לקוטי אמרים תניא - פרק כ"א - חלק 3

00:00 כן, אנחנו אוחזים פה באמצע פרק כ"א בנקודה. שש שורות מלמטה. אז האלטער רבי פה באמצע להסביר את הסוגיה של אחדות הוי"ה. האלטער רבי באמצע פרק כ"א שכאן הוא מביא את העניין של אחדות הוי"ה, את העומק של אחדות הוי"ה, שזה מה שהוא מוסיף בפרק כ"א וגם בפרק כ'. עכשיו פרק כ' הוא הסביר את המשל של הדיבור והנפש, שדיבור איך הוא לגבי כוח, איך הדיבור, כל שכן לגבי המחשבה וכל שכן לגבי מהות הנפש ועצמותו, שאינה שום בחינה, אז הוא לגמרי בלתי נראה. ולכן הוא בא עוד ומציע שדרך זה גם כן העולמות שמתהווים מהדיבור, איך שהם גם כן בטלים לגבי ריבונו של עולם. אז הוא מוסיף בפרק כ"א שיש הבדל בין המשל והנמשל. והמשל, אז בנפש, בתוך הנפש, שם הדיבור בטל, אבל מחוץ לנפש הוא נהיה מציאות, כי הדיבור נבדל, יוצא מהפה ומהפה זה נמשך לחוץ ממנו ואז הוא נבדל באמת ונהיה מציאות ושם הוא כן יש. הביטול שלו זה רק בתוך הנפש. מה שאין כן כשעוברים לגבי הבן אדם, אז אנחנו אומרים שהביטול של הדיבור זה תמיד. לגבי מה אמרתי? לגבי הקדוש ברוך הוא אומרים שהביטול של הדיבור זה תמיד, גם אחרי שהקדוש ברוך הוא יוצא כלפי, כביכול, כאילו מתלבש, מצטמצם כדי לברוא את עולמו ואומר יהי רקיע, עדיין ונהיה מזה רקיע גשמי. אף על פי כן נשאר בתכל'ס הביטול, כאילו שאף פעם הוא לא היה, לא נבדל ממנו. כי למה? כי באמת הוא אף פעם לא נבדל. כי הדיבור אצל הקדוש ברוך הוא, אין דבר חוץ ממנו, לא ששם פנוי מזה. אז ממילא איפה שנמצא הדיבור שם נמצא גם כן מהות ועצמותו. אז ממילא הביטול הזה

02:00 של כלא חשיב, של אין ואפס של היש הנברא, זה גם אחרי שהדיבור יצא בפה. היי, נשאלת השאלה למה זה נקרא דיבור? דיבור כל עניינו זה נבדל. אז למה קוראים לזה דיבור? אז ככה זה אותו דבר כמו מחשבה. אז האלטער רבי הסביר את זה. דיברנו בשיעור הקודם שיש את המעלה של דיבור בלי החיסרון של דיבור. המעלה של דיבור זה העניין של התגלות. מחשבה זה בהיעלם. דיבור זה בגילוי. ההתגלות זה יש ב-ב-בהתהוות, שיש פה התגלות שהקדוש ברוך הוא כאילו יוצא העניינים שלא נשארו בו, זה יצא, התגלה ונהיה מציאות גלויה. אבל החיסרון שיש כשדבר מתגלה. אז דיברנו בשיעור הקודם. יש מעלה במחשבה ויש חיסרון במחשבה. מעלה בדיבור וחיסרון בדיבור. המעלה במחשבה זה שזה רק הוא יודע מזה. אה החיסרון את המעלה, סליחה. המעלה של מחשבה זה שזה דבוק. חיסרון זה שבהיעלם. מעלה של דיבור זה שזה לזולת, זה נפר-- זה-זה מתגלה לזולת, החיסרון שהוא נפרד ממנו. אז הקדוש ברוך הוא יש את המעלה בלי החיסרון. זה מתגלה לזולת ויחד עם זה זה נשאר דבוק. זה כל מה שדיברנו בשיעור הקודם. אז זה מה שהאלטער רבי אומר. אז זה שקוראים ל-לדבר הוי"ה שמהווה את העולם בשם דיבור זה מצד ההתגלות. אז דרך זה קוראים לתורה בשם דיבור. זאת