לקוטי אמרים תניא - פרק כ"ב - חלק 3

00:01 אנחנו לוקחים פה את העניין בסוף פרק כ"ב. אני אתחיל עוד פעם את השלוש שורות האחרונות של דף כ"ז עמוד ב'. הרבי מסביר פה בנוגע למציאות של קליפה וסטרא אחרא שנקרא בשם אלוקים אחרים. היה פה שני ביאורים למה זה נקרא בשם אלוקים אחרים. הביאור הראשון היה אלוקים אחרים. הכוונה שהם מקבלים השפעה מבחינת האחוריים באלוקות, אבל מאחוריים של אלוקות. לא אאריך בהסבר של החצי הראשון של הפרק. אחר כך אדמו"ר הזקן הוסיף: חוץ מההשפעה של בחינת האחוריים, מהמקיף, יש גם כן השפעה שמגיעה, מעט מזעיר, האור המצומצם שזה מתלבש בפנימיות בתוך הקליפה, אבל זה נמצא בבחינת גלות. שהקליפה מנגד לאלוקות, גם לחיות שנמצא בו בפנימיות. ואז הוא מוסיף, וכך אנחנו נקרא את השורות בפנים. יש לנו את השורות האחרונות של העמוד: "ולכן נקראים בשם אלוקים אחרים, שהיא עבודה זרה ממש". זה הפירוש השני. ואלוקים אחרים, ואלוקים אחרים זה שהוא אחרים, שהוא נפרד, שהוא אחרים כפשוטו, אחרים. הוא מנותק מהקדוש ברוך הוא. כפירה באחדותו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. זה עניין של כפירה באחדות הוויה. מה זה אחדות הוויה? אמרנו בפרק כ"א, אחדות הוויה זה אני לבדי ואין זולתי. שזה שאין שום מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא. תכלית הביטול. וכאן, כי מאחר שאור וחיות דקדושה הוא בבחינת גלות בתוכם. כאן בנוגע לקליפה, החיות שנמצא בו נמצא בבחינת גלות. הוא לא מאיר בגילוי, שלכן הם לא בטלים. זה אופן של גלות. הסברנו בשיעור הקודם באריכות. אינו בטל כלל לגבי קדושת הקדוש ברוך הוא. אז הקליפה, הסטרא אחרא, אין לו ביטול לגבי הקדוש ברוך הוא. בגלל שאין לו ביטול, אז ממילא יוצא שזה ההיפך ממש מאחדות

02:28 הוויה. אחדות הוויה פירושו ביטול. אחדות הוויה פירושו הוא לבד ואין זולתו, עניין הביטול. ותכל'ס הקליפה וסטרא אחרא, שהחיות שם נמצא בבחינת גלות, וממילא הוא לא בביטול. אז העדר הביטול זה עצמו העניין של הביטול בקליפה וסטרא אחרא. "ואדרבה, מגביה עצמו כנשר, לומר אני ואפסי עוד". בנוגע לקליפה וסטרא אחרא, לא רק שאין לו ביטול, אלא יתרה מזו, אדרבה, היפך הביטול, עניין הישות. "מגביה עצמו כנשר, לומר אני ואפסי עוד". זה העניין של הסטרא אחרא. פה, המילים "מגביה עצמו כנשר", זה פסוק שכתוב בנוגע לקליפה. "מגביה עצמו כנשר". זה פסוק באיוב. אם אני לא טועה, כאן, שם כתוב בקשר לאדום: "אם תגביה כנשר, משם אורידך". אדמו"ר בפרקים הבאים יביא את הפסוק בנוגע לסטרא אחרא בכלל, שהסטרא אחרא מגביה עצמו כנשר. זה המשל. כמו שהנשר עולה למעלה מכל בעלי החיים וכל העופות, על דרך זה הקליפה והסטרא אחרא מגביה עצמו כנשר. זה הישות שיש בקליפה, שהוא רוצה לקבל יניקה והשפעה מאלוקות, כל העניין הזה. אז כאן אדמו"ר מביא את זה בנוגע לעניין של ההיפך אחדות הוויה. לא רק שהקליפה וסטרא אחרא אין לו את הביטול לאלוקות. אדרבה, מגביה עצמו כנשר, "לומר אני ואפסי עוד". זה גם כן פסוק. מה פירוש אני ואפסי עוד? פירושו שאני, המציאות העצמית שלי, ואפסי, חוץ ממני, עוד, כאילו הכל חוץ ממני, הכל טפל. זה התרגום של המילים. כאילו שאין שום דבר חוץ ממני, רק היש של הסטרא אחרא. "וכמאמר יאורי ואני עשיתני". תראה עוד דוגמה לעניין הזה של הקליפה והסטרא אחרא, של עניין של עבודה זרה שהיפך העניין

