. בזה האלטער רבי אומר פה ״אף שאיני יכול״. יש פה סוגריים, צריך עיון. באיזה כתבי יד לסתייר וסאילו ״אף שאיני יכול״, בנוסח אחר יש נוסח כך: ״או אם חפצו ורצונו, אף שאיני יכול, לחיות חיים אמיתיים״ וכולי. פניס חזון נראה שטבעתי יכול מה מרומז גם. על כל פנים, זה כל מיני נוסחאות, אבל מה משמע? שהיה נוסחאות שלא היה כתוב המילים ״אף שאיני יכול״? נוסחאות שכן כתוב, אבל לכאורה העיקר במילים ״אף שאיני יכול״ זה לכאורה רבותא. כן. זאת אומרת שאפילו אם אתה לא תגיע לתכל'ס, אבל בזה צריך להיות תכל'ס העיקרון של חסידים, של, של, של יהודי. בזה צריך להיות

21:28 החיים שלי. כן. לחפש שהחיים שלי יהיו מסביב לקדוש ברוך הוא ולא מסביב ליש של המציאות שלי. ואם אנחנו נתבונן בזה נראה ש-ש-ש-שחסידות וכל השיחות זה רוב העניין. הכל מסתובב מסביב לנקודה הזאת. מה נמצא במרכז של החיים שלי? אלוקות או הטייטל שלי, המציאות שלי. ומזה נובע כל העניין. ובמה זה מתבטא בעבודה? ופה בעניין של שמחה. למה חסיד תמיד בשמחה? זה מה שהאלטער רבי אומר: למה ירחיקו כל כך ממידת העצבות. עצבות זה ישות. יש עצבות מעבירות, יש עצבות מחיסרון גשמי, יש עצבות מחיסרון רוחני, אבל הצד השלילי של מידת העצבות זה שאני מחפש את עצמי, מחפש את הישות שלי, ולכן אני עצוב. השמחה זה ביטול. שמחה זה כשאתה נמצא עם הקדוש ברוך הוא. אין עצבות לפני מלכים. הקדוש ברוך הוא זה שמחה. בכל מצב בן אדם הוא בשמחה, וזה העניין שחסידות דורשת כל כך את העניין של עבודה בשמחה.