לקוטי אמרים תניא - פרק כ' - חלק 5

00:01 דובר 1 אנחנו אוחזים בסוף פרק כ"א. אה, דף כ"ו ע"ב, שורה מתחלת המחשבה. למשל. הנקודה פה, למשל. כן, אז האלטער רבי אומר ומביא פה את כל המשל מהנפש. לומדים פה את העניין של אחדות הויה. מסביר האלטער רבי, העניין של אחדות הויה זה העניין שאומרים אני הויה לא שניתי, אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, בלי שום שינוי. למה? כי העולמות וכל הנבראים הם לא פועלים שום שינוי באחדות של בורא, כמו שהוא היה יחיד ומיוחד לפני בריאת עולם, כך הוא נשאר יחיד ומיוחד אחרי בריאת עולם. מה ההסברה בזה? אז האלטער רבי מסביר, דבר ראשון, היסוד של כל הנבראים זה על ידי הדבר ה' בכל רגע ורגע. אז דבר ה' מביא אותם מאין ליש, ויוצא שכל המציאות של הנבראים זה דבר ה'. ואז מדברים על דבר ה', הדיבור. אז הדיבור הוא גם כן יהיה לגמרי באין ערוך והוא לא תופס מקום לגבי אין סוף. על זה האלטער רבי מביא משל. המשל היה כמו שרואים בנפש האדם שדיבור אחד אין לו שום תפיסת מקום לגבי כללות כוח הדיבור. כל שכן בקל וחומר שאין לו שום תפיסת מקום לגבי כללות כוח המחשבה. שכל שכן בקל וחומר שאין לו שום תפיסת מקום לגבי מהות ועצם הנפש שהם

01:40 דובר 2 עשר כוחות.

01:42 דובר 1 אז דיברנו בשיעור הקודם שיש פה שלושה אופנים של אין ערוך, האין ערוך של דיבור אחד לגבי כללות כוח הדיבור. האין ערוך של דיבור אחד לגבי כוח המחשבה, שהמחשבה הוא החיות והפנימיות של הדיבור, והאין ערוך של הדיבור אחד לגבי עשר כוחות הנפש שהם לגמרי למעלה מבחינת אותיות. כן? אז זה הדיבור אחד באין ערוך לגבי הנפש עצמו באופן משולש. כן? גם בכמות, גם באיכות וגם במהות. אז עכשיו אם אנחנו נחשוב שהמילים האלה, ה-ה-האותיות האלו כפי שהם כלולים בנפש, אז הרי הם לגמרי אין להם שום תפיסת מקום. ועל דרך זה זה גם כן העניין של דבר ה' שממנו נבראים שזה המציאות של העולם ביחס לקדוש ברוך הוא. זה הנקודה שהאלטער רבי בא להסביר, ופה האלטער רבי ממשיך עדיין באמצע המשל. כאן אחזנו באמצע השיעור. אומר האלטער רבי: למשל, כן, כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם, כשבן אדם יש לו איזושהי אהבה וחמדה בלבו קודם שעולה מהלב אל המוח. לפני שהאהבה הזאת עולה מהלב אל המוח לחשוב ולהרהר, אין בו בחינת אותיות עדיין. כשבן אדם יש לו תאווה בלב, הוא עדיין לא חשב על זה. זה רק נמצא בלב שלו. אז בלב התאווה נמצא בלי אותיות. זה תאווה, אבל אין לזה אותיות. זה כאילו שאתה תגיד לבן-- שתגיד לבן אדם, "באיזה שפה אתה אוהב לאכול? באיזה שפה אתה אוהב לאכול?" כל העולם אוהב לאכול בדרך כלל, בכל המדינות אוהבים לאכול, אבל שאל באיזה שפה אוהבים לאכול? בכל שפה. האהבה לא משתנה בגלל שהוא חושב את זה ברוסית או בספרדית או באנגלית או בעברית. אוהב לאכול, זה אהבה עצמה לא קשורה עם שפה, זה קשור עם תכונה בלב.