04:34 של אחדות הוויה. בקצה השני שהוא ממש בלי כיסוי, אז הוא מביא את העניין של פרעה. "יאורי ואני עשיתני", זה כתוב, "ואני עשיתני". זה כתוב בנוגע לפרעה, שפרעה, זה פסוק גם כן. בעצם זה שני פסוקים, אבל אדמו"ר מחבר פה שני פסוקים שכתוב בנוגע לפרעה, "התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו", שזה היה נראה לי הנביא ישעיהו, לא זוכר, אומר את זה. כן, שהתנין הגדול רובץ בתוך יאוריו, ואומר על, על, על, על פרעה שפרעה הוא כמו תנין הגדול שהוא נמצא בתוך היאור, בתוך... ואומר, יאורי. פרעה הרי היה לו את היאור, שזה הנילוס. והנילוס היה זה מה שעשה את פרעה להיות עבודה זרה. שהנילוס, הוא קיבל ברכה מיעקב אבינו שהנילוס יעלה וישקה, שכל פעם שהוא מגיע לנילוס אז המים עולים. זה היה ברכה של יעקב אבינו. אבל אחרי זה הלך פרעה ועשה מזה מציאות של עבודה זרה, כאילו שהוא עבודה זרה, הוא, הוא, הוא הבעל הבית של הנילוס. זה העניין של "לי יאורי", היאור זה שלי. היאור היה מקור השפעות, שהמצרים הרי לא היה גשם, אז ממילא כל ההשפעות במצרים היו מקבלים דרך היאור. ומכיוון שהיאור היה עולה ומשקה, אז פרעה, אז פרעה טען שיאורי לי. אני הבעל הבית של היאור, כאילו. ולא רק זה, אחרי זה עוד יותר, "ואני עשיתני", שזה עשיתי את עצמי. שני דברים: יש את העניין שהוא בעל הבית של היאור, מקור השפעות. חוץ מזה, "ואני עשיתני", כאילו אף אחד לא עשה אותי. אני עשיתי את עצמי. וזה היה הקליפה של, של, של פרעה, שזה מראה על תכלית הגסות, תכלית הישות ששייך להיות במציאות.

06:21 של קליפה ועבודה זרה, עד כדי כך שהוא לגמרי לא מתנתק מהקב"ה לגמרי, כאילו שאני עשיתי את עצמי. אז זה, ואדרבה, שהאלטער רבי מוסיף פה. יש על זה כמה ביאורים של הרבי. קודם כול נקרא בתניא: שכן אמרו רז"ל. ממשיך האלטער רבי ואומר שעל פי מה שהסברנו פה, שמה היסוד בעניין של עבודה זרה זה החיסרון בביטול. המהות של עבודה זרה זה היעדר הביטול. זה מה שעושה את המהות של העבודה זרה, ההיפך של אחדות הוי'. אז על פי זה האלטער רבי מסביר עניין יסודי בכל הנושא של עבודה זרה. שחז"ל אומרים שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש. כך הגמרא אומרת. יש גמרא בסוטה. בחורים למדו סוטה, אז הם יודעים. וחלאס, הייתי שמה. ואחרי כל הגמרא שמדברת על עבודה זרה וגס, סליחה, על גסות הרוח, אומרים שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש. ולכן הגמרא אומרת: לא מינה ולא מקצתה. כל העניין לגבי גסות הרוח, שצריך לשלול את זה לגמרי, כי זה ממש כמו עבודה זרה. כי לכאורה איך אפשר להגיד על גסות הרוח עבודה זרה ממש? עבודה זרה זה מג' עבירות, זה הדבר הכי חמור. גסות הרוח זה מידת ישות, גאווה. ומה אומרים שגסות הרוח היא כמו עבודה זרה ממש? מה? מה? מה? מה? מה אפשר בזה? מה העניין? על פי מה שהסברנו פה, יוצא שהרבי מסביר את העניין, וזה מסביר את עומק העניין. למה גסות הרוח זה כל כך, כל כך חמור, כל כך כל כך מושלל? כי עיקר, וזה הרמב"ם גם כן. הרבי מביא שהרמב"ם פוסק בהלכה. יש בגמרא, יש מחלוקת האם קצת גסות הרוח. שמינית שבשמינית. יש בגמרא שמה כמה דעות, והרמב"ם פוסק