אומרת הדברות, ודבר אל, ודבר עליכם. כל העניין של הדיבור גם בתורה ומצוות וגם בעניין של התהוות עולמות. זה בנוגע להתגלות שהתגלה מהקדוש ברוך הוא עניינים בשביל הנבראים. ממשיך האלטער רבי הלאה. עכשיו האלטער רבי ממשיך הלאה להסביר איך זה הביטול של הדיבור ביחס לקדוש ברוך הוא. והרי דיבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו בתכלית הייחוד. אז מה העניין? עד עכשיו

03:58 הוא דיבר על דיבור. עכשיו האלטער רבי מכניס גם את המחשבה. מדבר פה על הביטול, על האיחוד של הדיבור עם הקדוש ברוך הוא. אז כל הזמן דיברנו על דיבור. איך הדיבור? ההבדל בין הנפש לבין הקדוש ברוך הוא. אצל הנפש הדיבור נבדל, אצל הקדוש ברוך הוא הדיבור מיוחד. כאן האדמו"ר ממשיך עכשיו ומוסיף גם מחשבה, מכניס את המחשבה גם כן. הדיבור והמחשבה אצל, אצל הקדוש ברוך הוא מיוחדים עמו בתכלית הייחוד. דרך משל כמו דיבור ומחשבה של אדם בעודם בכוח חכמה ושכל. כמו הדיבור והמחשבה אצל בן אדם לפני שהוא מדבר ואפילו לפני שהוא חושב. כשנמצא רק התשוקה בנפש. דיברנו בסוף פרק ח'. כש-- בכוח החכמה-- בעודם בכוח חכמתו ושכלו או בתשוקה וחמדה שבליבו קודם שעלתה מהלב למוח להרהר בה בבחינת אותיות. לפני שהוא הלביש את עצמו באותיות היה רק חמדה בלב או ידיעה במוח. כמו שדיברנו כשלמדנו סוף פרק ח' שיש לבן אדם, יש לו בנפש מושגים שהוא יודע עליהם או מרגיש אותם, אבל הוא לא חושב עליהם. אז הבנו לא שאין שם אותיות, אבל שאין, אין, אין הרגש אותיות, יש רק הרגש של, של רגש, משהו נפשי. לא האותיות לא, לא מורגשות כאילו שהן לא קיימות בכלל. כשהבן אדם מחליט להרהר בזה אז הוא מוליד אותיות ואז נהיה מציאות אותיות, וזו לא מציאות. אז הוא אומר שה-שהדיבור או המחשבה של הקדוש ברוך הוא גם אחרי שהוא חושב וגם אחרי שהוא מדבר אז הוא באופן הביטול כאילו שזה באותו מדריגה כמו שהיה לפני שהוא דיבר. שאז היו אותיות המחשבה והדיבור הזה נמשך מחמדה, תשוקה כזאת בלב. אז הם היו בכוח, הם לא היו בפועל ומיוחדים שם בתכלית הייחוד

05:59 בראשונה. הם היו לגמרי דבר אחד, שאין החכמה והשכל שבמוח וחמדה ותשוקה שבלב בכוחו ממש, דרך משל, מיוחד זה דיבור או מחשבה של הקדוש ברוך הוא בתכלית הייחוד במהותו ועצמותו יתברך. גם אחר שיצא דיבורו של הקדוש ברוך הוא, אומרים שגם אחרי שהוא מדבר וגם אחרי שהוא חשב, שאז כבר נהיה מזה התהוות עולמות, אף על פי כן נשאר הדבקות והייחוד כמו שלפני, כמו שאף פעם לא יצא ממנו. גם אחר שיצא דיבורו לבריאת עולמות, כמו שהיה מיוחד עמו יתברך קודם בריאת עולמות. באותו אופן שהיה לפני בריאת עולמות, אותו אופן של ייחוד. אז מה מבואר פה? ולמה האדמו"ר מוסיף פה את העניין של מחשבה? דיברנו כל הזמן על העניין של דיבור. סביב זה היה דיבור, וכאן האדמו"ר מדגיש את העניין של מחשבה גם