03:55 דובר 1 בן אדם נמשך לאוכל, ככה זה טבעי בבן אדם שהוא אוהב לאכול. אז עצם התאווה, עצם האהבה, אין לזה קשר עם מילים, עם שפה. זה עניין לבבי, עניין נפשי, עניין רגשי שזה נמצא בלב. לפני שעולה מהלב אל המוח אין בזה אותיות. זאת אומרת, לא, לא-- הרגש של אהבה למאכל מסוים. הרגש הזה לא קשור עם אותיות, עם מילים מסוימות. זה רגש שנמצא בכל העולם, בכל האנשים או כן או לא, אבל זה העניין. אין בה אותיות עדיין. רק חפץ פשוט וחשיקה בלב לדבר ההוא הנחמד אצלו. זה סוג של חפץ, כי הוא תאווה ורצון מסוים שהדבר נחמד אצלו. וכל שכן קודם שנפלה התאווה והחמדה בלבו לאיזה דבר, רק היתה בכוח חכמתו ושכלו וידיעתו. יש דרגה אפילו יותר גבוהה מזה, שזה כשאין לו עדיין תאווה. זה רק ידיעה. הוא יודע שזה קיים. יש, יש, יש שלב שבן אדם יודע על דברים מסוימים, הוא עדיין לא נמשך אליהם. נגיד למשל ילד יודע שיש מושג של כסף. הוא כבר יודע על המושג הזה של כסף, אבל אין לו עדיין תאווה לכסף. יש איזה גיל מסוים שבן אדם מקבל תאווה לכסף. על פי שהרמב"ם אומר שדינר של קטן קרוב אצל מעות, היה ברמב"ם אתמול. איפה שהיה עכשיו למדו ברמב"ם, נכון? תלמיד חכם של פרקי. אבל בפועל יש איזה גיל. יש גיל מסוים שהוא יודע שהמושג של כסף הוא מכיר, אבל לאו דווקא יש לו תאווה לזה ועדיין אין לו תאווה לממון. אז על דרך זה בכל דבר בעולם. זאת אומרת, יש שלב שהבן אדם יודע שזה קיים, זה לא מעניין אותו, זה נמצא שם בשכל. אחרי זה יש שלב שיש לו רגש לדבר. הוא

06:06 דובר 1 מרגיש את זה, אוהב את זה. אבל גם אז לאו דווקא שהוא חושב על זה, זה נמצא בלב. אז האלטער רבי אומר כשדבר מסוים נמצא אצלי במוח בתור ידיעה, אז אין לזה מילים. זאת אומרת זה לא קשור עם שפה. אדם יודע שיש כסף, הוא יודע על המושג. בכל מדינה קוראים לכסף בשפה אחרת. כאן קוראים לזה דולרים. קוראים לזה פסוס, קוראים לזה, קוראים לזה שמות. זה המילים, אבל זה לא העניין פה. הידיעה על כסף זה ידיעה שלא קשורה עם המילה. זה לא קשור עם השפה. זה ידיעה עניינית שמושג הזה קיים. המושג לא קשור למילים. על דרך זה, כשיש לך רגש, זאת אומרת התאווה גם לא קשור למילים. זה תאווה פשוטה שכל העולם זה נמצא. השפה זה לא העניין פה. מתי מתחיל להיות השפה? כשאתה רוצה להביא את זה בפועל. כשאתה רוצה להביא את התאווה הזאת או את הידיעה הזאת למושגים של מעשה בפועל, אז אתה מתחיל לחשוב. וכשאתה מתחיל לחשוב או לדבר, אז פתאום יש אותיות. אז אם אתה ממדינה הזאת, אתה חושב באותיות כאלה. ממדינה אחרת אתה חושב, זה כבר כשמגיע ללבושים, אז שמה נולדים אותיות. אז הוא אומר הלשון של האלטער רבי בפנים, רק היתה בכוח חכמתו ושכלו וידיעתו שהיה יודע את הדבר שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולדבק בו. הבן אדם ידע שהדבר הזה זה דבר שיש בזה כל מיני מעלות, ולכן כדאי לדעת עליו, כגון ללמוד איזו חכמה או לאכול איזה מאכל ערב. והאלטער רבי מכיוון שהביא פה שתי דוגמאות, דוגמה אחת משכל ודוגמה אחת ממאכל. לכן הוא גם כן מביא שתי דוגמאות, בללמוד עניין של חכמה. זה קשור עם שכל או

