אגרת הקודש סימן י"א להשכילך בינה - ח״א

00:03 כלל אגרות הקודש זה מכתבים שהאלטער רבי כתב לחסידים בזמנים שונים בנוגע לנושאים שונים. זה מכתבים שנכתבו לכל מיני, או לקבוצה של חסידים או לכל החסידים. הוא כתב עם כוללים, הוא כתב עם פרטים. אנחנו יודעים שרוב אגרות הקודש, רובם ככולם, התעוררות על עניין של צדקה. האלטער רבי הרי היה מתעסק עם העניין של נתינת הצדקה לארץ ישראל. אז רובא דרובא של המכתבים של ה... זה בקשר לעניין של צדקה לארץ ישראל, שזה היה עיקר ההתעסקות של האלטער רבי יום יום. כמו שידוע שהאלטער רבי, כל המאסר והגאולה של י"ט כסלו היה קשור עם העניין הזה. אבל יש פה גם כן מכתבים על עוד עניינים שהאלטער רבי כתב לחסידים בנוגע לכל כמה וכמה עניינים: עבודת התפילה, לימוד התורה, חלוקת הש"ס ועוד כמה ענייני התעוררות ותקנות שהאלטער רבי תיקן. המכתב הזה, אגרת הקודש סימן י"א, זה מכתב שהאלטער רבי כתב לחסידים בקשר לעניין של ביטחון ואמונה. איך חסיד, איך יהודי שקשור עם תורת הבעל שם טוב, איך צריך להיות אצלו ההסתכלות על כל ענייני עולם, ואיך שצריך להיות בשמחה בכל מיני מצבים, ולהיות בכל מצב שנמצא אצל הבן אדם, גם כשבן אדם נמצא במצב, לא שמצב שחסר לו כמה וכמה בעניינים הגשמיים, גם אז לעבוד את השם בשמחה. העניין הזה זה לא חידוש של חסידות, זה כתוב בגמרא. הגמרא אומרת במסכת ברכות: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. בן אדם צריך לברך גם על הדברים הרעים, גם כמו שהוא מברך על הדברים הטובים. הגמרא אומרת, מה פירוש לברך? זה לא אותו ברכה, זה ברכה אחרת. דברים טובים מברכים שהחיינו, הטוב והמיטיב. דברים לא טובים מברכים

02:24 ברוך דיין האמת. והחיוב עצם הזה, אז מה פירוש לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? על זה מסביר האלטער רבי שזה העניין של לקבל בשמ-- סליחה, הגמרא. הגמרא במסכת ברכות, הגמרא אומרת: לקבלה בשמחה. לברך הכוונה לברך בשמחה, לקבל בשמחה. כמו שבן אדם שמח ומקבל בשמחה הדברים הטובים בטוב הנראה והנגלה, ככה גם כן בן אדם צריך לקבל את הדברים שנראים לא טובים, גם אותם צריך לקבל אותם בשמחה, כמו שמחה של טוב הנראה והנגלה. אז זה כתוב בגמרא. השאלה היא איך אפשר לעשות כזה דבר? איך אפשר לבקש מבן אדם? והגמרא לא כותבת את זה לצדיקים. הגמרא כותבת את זה לכל אחד ואחד. זאת אומרת שיהודי, כל יהודי שמאמין בקדוש ברוך הוא, צריך שיהיה אצלו הכוח לקבל בשמחה כל מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו. איך אפשר לעשות את זה? זה הרי, זה-זה-זה לא שייך. כשהדברים טובים אני רואה את הטוב, אני שמח. אבל דברים שכלפי חוץ נראים דברים לא טובים, איך אפשר לקבל