08:23 בהלכות דעות. הוא פוסק כמו השיטה של גסות הרוח: לא מינה ולא מקצתה. גם אתה רואה הרמב"ם כותב, ונגעל ממידה. עכשיו, לגבי כל המידות צריך להיות תמיד בדרך האמצע. לא ללכת לא לקצה האחד ולא לקצה השני. חוץ מזה יש שני דברים שהרמב"ם כותב שצריך להיות לגמרי לגמרי בקצה השני: גסות הרוח וכעס. שתי מידות שבשתיהן אנחנו יודעים שהן קשורות עם עבודה זרה. על גסות הרוח, כמו שמביא פה, שקולה כנגד עבודה זרה, וגם על כעס. כן, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. כאן האלטער רבי מסביר העניין של גסות הרוח, כי זה קשור עם היסוד שמדברים פה בתניא, עניין של ישות. אז גסות הרוח זה המהות של ישות. זה כל היסוד פה בתניא. ולגבי כעס האלטער רבי לא מסביר פה, אבל הוא כן מסביר באגרת הקודש סימן כ"ה הידוע. שמה הוא מביא את הרשב"י, ושם הוא מסביר למה כעס קשור עם עבודה זרה. אבל עכשיו מדברים לגבי גסות הרוח. אז אומר, אומר, אומר האלטער רבי: מה באמת ההסברה בזה? למה אומרים שגסות הרוח היא כעבודה זרה? מסביר הדיוק: כעבודה זרה ממש, לא סתם עבודה זרה. האלטער רבי מוסיף את המילה ממש. זאת אומרת, זה לא רק כאילו בספרים כתוב, אומרים. יש הסברים שכתוב בספרים למה גסות הרוח קשורה לעבודה זרה. יש, יש בספרים כאילו בדקות, ו... עבודה זרה זה שאתה משתחווה לצלם, וכאן אתה גס רוח, אז אתה כאילו עושה את עצמך לצלם. כתוב בספרים כל מיני ביאורים, אבל הוא מדגיש את המילה ממש. למה זה ממש כעבודה זרה? לפי הביאור שהסברנו עכשיו זה מובן, כי עיקר ושורש עבודה זרה. מה העיקר והשורש של עבודה זרה? על פי

10:17 מה שלמדנו בפרק ו', מה כל המהות? השורש של עבודה זרה הוא מה שנחשב לדבר בפני עצמו. היסוד בעבודה זרה זה לא האבן, זה לא הפסל, זה לא ה-ה-המציאות. מה אתה עושה פה בדיוק? שאתה משתחווה למשהו. היסוד של עבודה זרה, מה זה? עצם העניין שיש אצלך עניין חוץ מהקדוש ברוך הוא. זה המהות של עבודה זרה, מה שנחשב לדבר בפני עצמו. המהות של עבודה זרה זה עצם ההרגש, עצם החשיבות שהוא מחשיב משהו שהוא בפני עצמו נפרד מקדושתו של מקום. יש, הוא נפרד מהקדושה של הקב"ה. כמו שהרבי הסביר קודם, קדושה זה ביטול. קדושה פירושו אין עוד מלבדו, וכל דבר שאין לו את הביטול, אין לו את האין עוד מלבדו. זה עצם המציאות של עבודה זרה. אז ברגע שחסר לו, הוא נפרד. נרגש לו בפני עצמו, הוא נפרד מקדושתו של מקום. זה לא כפירה בה' לגמרי. עבודה זרה זה לא כפירה. אז זו ההגדרה של האלטער רבי. עבודה זרה, בפשטות, אתה מסתכל בנגלה, בהלכה, יכולים לחשוב מה הפשט עבודה זרה? שהוא כופר בקב"ה. ואז נשאלת השאלה: גסות הרוח, איך זה? מה הקשר? עבודה זרה זה שהוא כופר בקב"ה, הדבר הכי גרוע. גסות הרוח, הוא מרגיש קצת ישות. אז לפי מה שהסברנו פה, אז להפך, עבודה זרה זה לא כפירה. עבודה זרה לא הפשט שהוא כופר בקב"ה. זה לא הפשט עבודה זרה. יכול להיות שהוא מאמין בקב"ה. עבודה זרה פירושו שהוא נותן חשיבות למשהו חוץ מהקדוש ברוך הוא. זה הגדר של עבודה זרה, וזה מה שהרבי אומר פה: כי עיקר ושורש עבודה זרה. יש, יש בעבודה זרה כמה וכמה עניינים שמסתעפים. יש הסתעפות, קונסקוונציה מה שנקרא. כן, אז בדרך הסתעפות