08:05 דובר 1 לאכול מאכל ערב זה קשור למידות. דבר אחד קשור עם המוח, דבר קשור עם הלב. אז בשעה שזה נמצא במוח ובלב, שמה זה עדיין בלי אותיות. זה בלי אותיות. מתי נולדות האותיות? רק לאחר שכבר נפלו החמדה והתאווה בליבו וכוח החכמה בשכלו וידיעתו, רק אחרי שהדבר הזה ירד ל-ל-למכוח אל הפועל, כן? הדבר הזה כבר נמצא. ואחר כך חוזר ועולה מהלב למוח לחשב ולהרהר. מהלב זה עולה למוח כדי לחשוב על זה באופן קונסיסטנטי. איך להוציא תאוותו מכוח אל הפועל, להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל. הרי כאן נולדו אותיות במוחו, שהן אותיות כלשון עם ועם המדברים והמהרהרים בהם. כשזה מגיע ללבושים אז שמה נולדות האותיות ואז יש כל מיני שפות. איך אתה חושב על הרצון לאכול דבר מסוים בשפה הזאת, בשפה אחרת? איך אתה חושב על החכמה הזאת בשפה הזאת, בשפה אחרת? אז מתי האותיות מקבלות מציאות? כשהן באות ללבוש המחשבה ולבוש הדיבור. אבל כל זמן שהדבר נמצא בתאווה שבלב או בידיעה שבמוח, אז אף על פי שיש לו כבר את הידיעה על הדבר הזה ויש לו כבר את הרגש לדבר על זה, אבל אותיות לא נמצאות שם. עכשיו נשאלת השאלה שהרבה בפשטות נופל, הרי מה זאת אומרת? הרי ודאי שיש אותיות, כל דבר יש אותיות. מי שלמד חסידות קצת, א' של חסידות, מגיע לאותיות. הרי ידוע שכתוב בחסידות תמיד שאין שום גילוי בנפש שלא יהיה קשור עם אותיות. בחכמה ובינה ושכל ומידות ותאווה ורצון, כל גילוי בנפש זה אותיות. אין מצב שהנפש יתגלה בלי אותיות. למדתם רנ"ט? לא יודע, תשרי. על דרך זה כמה מאמרים שמדברים בעניין האותיות. הרי ידוע שהנפש מלאה אותיות. כתוב בהרבה מאמרים.

10:16 דובר 1 הנפש מלאה אותיות. זאת אומרת שהאותיות נמצאות כבר בנפש עצמו עוד לפני כל גילוי. ואחרי זה איזה גילוי שיש בנפש? תאווה. למרות שאני לא חושב על זה עכשיו, אבל חייב להיות אותיות. בלי אותיות אין שום, שום דבר לא קורה. אותיות, כתוב בחסידות שאותיות זה מלשון אתא בוקר, אתא בוקר, אתא זה לשון גילוי, כן? אז כל גילוי קשור עם אותיות. אז מה הפשט? שהאלטער רבי אומר פה שהאותיות נולדות רק בשעה אחרי שהוא כבר עבר את כל הפרוצס מהשכל למידות, ורק כשזה עולה למוח לחשוב על זה אחרי כל ה... רק אז נולדות אותיות. אז התירוץ הוא מאוד פשוט. אדמו"ר הזקן כאן מדבר על אותיות בתור מציאות. זה שכל גילוי יש לו איזה אותיות, אבל שמה האותיות האלה הן לא נרגשות בתור אותיות. זה לא נחשב לאותיות. זאת אומרת ככה, כשאדם יש לו תאווה בלב הוא לא חושב על זה. הוא רק נמצא אצלו העניין שהוא אוהב לאכול כמו שאמרנו, או הוא אוהב ללמוד, אבל עכשיו הוא לא חושב על הלימוד בפועל או הוא לא חושב על משהו שהוא רוצה לאכול, הוא רק יש את העניין בלב. אז נכון שבעצם גם שמה יש סוג של אותיות, כי בלי אותיות אין שום גילוי, אבל האותיות האלה הן לא נחשבות לאותיות. על דרך כשחסידות מדבר על עניין של אותיות החקיקה. אגב, יש אותיות הכתיבה. אותיות החקיקה זה לא נחשב לאותיות, כי כשהאור מאיר, משל, משל שמובא תמיד בחסידות, כשיש לך אבן טובה וזה מאיר ויש אותיות, אז האותיות לא מעלימות. האור מאיר וכאילו שלא מרגיש. אה, יש פה אותיות, אבל הן לא עושות שום פעולה כי האור של