כן, והוא מכניס את המחשבה והדיבור באותו פרק, שמסביר על שניהם אותו דבר. שלמרות שיש פה עניין של יציאה, זה יציאה, זה גילוי. אף על פי שמחשבה זה לא יציאה. מחשבה זה הרי לעצמי. אף על פי כן, האדמו"ר מביא את זה ביחד עם הדיבור פה. שלמרות שיש פה עניין של יציאה, אף על פי כן זה מיוחד בו כמו אצל בן אדם לפני שהוא מדבר ולפני שהוא מהרהר. אצל הקדוש ברוך הוא גם אחרי שהוא מדבר ומהרהר זה נשאר כמו קודם. הייחוד כמו שהיה קודם. אז כמו שלפני הבריאה הייחוד היה בתכלית, היה הוא לבדו, היה אור אין סוף ממלא מקום החלל, לא היה מקום לעולמות. אז באותו אופן גם עכשיו נשאר אותו דבר, וגם הקדוש ברוך הוא בלי שום שינוי. אז מה האדמו"ר רוצה לחדש פה?

07:37 ולמה הוא מוסיף את העניין של מחשבה? אז הביאור הוא ככה. הנקודה היא, הרי יש עולמות. מדברים בתורת חסידות שיש עולמות מהדיבור, עולמות מהמחשבה. דיברנו גם בשיעורים קודמים על העניין. יש עלמא דאתכסיא, עלמא דאתגליא. עלמא דאתגליא זה עולמות שהם יש. העולם הזה, היש נמצא בהתגלות. עלמא דאתכסיא זה עולמות שהם בביטול. היש נמצא בביטול. בתורה אור, בוא תסתכל בפרשת בשלח, יש את המאמר בתו"א שהרבי מדבר באריכות במאמר של בשלח בתו"א. העניין שיש את ה-- את שתי מיני נשמות. נשמות שהם מבחינת ש-- אה, איך קוראים לזה הרבי שם? נשמות שהם מבחינת עלמא דאתגליא, יבשה, ויש נשמות שהם מבחינת נוני ימא. עניין של, של, של עלמא דאתכסיא. שם מדבר בקשר למרגלים, שהמרגלים היו נשמות כהנים ולכן לא רצו לרדת לארץ ישראל, כי הם רצו להישאר במדרגה של עלמא דאתכסיא ולא רצו לרדת לעלמא דאתגליא. שם מדבר גם כן על אותה נקודה, שני עניינים. אז בכל זאת אנחנו יודעים שכתב הרבי שיש בעולם הזה שני מיני עולמות, וזה ההבדל בין עולם שמגיע מהדיבור ועולם שמהמחשבה. והמחשבה אצל הקב"ה גם כן מתהווה, שזה מה שדיברנו, הפסוק ״כי לא מחשבותי מחשבותיכם״, שאצל בן אדם כשהוא חושב לא נהיה מזה כלום, כי זה רק רעיון. זה רק מחשבה, זה רק תיאוריה. אצל הקב"ה ברגע שהוא חושב על העניין כבר נהיה גם כן. מיד שעלה במחשבה מיד נעשה. ברגע שיש מחשבה אז כבר יש את העולם. אבל מה? זה עולם של ביטול, עולם של, של, של ברואים שהם בטלים, כמו דגים שהם לגמרי בביטול. מה שאין כן מצד הדיבור נהיה עולם של יש, נעשה ברוא שהוא עלמא

09:29 דאתגליא. אז לכן יוצא שגם במחשבה יש עולם. יוצא שהמחשבה זה לא ממש לגמרי בתכלית הביטול כמו שהיה לפני, לפני המחשבה. יש פה גם עולם. אז נכון שהעולם זה הרבה יותר נעלה, כמו אצל בן אדם. אז אומרים שאותיות המחשבה הן הרבה יותר דקות, הרבה יותר עדינות מאותיות הדיבור. עד כדי כך שהמחשבה מיוחדת עם הנפש, עם כל המעלות. אבל סוף כל סוף המחשבה זה לא הנפש, זה אותיות. מחשבה זה לבוש, ובגלל שזה לבוש אז יש פה כל העניין של אותיות. אלא מה, זה