לקוטי אמרים תניא - פרק כ"א - חלק 2

00:06 דובר 1 הרבי בא ואומר פה דבר מאוד מאוד יסודי בכל הסוגיה של אחדות ה'. שלגבי הקב"ה הדיבור, כן, הדיבור אף פעם לא נפרד ממנו. זה ההבדל בין המשל והנמשל. במשל, הדיבור יוצא מהבן אדם, נבדל ממנו ואז הוא נהיה מציאות, ולכן אתה יכול להגיד שיש שני מצבים, שתי דרגות. יש את הדיבור בנפש, שאז הוא בטל במציאות. יש אבל כשהדיבור יוצא מהנפש ונבדל, והוא מגיע לזולת, אז הוא נהיה מציאות. זה מדובר לגבי דיבור של אדם התחתון. אבל "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", ואין דיבורי כדיבורנו, שאצל הקב"ה אומרים שגם אחרי שהקב"ה אמר והדיבור יוצא בפה להוות העולמות, אז אף על פי כן אין דבר חוץ ממנו. ולית אתר פנוי מיניה, כי אין שום דבר, כי אין שום דבר חוץ מהקב"ה. ממילא אז אף פעם הדיבור בעצם לא נפרד. וממילא מה יוצא מזה? שהביטול הזה שאומרים שיש בנפש, שכשהאות נמצא בנפש, הדיבור נמצא בנפש, אז הוא שמה אין ואפס לגמרי ואין לו שום תפיסת מקום, ולכן הוא לא פועל שום שינוי. לא פועל שום תפיסת מקום. זה נשאר גם עכשיו, גם אחרי שהוא מדבר. זה ההבדל בין בן אדם לקב"ה. אצל בן אדם לפני שהוא מדבר זה ככה, אבל אחרי שהוא מדבר במקום, בדרגה של הדיבור, שמה זה מציאות. בדרגות, יש שתי דרגות: דרגת הדיבור, דרגת הנפש. שתי דרגות, שני מקומות, שני מצבים. אבל למעלה אין שני מצבים, כי אף פעם שום דבר לא יוצא באמת ממנו. אז תמיד יש את המצב של הביטול, שגם כשהוא מדבר וגם כשהוא מהווה העולמות, הביטול שלהם זה ביטול של אין ואפס לגמרי, ביטול של כלא כלום. ולכן הוא לא תופס מקום

02:11 דובר 1 והוא לא פועל שום שינוי. זה הדבר שהרבי בא ואומר פה, שזה בהשגחה פרטית נמצא גם בתניא של היום ומחר, שלומדים עכשיו בפרק ז'. שהרבי מסביר עבודת של יחודא עילאה. בפרט, הנקודה של פרק כ"א זה הביטול של יחודא עילאה. זה ההבדל בין, אפשר להגיד אם מדברים בכללות, כן? בין איך שמוסבר אחדות ה' פה ואיך שמוסבר אחדות ה' שם, שהאחדות ה' שמדובר בשער היחוד והאמונה זה יותר עניין של יחודא תתאה, בפרט עד פרק ז'. כל האריכות באותיות הדיבור ומהווה, והמשל של זיו השמש בשמש, שמדבר בשער היחוד והאמונה בפרקים הראשונים, זה עבודת יחודא תתאה. זה הביטול של הנברא אל הדיבור. כאן אבל אנחנו מדברים יחודא עילאה. תחילת יחודא עילאה. כאילו לא כל העבודות, לכתחילה הוא הרי מדבר אחדות אמיתית. הוא רוצה להסביר העניין של יחודא עילאה לכתחילה. איך זה עליון באמת? לכן הוא אומר בקצרה, הוא לא נכנס פה לכל הסדר, הסוגיה, לסדר וסוגיה. הולך לכתחילה על זה להסביר את העניין של יחוד, ולכן הוא אומר את אותן אותיות, שהדיבור אף פעם לא יצא מהקב"ה, תמיד כלול בתוך האין סוף, ומכיוון שהדיבור הוא אין סוף, אז ממילא הביטול זה ביטול של יחודא עילאה. זה ביטול של אין ואפס, ביטול של כלא כלום. וזה ההבדל בין המשל שהוא מביא פה למשל ששם. המשל שמביא פה, מה זה משל? כל המשל שלומדים פה זה משל מדיבור ביחס לנפש, שהביטול של דיבור ביחס לנפש זה ביטול של אין ערוך. כמו שהסברנו בשיעורים הקודמים, שזה דיבור אחד וזה דיבור, זה לבוש וכולי עם כל החסרונות. וכאן זה הנפש, מהות בעצמו, זה אין ערוך, זה בלי גבול, זה מהות אחרת לגמרי. אז הביטול של דיבור