12:09 יש בדגש של עבודה זרה, יש מצב שהוא מגיע למצב שהוא לא מאמין לגמרי בקב"ה, ברוך הוא, שהוא כפר לגמרי. אבל זה לא המהות של עבודה זרה. זה סוג מסוים שיכול להיות על ידי כך עד שהוא מגיע למצב כזה. אבל זה לא המהות של עבודה זרה, וזה לא כפירה. המהות של עבודה זרה יכול להיות שהוא מאמין בקדוש ברוך הוא ואף על פי כן עבודה זרה. למה? כי בעבודה זרה זה עצם העניין שאתה אומר שיש משהו חוץ מהקדוש ברוך הוא. זה הגדר של עבודה זרה. זה אומר עיקר ושורש של עבודה זרה. המהות, השורש של עבודה זרה זה לא כפירה. שורש של עבודה זרה זה עצם היעדר הביטול, הכוונה סטרא אחרא. מה שנחשב לדבר בפני עצמו. זה כמו שהרבי אומר קודם, אבל הקליפות והסטרא אחרא, שהוא מרגיש מבחינת עצמו מציאות. מה שנחשב לדבר בפני עצמו נבחן כמו כן, ולא כפירה לגמרי, כי כדאיתא בגמרא דקרו ליה אלהא דאלהיא. מה הראיה שעבודה זרה זה לא כפירה? הגמרא אומרת מפורש שאפילו עובדי עבודה זרה הם מאמינים שיש אלוקות. עובדי עבודה זרה הם לאו דווקא אנשים שכופרים בקדוש ברוך הוא. הגמרא אומרת ככה, זה על כל פנים. שהפשט, עובדי עבודה זרה הם גם כן מאמינים שיש אלהא דאלהיא. הם מאמינים שיש הקדוש ברוך הוא, שהוא הקדוש ברוך הוא, המנהיג הגדול. אלא מה הם טוענים? שהקדוש ברוך הוא בחר בכוכבים ומזלות, והוא עשה אותם לשרים ממונים. אז ממילא גם הם מאמינים שיש אלהא דאלהיא. יש מלך מלכי המלכים שלמעלה, ויש את, ויש את הממוצעים, שזה, שזה, שזה אפשר אלהא דאלהיא. אז ממילא גם עובדי עבודה זרה הם פשוט לא מאמינים בקדוש ברוך הוא. וממילא מובן שאומרים שגס הרוח כולו