אותיות בדקות? אבל יש פה אותיות גם כן. המידות, השכל, הנפש עצמו, לא הלבושים, זה, זה, זה עצם. זה לא שייך לזולת. אין פה שום עניין של לבוש, אין פה שום מציאות, אפילו לא בדקות. ולכן כשהאלטער רבי רוצה להסביר את הייחוד, רוצה להסביר שהעולמות עכשיו באמת מיוחדים באור אין סוף לגמרי כמו שהיה לפני הבריאה, אז הוא אומר גם לפני המחשבה. מצד הנקודה הזאת גם מחשבה זה זולת. איי, זה עלמא דאתכסיא, אבל גם עלמא דאתכסיא זה עלמא. זה גם כן איזשהו סוג של מציאות בדקות. יש פה גם כן איזשהו משהו, עניין שצריך, ולכן החידוש הוא שהייחוד לפני, לא רק לפני הדיבור, גם לפני המחשבה. איך שזה במהות ועצמות, למעלה מאותיות, אפילו למעלה מאותיות של עלמא דאתכסיא. אז זה החידוש של האלטער רבי, שאפילו אחרי זה מקצה לקצה, אפילו אחרי שהקב"ה ירד לא רק למדרגת המחשבה דאתכסיא, אפילו כשירד להתגלות בדיבור, שמצד זה נהיה עולם של יש, עולם של דבר נבדל. אבל בכל זאת באמת הוא נשאר מיוחד. הוא נשאר, הקב"ה נשאר יחיד ומיוחד כמו למעלה, לא רק מהדיבור

11:27 אלא אפילו למעלה מהמחשבה. שזה הייחוד, בתכלס זה לשתיהן בתכלס. עכשיו אם תסתכלו בפנים התניא, יש פה דיוק מאוד מעניין של הרבי או של האבא של הרבי. אני לא זוכר עכשיו, נראה לי שזה הרבי. הוא מדייק שהלשון של האלטער רבי זה... תסתכלו למעלה, דף כ"ז, אומר: "וככה ממש דרך משל מיוחדות דיבורו ומחשבתו של הקב"ה בתכלית הייחוד במהותו ועצמותו יתברך, גם אחר שיצא דיבורו יתברך אל הפועל בבריאות העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות". יש פה איזה דבר מעניין. הדיוקים בלשון של התניא, הרבי לוי יצחק, האבא של הרבי, מלמד אותנו איך צריכים לדייק בתניא ממש באותיות כמו שמדייקים בחומש. אז אם תסתכלו בפנים, אז תראו בשורה הרביעית. הלשון של האלטער רבי זה "בבריאות", לשון רבים, "בריאות העולמות". אז הלשון לא רגיל. בריאות העולמות. לא, לא, לא אומרים ככה. בדרך כלל אין כזו מילה "בריאות העולמות", "בריאת העולמות". אבל כן, האלטער רבי כותב "בריאות העולמות", שזה כאילו לשון רבים. ואחרי זה כבר שורה אחרי זה הוא אומר "כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות". לשון יחיד. למה? כאילו למה? למה הוא פתח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד? אז אומר רבי לוי יצחק, ההבדל בין בריאות העולמות ובריאת העולמות זה ההבדל בכללות גם כן בין התהוות של דיבור להתהוות במחשבה. זה מה שאומרים בפרקי אבות. אומרים "בעשרה מאמרות נברא העולם", "והלא במאמר אחד יכול להיבראות". אז נראה לי שלמדתם כסלו. כן, למדתם את המאמרים של כסלו. שם מדבר הרבי הרש"ב, הריי"צ, שיש עשרה מאמרות, יש מאמר אחד. ההבדל בין עשרה מאמרות למאמר אחד זה שהמאמר אחד יכול לברוא, זה לא רק אילו יכול כאילו, אלא שבאמת זה ככה.