12:25 דובר 1 האבן טובה חודר ועובר דרך האותיות. אתה מסתכל על האבן, אתה לא רואה אותיות, אתה רואה רק אבן. אם אתה תשים שם דיו, תשים צבע, תשים משהו שמעלים, אז אתה תראה אותיות. אבל כל זמן שאין דבר המעלים, האותיות האלה לא מעלימות. אז האור מאיר דרך האותיות כאילו שהן לא נמצאות. זה לא נחשב למציאות. על דרך זה גם כן פה. אדמו"ר הזקן לא מתכוון להגיד שאין בכלל אותיות בנפש לפני זה. הוא מתכוון שגדר האותיות בתור מציאות זה נולד במחשבה ודיבור, בלבושים. בהקשר הנפש והשכל והמידות, שמה זה לא גדר של אותיות. זה נרגש, זה כאילו נרגש מידות, לא אותיות. האותיות שמה בטלות למציאות, זה לא-- אז זה לא נחשב לגדר של מציאות של אותיות. מה שאין כן, כשזה מתחיל לחשוב בפועל אז נולדות אותיות. וזה מה שאמרנו, שלאהוב, לרצות, להשכיל, עצם המציאות הזאת של שכל זה לא קשור עם שפה. אם זה שפה כזאת, שפה כזאת, זה אותו שכל, אותו עניין. האותיות לא משנות שמה. אבל כשאתה בא לדבר על זה, כשאתה בא לחשוב על זה, אז השפה שלך זה השפה שאתה הולך לדבר ולחשוב על זה. מה כל זה? זה המשל בנוגע לענייננו. מה אדמו"ר הזקן רוצה להגיד? אותו דבר בנוגע לעניין התהוות הנבראים. התהוות הנבראים מגיעה מאיפה? מדבר הוויה. דבר הוויה. ובזה יש שתי דרגות. יש מה שאנחנו יודעים בסדר, כתוב שיש עלמא דאתגליא ויש עלמא דאתכסיא. יש עולמות שבאים מהדיבור ויש עולמות שבאים מהמחשבה. מאותיות הדיבור של הקב"ה, מזה נבראו עולמות של אתגליא, עולמות של יש. מאותיות המחשבה של הקב"ה נבראו עולמות, עולמות מכוסים, עולמות בטלים, עולמות שאין. זה שני מיני אותיות שמזה

