לקוטי אמרים תניא - פרק ד' - חלק 5

00:01 למטה. שש שורות מלמטה, שם מתחיל עניין עכשיו. אה, אחרי הנקודה שם אנחנו אוחזים. כאן האלטער רבי מתחיל עניין חדש. עד כאן האלטער רבי דיבר שיש שלושה לבושים לנפש אלוקית, שזה העניין של לבושים של תורה ומצוות. הם נקראים לבושים. שמחשבה, דיבור ומעשה הם הלבושים של הנפש, הנשמה. הנשמה מתלבשת בהם. השכל מתלבש במחשבה, השגות התורה, והמידות מתלבשות בקיום המצוות במעשה ודיבור. מידת האהבה מתלבשת בעיקר בעשייתן, ומידת היראה מתלבשת בעיקר בסור מרע. כן, אז כל זה הוא ביאר עד עכשיו. מה עכשיו האלטער רבי בא להסביר? בפשטות אנחנו לומדים שהמחשבה, דיבור ומעשה הם הלבושים והנפש מתלבשת במחשבה, דיבור ומעשה. אז בפשטות מובן שהנפש הוא העיקר והלבושים הם הטפלים. ככה זה בגשמיות, נכון? כשבן אדם לבוש בבגדים אז יש את הבן אדם ויש את הבגדים שהוא לבוש בהם. אז מי העיקר? מובן בפשטות שהבן אדם הוא העיקר והבגדים הם הטפל. לומדים עכשיו בשולחן ערוך עיקר וטפל. כן, יש עיקר ויש טפל. הבן אדם הוא העיקר והבגדים שהוא לובש הם טפלים אליו. זה הדברים שהם חיצוניים לגבי הבן אדם. אדרבה, לא רק שהם טפלים, הבן אדם פועל עלייה בבגדים. זאת אומרת בגדים בפני עצמם לא שווים שום דבר. זאת אומרת הם שווים, אבל אני מתכוון להגיד שאין להם תוכן. הבגדים בפני עצמם, אין להם דבר, בלי שום דבר, אין לזה משמעות. מתי הבגדים מקבלים משמעות? כשהבגדים משמשים את הבן אדם. זאת אומרת על ידי שבן אדם לובש את הבגדים. הבגדים מצד עצמם זה דומם או צומח. הרי זה בגדים שעשויים ממה שהם עשויים. אז על ידי שהבן אדם לובש את הבגדים האלה אז הוא מרומם אותם לדרגה שלו. הם נהיים משמשים. הם

02:49 נהיים אמצעים לבן אדם, אז הבגדים מתעלים על ידי הבן אדם. ככה זה בגשמיות. ואדרבה, זה לכאורה אותו דבר גם ברוחניות. זאת אומרת בלבושים ברוחניות. מחשבה, דיבור ומעשה. מצד עצמם מחשבה, דיבור ומעשה זה דברים חיצוניים לגמרי. זה אותיות. מה זה מחשבה? אותיות. מחשבה כשלעצמה בלי שכל ובלי מידות זה אותיות בלי תוכן. אחד יכול לחשוב שטויות. יכול לחשוב כל מיני דברים שאין להם שום טעם, שום ריח. אדרבה, זה גם בדיבור. יכול לדבר ולדבר ולדבר והוא לא דיבר שום מילה עם תוכן. מדבר הרבה שטויות. ואדרבה, זה יכול להיות גם מעשה. זאת אומרת הלבושים מצד עצמם, אין להם תוכן. מתי הלבושים מקבלים תוכן? מתי הם מקבלים ומתרוממים? כשהם משמשים בתור לבוש של השכל והמידות. כשהשכל מתלבש במחשבה והמידות מתלבשות בדיבור ומעשה, הם מרוממים את הדבר. אז מי העיקר ומי הטפל? מובן בפשטות שהנפש, הכוחות של הנפש הם העיקרים בעניין כאן, הם העיקרים והלבושים הם הטפלים. אדרבה, הלבושים מתעלים על ידי הנפש. הלבושים מתרוממים על ידי הנפש. זה לא דומה אם הבן אדם עושה מעשה בלי חיות, אז העשייה היא עשייה נמוכה, יבשה. העשייה בלי, בלי שום חיות. כשיש, כשיש לו חיות בזה אז, אז, אז העשייה נהיית עשייה יותר נעלית. זה סוג אחר של עשייה כמו שדיברנו לפני זה עכשיו. ככה משמע לכאורה עד עכשיו. ככה משמע בפשטות העניין, אם ככה זה על פי סברא. שהעיקר זה המלובש. זאת אומרת בעניין, בעניין שלנו זה הנפש. כוחות של הנפש זה העיקר והלבושים זה הטפל. זה החיצון. מגיע כאן האלטער רבי עכשיו ועושה את המהפכה הגדולה. שזה המהפכה של אידישקייט בכלל. אבל מה שחסידות מגלה