13:34 שיש מדרגה של מאמר אחד. ובלשון הגמרא במסכת ראש השנה, "בראשית נמי מאמר הוא". הגמרא אומרת שהמאמר "בראשית" קרוי מאמר. יש הרי תשע פעמים "ויאמר", לא כתוב עשר פעמים. בחומש, בפרשת בראשית, כתוב רק תשע פעמים "ויאמר" עד יום השישי. אז הגמרא שואלת איפה זה המאמר, חסר אחד. הגמרא אומרת שבראשית זה גם מאמר. מה אומרת "בראשית"? שבראשית לא כתוב "ויאמר". מה כן כתוב? "ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". מה אומר רש"י? "את השמים לרבות תולדותיהם, ואת הארץ לרבות תולדותיה". זאת אומרת שהמאמר בראשית כולל את כל בריאת העולמות, הכל נמצא שם. הקב"ה אמר בראשית, נברא כל העולם, שמים וארץ וכל צבאם, הכל נברא ביום הראשון במאמר בראשית. אלא מה? זה מאמר כללי. אז במאמר הכללי התהוו כל העולמות באופן כללי. זאת אומרת הכל כמו דבר אחד, כמו, כמו לאיזשהו סוג של, או נעלם או נסתר. לא יודע איך אומרים, איזשהו סוג של משהו שלא מוגדר. הכל נמצא שם, דומם, צומח, חי והכל בתוך, בתוך מהות אחת. ואז יש את התשע מאמרות, היה כלל ופרט. הקב"ה פירט "יהי אור" ו"יהי רקיע" ו"יהי ארץ" וכו' וכו', כל הפרטים. אז יוצא שגם בבריאת העולמות היה סדר שקודם התהווה באופן של מאמר אחד, ובמאמר אחד התהווה הכל באופן של מציאות אחת, וממילא זה היה באופן של ביטול גם כן. זה לא רק בכלל או בפרט. זה אומר שבכלל נרגש יותר האלוקות ולכן זה באופן כללי. ואז נהיה שלב של פרטי, שמזה נהיה התחלקות והתהוות הפרטים. אז לכן זה האלטער רבי מדייק פה בלשון "בבריאות העולמות", לשון רבים. הוא מתכוון על המאמרות שעשו את ההתחלקות. זה עשרה מאמרות שעשו את ההתחלקות של הבריאה, בריאות.

15:40 לשון רבים, שזה התהוות באופן של התחלקות וממילא זה באופן של יש. אז האלטער רבי אומר שגם אחרי שהדיבור יצא בבריאות העולמות, זאת אומרת הקב"ה התלבש והצטמצם לברוא עולמות באופן של התחלקות, בריאות לשון רבים, אז הוא נשאר מיוחד במחשבה כמו קודם בריאת, למעלה אפילו מהמדרגה של בריאת לשון יחיד, אפילו למעלה מהמדרגה של בריאה של מאמר אחד. אבל מפני שמאמר אחד זה ביטול, אבל זה כבר גם כן איזשהו לא ביטול בתכלס. זה גם כן מציאות. מציאות באופן יותר דק. מה שאנחנו עכשיו לומדים כאן, אחדות הוי' האמיתית, זה הרבה יותר אפילו מההתהוות של בראשית, מאמר אחד, כמו שאמרנו קודם, שזה אפילו יותר גבוה ממדרגת המחשבה. ממשיך האלטער רבי ואומר: "ואין שום שינוי כלל לפניו יתברך". אומר, אל תראה בעלמא, אין שום שינוי כלל לפניו יתברך. אין אצל הקדוש ברוך הוא שום שינוי בבריאה. הביטול שיש בעולם הזה אחרי הבריאה הוא בדיוק כמו שלפני הבריאה. מה שאמרנו קודם, "אני ה' לא שניתי". אלא עכשיו מגיע הצד השני. זה הכל. דיברנו איך זה מצד העיניים, כביכול מצד ההסתכלות, מצד הדעה העליונה, מצד הקב"ה. איך האמת היא מצד האחדות הוי', איך שזה מצד האין סוף, וממילא אז הוא נמצא בכל מקום. אז איך שהוא מסתכל על הדברים, איך שזה פונטו דה ויסטה, איך שזה מצד, מצד האלוקות, אז הוא נמצא בכל מקום. אז הכל בטל כמו שאף פעם, כן, הביטול כמו שאף פעם לא, לא, לא, לא, לא נהיה פה מציאות נבדלת, אז הוא נשאר בתכלית הייחוד. זה הכל מצידו. אבל יש את הצד השני. זה מצד גדר הנבראים. "אלא אל הברואים המקבלים חיותם מבחינת דיבורו יתברך". איפה יש כן שינוי? ביחס הנברא? ביחס הבריאה.