14:01 כעבודה זרה. זה לא מצד שהוא כופר בקדוש ברוך הוא, הוא מאמין בקדוש ברוך הוא, אבל עצם העניין שהוא מחשיב את עצמו למציאות חוץ מאלוקות, זה בדיוק הנקודה של עבודה זרה. להחשיב שיש משהו, יש ממוצע, יש מציאות חוץ מהקדוש ברוך הוא. קורא לו אלהא דאלהיא. אלו שגם הם מחשיבים עצמם ליש ודבר בפני עצמו. הם מאמינים שיש אלוקות, אלא מה, הם גם חושבים שחוץ מהקדוש ברוך הוא יש עוד דברים. מחשיבים עצמם ליש ודבר בפני עצמו, ובזה מפרידים עצמם מקדושתו של מקום ב"ה. בזה גופא שהם מרגישים את עצמם לדבר חשוב, אז הם נפרדים מהקדושה. מה שאין בטלים לו יתברך, חסר להם ביטול. אז אתה רואה, הוא חוזר פה עוד פעם לנקודה. הבסיס, היסוד, זה היסוד של כל התניא. למה? למה היעדר הביטול זה מה שעושה אותך כבר עבודה זרה? אומר האדמו"ר: כי אין קדושה עליונה שורה אלא על מה שבטל לו יתברך, כנ"ל. קדושה זה ביטול. ברגע שאין לך את הביטול אז אין קדושה. אין קדושה. זה גופא הפירוש עבודה זרה. ולכן נקראים טורי דפרודא בזוהר הקדוש. זה הסיבה למה? למה הזוהר מדבר על הקליפה והסטרא אחרא? אז הזוהר קורא לזה טורי דפרודא. טורי דפרודא, התרגום של המילים טורי דפרודא זה הרי טורי. טורי זה ההר, ההרים של פירוד. ההרים, אז הלשון הרים זה מצד הישות, של הר שהוא בולט, מציאות של עניין של ישות. זה הגדר של הטורי דפרודא, הרים של פירוד. אז מה בדיוק הרים של פירוד? זה הנקודה. עצם זה שהם לא, הישות, ההרים, זה שהוא מציאות יש. אז זה עצמו עושה אותו פירוד. זה מה שמפריד אותו מהאחדות של הקדוש ברוך הוא, וזה המציאות

15:56 של קליפה וסטרא אחרא. ולכן בן אדם שיש לו גס הרוח, מצד הנקודה הזו חסר לו מהביטול, אז זה עצמו עושה אותו לעניין של קליפה וסטרא אחרא. עניין כמו, כמו עבודה זרה ממש. וכמגיע לזה שהוא מבדיל בין העניין של אלהא דאלהיא. שהעבודה זרה זה לא כופר באלוקות, אז יש הרי צד. נסתכל על הרמב"ם. קודם כל הרמב"ם הרי אומר שאיך התחיל כל העניין של עבודה זרה. היה דור אדם, אנוש, עד אנוש. השלושה הדורות הראשונים אז היה אמונה לגמרי בקדוש ברוך הוא. ואז הגיע דור אנוש, שמה התחיל אצל דור אנוש? אז כתוב ברמב"ם שהם חשבו שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, תיקן, והקדוש ברוך הוא עשה את הכל. אבל אף על פי כן, כמו מלך יש לו שרים, והמלך לא מתחשב בכל הפרטים, לא מתעסק עם כל הפרטים. השרים מתעסקים. המלך ממנה את השרים, אבל השרים הם אלו שמנהלים את העניין. על דרך זה הקדוש ברוך הוא עשה כוכבים ומזלות והם משפיעים. ולכן צריכים, יחד עם זה שהאמינו בקדוש ברוך הוא בתור מנהיג הכללי, צריכים גם כן להשתחוות לכוכבים ומזלות כי ההשפעה יוצאת מהם. זה כתוב ברמב"ם. הרבי מסביר במאמר הידוע של י"א ניסן, ביום עשתי עשר, שיש בזה שתי דרגות. דרגה ראשונה, לפני זה אפילו לא השרים, חשבו שזה כמו משרתים, כמו מלצרים, שזה, שזה אפילו פחות משרים. המלצרים מביאים את האוכל, אין להם שום חשיבות. אבל עצם זה שהם מביאים ומקרבים את האוכל כבר מגיע להם תודה. חמרא למריה וטיבותא לשקייה. היין זה שלו, אבל אומרים תודה לבן אדם שהביא לך את זה. זה היה הדור הראשון, שזה בעצם על פי הלוח