14:22 דובר 1 נהיה שני מיני עולמות. למעלה מזה אין אותיות, ממילא אין עולמות. אה, מה זאת אומרת אין? הרי יש, יש לפני המחשבה והדיבור אז היה יש, יש מידות ויש שכל ויש רצון ויש תענוג, וזה הכל קשור עם העולמות. איך כתוב בספרים, נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים, זה תענוג. עלה ברצונו שיהיו עולמות, כל השוכן אצלי אז יש רצון. כולם בחכמה עשית, יש חכמה. ששת ימים עשה, שיש לו מידות אז יש מידות. ורק אחרי זה כתוב בדבר ה' שמים נעשו. אז אם ככה יש את כל העולמות גם במידות, גם בשכל, גם ברצון, גם בתענוג. אבל שמה הם לא עולמות. שמה זה עדיין לפני האותיות. אז זה המשל שהרבי אומר. כמו שאתה אומר בבן אדם בלב והמוח, למרות ששמה נמצאים גם כן דברים, הוא אוהב דברים, הוא יודע דברים, אבל הוא לא חושב עליהם. זה נמצא שמה, זה נמצא שמה. זה נמצא שמה באופן שלא נרגש אותיות. לא נרגש פה ה-ה-השפה. מילים, המילים כאן זה לא העניין, זה התוכן, זה הנקודה עצמה. על דרך זה גם כן לגבי הקדוש ברוך הוא במדרגה של, של כתר, רצון, תענוג, שכל, מידות. אז שמה העניין זה לא העולם, זה לא המציאות, זה עדיין לא, לא מדברים פה על העולם. מתי מתחיל להיות עולם? ב-בדיבור, במחשבה. כשיש את אותיות המחשבה, אותיות הדיבור, אז נולד העניין של אותיות. וממילא אז כמו שאנחנו אומרים בבן אדם, המשל בנפש, שדיבור אחד הוא אין ואפס לגמרי לגבי כללות כוח הדיבור, כל שכן לגבי כוח המחשבה, כל שכן לגבי מהות ועצם הנפש. אז על דרך זה, וכל שכן בנמשל שמדברים לגבי כללות

16:15 דובר 1 העולמות. שמה זה המציאות של העולמות? העולמות מגיעים מהמציאות של הדיבור של הקב"ה. אז האותיות האלה, שזה המציאות של הנבראים, לגבי מהותו ועצמותו, שזה אצל הקב"ה חכמתו ומידותיו של הקב"ה, אין לזה שום תפיסת מקום, שום ערך כלשהו. זה אין ואפס לגמרי. אז זה הביטול של העולמות לגבי האין סוף. זה הנקודה של פרק כ'. אז בקיצור, מה האלטער רבי מלמד אותנו על פרק כ' בנוגע לאחדות הוי'? מה עוד? מה החידוש של האלטער רבי באחדות הוי' פרק כ'? ודיברנו על זה שזה החידוש של האלטער רבי פה לגבי מה שלומדים בשער היחוד והאמונה. עכשיו, בפרקים הללו שבשער היחוד והאמונה, כשמדבר האלטער רבי על ביטול הנבראים, הוא מדבר על הביטול של המציאות של הנברא. שהנברא אין לו שום מציאות לעצמו וכל המציאות שלו זה הקב"ה. זה הכוח האלוקי, זה הדבר הוי'. מדברים על הישות, המציאות של הנברא. היש, הנברא הוא לא מציאות לעצמו כי כל המציאות שלו מתהווה מאין ואפס על ידי דבר הוי' בכל רגע ורגע. אז המציאות של הנברא הוא אין ואפס, וזה האלטער רבי הסביר לנו בשער היחוד והאמונה. אבל עדיין יכול להיות שיש לו תפיסת מקום. בשער היחוד והאמונה בינתיים אנחנו לא מבינים שאין לו תפיסת מקום, אין לו מציאות לעצמו. כל המציאות שלו זה בגלל שהדבר הוי' מהווה אותו. אבל זה שהדבר הוי' מהווה אותו, זה גופא אומר יחס. עניין של יחס, עניין של ערך. על זה האלטער רבי מביא את המשל עכשיו, המשל של האותיות לגבי הנפש, שכמו בנוגע לאותיות לגבי הנפש. אז זה לא רק שאין לו מציאות, אין לו תפיסת מקום, הוא באין ערוך, אין לו שום ערך, אין לו שום יחס.

