לקוטי אמרים תניא - פרק כ' - חלק 4

00:01 דובר 1 עתה מפה נדבר, פרק כ', נדבר על העניין של אחדות ה'. האדמו"ר מביא פה את העניין של אחדות ה' בקיצור, כמו שהוא אומר, אבל המתודה של האדמו"ר זה להסביר את העניין של אחדות ה' כדי להבין איך שכל פרט ומצווה קשור למערכת של אחדות ה'. שהאדמו"ר התחיל להגיד ש"אנכי ולא יהיה לך" זה המצווה של אחדות ה'. לעבודה זרה ולהסביר את האחדות ה'. על זה יהודי הולך על מסירות נפש כי זה מקום שמגיע ביחידה של הנפש גם כן. אז האדמו"ר אומר שאחדות ה', בעצם כל פרט הוא קשור עם האחדות ה'. שלכן "אנכי ולא יהיה לך שמענו מפי הקדוש ברוך הוא", מכיוון ש"אנכי ולא יהיה לך" זה כללות כל הפרטים. כדי להסביר את זה האדמו"ר התחיל להסביר מה זה אחדות ה'. אז הנקודה שהאדמו"ר הסביר שאחדות ה' זה העניין שאתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם. וזה לגבי אותו עניין: כמו שהקדוש ברוך הוא בעניין של אחדות לפני בריאת עולם, שהיה באופן שהוא לבדו הוא ואין זולתו, אז גם אחרי בריאת עולם הקדוש ברוך הוא נשאר באותה אחדות גם אחרי הבריאה. כי כל העולמות שנבראו, אף על פי שהעולמות נבראו בדיבור ומאמר, אף על פי כן, הם באופן שהם לא פועלים שום, שום דבר בקדוש ברוך הוא. למה לא פועלים שום, שום דבר בקדוש ברוך הוא? אז על זה אנחנו באמצע לדבר. דבר ראשון האדמו"ר אומר שהנקודה היא שכל העולמות זה האותיות, זה דבר ה' שמהווה אותן. הנברא, העולם, אין לו שום מציאות חוץ מדבר ה'. אחרי זה האדמו"ר ממשיך הלאה ומסביר מה זה הדיבור. זאת אומרת שמציאות העולם זה הדיבור של הקדוש ברוך הוא. מה המציאות של הדיבור? אז על זה

01:49 דובר 1 האדמו"ר יסביר פה עם המשל. התחלנו כבר לקרוא את זה בשיעור הקודם. אנחנו נקרא את זה עוד פעם, כי עכשיו יש פה כמה פרטים שצריכים להתעמק. האדמו"ר: "ולמשל בנפש האדם, כשהוא מדבר דיבור אחד, דיבור זה לבדו הוא כלא ממש אפילו לגבי כללות נפשו המדברת". כשאדם מדבר דיבור אחד, אז הדיבור הזה הוא כלא ממש לגבי כללות הנפש, כוח הדיבור של הנפש אשר מדברת. זאת אומרת, כאן אנחנו מדברים על האין ערוך שבין דיבור אחד לכללות כוח הדיבור. כללות כוח הדיבור של הנפש הוא בלי גבול, וכן דיבור אחד זה דיבור אחד. אז דיבור אחד לגבי כללות הנפש זה באופן של כלא ממש. "שהוא בחינת לבוש האמצעי שלה", זה הלבוש האמצעי של הנפש, דיבור. כי הרי יש שלושה לבושים: מחשבה, דיבור ומעשה. וכאן מדברים על דיבור שהוא לבוש האמצעי. מכיוון שרוצים להבין פה משל על דבר ה', דיבור של הקדוש ברוך הוא, לכן המשל מהנפש זה נקרא הדיבור. אז דיבור אחד לגבי כללות נפש המדברת, אז הוא באופן של אין ואפס לגמרי. "שיכול לדבר דיבורים לאין קץ ותכלית". מהו המעלה שיש בכוח הדיבור של הנפש? שהוא יכול לדבר אין סוף. אז כוח הדיבור בנפש הוא כוח אין סוף. ודיבור אחד זה רק דיבור אחד. כמה זה המרחק, דיסטנסיה, בין דיבור אחד לאין סוף? המרחק מאחד לאין סוף זה אין סוף. הרי יוצא שדיבור אחד לגבי כוח הדיבור של הנפש, אריכות והיקף, זה כוח של אין סוף, של בלי גבול. זה נקרא שאין לזה שום ערך, שום יחס. אחד לגבי עשר יש לזה יחס. אחד לגבי אלף יש לזה יחס. אחד לגבי מיליון יש לזה יחס. כל פעם פחות פחות. אבל הצד השווה זה שכל