04:57 לנו, מסביר לנו, וזה מתחיל כאן האדמו"ר. זה המהפכה הגדולה ש-שהאדמו"ר מאיר לנו את העיניים. מה העניין בתורה ומצוות שזה בדיוק להיפך? כשמדובר בלהגיע לתורה ומצוות בנפש אלוקית זה הפוך. העיקר זה הלבוש. דווקא הפוך. הלבוש הוא העיקר. המחשבה, דיבור, מעשה. הנפש הוא הטפל בערך לזה. ולהפך, הלבושים מרוממים את הנפש. פועלים רוממות. הפוך ממה שדיברנו עכשיו. אומר ככה: "והנה שלשה לבושים אלו מהתורה ומצותיה, אף שנקראים לבושים לנפש, רוח ונשמה". למרות שאנחנו אומרים שזה רק עניין של לבוש, שלכאורה לבוש כמו שהסברנו, לבוש זה דבר חיצוני, זה דבר נמוך, זה רק לבוש. מי העיקר? העיקר זה מי שנמצא בתוך הלבוש, הבן אדם. אותו דבר גם כאן הנפש. אבל אף על פי כן, עם כל זה כאן זה הפוך. "גבהה וגדלה מעלתם לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה". כאן החידוש הגדול שב-שנפש אלוקית זה להפך. שהמחשבה ודיבור ומעשה, הלבושים, יש להם מעלה יותר גדולה מהנפש האלוקית עצמה. "גבהה וגדלה מעלתם לאין קץ וסוף על מעלת נפש רוח ונשמה". למה? מדברים על נפש אלוקית. לא סתם נפש. נפש אלוקית. ואף על פי כן אומרים שהנפש האלוקית, השכל של הנפש האלוקית והמידות של נפש אלוקית. ואף על פי כן אומרים שהלבושים יותר גדולים. זה הוא מסביר, כמו שכתוב: "בזוהר דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". מה זה העניין של מחשבה ודיבור ומעשה, הלבושים תורה ומצוות? זה לבושים של תורה ומצוות. מחשבה, דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה. מכיוון שמדובר כאן על מצוות התורה. "דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". תורה זה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא. פירוש דאורייתא, מה זה אורייתא

07:16 שחכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, אורייתא. האדמו"ר מפרש פירוש. האדמו"ר מוסיף כאן פירוש, כי פשטות אורייתא זה רק תורה. והאדמו"ר מחדש שבפשטות אורייתא מתכוונים לא רק תורה, גם מצוות. חידוש. הרבי נשאר אפילו בצריך עיון מה ההסברה בזה. אבל למעשה זה האדמו"ר לומד פשט, שאורייתא זה הכוונה כאן לא רק תורה. מתכוונים כאן תורה ומצוות. חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כולא חד. אז ממילא זה העניין שאת הלבושים של זה תורה ומצווה, זה תורה, תורה זה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא, וזה המעלה שיש בלבושים. כי הוא היודע והוא המדע. הקדוש ברוך הוא, שהוא היודע, והתורה, שזה המדע, זה דבר אחד. אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, כמו שכתוב לעיל בשם הזוהר. אז ממילא זה מה שהאדמו"ר מסביר כאן. מה זאת אומרת? מה המעלה שיש בלבושים? עד כדי כך שאני אומר שזה גבהו וגדלו מעלתן לאין קץ. לא סתם. באין ערך המעלה שיש במחשבה דיבור מעשה, הלבושים, לגבי הנפש, זה אין ערך. מה כל כך? אין ערך אז אין ערך. לפי מה שמוסבר כאן על ידי זה, אין ערך בין בורא לנברא. זה בין בורא לנברא. כל אחד מבין שבין בורא לנברא זה אין ערך הכי גדול שיכול להיות. זה נברא וזה בורא. נברא הוא, והקדוש ברוך הוא זה. זה אין ערך הכי גדול שיש. אז אומר כאן הרי זה החילוק. הנפש, רוח ונשמה זה הכל נברא. שכל זה נברא, שכל חכמה בינה דעת זה שכל. אין לך נעלה משכל של נפש אלוקית, אבל זה גם כן נברא. סוף כל סוף, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה. הנשמה