17:56 אלא שזה ביחס לנברא. אצל הנברא בוודאי, הנברא כן, בהרגשה שלו. אז איך שהוא עכשיו נראה לגבי איך שהוא היה קודם, אז הוא, אז הוא מרגיש שזה באופן אחר. יחסית, זה כבר באצילות ובריאה, זה עולם הזה, כפי שהיה כבר באצילות ובריאה. לא, שיוכיח עוד פעם. זאת אומרת, מתחיל מהמאמר הראשון של בראשית, שכבר שם מתחיל להיות עניין של מציאות. זאת אומרת, מצד הרגש הנברא. אז גם המאמר של בראשית זה כבר לא הביטול בתכלית, כמו שהיה לפני המאמר. בראשית כבר מתחיל להרגיש איזשהו עניין של מציאות. כל שכן ככל שמתלבש עוד יותר ונהיה בריאת הגוף, יש חלוקה של עשרה מאמרות שבהם נברא העולם להחיותם. כאן הקדוש ברוך הוא מתלבש כדי לתת לנברא חיות באופן שיורגש בנברא, בהרגשה שלו על כל פנים יורגש שהוא מציאות. איך זה יכול להיות? אם האמת היא שאין עוד מלבדו, והאמת היא שהקדוש ברוך הוא נמצא פה כמו לפני זה. והאמת היא ש״את השמים ואת הארץ אני מלא״ וכו'. אין דבר חוץ ממנו. איך הנברא מרגיש אחרת? איך יכול להיות שהנברא לא, לא מרגיש את הביטול הזה? מסביר הרב, סליחה, מסביר האלטער רבי: על ידי השתלשלות מעילה לעלול וירידת המדרגות. זה העניין של סדר ההשתלשלות. הקב"ה עשה שיהיה יחס ביחס לנברא. בהרגשת הנברא יהיה אופן של סדר השתלשלות, וההשתלשלות עובד באופן של מעילה לעלול, זה מעליון לתחתון, שעל ידי כל ירידה האור מתעלם יותר וממילא מציאות מתגלה יותר, וירידת המדרגות בצמצומים רבים ושונים. זה העניין שהדרגות יורדים מדרגה לדרגה עם ריבוי צמצומים רבים ושונים בכמות ואיכות. יש צמצומים רבים ורבים בכמות. הלשון ״שונים״ זה להוסיף שזה גם

20:04 כן באיכות משתנה. זאת אומרת, יש סוגים שונים של צמצום. יש כמה, ריבוי צמצומים. זה פשוט ריבוי עולמות, ריבוי צמצומים. כל צמצום זה עוד עולם והשתלשלות. אבל יש גם כן צמצומים שונים. למשל, כשלומדים מהמאמרים, מסתמא אנחנו למדנו ההבדל בין צמצום לפרסא. זה לא אותו דבר. צמצום ופרסא זה שני סוגים שונים של צמצום. על דרך למשל רב שלומד עם תלמיד. אז יש דבר אחד, זה שהרב מצמצם את השכל: במקום להסביר לו את הפירוש העמוק, מסביר לו פירוש פשוט, עוד יותר פשוט. אז זה הכל צמצומים. אבל יש מה שלפעמים שהרב אפילו לא, לא רק שמוריד את השכל, אלא הוא נותן לזה משל. משל זה לא שכל, זה דבר זר. זה סוג אחר לגמרי. אז על דרך זה גם כן בנוגע לקדוש ברוך הוא, איך האור של הקדוש ברוך הוא יורד בסדר השתלשלות. אז יש דרגות שנקראים צמצומים, יש דרגות שנקראים פרסות, יש בצמצום גופא, יש צמצום בדרך מיעוט, צמצום בדרך סילוק, צמצום של שערות, צמצום של דיקנא. זה כל מיני אופנים ועניינים