את זה בשמחה כמו שמחה של טובה? על זה בתורת החסידות ניתן הביאור בעניין הזה. האלטער רבי בתניא, יש כמה מקומות שהאלטער רבי מדבר על העניין הזה. בתניא יש ארבע מקומות, אם אני לא טועה, אני עכשיו אנסה להגיד, אני חושב שזה ארבע מקומות שהאלטער רבי מתייחס לסוגיה הזאת של לקבל את הייסורים בשמחה. מקום אחד זה בפרק כ"ו בליקוטי אמרים, שם מדובר על העניין הזה של לקבל בשמחה, שבן אדם אסור שיהיה לו שום דאגות מענייני עולם הזה. זה שם הוא מדבר בעבודת הבינונים. אחר כך באגרת התשובה פרק י"א ופרק י"ב. שם הוא מדבר בנוגע לקבל ייסורים בשמחה מצד עבודת התשובה, ואחר כך

04:25 באגרת הקודש סימן י"א. זה מה שאנחנו הולכים ללמוד כאן. הוא מדבר על עניין של אמונה וביטחון, איך יהודי צריך לקבל את כל הדברים בשמחה. ועוד פעם יש באגרת הקודש סימן כ"ב. שם גם כן מכתב של האדמו"ר שמסביר לחסידים איך צריך להיות העניין של לקבל את הכל בשמחה. עכשיו, ארבע המקומות האלה זה לא אותו דבר. בכל מקום האדמו"ר נותן עוד נקודה, עוד ביאור. יש הבדל, ויש מהרבי כמה וכמה שיחות בעניין הזה. אנחנו עכשיו נלמד את המכתב הזה כי זה מכתב שזה הכי חזק. אפשר להגיד מכתב שהרבי כותב בצורה הכי חזקה, מה שנקרא בלי אנסטזיה, בלי, בלי אנשיקס. הוא כותב בצורה הכי חריפה את השיטה איך צריך להיות השקפת עולם של חסיד שקשור לתורת הבעל שם טוב, מצד האמונה של אמונה אמיתית באחדות הוי' שהבעל שם טוב גילה. אבל הבעל שם טוב הרי גילה את האחדות הוי' האמיתית, שאין עוד מלבדו, שהקדוש ברוך הוא הכל והכל זה הקדוש ברוך הוא, וכל המציאות זה אלוקות ואין שום דבר חוץ ממנו. אז על יסוד האמונה הזאת שכל יהודי מאמין אמונה אמיתית באלוקות, אז על יסוד זה יהודי יכול לקבל את כל העניינים בשמחה ולהיות בשמחה גדולה בכל מה דמיה. וזה הנקודה שהרבי מסביר וכותב את זה במכתב לחסידים. יש ווארט, יש ווארט שכתוב בשיעורים בספר התניא בקשר למכתב הזה. ידוע שהשיעורים בספר התניא, הרבי, הרבי, הרבי הגיה את זה. יש שם הגהות והערות מהרבי, וממילא אז אפשר לסמוך על זה. אז בשיעורים בספר התניא הוא מביא שהרבי, המכתב הזה האדמו"ר כתב בלשון יחיד. אפשר לראות שהמכתב מתחיל ״להשכילך בינה״. זה לשון יחיד, לא כתוב בלשון רבים. כי הרבי

06:32 דווקא כתב את זה בלשון יחיד. להדגיש שזה נוגע לכל אחד ואחד. כי מישהו יכול לחשוב, אתה למדת, אתה לומד את הפרק הזה, אתה יכול לחשוב שזה רק נכתב ליחידי סגולה. זה יכול להיות זה רק במדריגה מאוד גבוהה שאצלם העולם באמת לא מציאות. הם יכולים לקבל הכל בשמחה. אבל אנשים פשוטים איך אפשר? אנשים כערכנו, איך אנחנו יכולים לקבל את כל הדברים בשמחה? אדמו"ר הזקן דווקא כתב את המכתב בלשון