09:21 בשורשה באלוקות, הכל טוב ויפה. אבל למעשה, אתה בראתה, זה נברא, והשכל של נפש אלוקית זה שכל של נברא. אז עד כמה שבן אדם יבין וישיג בהשגה שלו אלוקות, לא המצווה שבזה, אלא עצם עניין השכל, לעסוק בשכל, זה נברא, ונברא מוגבל, נברא. מי זה? זה נברא. אהבה. אפילו שהאהבה שלו זה אהבה לקדוש ברוך הוא. אבל הנקודה כאן זה לא הקדוש ברוך הוא, זה אהבה. זה מידת אהבה, שזה מידה של נברא, אלא מה, הוא מקשר את הנפש אל אלוקות. האהבה שלו זה לאלוקות. אז הכל זה נברא. זה איך שנברא מקשר את עצמו עם הקדוש ברוך הוא. אבל הכל זה סוף כל סוף, הצד השווה שזה נברא. שכל או מידות. מה שאין כן מחשבה דיבור מעשה, זה בורא. מחשבה ודיבור ומעשה. כשאני מקיים מצווה, אני אומר דברי תורה, אני חושב דברי תורה, אני עושה פעולה, אני מניח תפילין, אני שם, אני פועל מצווה במעשה, בדיבור, מחשבה. כאן זה חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. כאן זה לא נברא, זה בורא, חכמתו של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא וחכמתו ומצוות רצונו זה דבר אחד, וזה ההבדל. עד כדי כך רחוק הערך שהלבושים זה בורא, הלבושים, זה חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. מה שאין כן הנפש זה נברא. ולכן למרות שהלבוש, לכאורה, זה רק לבושים, אף על פי כן כאן אנחנו אומרים גבהו וגדלו מעלתן לאין קץ, כי זה חכמה של הקדוש ברוך הוא. אם ככה יוצא הפוך לגמרי ממה שזה רגיל. תמיד אנחנו מבינים שהעיקר זה הנפש והלבושים משמשים לנפש, כמו שאמרנו. וכאן יוצא בדיוק הפוך. הלבוש הוא העיקר. הוא

11:18 העיקר. הלבוש הוא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, נמצא דווקא בלבוש, מחשבה דיבור מעשה. והנפש מתעלה על ידי הלבוש. כשבן אדם משתמש עם הנפש כדי להכניס חיים במצוות, העיקר זה המצווה. כמו שמובא, את המצוות, העיקר זה הפועל ממש. העיקר זה לקיים את המצווה במעשה. מעשה הוא העיקר. כמו שהרבי צועק בקול עצום, המעשה הוא העיקר. בן אדם ישב כל היום ויכוון כוונות וירגיש הרגשים ויהיה לו אהבה ויראה ויהיה יהודי בלב, כמו שאומרים, כן, יהיה לו את כל היידישקייט בלב. לא קרה כלום. שיינסטע הרגשים, אבל שום דבר לא יקרה מזה. להיפך, אם בן אדם יקיים את המצווה בפועל, אז הוא קיים. כשבן אדם גם מקיים את זה עם כוונה, עם חיים, אז אדרבה, אז המצווה יותר מזוככת, כל זה. אז מי שמתעלה זה הנפש. הנפש מצד עצמו הוא בורא, סליחה, נברא. הנפש מצד עצמו נברא. כשהנפש אבל עובד, הנפש משתמש, הנפש עוסק, זאת אומרת לוקח את השכל והמידה שלו כדי לקיים את המצווה, אז הנפש מתרומם גם כן לדרגה זו. זאת אומרת בדיוק הפוך ממה שזה על פי דרך הרגיל. לא שהלבושים מתרוממים על ידי הנפש, אלא הנפש מתרומם על ידי הלבוש. הרבי פעם הסביר באחת מהשיחות הנקודה הזאת. אני מסביר שזה בעיקר זה החידוש של מתן תורה. זה החילוק בין קודם מתן תורה ואחרי מתן תורה. ועכשיו בשיחות הרבה בליקוטי שיחות, עכשיו בשבועות האלה מדבר הרבה על זה. הרבי הסביר את זה פעם בצורה מאוד יפה. כן, לפני מתן תורה כתוב שהאבות קיימו כל התורה כולה עוד עד שלא ניתנה. אבל לפני מתן תורה היה הדרך הנורמלית, הרוחני הוא העיקר. העיקר זה הרוחני.