17:55 אפילו לא נחשב לעבודה זרה. כי לכאורה זה נקרא שיתוף, ששיתוף זה לא עבודה זרה ממש. שיתוף, גוי למשל מותר לו להאמין בשיתוף. אסור לו להאמין בעבודה זרה. שבע מצוות בני נח זה עבודה זרה, אבל לא שיתוף. על פי ההלכה, שיתוף גוי. ככה פוסק הרמב"ם, שגוי שמאמין בשיתוף הוא לא עובד עבודה זרה. אז יש הבדל. מה החילוק? החילוק זה, זה החילוק. הוא אחד מהחילוקים. יש עוד אריכות על זה. לא נכנס עכשיו לסוגיה. יש שה-- שה-- להסתכל על הכוכבים והמזלות שהם כמו מלצרים, שהם רק מקרבים את ההשפעה. זה נקרא שיתוף. לחילופין, הדור השני, שהם הסתכלו עליהם כמו שרים. שרים פירושו שיש להם כבר ישות. אז ממילא יוצא שהגסות רוח, ההרגשה זה שאתה מרגיש את עצמך למציאות, ליש, אז זה כפירה באחדותו האמיתית. זה עצמו גדר של כפירה, בדקות, בעניין של אחדות ה' האמיתית, שאחדות ה' האמיתית אומרת שכולא קמיה כלא חשיב והכל בטל לגמרי לקדוש ברוך הוא. היה, כמו ש... כל הנקודות שדיברנו על פי החפץ חיים והלב. אז כשחסר לך את ההרגש הזה, חסר לך את הביטול הזה, וממילא זה נקרא גס הרוח. אז זה כעבודה זרה ממש. אז לפי זה, מה שלמדנו פה, יוצא שפרעה, מה שהאלטער רבי הביא פה — קודם נגיע לפרעה — אז זה לא ממש פרעה. זה לא דוגמה על היסוד של עבודה זרה. פרעה היה הרבה יותר גרוע. לפי מה שיוצא כאן יוצא לכאורה חידוש מאוד גדול: כל העניין של עבודה זרה מתחיל, האלטער רבי אומר, זה שאתה כן מאמין בקדוש ברוך הוא, אלא מה? אתה מרגיש שיש עוד מציאות, עוד מציאות. חסר ביטול. לפי האלטער רבי

21:21 הביא את העניין של פרעה. ומה פרעה אמר? פרעה אמר: "לי יאורי ואני עשיתיני". אז פרעה לא האמין בכלל בקדוש ברוך הוא. פרעה, פרעה אמר שהוא ברא את היאור, ועוד יותר, הוא אמר שהוא ברא את עצמו. זאת אומרת, אני ואפסי עוד. אז הדוגמה מפרעה זה דוגמה של אקסטרים. זה עבודה זרה ממש. זה ממש לקחת את העבודה זרה לקצה השני. בזה שהאלטער רבי הביא את פרעה, זה רק הביא דוגמה לכללות העניין. הוא הסביר שהעניין של אלהים אחרים, פירושו אחרים, עניין של גלות. זה שהחיות האלוקית נמצאת בתוך הקליפות, עד כדי כך היא נמצאת בקליפות באופן של גלות, שלכן היא לא בטלה. אז האלטער רבי רוצה להסביר שיכול להיות הגלות, יכול להיות כל כך גדולה, זה שהחיות האלוקית נמצאת בקליפה בגלות, שגלות פירושו, שהסברנו בשיעור הקודם, שאתה נמצא במקום אבל אתה לא, אתה לא, לא, לא שולט. שולטים עליך. אז זה יכול להיות באופן עד כדי אקסטרים כזה, כמו פרעה, שפרעה לקח את זה לקצה השני לגמרי. הוא קיבל השפעה מהקדוש ברוך הוא והוא לקח את זה לקצה השני לגמרי, שהוא הגיע למצב של כפירה, וכפירה לגמרי, שהוא לא האמין בכלל במציאות הקדוש ברוך הוא: "אני עשיתיני". אבל זה, זה אקסטרים. זה ללכת לקצה השני. אבל גם אם בלי זה, עבודה זרה, גם אם אתה כן מאמין בקדוש ברוך הוא, זה גם, זה, זה העבודה זרה. אצל פרעה רואים את העבודה של גלות. כשמביאים העניין של פרעה רואים אצל פרעה את היסוד של גלות. מה שאומרים שהוא הרבה יותר עמוק גם כן. כל היסוד אצל פרעה זה כמו