יחיד כדי להדגיש שמה שמדברים פה זה עבודה ששייכת לכל אחד ואחד. למה? מכיוון שכל היסוד פה זה אמונה. השמחה שהרבי דורש זה שמחה ש... סליחה, שקשור עם אמונה. והרי אמונה יש לכל יהודי. כל יהודי באשר הוא. אם הוא יהודי הרי יש לו אמונה. אמונה פשוטה שיש ליהודי מצד הנשמה. אז ממילא יש את זה לכל אחד ורק צריך לגלות את זה. אז על זה הוא מסביר איך מביאים את האמונה הזאת בתוך העניינים של איך להסתכל על החיים ולקבל את כל העניינים בשמחה. זה וורט שמובא בשיעורים בספר התניא. בכלל ידוע שהפרק הזה זה היה פרק שאצל חסידים זה היה יסוד לכל הדורות. תקופות קשות שהיה בהיסטוריה של חסידים ברוסיה וכל מיני מצבים וכל מיני זמנים הכי קשים. אז ידוע שהפרק הזה זה היה פרק שנתן לחסידים את החיים ואת השמחה להחזיק מעמד בכל הניסיונות וכל ההעלמות והסתרים. אחד מהסיפורים הכי מפורסמים זה הסיפור הידוע עם, עם הסבא של הרבי. סיפור מפורסם שהיה עם הסבא של הרבי ר' מאיר שלמה, שבשעה שהיה מגיפה רחמנא ליצלן, היה איזה עניין, איזה, איזה עניין כזה דומה, שהיה ברוסיה בימים ההם לפני מאה שנה בערך, ואז היה מצב כזה שר' מאיר שלמה, סבא של הרבי,

08:29 נהיה חולה וכל החולים אז הרבה מהם רחמנא ליצלן לא החזיקו מעמד. זה היה ממש מגיפה ושמו את ה-- את ר', ר' מאיר שלמה, בגלל שהוא נהיה חולה לא רצו שהוא יהיה, איך אומרים? ידביק רחמנא ליצלן, אז שמו אותו באיזשהו שטח, באיזה מקום, מחנה שהיו שמים שם את כל החולים. ואז היה ר' אשר ניקולאיוור שהיה אחד מגדולי החסידים, זה שהדפיס את התניא בתרס"ט, שמובא השם שלו, מובא בעמוד הראשון של התניא. אז ר' מאיר-- ר' אשר ניקולאיוור הוא היה ניגש כל יום, היה עומד בשער שמה בחוץ והיה קורא את הפרק י"א של איגרת הקודש עם חיות, עם התלהבות וקול כדי שמאיר שלמה ישמע, וכך הוא היה עושה כל יום כדי לה-לה-להחדיר לו את ה-- את ה-- לתת לו חיזוק וביטחון ואמונה למרות שהיה במצב קשה רחמנא ליצלן. ואחרי זה ר' מאיר שלמה סיפר שזה הציל לו את החיים, שזה שכל יום הוא הקשיב לתניא, הוא שמע את הפרק י"א באיגרת הקודש, זה פשוט נתן לו כוחות. כי ידוע כאשר אדם נמצא רחמנא ליצלן במצב כזה אז הוא צריך, הגוף צריך להתגבר על המחלה, אז צריך להיות לו כוחות הנפש מאוד חזקים, רצון לחיות. אז ה-ה-איגרת הקודש נתנה לו את השמחה, את הביטחון וזה עצמו הביא אותו למצב שהוא יכול, שהוא יכול היה להתגבר על ה-- על המחלה ולצאת מזה, והבריא ואחר כך הוא, הוא חי כמה וכמה שנים עוד, עוד הרבה שנים אחרי זה. אז זה חי עוד איזה לפחות שלושים או ארבעים שנה יותר אחרי זה. על כל פנים, זה סיפור שאנחנו רואים עד כמה אצל, אצל ה-הפרק הזה פעל אצל חסידים בצורה כל כך חזקה.