13:27 העיקר זה הנפש. אלא מה? גם כן התבטא בפועל. האבות גם כן עשו מצוות במעשה, אבל עיקר העניין היה הנפש. עיקר היה השכל והמידות של הנפש. כמובן שזה הגיע גם בפועל, אבל הפועל היה רק תוצאה. כמו שאנחנו אומרים, הלבוש שטפל אל העיקר. העיקר זה העיקר, זה הנפש, שכל ומידות. זה היה עיקר העבודה של אברהם אבינו. אלא מה? זה לא נשאר. זה ירד גם בלבוש, גם בפועל. אז יצאו כל מיני פעולות, אבל זה לא היה עיקר. זה היה הטפל. לכן מסופר על יעקב אבינו שהשתמש במקלות לתפילין, ובסוף לא נשאר מזה. העיקר זה לא היה מעשה. מעשה היה רק עניין חיצוני כדי להוריד את זה. העיקר היה התוכן, הפנימי, הרוחני. אחרי מתן תורה היה הפוך. העיקר זה המעשה. והתוכן זה כדי להכניס חיים במעשה, כדי שהוא יגור וכל העניין. אבל המעשה. אז הרבי הסביר מה ההבדל בין לפני מתן תורה לאחרי מתן תורה. זה כאילו, נגיד למשל כזה בן אדם הוא מאוד שמח. אדם הוא מאוד שמח. שמח, הוא שמחה נפשית ומרגיש בלב שלו שמחה גדולה ביותר. אז אחרי שנהיה רגש של שמחה, עד שהוא כל כך שמח, עד שהוא יוצא ומתחיל לרקוד, רוקד הריקוד עד הרגליים. הרגליים רוקדות. אז מה כאן העיקר? שהרגל רוקדת או העיקר זה השמחה בלב? פשוט זה העיקר, זה השמחה בלב. כן, רק מה? השמחה שבלב מתפשטת עד הרגל. הרגל זה רק תוצאה, כי כך זה נורמלי. רגל זה רק הביטוי של הדבר. וזה ההבדל בין לפני מתן תורה לאחרי מתן תורה. לפני מתן תורה עיקר היה רגש הלב, וזה התבטא גם בפועל. לכן אחרי שהוא גמר לקיים את הדבר