18:06 דובר 1 על דרך זה, זה מציאות העולמות לגבי הקב"ה. אפילו לגבי ה-עשר ספירות, אין לזה שום תפיסת מקום, שום ערך. ועל זה אומרים אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, יש העדר התפיסת מקום, העדר היחס של הנבראים לגבי הקב"ה. זה נקודה של פרק כ'. מה חסר עכשיו שהאלטער רבי צריך להמשיך, להמשיך פרק כ"א? הרי הכל כבר מובן. יש עכשיו עוד פרק שלם בעניין של אחדות הוי'. הרי הכל כבר מובן. כבר הסביר אחדות הוי'. לא רק שהמציאות הוא אין ואפס, אלא גם היחס שלו אין לו תפיסת מקום, ולכן אני ה' לא שניתי. מה, מה חסר בביאור של האלטער רבי? עכשיו יבוא פרק כ"א להסביר. אני אסביר רק את הנקודה. אחרי זה נדבר בפנים, אבל הנקודה היא להבין את המשך העניינים של פרק כ', כ"א. איך שפרק אחד משלים את השני. הנקודה היא שנכון שהסברת שלגבי האין סוף אין לו שום תפיסת מקום. אבל הרי יש צמצום. הרי האין סוף לא נמצא פה למטה. פה למטה נמצא רק הדיבור. אז זה שלגבי האין סוף אין לו שום תפיסת מקום. אז זה עניין לגבי האין סוף, אבל לגבי המקום שלו, המדרגה שלו הרי יש לו כן יחס. הבנתם את השאלה? המשל בנפש עודנו, שם אותו דבר. אתה אומר שדיבור אחד אין לו שום תפיסת מקום לגבי הנפש. לגבי הנפש אין לו תפיסת מקום, לגבי היסודות אין לו תפיסת מקום. אבל אני אשאל אותך לא לגבי הנפש, לגבי הדיבור עצמו. בפה, במקום איפה נמצא פה בפה שלי אני אומר את המילה ואני מדבר איתך ואני נראה קומוניקציון. אני עושה קשר דרך הדיבור. במקום הזה יש תפיסת מקום לדיבור? אין תפיסת מקום לדיבור? ודאי שיש. אז

20:33 דובר 1 יש לך ראובן ושמעון מדברים ביניהם וראובן מדבר לשמעון. אז בעולם הזה, איפה שראובן מדבר לשמעון אז הדיבור הוא חשוב. תפיסת מקום. יש ערך, יש מציאות, תופס מקום. אלא מה? לגבי הנפש שמה זה לא תופס מקום. בנפש זה בלי גבול, זה אין סוף, זה, זה לגבי הנפש, אבל הנפש זה הנפש. זה נמצא במקום אחר. אבל במקום איפה שאני מדבר שמה כן תופס מקום. על דרך זה גם כאילו למעלה אתה אומר שהעולם קשור עם הדבר הוי' והדבר הוי' לגבי, לגבי אין סוף אין לו שום תפיסת מקום. אבל זה אין סוף. בדרגות של הדבר הוי' במדרגה הזאת, כמו שבבן אדם יש מדרגות, יש איפה שמדבר ויש את הנפש למעלה בדיוק. גם למעלה יש, יש אין סוף, יש את הספירות, יש אצילות או לפני זה למעלה מזה, ושם הכל כלא חשיב, אבל יש במקום של הדבר הוי' בעולם הדיבור איפה שהוא מהווה. הרי שם הוא כן תופס מקום. וזה הנקודה שהרבי מסביר בפרק כ"א, שדווקא בפרט הזה המשל של הנפש הוא לא דומה לנמשל. יש הבדל בין המשל והנמשל. המשל זה נכון שבדרגת הפה, בדרגת הדיבור, בדרגת הזולת הוא כן יחס רק לגבי הנפש. למעלה גם פה למטה, גם במלכות, גם במדרגה של הדבר הוי' שמתלבש בדיבור גם שם הוא אין ואפס לגמרי כלא חשיב. זה היסוד של פרק כ"א שנלמד בהמשך.