04:13 דובר 1 לגבי הנפש זה ביטול של אין ערוך. כל שכן לגבי אין סוף ואורו. אז הביטול זה ביטול של כלא חשיב לגמרי, אין ואפס בתכלית. וזה המשל מהדיבור, שזה הביטול שלגבי אין סוף, הביטול של יחודא עילאה. מה שאין כן שער היחוד והאמונה. שם אנחנו מדברים על הביטול של הנברא בקשר לדבר הוי'. היחס של נברא לדבר הוי', העיקר הוא שהמציאות של הנברא, שאין לו שום מציאות, כל המציאות זה הדבר הוי'. זה עוד יותר, שמכיוון שהוא יש מאין אז אין לו שום מציאות. כל המציאות שלו כל רגע ורגע זה הדבר הוי'. מה המשל שהוא מביא? זיו השמש, כידוע, זיו השמש. שם על כל פנים יש צריכים לא להתבלבל. המשל של זיו השמש מובא כמה פעמים, וכל פעם זה בשביל מטרה אחרת. בשער היחוד והאמונה גופא הוא מביא את המשל של זיו השמש בשמש כמה פעמים, לפעמים בקשר ליחודא תתאה, לפעמים בקשר ליחודא עילאה, וצריכים לראות כל פעם איפה הוא מדבר. על כל פנים, בפרקים הראשונים של שער היחוד והאמונה, שהוא מביא את המשל של זיו השמש בשמש, זה משל על יחודא תתאה, לא יחודא עילאה. שם הוא לא מדגיש את הכלא חשיב. זה לא שהאור לגבי המאור הוא כלא חשיב. זה לא מה שהוא רוצה. לא, הוא לא מצייר את המציאות של האור. אין לו מציאות לעצמו. כל המציאות של הזיו זה המאור, בפרט כשהוא נמצא בתוך המאור, אז עוד יותר אין לו מציאות. הזיו גופא נמצא פה אפילו מחוץ למאור, הוא גם כן אין לו מציאות לעצמו. כל המציאות שלו זה מצד המאור, מצד השמש, אבל עדיין יש לו איזה משהו, כי בפועל הוא מחוץ. כשהוא בתוך השמש לא

06:00 דובר 1 לגמרי אין לו מציאות כמו המאור עצמו. אז הדגש שם זה מה המציאות של הנברא? המציאות של הנברא זה דבר הוי'. לכן על זה המשל מזיו השמש ושמש, כי סוף כל סוף האור והשמש הם לא באין ערוך. זה חיות, חיות, חיות. הרי מה זה האור? זה הגילוי של השמש. מה זה השמש? המקור של האור. זה לא כמו המשל של הנפש. הנפש, אתה אומר, הנפש זה מהות, זה חיים, זה עניין עצמי, זה פנימי, זה משהו גבוה. והאותיות דיבור זה משהו חיצוני. זה אותיות, זה לבוש, זה משהו מאוד. אז האותיות לגבי הנפש אין לזה ערך. אבל בשמש מה זה המאור? פשטות מאור. זה רק הגילוי. מה זה הגילוי של זה? בעצם, בחיים ומהות יש להם שייכות. אלא מה? בתוך העצם אז הגילוי הוא כלום, לא מציאות. כי יש לך את העצם. אז זה סוג אחד לגמרי של ביטול. ולכן בקשר ליחודא תתאה, שעל זה מדבר בשער היחוד והאמונה, אז הוא מביא את המשל של זיו השמש ושמש. בקשר של יחודא עילאה מביא את המשל של אותיות הדיבור. ככה זה לכאורה פשוט ההבנה, כדי להבין את החילוק בין המשל הזה למשל הזה במקום שזה נמצא בשער היחוד והאמונה ומקום שזה נמצא פה בליקוטי אמרים. אבל אני חייב להוסיף כדי לא להתבלבל, כדי לדעת שבתניא גופא, בשער היחוד והאמונה עצמו, בהמשך בפרק ז' — כאן זה כבר השיעור של היום נראה לי — הוא מביא עוד פעם את המשל של זיו השמש ושמש, אבל לא בנגיעה לנברא ודבר הוי', אלא בנגיעה למלכות, איך שזה כלול בספירות עליונות. נכון? זאת אומרת שהוא מביא את המשל של זיו השמש ושמש בשביל יחודא עילאה