03:55 דובר 1 פעם יש איזשהו סוג של יחס, אבל יש יחס. יש ייחוס. המרחק מאחד לעשר זה תשע. המרחק מאחד למאה זה תשעים ותשע. לאלף זה וכו'. וכך הולכים. אז יש מרחק ואתה יכול למדוד את המרחק. המרחק מאחד לאין סוף זה אין סוף. אז שם אין שום יחס. לכן זה בעצם שאין ערך. זה לגבי כוח הדיבור. ממשיך אדמו"ר הזקן: "כל שכן לגבי בחינת לבוש הפנימי שלה". עכשיו נדבר יותר בעומק. הריחוק הערך, האין ערוך שיש בין דיבור אחד לגבי, לא לבוש הדיבור, לגבי לבוש המחשבה. האין ערוך של דיבור אחד לגבי לבוש המחשבה זה אין ערוך כפול. לא רק בנוגע לכמות, כי זה אחד וזה בלי גבול, זה גם אין ערוך בנוגע לאיכות. זה מחשבה וזה דיבור. מה הריחוק שיש במחשבה לדיבור? אדמו"ר הזקן מסביר: "בחינת לבוש הפנימי שלה, שהוא המחשבה שממנה נמשכו הדיבורים והיא חיותם". מה המעלה של לבוש המחשבה? המעלה של לבוש המחשבה זה שהדיבורים נמשכים מהמחשבה. זאת אומרת הדיבור מגיע, קודם צריך להיות מחשבה כדי שיוכל להיות דיבור. והיא חיותם. מה אדמו"ר הזקן רוצה להגיד עם זה? אדמו"ר הזקן רוצה להגיד את הריחוק הערך, את העילוי, המעלה שיש במחשבה לגבי דיבור. המעלה של מחשבה לגבי דיבור. מצד אחד אומרים שהמחשבה היא שורש הדיבור. מצד שני אבל אומרים היא חיותם. מה פשט היא חיותם? זאת אומרת שהמחשבה היא החיות של הדיבור. כשאדם מדבר, אבל אם הוא מדבר והוא חושב על מה הוא מדבר, אז הדיבור יש לזה הרבה יותר חיות, הרבה יותר עשירות. אם אדם מדבר דברים סתם ושטויות, הוא לא חושב, אז הדיבור שלו יהיה דיבור בלי חיות, בלי תוכן, בלי מחשבה.

06:01 דובר 1 זה דיבור יבש. דיבור עם מחשבה זה דיבור אחר לגמרי. וממילא יוצא שהמחשבה היא כמו הנשמה של הדיבור. זה חיותו. כמו שאנחנו רואים בנוגע לנשמה וגוף, אז ודאי שהריחוק שבין הנשמה לגוף זה ריחוק של אין ערוך. נשמה רוחנית והגוף גשמי. אז המרחק שיש בין הנשמה והגוף זה מרחק של אין ערוך. זה מרחק בין הקצה לקצה. הנשמה היא כולה רוחנית והגוף הוא כולו גשמי. למרות שהנשמה מתלבשת בגוף ומחיה אותו, אבל הריחוק ערך זה רוחני וגשמי. יש להם אין ערוך. אז זה אומר אדמו"ר הזקן, זה הריחוק בין מחשבה לדיבור. מכיוון שהמחשבה היא החיות של הדיבור, אז ממילא מובן שהמחשבה היא אין ערוך לדיבור. זאת אומרת, מצד אחד היית יכול לחשוב הרי מחשבה ודיבור הם באים בפירוש על פי סדר, וכי אין המחשבה ודיבור הם באמת, מחשבה זה אותיות ודיבור זה אותיות. זה אותיות יותר דקות, פחות דקות. אדמו"ר הזקן אבל רוצה להסביר פה את האופן של הביטול, של הכלל הזה, של האין ערוך, ולכן אדמו"ר הזקן מדגיש שהריחוק בין מחשבה ודיבור זה על דרך הריחוק בין הנפש והגוף. כי מכיוון שהמחשבה היא החיות של הדיבור, אז לכן בפרט הזה מחשבה היא כמו דבר רוחני, ודיבור הוא כמו גוף. ולכן כשאתה עושה ערך של דיבור אחד לגבי המחשבה, אז האין ערוך הוא לא רק בכמות, אין ערוך גם באיכות. זה לא רק אין ערוך שזה אחד לגבי בלי גבול. זה אין ערוך, זה גם כן אחד — דיבור לגבי מחשבה. האין ערוך זה גם באיכות. זה כמו זה נפש, זה גוף, זה רוחני, זה גשמי. אז האין ערוך בין דיבור ומחשבה זה אין ערוך שיש בין