15:23 עצמו, לא היה לזה חשיבות. למעשה לא היה לזה חשיבות לעצמו. אחרי מתן תורה הריקוד זה העניין. זאת אומרת, המעשה, הפועל ממש, זה העיקר. והרגש זה כמו שאמרנו לפני זה, כדי לקיים אמיתי, כדי חיות. כן, כל העניין הפוך. הלבוש הוא. יש סיפור למשל על הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אמר, שלפני שהסתלק הבעל שם טוב אמר שהוא לקח את הציצית שלו. ככה מסופר שהבעל שם טוב לפני שהסתלק לקח את הציצית, נישק את הציצית ואמר שמלאך מיכאל, שהוא נמצא על הדרגה הכי גבוהה של המלאכים והוא יש לו את העניינים הכי גבוהים, היה מוותר על כל העניינים שלו כדי שיוכל לתת נשיקה לציצית אחת של יהודי. ציצית אחת. אין ציצית, ואי אפשר, יכולים להשיג רק כאן למטה. ולמה זה הגשמי. יש הרבי עושה פלפול שלם על הווארט הזה. למה הבעל שם טוב אמר ציצית אחת? ציצית אחת זה לא מצווה. ציצית צריך להיות ד' ציציות. הרבי מסביר פלפול שלם איך זה מתאים, אבל איך שהיא, אופן ההדגשה של הבעל שם טוב: מה זה גודל העילוי של מצווה מעשית? דווקא לקיים מצווה במעשה, שזה, שזה העיקר. אחרי זה יש סיפור שמספרים. אומרים את זה על כמה. אחד מהם מספרים את זה על, על מספרים את זה על ר' אברהם מקאליסק. מספרים את הסיפור גם כן על אחד מהתלמידי חכמים, רבי לוי דוקסי[?]. ר' דוד הורודוקער. איך שמספרים את זה, חסידים גדולים. מה היה הסיפור שהם מספרים? למשל על דוד הורודוקער, שהוא נפטר בגיל צעיר. הוא היה נפטר בסמקנד מרד, והוא היה עושה אתכפיא ומתאמץ בסיגופים. זה היה כבר בימים האחרונים. הוא נהיה כל כך חלש עד

17:41 כדי כך שהוא לא יכול היה להניח תפילין, כי הגוף שלו לא היה נקי. הוא לא יכול היה לשמור על הגוף שיהיה גוף נקי, אז הוא לא היה יכול להניח תפילין על פי הלכה. תפילין צריך גוף נקי. אז הוא התבטא, היה מאוד בצער מזה. עוד שבוע. אז הוא התבטא ואמר שכל הארבעים שנה של עבודה, הוא באמת היה, דוד הורודוקער היה חסיד שעסק בעבודה כל החיים, אז הוא אמר שכל הארבעים שנה של עבודה לא שווים הנחת תפילין אחת. אז היה שמה אחד מהחסידים, אז הוא אמר שכדי להגיד כזה, או להרגיש כזה ווארט, אז צריכים לעשות עבודה, אתכפיא, ארבעים שנה. זאת אומרת, כדי שאדם באמת יוכל לייקר, לייקר מה זה מצווה, אז בשביל זה עצמו צריך לעשות אתכפיא ארבעים שנה. אבל איך שהיא, זאת הנקודה. זאת אומרת, דוד הורודוקער הוא תפס את הנקודה שיכולות להיות ארבעים שנים של עבודה זכות, אבל מצווה מעשית, פעולה אחת, מעשה, פעולה אחת שווה יותר מהכול. זה מה שהרב מחדש כאן. זה הנקודה הגדולה שהרב מסביר לנו, שבלבושים של תורה ומצוות זה הפוך ממה שהשגנו. שדווקא בלבושים שמה נמצא חכמתו ורצונו של הקב"ה. זה תורה ומצוות. זה רצון קודשא בריך הוא כל אחד. זה דבר, זה הרי בשתי גופות הלבושים. מה שאין כן מידות קדושה עצמן הן נבראים, זה בין הרי. ולכן הלבושים זה העיקר. כאן יש שאלה שכולם שואלים, לכאורה: מה ההבדל בין תורה ומצוות של הנשמה? הרי האדמו"ר אמר לפני זה בתניא שהנשמה היא גם חלק אלוקה ממעל ממש. אז ממה נמשך? מצד אחד אמרנו שהנשמה היא גם כן חלק אלוקה ממעל ממש. מה אתה מסביר