שונים שלומדים בחסידות וקבלה. מה העניין של ריבוי הצמצומים, שזה לא רק בכמות זה. וזה מה שהרב מדייק פה בלשון: ״צמצומים רבים ושונים, עד שיוכלו הברואים לקבל חיותם והתהוותם ממנו ולא יתבטלו במציאות״. כל זה למה הקדוש ברוך הוא עושה את זה? כדי שהנבראים יוכלו לקבל חיים מהקדוש ברוך הוא בלי להרגיש את הביטול הזה, שירגישו את עצמם למציאות. אז כאן נגיע לנקודה שאנחנו לומדים עכשיו בדיוק בתניא של הימים האלה בחית"ת גם. אנחנו לומדים עכשיו פה פרק כ"א, אבל בחית"ת אנחנו אוחזים עכשיו בדיוק בפרק ז' של שער היחוד והאמונה בימים האלה. כן, בדיוק

21:52 עכשיו לומדים את זה. מחר בעזרת השם מתחיל העניין של הצמצום. כל האריכות שהאלטער רבי עושה על העניין של הצמצום. זה התניא של מחר. כן, עכשיו למדנו יחודא עילאה, יחודא תתאה. אז האלטער רבי מסביר שעליון זה שהכל זה באופן של תכלית הביטול, יחודא עילאה, כל מה שהאריך להסביר האלטער רבי מסביר. אבל בגלל שהרצון של הקדוש ברוך הוא, העניין של הנאמר כאן בתניא, שתתגלה מלכותו יתברך. תראה, העניין שהאלטער רבי לא מדבר בתחילת התניא ופה בשער היחוד והאמונה. האלטער רבי משתמש עם הביטוי שתתגלה מלכותו יתברך. שבהשקפה ראשונה זה אותו עניין. התגלות מלכות זה על דרך עניין של דירה בתחתונים. אבל יש לומר שזה לא לגמרי אותו דבר, יש הבדל וצריכים לעיין בכל הסוגיה הזאת. מה פשט, אם הטעם של התגלות מלכות שכתוב בתניא זה הטעם של דירה בתחתונים שכתוב בפרק הבא, או זה שני טעמים, זה אותו טעם. זה אני אשאיר למשכילים שיתעמקו בעניין הזה. אבל כללות העניין זה שהעניין הזה שהקדוש ברוך הוא עשה שיהיה מציאות של סדר השתלשלות ביחס לנברא, בעל רצון עושה. תראה, וזה עניין אמיתי. זה לא רק דמיוני, זה הפלא כזה שהקדוש ברוך הוא, ״במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו״. זה כל הפלא שהקדוש ברוך הוא באמת עשה את כל ההשתלשלות הזאת כדי שיהיה נברא, כדי שיוכל להיות עבודה. ביחד עם האמת הזאת יש גם את האמת השנייה, שבאותו המקום הזה נמצא בעוצם ועצמותו והכל בטל במציאות. זה, זה גוף כל העניין פה. שגם המציאות של דעת תחתון זה אמת, ויחד עם זה יש את המציאות של דעת עליון, ששם נרגש שהעניין של כולא קמיה כלא חשיב זה