07:51 דובר 1 גשמי לרוחני. אז האין ערוך הוא לא רק בנוגע לכמות אלא גם בנוגע לאיכות. זה מביא לאיכות אחרת. ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר: "כל שכן—" סליחה, "ואין צריך לומר לגבי מהות ועצמות הנפש". כאן אדמו"ר הזקן אומר לא כל שכן, ואין צריך לומר, זה הרבה יותר ודאות. הריחוק הערך שיש בדיבור לגבי מהות הנפש, אז זה אין צריך לומר, זה ודאי. זאת אומרת מחשבה ודיבור סוף כל סוף שניהם זה אותיות, אז יש צד השווה. כן, זה אלא מה, זה חיות, אז ממילא זה הרבה יותר אין ערוך, אבל סוף כל סוף יש איזה צד השווה. מה שאין כן כשמדברים להגיע למעמד דיבור לגבי הנפש עצמו, לא לגבי הלבושים, לגבי כוחות הנפש. שמה זה בוודאי אין צורך לומר שזה ריחוק הערך לגמרי. זה לבוש וזה עצם.

08:54 דובר 2 העניין של המחשבה, האותיות והחיות זה שני דברים, שבמחשבה זה אותו דבר?

09:01 דובר 1 האותיות של המחשבה זה החיות של הדיבור.

09:04 דובר 2 של האותיות, בדיוק.

09:05 דובר 1 כן, כן. אין צריך לומר גם במהות ועצמות הנפש, שהן עשר בחינותיה חב"ד וכו'. גם במהות ועצמות הנפש, שעצם הנפש זה עשר בחינותיה. אז שמה זה הרבה יותר. שמהן נמשכו אותיות מחשבה זו המלובשות בדיבור זה כשמדבר. הרי דיבור מגיע מהמחשבה והמחשבה מגיעה מכוחות הנפש. אז הריחוק הערך שיש מהדיבור אל כוחות הנפש זה הרבה יותר. למה זה הרבה יותר? אז אדמו"ר הזקן מסביר כי המחשבה היא גם כן בחינת אותיות כמו הדיבור. מחשבה סוף כל סוף זה אותיות. רק שרוחניות ודקות יותר, זה אותיות רוחניות. אבל סוף כל סוף זה אותיות. אבל עשר בחינות הנפש חב"ד וכו' הן שורש ומקור המחשבה, ואין בהן בחינת אותיות עדיין, קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה. עדיין אין שם אותיות, אין שם לבוש. אז לכן האין ערוך שם זה. מה פה? אז אנחנו מדברים פה על שלוש סוגים של אין ערוך. אין ערוך של כמות, אין ערוך של איכות ואין ערוך במהות. זה השלוש מילים שנוכל להגדיר מהם האין ערוך שאדמו"ר הזקן מסביר פה. כן, האין ערוך מדיבור אחד לכלל השישים ריבוא דיבור זה בכמות. בעניין הכמות. אבל בעניין האיכות זה בערך. בעניין האיכות דיבור אחד לגבי כלל השישים ריבוא דיבור זה בערך, זה אותו, זה אותו עולם, עולם הדיבור. אז בעצם יש להם משותף. המשותף הוא ששניהם זה דיבור. אלא מה, זה דיבור באופן של בלי גבול וזה גבול. אז בלי גבול זה אין ערוך לגבול. אז בעניין הכמות, בעניין האיכות זה בערך זה לזה. מה שאין כן דיבור לגבי מחשבה, אומרים אין ערוך באיכות, כי מחשבה ודיבור, מחשבה זה איכות אחרת. כמו שאמרנו זה