19:48 עכשיו, מה כל המעלה של הלבושים? תורה ומצוות, תורה ומצוות זה קודשא בריך הוא, כל אחד. הנשמה זה גם כן אחד. למדנו בפרק ב' שהנשמה חלק אלוקה ממעל ממש. אלא מה, תגיד על זה שירד למטה? הנשמה ירדה למטה, נו, והתורה ומצוות גם כן ירדו למטה. אז סוף כל סוף, מה כאן נקודת ההבדל בין נשמה ותורה ומצוות? והקושיה היא יותר גדולה, שהאלטער רבי מביא אותו רמב"ם כאן ומביא כאן. האלטער רבי, כשהוא מדבר על הנשמה, מה האלטער רבי מביא? שכותב הרמב"ם שהוא המדע והוא היודע. אז את זה הוא מביא בקשר לנשמה. כאן האלטער רבי מביא אותו רמב"ם בקשר לתורה ומצוות. תעשה לי את זה שם, הנשמה. לוקח אותו רמב"ם, משתמש באותו רמב"ם גם לנשמה וגם לתורה ומצוות. וכאן הוא אומר שזה יותר גבוה, אבל אותו דבר. הנשמה היא גם כן חלק אלוקה ממעל וגם כן הוא היודע והוא המדע. אז איך אתה אומר שתורה ומצוות, הלבושים, הם יותר גדולים ממהנשמה? ומה זה יותר גדול? קשה. אם מסתכלים, יש לך את התניא. תסתכלו בפרק ב', תראו, יש הבדל קטן מאוד. כאן האלטער רבי אומר: כי הוא היודע והוא המדע. קודם הוא מתחיל, אומר יודע ואחרי זה אומר מדע. בפרק ב' זה הפוך. הוא אומר קודם מדע ואחר כך יודע. לכאורה, הבדל קטן, אבל בהבדל הזה מתבטא כל החילוק. הוא המדע והוא היודע. שם הוא אומר הוא המדע והוא היודע. כאן הוא אומר הוא היודע והוא המדע. יש על זה מכתב מהרבי הריי"צ. מישהו שאל אותו את השאלה הזאת, ויש על זה גם כן ביאור מר' לוי יצחק, מאבא של הרבי, גם

21:56 כן יותר באותיות של קבלה. נקודת הביאור זה אותה נקודה. ההבדל זה רק באיזה סגנון, אבל נקודת הביאור זה אותה נקודה. יודע הולך על הקדוש ברוך הוא. מדע הולך על הדבר שבא מהקדוש ברוך הוא. בפשטות. יודע זה הפועל, מדע זה הנפעל. זאת אומרת, מדברים בנשמה: יודע — הקדוש ברוך הוא, מדע — זה הנשמה. מדברים בתורה ומצוות: עוד פעם, יודע זה הקדוש ברוך הוא, מדע זה התורה. אז בפרק ב' האלטער רבי אומר הוא המדע והוא היודע. קודם כול הוא מזכיר את הנשמה ואחרי זה אומר הוא המדע והוא היודע. שאותה הנשמה בעצם היא קשורה עם הקדוש ברוך הוא. מתחילים מהנשמה ועולים מלמטה למעלה, מהמדע ליודע, מהנשמה לקדוש ברוך הוא. כאן בתורה ומצוות זה הפוך. מתחיל ביודע וגומר במדע. זאת אומרת, העיקר זה הקדוש ברוך הוא, וגם יורד למטה. וזו נקודת ההבדל בין נשמה לתורה ומצוות. כשמדברים בנוגע לתורה ומצוות, אז הפירוש הוא בעצם מדובר כאן על הקדוש ברוך הוא. התורה זה חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. תורה זה חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. זה, זה הנפש שלו. זה החכמה שלו וזה הרצון שלו. זה תורה. הוא היודע. החכמה והרצון מתחילים בו. זה הקדוש ברוך הוא עצמו, וזה ירד למטה, מדע. החכמה והרצון של הקדוש ברוך הוא ירדו למטה. אז גם כשירד למטה, אבל במהותם נשאר אותו דבר. לא השתנה שום דבר. זה החכמה והרצון של הקדוש ברוך הוא. איך שזה ירד למטה, נשאר תמיד אבל קשור איתו. זאת אומרת, תורה ומצוות, עיקר עניינם זה הקדוש ברוך הוא, אלא מה, גם ירד למטה. אבל במהותם נשאר, נשאר, נשאר חכמה ורצון של הקדוש ברוך הוא. לכן