08:00 דובר 1 גם כן. עוד יותר נראה בהמשך שער היחוד והאמונה בפרק י', כשהרב מדבר על הספירות, איך שהספירות הם כלולים באין סוף, שהספירות זה אורות וגם כלים, והספירות לא פועלים שום שינוי באחדות. כל העניין שהוא מסביר בחצי השני של שער היחוד והאמונה. אז הוא עוד פעם מביא את המשל של זיו השמש ושמש. זה אותו משל. כי כאן זה הנקודה שהמשל של שמש ואור אפשר להסתכל על זה בשתי צורות. אפשר להסתכל על זה בצורה אחת של מציאות. מה שאמרנו קודם, שהאור הוא לא מציאות לעצמו, לא נפרד. כל המציאות שלו זה רק כשיש מאור. בלי המאור הוא לא מציאות, ובפרט בתוך המאור עוד יותר לא מציאות. אז לכן זה משל על ביטול הנברא לדבר הוי'. יש אבל אופן יותר עמוק שאתה יכול להסתכל על המשל של אור השמש והשמש: זה האין ערוך שיש בין זיו למאור. כי יש איזה פרט שאתה אומר שזיו זה רק רפלקס, רפלקס, רפלקס, כלום. מאור זה עצם. אז כשאתה אומר רפלקס, זיו, ביחס לעצם, אז כאן זה כן סוג של אין ערך. אין שום ערך. זה משהו מהותי וזה כלום. אז זה כמו כלום לגבי משהו. אין לזה שום ערך. אז כשהכלום הזה נמצא בתוך המהות אז ודאי שאין לזה שום ערך. אז שמה פתאום המשל של זיו השמש ושמש כן מקבל משמעות בקשר ליחודא עילאה, ולכן לפעמים בחסידות משתמשים במשל של השמש ושמש בשביל להביט ליותר גבוה, וזה מאוד חשוב. כשאני אומר עכשיו, זה נוגע פשוט בלימוד התניא, כן, שאתה צריך בכל מקום לראות בקשר למה האלטער רבי מביא את המשל. זה נוגע לבחורים שלומדים האומנם, שלמדו האומנם, ושם רואים דבר

09:59 דובר 1 פלא. כולם זוכרים את מאמר האומנם? או כבר שכחו? על כל פנים, במאמר האומנם אפשר לראות שבסעיף שהוא מסביר את העניין של הדבר הוי' והביטול של דבר הוי', הוא לא מביא את המשל של השמש. איזה משל הוא מביא? מי זוכר? אה?

10:24 דובר 2 זריקת אבן.

10:25 דובר 1 זריקת אבן. יפה, זה המשל שהוא מביא על יש מאין. שהכוח שיש בהזריקה. על דרך זה יש את הכוח של הדבר הוי' שמהווה את היש. לא מביא את המשל של הזיו. מתי הוא מביא את המשל של זיו השמש ושמש? בסעיף ט'. כשהוא בא להסביר את העניין של צמצום שלא כפשוטו, שאומר שהאור אין סוף נמצא בכל מקום, כמו למעלה כמו למטה, וממילא, וממילא, והצמצום שלא כפשוטו. ולכן אז בכל מקום שהזיו נמצא שם נמצא המאור, כמו המשל של זיו השמש ושמש. אז זאת אומרת שהרבי הרש"ב מביא את המשל של השמש בשביל הדרגה הכי גבוהה של ביטול, של הביטול, של יחודא עילאה. ובתניא מביא את זה בשביל הביטול של הנברא לדבר הוי'. כשלומדים את זה שמים לב שיש פה איזשהו, איזשהו כאילו סתירה. זה מה סתירה? תלוי באיזה נקודה אתה עומד על המשל של זיו השמש ושמש. לכן בפרק ג' שער היחוד והאמונה מדבר על הביטול של הנברא לגבי הדבר הוי', ומביא על זה את המשל של זיו השמש ושמש על ביטול של יחודא תתאה. ובמאמר האומנם הוא מדבר את זה בדרגה יותר גבוהה של ביטול יחודא עילאה. הוא מביא אותו משל כי זה נקודה אחרת, ביטוי מאוד אחר במשל של זיו השמש ושמש. מאוד מעניין לראות בפרק ל"ג בתניא, אם כבר מדברים על שלימות העניין, אז בפרק ל"ג בתניא, ששם האלטער רבי מסביר גם כן עוד פעם אחדות הוי' בקיצור בקשר לשמחה. הרבי אומר שאדם צריך להיות בשמחה אמיתית כשהוא מתבונן איך שהקדוש ברוך הוא נמצא יחד איתו וכו'. ההתבוננות באחדות הוי' מביאה לבן אדם שמחה אמיתית כל היום. מאיר ליקפה על