11:08 דובר 1 החיות, זה רוחני. אז לכן זה באיכות אחרת. לכן אין ערוך זה לא רק בכמות, זה גם באיכות. אבל סוף כל סוף במהות זה איכות אחרת, אבל מאותו מהות, זה בעולם הלבושים, עולם האותיות. בעולם האותיות יש גוף ויש נפש, יש רוחני, יש גשמי, יש מחשבה ויש דיבור. אבל הכול בעולם האותיות, אז לכן זה מאותו מהות. מה שאין כן לבושים לגבי כוחות, זה מהות אחרת. כוחות הנפש זה מהות אחרת לגמרי מלבושי הנפש. מה ההבדל בין כוחות הנפש ללבושי הנפש? כן, כמו שמבואר בחסידות. לבוש הנפש זה עניין של העלם. לבוש הנפש, כמו לבוש מכסה, זה זולת. בלבושים קיימת מציאות של זולת. יש פה יחס למשהו חוץ, ולכן הלבושים מעלימים על הנפש. מה שאין כן כוחות הנפש זה הנפש עצמו. הכוחות משלימים הנפש. זה הנפש עצמו מתגלה בהם. ובשכל והמידות מאיר המהות של הנפש, ובמילא הפשיטות של הנפש, המהות של הנפש. מה שאין כן בלבושי הנפש, שמה כבר זה הגבול. זה ציון ליציאה מחוץ לנפש למשהו חוץ ממנו, לזולת. הזולת גופא במחשבה זה הזולת של העצמי. דיבור זה זולת שבזולת. זה סוגים שונים של זולת, אבל המציאות הוא זה ההבדל. זה מהות אחרת. ולכן אנחנו אומרים שהאין ערוך של דיבור אחד לגבי הנפש. נפש כאן הכוונה כוחות הנפש. כן, והתניא לא מדבר יותר גבוה מכוחות הנפש. בתניא אנחנו מדברים רק על הדרגות האלה. לבושי הנפש, כוחות הנפש. ידוע שאדמו"ר הזקן בתניא כשאומר מהות ועצמות הנפש הוא לא מדבר על יחידה, הוא מדבר על השכל והמידות. אין סוף חיות, סעיף ב', מהות ועצמות הנפש, אין סוף חיות, סעיף. אז הרבי אומר בליקוטי תורה בפרשת ויקרא, "ואשא את פניך", שכאשר