10:13 הנה יש לנו פה אפילו נכד של ר' אשר ניקולאיוור נמצא פה, כן, שלום גרומבלה[?]. על כל פנים, אה, ונגיע לענייננו. אז זה סיפור אחד. יש עוד כמה וכמה סיפורים. אני זוכר שפעם כשהייתי בחור בסביבות 770 אז ישבנו פעם ב-ב-באיזשהו-- כך בחורים דיברנו קצת ככה חסידי, שדיברו בתהילים. זה היה בתוך שיעור ב' שיעור ג' כשהיה תקופה קשה כשהרבי, הרבי היה לא בקו הבריאות והחסידים היו. אז היה, אז דיברו אז הרבה על העניין הזה של פרק י"א של איגרת הקודש. בין הבחורים ישבו ככה ודיברו על זה. אני זוכר, ישב שמה בצד שלנו, ישב יהודי, אמר תהילים, עוד יותר, יהודי מעוד יותר חסידים. אז, אני לא זוכר את השם הראשון שלו, השם משפחה שלו היה לוין, אמ, אני חושב ר' זלמן לוין, מכפר חב"ד, חסיד מפורסם, בעל מנגן. על כל פנים, ר' זלמן לוין ישב שם בצד, אמר תהילים ואנחנו ככה בחורים דיברנו בינינו, איגרת הקודש י"א, זה סיפר סיפור זה, סיפור זה. אז פתאום ר' זלמן לוין אומר, "אתם מדברים על פרק י"א באיגרת הקודש, בשבילנו הפרק הזה כשהיינו ברוסיה", הוא היה כן בתקופה הקשה ברוסיה בזמן המלחמה, בזמן של ב-תש"ן, זאת אומרת לפני זה. אז הוא אמר, "אצלנו ברוסיה, אצלנו החסידים זה היה בשבילנו", איך הוא אמר את הלשון? "זה היה זריקה יומית שנתן לנו חיות לעבור את היום. זה היה כמו, נתן לנו זריקת חיות כל יום. זה היה פרק שהיינו חיים עם זה". סתם, זה סיפורים. יש, יש, מספרים על ר' מנדל פוטרפאס, איך שהוא חי עם הפרק הזה. יש סיפור על-- על כל פנים לא ניכנס לסיפורים. אני רוצה קצת לקרוא את הפרק

12:11 ונלמד את זה קצת יותר בעיון. אני בטוח שכל בחור כבר למד את הפרק הזה, בתקופה הזאת בפרט, אבל, אבל נלמד את זה יותר בעיון. יש כמה וכמה ביאורים, גם יש ביאורים של הרבי על הפרק, ויש גם כן מר' לוי יצחק, מאבא של הרבי, כמה ביאורים. אז נלמד את הפרק וננסה ללמוד את זה קצת בעיון, ואחר כך כל אחד יוכל ללמוד את זה, להתבונן ולעיין ולחיות עם העניינים האלה. אז נתחיל עכשיו ללמוד את הפרק בפנים. "להשכילך בינה". אומר האלטער רבי, כן, אני בא, כאילו האלטער רבי אומר שהוא רוצה לתת לנו הבנה, הסתכלות, הבנה, השקפה, "להשכילך בינה". סתם, לשון מאוד מעניין. מה זה "להשכילך בינה"? למה האלטער רבי התחיל בלשון כזה לא רגיל? זה לא לשון רגיל להתחיל מכתב. אמרתי קודם את האות, שלמה זה כתוב לשון יחיד, אבל בכלל מה התוכן של-- למה האלטער רבי כתב "להשכילך בינה"? אז יש גם פה איזה דיוק שהרבי מסביר, שהאלטער-- שהמילים האלה "להשכילך בינה", "להשכילך" זה חכמה. חכמה נקרא השכלה. בינה זה כוח הבינה. "להשכילך בינה" זה שהחכמה צריך להאיר בבינה. אנחנו נלמד יותר מאוחר את הפרק, אז אנחנו נבין שכל ה-- כל הנקודה פה, כל האות של פרק י"א קשור עם האות של חכמה ובינה. זה כל הביאור שהאלטער רבי בא להסביר איך יהודי צריך להיות חזק באמונה ובביטחון בקדוש ברוך הוא, זה כשהחכמה מאירה אצלו בבינה, ולכן האלטער רבי התחיל דווקא עם המילים האלה, "להשכילך בינה". אנחנו נחזור לזה כשאנחנו נבין יותר את ההמשך של הפרק. אומר האלטער רבי, "להשכילך בינה כי לא זו הדרך ישכון אור ה'". זה לא הדרך. מה זה לא הדרך? "להיות חפץ בחיי