24:19 דברי תורה לא מקבלים טומאה. לכן דברי תורה — כתוב אפילו טמא, כל מיני דברים — גם אחד שהוא טמא יכול ללמוד תורה. תורה, תורה לא משתנה מעולם. זה תמיד נשאר מעל העולם, כי זה, כי זה בעצם חלק ממנו. הנשמה זה הפוך. הנשמה נעשית דבר נפרד. הנשמה לא נשארת דבוקה עם הקדוש ברוך הוא כמו התורה. התורה — הנשמה נעשית דבר נפרד. בנים אומרים על הנשמה, על תורה אומרים תורה אור. אור זה ככה, אור זה גילוי המאור. יש את המאור וצריך להתגלות. אין כאן מציאות נפרדת. על נשמה אומרים בנים. בנים, החידוש הוא שבעצם הוא מציאות, דבר נפרד, נהיה דבר נפרד מהאבא. אלא מה? למרות שהוא נפרד, אף על פי כן יש לו קשר. זה לגבי הנשמה. אז לכן בנוגע לנשמה אומרים הוא המדע והוא היודע. אלא מה, הוא המדע? הוא היודע. אף על פי שהוא מציאות, זה עדיין קשור איתו, אבל הוא נהיה מציאות. זה דבר נפרד. מה שאין כן תורה ומצוות, הפוך: היודע הוא המדע. באותיות של ר' לוי יצחק הוא אומר את זה באותיות אחרות. הוא אומר שתורה זה חכמה, נשמה זה בינה. הוא אומר את האותיות של קבלה קצת. תורה זה חכמה ונשמה זה בינה. ואז חכמה זה י'. חכמה זה י' ובינה זה ה'. שורש הנשמה זה בה' של שם הוי'. לכן כתוב בפסוק בחומש, שכתוב את כל השמות של יהודי עם ישראל, אז כתוב שמה, הקדוש ברוך הוא שם ה' וי'. כתוב שם בפרשת פינחס, כשכתוב את כל המשפחות של בני ישראל שיצאו ממצרים. כן, כתוב המשפחות: משפחת המחלי, המושי. כתוב תמיד, מתחיל עם ה' ונגמר בי', שזה האות

26:26 ה' של שם הוי'. מתחיל ה', נגמר בי'. מה שאין כן תורה זה הפוך. תורה זה י', חכמה. זה קודם הי' ואחרי זה מגיע ו' ד', שזה ההתפשטות. אז הוא היודע, הוא המדע. בתורה, שזה חכמה, י', מתחילים ביודע, שזה הי', ואחרי זה עוברים למדע, שזה ההתפשטות. מה שאין כן נשמה זה ה' של שם הוי'. אז קודם כול זה הה', ההתפשטות, ואחר כך מגיעים לי'. המילוי ה' זה ה-י'. על כל פנים, זה קבלה וזה באותיות, באותיות. זה מלמעלה בא למטה. ובמילא זה ההסבר. מכיוון שהנשמה ירדה למטה, נהייתה מציאות נפרדת, אז לכן היא צריכה תורה ומצוות. זה הפירוש. אומרים שתורה ומצוות גבוה וגדול ממה שאנכי, זה המעלה. מה המעלה שיש בתורה ומצוות על נשמה? נשמה, בגלל שהוא נעשה מציאות נפרדת, אז הקשר שלו עם העליון לא כל כך גלוי. מה שאין כן תורה ומצוות, גם כשירד למטה, נשאר במהותו הוא היודע. הקשר שלו עם העליון זה קשר יותר גלוי, ולכן גבוה וגדול ממה שאנכי. לכן הנשמה, מכיוון שהיא נפרדת מהעליון על ידי ירידה למטה, צריכה ללבושים, תורה ומצוות, כדי להתקשר עם העליון. זה הסבר העיקרון של הרבי הריי"צ, ההסבר שלו. ר' לוי יצחק מסביר כאן אותה נקודה. כשמסתכלים בחסידות אנחנו נראה שבעצם יש מעלה, יש מעלה בנשמה גם כן, העדר והעצם וכולי. אבל מדברים על זה מצד הגילויים. ככה זה הסדר. לכן הנשמה, כדי להתקשר עם הקדוש ברוך הוא, צריכה ירידת תורה דווקא, וזה עניין דעקיבא לבוש שהוא דיבר על מה זה.