13:19 דובר 1 בתניא אומרים עצם הנפש, לא מתכוונים לעצם של היחידה, מתכוונים לכוח הנפש. זה הכוח. אז זה שלוש אין ערוך. האין ערוך בין דיבור אחד לכל כוח הדיבור, דיבור לגבי מחשבה ודיבור לגבי כוח הנפש. זה בכמה זה מחוזה בנפש. מה הרבי רוצה להגיד עם כל זה? זה הכל משל כדי להבין ולהגיע לנבראים באלוקות. מה העניין כאן בנמשל? זה מאוד מעניין שהמשל של הרבי מדייק שממנו נמשכים. הוא כל הזמן אומר שהדיבור אחד נמשך מכוח הדיבור, וכוח הדיבור נמשך מכוח המחשבה, וכוח המחשבה נמשך מכוח הנפש. אבל הרבי כל הזמן אומר ממנו נמשכו, ויחד עם זה, זה באין ערוך. יש פה כל הזמן שתי תנועות. מצד אחד הרבי מדגיש שיש פה השתלשלות. הדיבור מגיע מכוח הדיבור, וזה מגיע מהמחשבה, וזה מגיע מהנפש. ויחד עם זה יש אין ערוך פה. מה זה מגיע לנמשל? מגיע לנבראים של הקב"ה, וסדר הנבראים זה אותו דבר. זה אומר שהנברא מגיע מדבר ה'. דבר ה' יש עשרה מאמרות. זה כל, זה עשרה מאמרות. זה עשר, לא אחד, עשר. עשר זה לא תשע. יש עשרה מאמרות. אז דיבור מובן שעשרה מאמרות דיברו אליו. הדיבור הזה מגיע מאיפה? מספירת המלכות. ספירת המלכות, יש שם הרבה יותר מעשרה מאמרות. כוח הדיבור מצד הקב"ה במהות זה אין סוף. אז הוא יכול לדבר אין קץ. כוח הדיבור של הקב"ה, ופה הקב"ה רצה רק עשרה. אבל כוח הדיבור מצד מהותו גופא. אז המהות ובכוחו שהיה יכול להיות הסתעפות של אין סוף. זה מגיע לספירת המלכות. עולם הדיבור. אחרי זה יש עולם המחשבה. עולם המחשבה זה עלמא דאתכסיא. בספרים מדברים, יש עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא. זה ספירה, זה ספירת המלכות. זה גם ספירת הבינה.

15:27 דובר 1 זה ברגע בדיוק שיש אותיות שקשורות עם זולת ויש אותיות שקשורות עם למען הזולת. אותיות זה המחשבה. עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא. אז גם כן נמשכו מהם. אותיות הדיבור מגיעות ממחשבה. הקב"ה בהתחלה הוא חשב, או לא, וברצון היה לו במחשבה. הקב"ה חשב על עולם ואחרי זה נהיה העולם בפועל. ולמדנו את זה, זכור לי, ממאמר של תשרי כסלו של חנוכה. שם הרבי, הרבי הרש"ב, מביא את המשל של מאמר אחד. יש עשרה מאמרות ומאמר אחד. מאמר אחד יכול להיבראות. עשרה מאמרות זה דיבור, מאמר אחד זה מחשבה. הקב"ה חשב על העולם, ובמחשבה הכל עלה במחשבה אחת. ואחרי זה כשירד לדיבור הוא פירט. יש שם כמה שיטות. הרבי מביא, הרש"ב מביא, כן, ומאמר אחד למאמר עשרה. בקיצור, כל השיטות שהוא מביא. אבל כל העניין זה שיש השתלשלות בדיבור, ולפני הדיבור יש מחשבה. למעלה מהמחשבה יש ספירות. ספירות זה לא ישות. ספירה זה ספירות. למעלה מזה. כן. אז יש עניין של ספירות. ספירות. אז שמה זה כמו להרחיב את הנפש. זה דרגה יותר גבוהה. על כל פנים מה אנחנו מבינים מכל זה? אז זה העבודה. הדיבור הרחוק, עשרה מאמרות, שזה הגדולה לגבי כוח הדיבור, זה באין ערוך. לגבי המחשבה זה עוד יותר אין ערוך. אין ערוך גם באיכות. המחשבה של הקדוש ברוך הוא על העולם זה, זה בכלל לא ציור של יש. ציור במחשבה זה ציור של לאו דווקא יש, ציור של ביטול. כל שכן לגבי איך שזה בספירות, למעלה מזה. אז שמה זה בכלל לא עניין של ציור, זה עניין של ספירה של הקדוש ברוך הוא. חוכמה זה רצון של הקדוש ברוך הוא, ומזה הוא