12:18 דובר 1 יסודי בעבודת השם. אז האדמו"ר עוד פעם חוזר על ההתהוות ואחדות הוי', והאלטער רבי, שמה רואים דבר פלא. הוא אומר להתבונן באחדות הוי' אמיתית, שהוא לבד הוא ואין זולתו וכו' לכל העניינים. הוא אומר משל אחד, כמו אותיות בתוך הנפש. מביא את המשל הזה בשלוש שורות, כמו אותיות דיבור בתוך הנפש. אין סוף, כן, אין סוף. אחרי זה הוא מוסיף: או כמו משל גשמי לזה, מאין הוא מביא את זה? זיו השמש מגוף השמש. הוא מביא את שני המשלים ביחד, וכל החילוק זה שזה משל גשמי. כאילו שההבדל בין שני המשלים זה שהמשל של אותיות זה משל רוחני, משל בנפש. המשל של השמש זה משל גשמי, אבל בעצם זה אותו מסר. אז כאן אתה יכול לראות דברים מעניינים, כן? שמת לב מה שקורה פה. אז מצד אחד אתה אומר, פרק כ"א כאן בתניא, שם הוא מביא רק משל אותיות. כאן הוא מדבר רק יחוד אלוקות. בשער היחוד והאמונה הוא מדבר על הביטול של הנברא לדבר הוי'. הוא מביא את המשל של זיו השמש, רק המשל של השמש. הוא לא מביא את המשל של אותיות. ובפרק ל"ג בתניא, כשהוא מדבר על השמחה מאחדות הוי', הוא מביא את שני המשלים אחד ליד השני, וכל ההבדל זה משל רוחני ומשל גשמי. למה? כי בפשטות, בנוגע לשמחה לא נוגע החילוקים שיש בשני המשלים. נוגע הצד השווה שיש בשני המשלים, שהנקודה היא שהקדוש ברוך הוא נמצא איפה שהנברא נמצא, וממילא אני נמצא תמיד עם הקדוש ברוך הוא, ולכן אני צריך להיות בשמחה. אז שמה שני המשלים עוזרים לך להבין איך שזה בנוגע לעולמות שהם תמיד קשורים עם אין סוף. הבנתם? עכשיו נמשיך קצת

14:19 דובר 1 הלאה בפנים. אומר האלטער רבי: לא נקרא דיבורו יתברך בשם דיבור רק על דרך משל. הדיבור של הקדוש ברוך הוא לא נקרא בשם דיבור רק על... מה הוא רוצה להסביר עכשיו? לכאורה נשאלת שאלה פשוטה: אם הדיבור אף פעם לא נפרד מהקדוש ברוך הוא, הוא תמיד כלול בו, אז במה הוא נקרא דיבור? הרי השם הזה, התורה קוראת לזה ככה, לא? בדבר ה' שמים נעשו. ויאמר אלוקים יהי אור. התורה אומרת דיבור, ויאמר. ולכאורה לא היה פה אמירה בכלל. אם הוא אף פעם לא נפרד אז הוא נשאר תמיד איתו. אז איפה? איפה יש פה? אז למה זה דיבור? אז הוא מסביר ככה. זו השאלה ששואל האלטער רבי. אתה יודע למה קוראים לזה בשם דיבור? רק על דרך משל. זה פרט אחר. כמו שדיבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו. הדיבור יש לו מעלה. המעלה של דיבור זה שהוא מגלה. מה שהיה סתום מתגלה. כך למעלה באין סוף ברוך הוא, יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם נקרא בשם דיבור. והן הן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, וכן שאר כל התורה נביאים וכתובים שהשיגו הנביאים במראה נבואתם. מה הוא אומר? הרבי אומר פה דבר נפלא. בואו, כל העניין של חסידות, כל ה... חסידות מלמד אותנו איך צריכים להתעמק בכל משל. יש פה דבר כזה. אנחנו רוצים לדבר על הקדוש ברוך הוא, ואנחנו כדי לדבר על הקדוש ברוך הוא אנחנו משתמשים עם גשמיים. כל השפה שלנו, אין לנו שפה אלוקית. אנחנו מדברים על גשמיות, אבל למעלה, הקדוש ברוך הוא אין לו גשמיות. הקדוש ברוך הוא, הוא אלוקות, והמילים שלך