23:34 מוסבר בחסידות, בכל המאמרים. ומה המטרה? כדי שיוכל להיות עבודה של תורה ומצוות. ולפי זה, כשמשיח יבוא, אז זה יהיה החיבור של שני הדברים ביחד. זה כל העבודות שאנחנו עושים, את כל העבודה שלנו. זה כדי להיות הכנה להתגלות של משיח. כשמשיח יבוא תהיה ההתגלות של הגילוי מלמעלה פה למטה, בעולם הזה הגשמי, כמו שמביאים בכל השיחות, בכל המאמרים שהרבי מסביר בעניין גאולת משיח. שהמטרה, שהכוונה והעבודה שלנו צריך להיות לגלות את החידוש של הקדוש ברוך הוא בעולם. לגלות בעולם את הגילוי מלמעלה, שזה גאולת המשיח, ״וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר״. ועל זה אנחנו צריכים, העבודה שלנו עכשיו, ללמוד על זה ולהתבונן בזה ולדעת שזה האמת. ואז אנחנו נזכה גם כן, כמו שהרבי רצה, שאנחנו נחיה כבר עכשיו את ההרגש של משיח. זה הרי כל מה שהרבי רצה מאיתנו. הרבי רצה מאיתנו שלא רק שאנחנו נדבר, לא רק להגיד מילים ולדבר, אלא שבאמת נחיה בחיים של ימי המשיח. ולחיות חיים של ימי המשיח זה לחיות חיים של אחדות ה'. זה הגדר של ימי המשיח. להתגלות אחדות של הקדוש ברוך הוא בעולם, וממילא יתגלה שאין עוד מלבדו, וזה יהיה החיים שלנו. ונחיה לפיו. כמו שהרבי מסביר גם כן, יש כמה שיחות פרשת השבוע, כל העניין של המרגלים. אז הרבי מסביר באריכות בשיחה את הנקודה של ״מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים״, שתכל'ס הכוונה זה שיהיה דווקא בעולם. יחד עם זה, במציאות של העולם יתגלה אחדות של הקדוש ברוך הוא. שהרבי אמר פעם בהתוועדות שכתוב ״איש אחד״. פרשת השבוע מתחיל כן, שהיו המרגלים איש אחד, איש אחד לשבט. אז הרבי אומר, איש אחד, שעניינו זה להמשיך

25:40 את האחד. מה שנוגע-- איך מה שנוגע? המרגלים בפועל עשו טעות והם לא הצליחו להמשיך את האחד, בגלל שלא, לא, לא, לא הצליחו להבין איך. איך אפשר להמשיך את אחדות ה' בתוך העולם. הם הבינו שאחדות ה' צריך לצאת מהעולם, לחיות במדבר. בתוך גדרי העולם זה לא יכול להיות. זה יחס לבית, כמו שמובא על כל התניא של הרבי. וממילא אנחנו עכשיו נמצאים בזמן מסוגל, כל הימים האלה שנמצאים עכשיו, אנחנו ג' סיוון. אז כבר זה עניין של עשרה ימים שצריכים כל אחד לפעול ולעשות כל אשר ביכולתו כדי להביא את המשיח בפועל. כמו שהרבי דיבר איתנו כל השיחות לפני כחודשיים, נו. הדרך שלנו והתפקיד שלנו, העבודה שלנו, זה לחיות את הגאולה. ללמוד בעניין גאולת משיח, עד כדי כך שאנחנו נפעל בפועל ממש שכבר תגיע גאולה בפועל, ואז אנחנו נזכה לראות את הרבי בעיני בשר. אז ממילא יותר קל זה לישון, אבל זה לא מביא לשום תועלת. מה שאנחנו, אנחנו נעבוד ונתייגע ונעשה כל אשר ביכולתנו, כל אחד ואחד, ללמוד את העניינים האלה. העיקר לחיות בפרט באחדות ה'. זה העניין של לחיות משיח שהרבי רצה. להתבונן באחדות ה', להתפלל עם העניין הזה ולחיות בתוך האטמוספרה, בתוך ה, בתוך האווירה של אחדות ה'. זה נקרא שאתה חי משיח בפנימיות. אז נזכה, ממילא נזכה שזה נראה את זה גם כן בעיני בשר, והרבי יוציא אותנו.