17:23 דובר 1 השתלשל. אז ממילא זה מה שהאלטער רבי אומר, שאם בנוגע לבן אדם אנחנו מבינים כלשון האין ערוך שיש דיבור אחד לגבי כל השלוש דברים האלה, כל שכן וכל שכן שככה זה בנוגע לקדוש ברוך הוא. לגבי עצם של עולם, שאם שהבריאה זה עולם, שתבוא מלידת דיבור, שכל המציאות של הנברא זה הדיבור. אין להם שום מציאות חוץ מהדיבור. אז הדיבור הזה הוא באין ערוך לכל הדיבור. כל שכן שבאין ערוך לכל המחשבה. כל שכן שבאין ערוך לגבי ספירות. ובמילא אז אני אומר ראשוני. כל העולמות מגיעים מדיבור אחד או עשרה דיבורים, אבל דיבור של גמור. שלגבי הקדוש ברוך הוא, לגבי הספירות, לגבי אין סוף, אז אין לזה שום תפיסת ממשית, לא בכמות ולא באיכות ולא במהות. זה באין ערוך לגמרי, וכיוון שהוא באין ערוך לגמרי אז אין לו שום תפיסת מקום. ולכן אתה הוא עד שלא נברא העולם, משנברא העולם כלא חשיב, וזה ... של מי ... ראשון. זה היסוד שהרבי בא להסביר פה בפירוש. זה האופן השני שנקרא בלשון החסידות, האופן השני של יחוד אלוקות. מה שאנחנו לומדים פה. בעצם זה ההבדל בין מה שלומדים בשער היחוד והאמונה, בפרקים הראשונים של התניא, ועכשיו בחיק הדברים האלו. לומדים שער היחוד והאמונה, הפרקים הראשונים. ההבדל בין מה שהאלטער רבי מדבר בשער היחוד והאמונה לגבי מה שמדבר פה, שם מדובר על יחודא תתאה וכאן מדובר על יחודא עילאה. זאת אומרת יש תיבות של שער היחוד והאמונה. האלטער רבי מסביר לגבי יש מאין. התהוות יש מאין צריכה להיות בכל רגע ורגע, כי הנברא אין לו שום מציאות או חידוש, וצריך לחדש לו רגע ורגע. ולכן מה המציאות של הנברא ביחס לבורא? אז אנחנו דנים על הנברא

19:26 דובר 1 ביחס לבורא עולמים. כלומר, כשמדברים על הדיבור, על עשרה מאמרות גופא, עשרה מאמרות זה לא באופן שמהווה ואז הנברא נהיה מציאות, אלא באופן שכל רגע הוא צריך לברוא, כי הנברא אין לו שום מציאות, וגם כשנברא צריך לחדש אותו, ולכן אין לו אפס כל מציאות ביחס לבורא. אז מדברים על הנברא ביחס לבורא, זה יחודא תתאה. הביטול של הנברא ביחס לבורא. אבל הדיבור הוא מציאות, יש לו מציאות. לא מציאות של יש, מציאות דרוחניות. זה דיבור. זה אלוקים שמדבר או מחשב. יש יחס, יש זולת. אז יש פה איזו שייכות, אבל זה מגיע. הרבי פה בביאור שלומדים עכשיו, שזה מה שהרבי מסביר פה, הציטוט פה, שהדיבור הזה, אם אתה מסתכל על הדיבור ביחס לכללות הדיבור, ביחס לכוח המחשבה, ביחס לעשר הספירות, ביחס לאין סוף, אז תגיע להכרה של עניין של כלא חשיב ממש. זה העניין של יחודא עילאה, הביטול במציאות. וזה ההבדל בין המשל שהרבי מביא בשער היחוד והאמונה למשל שהרבי מביא פה גם בתניא. בשער היחוד והאמונה המשל שהרבי מביא זה מהשמש. פה אדמו"ר הזקן מביא משל מאותיות. ההבדל-- יש הרבה הבדלים, לא ניכנס עכשיו לכל ה-, כל ה-, כל החילוקים שיש. בשער היחוד והאמונה אדמו"ר הזקן מביא משל בזיו השמש, שהנברא ביחס לדבר הוי"ה, הביטול שלו כזיו השמש. פה אדמו"ר הזקן מביא המשל של הביטול של אותיות לדברי הנפש. אז מה החילוק? אחד החילוקים הוא כשמדברים על הביטול של זיו השמש, משמש כאור, שהאור אין לו שום מציאות. כל המציאות שלו זה השמש. זה אמת. זה עכשיו. מה זה זיו השמש? האור. אין השמש, הוא לא מציאות. כל המציאות שלו זה הגילוי של השמש. למה? כשהוא מחוץ לשמש אז הוא נרגש כאילו משהו.