13:58 בשרים ובני ומזוני". שבן אדם יהיה לו חפץ. חפץ זה לא סתם רוצה, אלא שיהיה לו פנימיות הרצון. כן? חפץ. חפץ זה תענוג, זה פנימיות הרצון. שבן אדם יהיה לו רצון ותענוג בחיי בשרים, זה לא הדרך שישכון אור ה'. שיהיה לו חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני. אנחנו יודעים שישנם, הגמרא אומרת, ישנם שלושה דברים שזה עיקר המציאות הגשמית שבן אדם צריך. כל צרכי האדם נכלל בשלושה דברים. כל צרכי האדם זה בני, חיי ומזוני. זה שלוש קווים. יש שלושה עניינים שזה כולל את כל צרכי האדם. עניין של בנים, חיים זה עניין של בריאות וחיים, ומזוני זה פרנסה. זה השלושה דברים כלליים שכולל את כל צרכי האדם. אז כל בן אדם בטבע זה מה שבן אדם רוצה. אדם רוצה שיהיה לו, שיהיה לו, שיהיה לו משפחה, בעזרת השם, כשיגיע הזמן, וכשיהיה לו, שיהיה לו פרנסה ושיהיה לו חיים טובים. אומר האלטער רבי, "לא זו היא הדרך ישכון אור ה'", שיהיה חפץ בחיי בשרים. זאת אומרת, צריכים להבין מה הוא אומר פה, כן? כ-כאילו האלטער רבי לא אומר ש-- צריכים להבין, אני רוצה להדגיש. האלטער רבי לא אומר שלא צריכים, לא צריכים חס ושלום את הדברים האלה, כן? לא צריכים להיות חפץ. החפץ, התענוג, פנימיות הרצון לא צריך להיות בעניינים הגשמיים. כי על זה אמרו חז"ל, כשמדברים בנוגע לעניינים הגשמיים, חז"ל אומרים בטל רצונך וכולי. בפרקי אבות כתוב, "בטל רצונך מפני רצונו". אומר האלטער רבי, מה הפירוש בטל רצונך? שלא-- הרצונות, הרצונות שבן אדם יש לו בעניינים הגשמיים, בבני, חיי ומזוני, צריך להיות בטל רצונך. דהיינו, שיהיה רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בענייני עולם הזה.

15:56 אומר האלטער רבי, מה הפירוש בטל רצונך? שבן אדם צריך שהרצון שלו יהיה לגמרי בטל במציאות. הרצון הטבעי שיש לבן אדם לבני, חיי ומזוני, לעניינים הגשמיים. צריך שהרצון הזה יהיה לגמרי בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בענייני עולם הזה כולם, הנכללים בבני, חיי ומזוני. יפה, כי מה אומר זה? על כרחך אתה חי. שכל העניינים, החיים הגשמיים, זה בעל כורחך. מה האלטער רבי מסביר פה? האלטער רבי מסביר פה פשט שיש פה קצת חידוש, שהאלטער רבי מסביר בנוגע לעניין של, של ה, של ה, של ה-- בטל רצונך. מה פירוש באה המשנה? כשאנחנו לומדים את המשנה בטל רצונך מפני רצונו, אפשר