23:23 שאמרנו, הרי כל העניין הזה שפרעה היה לו כוח, הוא קיבל את זה מברכת יעקב. זאת אומרת, פרעה היה הולך ליאור והיאור היה עולה לקראתו. ואיך זה קרה? זה ברכה. רש"י אומר בפרשת ויגש: בירכו שיעלה נילוס לקראתו. הנה הגיע יעקב אבינו, הגיע לפרעה. יעקב אבינו נתן ברכה לפרעה, "ויברך יעקב את פרעה". ומה היה הברכה שהוא נתן לו? שיעלה לקראתו. זה היה הברכה שנתן לו. אז זה היה ברכה, זה היה ברכה של יעקב. פרעה לקח את הברכה של יעקב, ועם זה הוא לקח, הוא נהיה מזה, הוא נהיה עבודה זרה. כאן רואים העומק של גלות השכינה. אתה מבין? את כל הכוח שיש לך זה מהקדושה. יעקב אבינו נתן לך כוח, אז כל הכוח שיש לך זה מהקדושה, וכאן הוא לקח את הכוח שהוא קיבל מהקדושה והוא מזה הוא נהיה ל-- מזה הוא נהיה גם געטשקע, מזה הוא נהיה מציאות של עבודה זרה, הוא עשה את עצמו אלוקא. לכן כתוב אחרי זה, כשהקדוש ברוך הוא שלח את משה רבינו לשבור את פרעה, אז מה כתוב בחומש, בפרשת וארא? הוא שלח אותו איפה? שלח אותו ליאור. כשפרעה הולך, שלח אותו שמה בבוקר, "הנה יוצא המימה". הוא שלח אותו לראות מה פרעה עושה בבוקר, לתפוס אותו שם, על שפת היאור. אה, כל ה-- כאילו לשבור לו את הקליפה שלו. כל הכוח שלך מגיע מהיאור, ואתה הולך לים, מתחבא שמה, כאילו כדי שיחשבו שאתה אלוקים. שם הוא תפס אותו. זה גם כידוע הסיפור וכל העניין הזה. אז זה ה-- זה ה-- זה העניין של פרעה. חוץ מזה יש שיחה גדולה של הרבי, שיחה נפלאה של הרבי, וחלק על הקטע הזה של

25:30 התניא, חלק כ"א. שבחלק כ"א בבהירות שמה יש שיחה של הרבי בקשר לצפרדע. למה צפרדע זה היה מכה השנייה אחרי שהקדוש ברוך הוא שבר את היאור, היה עניין של מכת צפרדע. אז יש מהרבי שיחה מאוד מאוד מעניינת על העניין הזה, שהמדרש אומר שמכת צפרדע היה עיקר השבירה של קליפות פרעה, ושם הרבי מסביר דבר מאוד מעניין שבעניין הזה של כפירה יש שלוש דרגות. יש שמאמינים בקדוש ברוך הוא, ויש שמנגדים לקדוש ברוך הוא, ויש כאלה שהם לא מאמינים ולא מנגדים. שני הדברים. זאת אומרת, יש עבודה זרה שהוא מאמין שיש עוד אלוקה, זה גם עבודה זרה, כמו שלמדנו פה, שזה עבודה זרה רגילה. הוא מאמין בקדוש ברוך הוא, אבל הוא מאמין שיש כוח במזלות. יש עבודה זרה שהם מנגדים לקדוש ברוך הוא, הולכים נגד. זה ה-- יש אבל כאלה הם לא מאמינים בקדוש ברוך הוא וגם לא הולכים נגד, כאילו שהוא לא קיים. לכתחילה לא נתנו לזה. והרבי מסביר שם שדווקא זה, זה הקליפה היותר עמוקה. הקליפה של פרעה היה לא שהוא היה, הוא לא האמין בקדוש ברוך הוא וגם, וגם לא מנגד. וזה צפרדע. כאילו שלכתחילה אין לזה שום... הוא לא, הוא לא, הוא לא זה ולא זה. שני הקצוות. וזה בעצם הדבר הכי גרוע. מה שנקרא בקסטיליאנו אינדיפרנציה. אינדיפרנציה זה הדבר הכי גרוע. אחד שהוא מנגד, הוא יכול לפחות, זאת אומרת שאכפת לו משהו, אז הוא מנגד. רואים את זה במוחש כשמקרבים יהודי לתשובה. אז יש אחד שהוא הולך איתך, יש אחד שהוא צועק וזה, דווקא הוא זה רואים שיש לו נשמה. אחד שלא אכפת לו מכלום, זה הדבר הכי גרוע. לא מעניין אותו. לא משנה

27:23 להם את העניין. לא אימפורטנט. אינדיפרנציה. זה הדבר הכי גרוע ורואים את זה גם כן בעבודה של כל אחד ואחד. כי עוד נשמע נא איך מתרגמים את כל העניין בעבודה, וממילא שיהיה לכל אחד יצר תשובה, שמשיח יבוא ושיהיה כבר גאולה אחת וסוף העולם.