21:49 דובר 1 בתוך השמש זה אין כזה. הוא רק שמש. אותיות ונפש זה לא אותו-- זה לא כמו זיו השמש משמש. נפש זה נפש, אותיות זה אותיות. יש אותיות עכשיו, לא בנפש. אותיות זה השם, זה לא, אותיות זה גם, גם אותיות. זה חילוק דבר נוסף. זה לא הגילוי של הנפש. זה אותיות. ואף על פי כן אומרים שהאותיות בנפש הם באופן ששם בתכל'ס האותיות-- כשהאותיות כלולות בנפש, אז ה-- הזכרנו שהאותיות בנפש הם באופן שכלא שום הם, מצד כל השלוש דרגות שדיברנו פה. אז בעניין של שלילת הערך, הביטול, אז המשל של אותיות זה משל הרבה יותר טוב, לכן זה המשל שהרבי מביא פה. השלילה, הביטול של דבר הוי"ה ביחס לאין סוף. אבל כשרוצים לדבר על המציאות של הנברא, שהנברא אין לו מציאות, כל המציאות שלו זה דבר הוי"ה, זה המשל של אור השמש. מחזיקים ראש. מאוד מעניין. מאוד מעניין העניין הזה. לא רוצה-- אה, אה, בלילה קשה לדבר, אז קולט. אחר כך לא מחזיקים בדיוק ראש עכשיו בשעה זאת עניינים, אבל סתם מאוד מעניין. רק לזרוק את האות. אחרי זה אם תרצו תעיינו בזה לבד. מאוד מעניין. בפרק ל"ג אדמו"ר הזקן מביא את שני המשלים. פרק ל"ג אדמו"ר הזקן מביא את שני המשלים. מדבר גם על דבר הוי"ה. שם אדמו"ר הזקן מביא את שני המשלים ואומר מה החילוק בין משל אחד למשל השני, אומר זה משל גשמי. חלוש ודנייה משמע שהחילוק בין המשל הראשון למשל השני, המשל הראשון זה משל רוחני, אותיות, המשל של השמש זה משל גשמי. אז מה כוונת, מה זה משל גשמי? זאת אומרת שזה אותו משל אבל זה גשמי, זה רוחני. מקום אחר כתוב משהו אחר לגמרי. שהחילוק

24:19 דובר 1 של שני המשלים כתוב ב-- הרבי הרש"ב כותב, בהמשך תער"ב נראה לי כותב, מה ההבדל בין המשל של אותיות למשל של אור השמש? שהמשל של אותיות זה משל על ביטול הכלים והמשל של השמש זה משל על ביטול האורות. יש איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד. זה שני חד. איהו וחיוהי חד זה האורות. איהו וגרמוהי חד זה הכלים. ביטול האורות זה כי האורות הם דבוקים. אור מעין המאור דבוק במאור. ביטול הכלים זה התכללות. כלים זה לא דבוק. כלים זה אותיות, אבל הוא כלול לכן הוא בטל. וזה ההבדל בין המשל של אור השמש למשל של אותיות. אותיות זה כמו כלים, זה התכללות לכן הוא בטל, אבל לא שהוא בעצם הוא לא מציאות, אותיות. אלא מה, כשהאותיות כלולות בנפש הם בטלים. מה שאין כן אור השמש זה שמש, אז זה לא כמו-- זה, זה אין כאן שום דבר, יש פה רק שמש. זה ההבדל בין ביטול אורות לביטול הכלים. זה הכל יפה בתניא ב-ב-בהמשך תער"ב. אבל כשמסתכלים בתניא ורואים איפה האלטער רבי מביא את המשל אותיות ואיפה הוא מביא את המשל של השמש, אז רואים משהו אחר לגמרי. כמו שאמרתי קודם, שהמשל של השמש הוא מביא בשער היחוד והאמונה פרק ג', כשהוא מדבר על יחודא תתאה. והמשל של האותיות הוא מביא בפרק כ' של ליקוטי אמרים כשהוא מדבר על יחודא עילאה. שלכן הביאור הוא כמו שאמרנו קודם, אני מקווה שהבנתם. מספיק להיום.