לפרש, בפשטות אפשר לפרש. מה פירוש בטל רצונך בפשטות? לא לפי האלטער רבי פה. בן אדם יש לו רצון. יש לי רצון, אני רוצה שיהיה לי פרנסה, תהיה לי בריאות, יהיה לי ילדים, יהיה לי משפחה. יש לו רצון לבני, חיי ומזוני, והוא מתגבר בדרך אתכפיא. יפה, בטל רצונך. אני מבטל את הרצון שלי, כאילו אני שם את הרצונות שלי בצד מפני רצונו. לא מה אני רוצה, מה השם רוצה. אני שם את הרצ-- אז זה בדרך מלחמה. האלטער רבי אומר לא. האלטער רבי מחדש, דהיינו, זה, זה לכן האלטער רבי מוסיף פה את המילים דהיינו. דהיינו, כי האלטער רבי לומד פה פירוש יותר עמוק. על פי חסידות, מה פשט בטל רצונך? שיהיה רצונו בטל במציאות. לא ביטול היש אלא ביטול במציאות. אנחנו יודעים בחסידות ישנם שני עניינים, יש ביטול היש, יש ביטול במציאות. מה ההבדל? ביטול היש פירושו אתכפיא. ביטול היש פירושו בעצם אני בעל תאווה, בעצם אני רוצה, אני רוצה כל מיני דברים גשמיים,

17:53 אלא מה? אני מוותר על הרצונות שלי בדרך דאתכפיא ולעשות מה שהשם רוצה. זה ה, זה הפירוש, זה חיצוני, זה ביטול חיצוני, זה ביטול היש. יש אבל בטל רצו-- מה ש, מה ש, מה שחסידות דורש, על פי מה שאנחנו נלמד עכשיו בהמשך הפרק איך מגיעים לזה, חסידות דורש ביטול במציאות, וזה האלטער רבי אומר שיהא רצוננו בטל במציאות. לגמרי לבטל את הרצון שלי בעניינים הגשמיים, שלא יהיה לי שום רצון כלל. אז זה וורט חדש לגמרי. ואתכפיא זה שיש לי רצון. אני רוצה תאווה, רוצה גשמיות, אלא מה? אני מתגבר ואני אומר: אני לא אעשה מה שאני רוצה, אני אעשה מה שהשם רוצה. זה אתכפיא. כאן מה שאומרים: לא, שיהא רצוננו בטל במציאות לגמרי. זה חידוש בנוגע ל, ל, ל-- האלטער רבי דורש פה מחסידים כזה סוג של עבודה. ועל זה הוא מביא שעל כך נאמר ״על כרחך אתה חי״. זה מה שכתוב בפרקי אבות, ״על כרחך אתה חי״. זאת אומרת, מה פשט ״על כרחך אתה חי״? שכשמדובר בנוגע לעניינים הגשמיים, אז על זה אומרים ״בעל כורחך״, שהעניינים הגשמיים נמצאים אצלי באופן של בעל כורחך, מכיוון שאין לי רצון להם אלא בעל כורחך. הקדוש ברוך הוא רוצה שהבן אדם יהיה פה למטה. הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא יהיה, ממילא מצד זה יש גשמיות, צריך להיות בני חיי ומזוני, כי ככה זה רצון האלוקי. אבל אני מצד עצמי אין לי שום רצון, הרצון הזה בטל במציאות לגמרי. עכשיו, עוד מעט נסביר. יש פה אבל שאלה. הרבי שואל שאלה פשוטה: איך האלטער רבי מתחיל פה את הפרק? האלטער רבי מתחיל הפרק: ״להשכילך בינה כי לא זו הדרך״