16:28 דובר 1 זה מילים גשמיות. אז מה התפקיד שלנו כשלומדים חסידות? על זה מגיעים כל הרבנים, מלמדים אותנו שאתה צריך לבדוק כל מילה, להוציא את הגשמיות. להפשיט הדברים מגשמיות, להוציא את הגשמיות, תשאיר רק את החלק האלוקי של העניין. מה זה אומר במילים פשוטות? במילים פשוטות זה אומר ככה: כל דבר בעולם, כל משל, כל דבר בעולם יש לו מעלה ויש לו חיסרון. המעלה זה החלק הטוב, החלק הרוחני, החלק שיש בו. החיסרון שבו נובע בגלל שהוא נברא. זה מגיע מצד הגשמי שלו, אז יש לו חיסרון. אין דבר שהוא שלם בעולם שלנו, כי העולם שלנו זה עולם של נברא, ונברא מוגבל. אז אם יש לך מעלה בצד אחד, אז זה דורש חיסרון בצד שני. זה לא יכול להיות שיהיה לו גם זה וגם זה. זה לא יכול להיות, רק באלוקות יכול להיות. אבל בגשמיות, אז אם יש לו מעלה של יום, אז אין לו את המעלה של לילה. אם זה לילה, אין לו יום. אם זה חסד זה לא גבורה, אם זה גבורה זה לא חסד. אם יש לך מעלה זו, אז זה מעלה. זה אי אפשר כי זה גבול. אז הציור הזה דורש את הגבול הזה. חסר לו עניין אחר. אם הוא מדבר אז הוא לא, הוא לא חי, לא צומח, יש לו זה, חסר לו משהו אחר. מה זה אומר? אני אגיע למחשבה ודיבור. בקיצור, אתה מסתכל על השעון כבר. יש מעלה במחשבה ויש מעלה בדיבור. המעלה במחשבה זה שהמחשבה מיוחדת עם הנפש. מהי המעלה בדיבור? שהוא מתגלה לזולת. יש פה גילוי. מחשבה אין לה את זה. דיבור יש לו את זה. הוא

18:15 דובר 1 יכול להתגלות גם לזולת. מה אבל החיסרון? המעלה מגיעה עם חיסרון: הגילוי זה לזולת. כי אם אתה רוצה להגיע לשני אתה צריך לצאת מעצמך. תחליט איפה אתה רוצה להיות, בפנים או בחוץ. אם אתה בחוץ אז אתה לא בפנים. אם אתה בפנים אתה לא בחוץ. אז מחשבה זה בפנים לעצמי. אז חסר פה את הזולת. הזולת לא יכול לדעת מה אתה חושב. כן, הדיבור זה לזולת, אז הוא מתנתק מעצמו. מה אבל ממילא אומרים? הדיבור של הקדוש ברוך הוא זה מעלה בלי חיסרון. זה הבעל שם טוב אומר פה. המעלה של דיבור. למה קוראים לעשרה מאמרות שהם דיבור? המעלה של דיבור. מעלה של דיבור זה ההתגלות וזה מה שקרה. הקדוש ברוך הוא אמר יהי, והתגלה, ופה למעשה נברא, נהיה עולם. יש פה התגלות. אבל מה החיסרון של התגלות? שהוא נפרד. זה באלוקות לא שייך. גם כשהוא מתגלה ומהווה הוא לא נפרד ונשאר דבוק, ולכן יש לו את המעלה הזאת גם כן, שיחד עם זה שהוא נפרד הוא נהיה התגלות. הוא נשאר כלול באור אין סוף, ולכן הוא עדיין נשאר ובטל במציאות, שזה כל הבעל שם טוב רוצה להגיד פה בתניא. ההבדל בין ההתגלות של המחשבה וההתגלות בדיבור שאמרנו על ידי דיסקסיה ועל ידי הסגליה, שההתגלות מהמחשבה, אז זה התגלות באיכות של מחשבה, שגם מצד התחתון הוא תמיד דבוק, גם מצד הנברא הוא נשאר בהתכללות. נו, נהיה שם בתכלית הביטול. מה שאין כן מה שבא על ידי דיבור, אז בהרגשת הנברא הוא מרגיש את עצמו במציאות, כמו שהבעל שם טוב יסביר בהמשך. אבל על כל פנים, בוא נגיע לענייננו, עצם העניין. אז גם הדיבור זה רק המעלה של דיבור, אבל אין לו את החיסרון של

19:58 דובר 1 דיבור. לכן גם דיבור העליון, דהיינו, הוא נשאר כלול באין סוף, ולכן גם אחרי ההתגלות וההגעה לשני זה כולא קמיה כלא חשיב.