19:34 ״ישכון אור ה׳״. מה האלטער רבי רוצה לשלול? כאילו מה החסיד חשב? יש פה איזה, האלטער רבי מתחיל מיד, מה שנקרא, מתחיל ישר עם, עם, עם איזשהו אטאק, עם איזשהו מהלך. ״לא זו הדרך״. כאילו מה היה הדרך? מה החסיד חשב? חסיד חשב שהדרך זה כן לרצות בני חיי ומזוני, ואז האלטער רבי אומר לו: לא, תדע לך, לא זו הדרך. כאילו מה ההוה אמינא? מה ההוה אמינא של החסידים שהאלטער רבי בא להגיד להם: חבר'ה, תדעו לכם, לא זו הדרך. מה, על מה מדובר פה? אז לפי מה שהסברנו, מה שהסברנו עכשיו, זה הרבי אומר פשט, זה נפלא. מה שחסידים חושבים, זאת אומרת מה שחסידים חשבו לפני שהאלטער רבי כתב להם, אז חשבו שהמילה עבודה זה אתכפיא דווקא. הרי כשלומדים בתניא, בליקוטי אמרים, אדרבה, הרי הרבה פעמים מדברים שיש מעלה דווקא באתכפיא. המעלה היא דווקא שיש לי רצון ויש לי תאווה ויש לי יצר הרע ויש לי רצון, ומה זה? אלא מה, אני מתגבר על הרצונות שלי ואני עושה לא מה שאני רוצה, מה שהשם רוצה. דרך הסיגופים, דרך אתכפיא. זה בפרט כשהאלטער רבי אומר בליקוטי אמרים ש״אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין״. כשבן אדם הולך נגד הרצון שלו והוא עושה אתכפיא אז הוא ממשיך אין סוף בעולם. אז ממילא אם ככה חסידים חשבו שמהו הקונץ בעבודה, מהו הדרך בעבודה? שיש לי רצונות. אני כן רוצה בני חיי ומזוני ואני מתגבר, אתכפיא, ואני מבטל את הרצון ואני עושה מה שהשם רוצה. מגיע האלטער רבי ואומר: לא חבר'ה, תדעו לכם, לא זו הדרך, ״ישכון אור ה׳״, זה לא הדרך. מה פירוש זה לא הדרך? מה פתאום

21:37 אתכפיא זה לא, זה לא, זה לא טוב? מה קרה? כל החסידות מדבר על המעלה של אתכפיא. מה פירוש לא זו הדרך? אז הרבי אומר פה ביאור עצום. האלטער רבי לא אומר שזה לא דרך בכלל. הוא אומר: ״לא זו הדרך ישכון אור ה׳״. יש פה עניין אחר לגמרי. האלטער רבי רוצה ללמד את החסידים איך חסיד יכול להיות משכן, משכן, משכן זה, זה כלי, להיות כלי לאלוקות באופן פנימי. אתכפיא ודאי שזה דבר מאוד נעלה. אתכפיא בעבודה דבר נעלה ביותר. ״אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין״. יש מעלה מאוד גדולה באתכפיא, אבל אתכפיא זה, זה לא משכן. הבן אדם הוא לא כלי. להיפך, מצד עצמו הוא מלא רצונות, תאוות. אלא מה, הוא הולך נגד הרצון שלו. אז נכון שאתכפיא ממשיך אין סוף, ממשיך המשכה מאוד גבוהה, אבל האלטער רבי אומר: אני רוצה לפעול אצל החסידים משהו יותר עמוק. אני רוצה לפעול אצל החסידים שיהיו משכן. משכן זה שהאור אלוקי שמה קבוע באופן פנימי, שאתם תהיו כלים לאלוקות. כדי להיות כלי לאלוקות באופן פנימי, שמה לא מספיק העניין של אתכפיא. צריך להיות שיהיה בטל ברצון במציאות ממש, שלא יהיה לו שום רצון כלל, ודווקא זה, זה משכן קבוע ששמה הקדוש ברוך הוא שורה באופן פנימי. אז יוצא מכאן שהעבודה הזו, היסוד של פרק י״א, זה שהאלטער רבי רוצה ללמד את החסידים איך אפשר לפעול על עצמנו שהאור אלוקי, אור ה׳ ישכון, יתגלה בבן אדם, בנפש, באופן קבוע, באופן של משכן, שיהיה כלי. זה על ידי שרצוננו בטל במציאות ממש. ביטול רצון, בטל לגמרי מרצוננו, מרצוננו במילואו. אלא מה זה? השאלה היא איך מגיעים לזה? איך זה

23:41 נשמע? דרגה מאוד מאוד גבוהה. איך פועלים את העניין הזה? ואיך, כמו שאמרנו קודם, איך אפשר לבקש את זה מחסידים פשוטים? כי זה דרגה מאוד גבוהה בעבודה. אז אנחנו הולכים ללמוד פה. היסוד שהאלטער רבי בא להסביר פה בפרק, אני אומר את הנקודה ובעזרת השם בהמשך נלמד את הפרטים. היסוד זה, זה האמונה באחדות הויה. אמונה יש לכל יהודי. אמונה זה חלק מהחיים שלנו. אמונה יש לנו בנפש. יהודי יש לו אמונה פשוטה, כמו שהאלטער רבי אומר בתחילת התניא, בי"ח, בי"ט בליקוטי אמרים. כל יהודי יש לו אמונה פשוטה בקדוש ברוך הוא. אלא מה, הבעל שם טוב גילה את הפנימיות של האמונה. יש, אפשר יהודי בלי חסידות, הוא מאמין בקדוש ברוך הוא, אבל הקדוש ברוך הוא ברקיע השביעי, הקדוש ברוך הוא משהו מאוד מאוד גבוה למעלה, קדוש קדוש קדוש. הבעל שם טוב גילה את האמונה האמיתית, האמונה באחדות הויה, שזה האמונה באין עוד מלבדו. אז ברגע שאנחנו מתחברים עם ה-- עם האמונה האמיתית שיש ליהודי, עם האמונה באחדות הויה האמיתית, שאין עוד מלבדו, אז בן אדם יכול לפעול בעצמו שענייני עולם הזה לא יהיו תופסים אצלו מקום לגמרי, שעניין עולם הזה לא, לא יהיה אצלו מציאות בכלל ולא יהיה לו רצון בזה בכלל. ומה יהיה האבן הבוחן שלא תופס מקום אצלו עולם הזה? כמו שהאלטער רבי יסביר בהמשך, שא', הוא לא מצטער. אין לו, אין לו, לא, לא כואב לו, לא מצטער אם יש לו איזשהו חיסרון בעניין עולם הזה. ולא רק שהוא לא מצטער, אדרבה, הוא יכול להיות בשמחה. זה עוד יותר, עוד יותר עמוק. אנחנו נראה בהמשך הפרק שהאלטער רבי, זה העבודה של לקבל בשמחה, שהוא יכול לעבוד את הקדוש

25:37 ברוך הוא בשמחה גם כשחסר לו בעניין עולם הזה. לעבוד את הקדוש ברוך הוא בשמחה זה כאשר האמונה האמיתית באחדות הויה חודרת אצלנו במוח ובלב, אז יכולים לפעול שיהיה להם שמחה גדולה וממילא אז ארצי-- ארצי-- ענייני עולם הגשמי הם בטלים במציאות לגמרי ואז הוא נהיה משכן לאור הויה. זה הנקודה בתור השכלה של ה-- של ה-- של הפרק הזה. פה זה שהקדוש ברוך הוא יעזור שאנחנו תכף נעבוד על העניין הזה ונהיה כלים. והעיקר זה כמו שהאלטער רבי אומר בסוף הפרק, שה-- האמונה עצמה פועלת שהטוב יהיה בטוב הנראה והנגלה. זה לא רק שהעניין זה לאמונה ולהישאר שמה. האלטער רבי מחדש, אנחנו נראה בסוף הפרק, שעל ידי עצם העניין שיהודי מאמין באמונה בעניין של אחדות הויה אמיתית, והוא מאמין שהכל זה טוב ואין שום דבר שלא טוב מהקדוש ברוך הוא, על ידי זה הוא פועל שהטוב המכוסה יבוא בגילוי ויתגלה גם בטוב הנראה והנגלה. אז שתכף נזכה לראות את זה בעיני בשר ושיהיה תכף גילוי המשיח תכף ומיד ממש.