לקוטי אמרים תניא - פרק א' - חלק 7

00:00 נו, אז האדמו"ר מסביר כאן, ונגיע לנפש הראשונה ונגיע לנפש הבהמית. והאדמו"ר מסביר שהנפש הבהמית מה זה? אז דבר ראשון האדמו"ר הביא שהנפש הבהמית, השורש שלה זה מהקליפה וסטרא אחרא. הסברנו מה פירוש קליפה וסטרא אחרא. סטרא אחרא פירושו שזה הצד השני, היפך הביטול. קדושה פירושו ביטול לקדוש ברוך הוא. ונפש הבהמית עניינה סטרא אחרא, צד אחר שאין זה צד הקדושה, שהוא לא בטל לאלוקות, ומכיוון שהוא לא בטל לאלוקות אז זה סטרא אחרא. זה העניין של זה, קדושה זה רק ביטול. דבר שהוא לא בטל, יש. ולכן האדמו"ר מסביר הלאה מה התפקיד של נפש הבהמית. האדמו"ר אמר דבר ראשון שמסביר שזה דבר מאוד מאוד... לגוף. עצם העניין שהנפש מחיה את הגוף, שהבן אדם מרגיש את עצמו שהוא חי, אז ממילא מרגיש את עצמו למציאות. אז זה, זה המהות של נפש הבהמית. הרגש המציאות, שהוא מרגיש את עצמו, שהוא מציאות שלא קשורה עם הקדוש ברוך הוא, שלא קשורה עם אלוקות. העניין של איך, אני, אני קיים, אני נמצא וממילא אני קיים. אני נמצא, אני רוצה, אני צריך, אני מתאווה, שזה כבר תוצאה. אבל עצם הרגש אני, אני של בן אדם שהוא לא דבוק עם הקדוש ברוך הוא ולא מאיר אצלו הביטול האמיתי של אין לי ואין זה, זה היש הקליפה. זה, זה, זה הפירוש של נפש הבהמית. וממנו ממשיך האדמו"ר עכשיו הלאה ואומר: וממנו, מהנפש הזאת, מהעניין הזה, העניין הזה שהבן אדם מרגיש את עצמו למציאות והוא חי וממילא זו מציאות חוץ מאלוקות. אז מזה משתלשל אחר כך, וממנו באות כל המידות רעות. מזה אחרי זה מסתעף כל העניינים של מידות רעות. מארבע יסודות רעים שבו. זה

02:13 שהנפש הבהמית יש לו ארבע יסודות, כמו בכל דבר גשמי בעולם. אז מורכב מד' יסודות. גם כמו שבגשמיות אש רוח מים עפר, אז על דרך זה גם כן יש את הד' יסודות ברוחניות, שזה האש רוח מים עפר של כל נברא, גם ברוחני, בנפש. אז יש את ארבע יסודות רעים שבו. משמה מגיעים ארבע סוגים של מידות רעות. בהמשך האדמו"ר יבאר גם כן, גם בהמשך התניא בפרק ט', האדמו"ר יסביר גם כן את המידות, את הד' יסודות כשהם בקדושה. כמו שיש יסודות רעים, יש גם כן הד' יסודות בקדושה. בהמשך התניא האדמו"ר יבאר מים ואש, כמה עניינים איך שזה בקדושה. כאן הוא מסביר איך שזה בקליפה. אז הוא אומר: מה זה המידות רעות והד' יסודות רעים שבו? דהיינו כעס וגאווה מיסוד האש שנגבה למעלה. הכעס וגאווה מגיע מיסוד האש של נפש הבהמית. למה, אומר האדמו"ר? הסיבה לזה, שנגבה למעלה. מה פירוש שנגבה למעלה? פשטות העניינים שרואים בטבע האש. רואים שטבע האש זה לעלות למעלה. הוא מגביה את עצמו לעלות למעלה מאיפה שהוא נמצא. יש לו טבע גובה, התנשאות, זה רואים באש. על דרך זה, זה שני המידות האלו, כעס וגאווה. בכעס אנחנו רואים, מה כל הסיבה, פשטות העניינים, מה הסיבה שבן אדם אחד כועס על השני? למה יש מציאות כזאת של מידת הכעס? המציאות של מידת הכעס, השורש, מזה שהוא מרגיש את עצמו גבוה, גבה רוח. אם אדם היה שפל רוח אז הוא לא היה מתגאה. זה, לחיים, רבש"ל, ממילא בחז"ל. התניא מסביר את זה באגרת הקודש. כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. למה? מה הקשר בין כעס לעבודה זרה? כי עבודה זרה זה עניין של גסות

04:34 הרוח, של ישות, של התנשאות, של גאווה, ואז כעס נובע מהתנשאות. הכעס נובע מגבהות הרוח. אם אדם היה לו שפלות הרוח, הוא ממילא, כשהיה קורה לו משהו, אז היה מבין שזה מה שהקדוש ברוך הוא, שזה עניין שמגיע לו. כמו שהרב מסביר שם שהניזק נגזר לו מהשמיים. דוד המלך. כשדוד המלך קיבל את הקללה משמעי בן גרא, אז מה אמר דוד המלך? לא לעשות לו כלום. למה? כי ה' אמר לו קלל. הקדוש ברוך הוא אמר לו לקלל. איפה הקדוש ברוך הוא אמר לו? לא כתוב בשום מקום שהקדוש ברוך הוא אמר לשמעי בן גרא לקלל את דוד, אלא דוד היה שפל רוח. דוד היה ענו, דוד היה בתכלית הביטול וממילא ידע שמכיוון שזה שהוא קיבל קללה, כי היה צריך לקבל את זה, כי זה מגיע לו, ולכן הוא לא כעס עליו. ועל דרך זה אומר האלטער רבי, בן אדם צריך להסתכל על כל דבר ודבר שקורה לו מן הבריות. אנשים מפריעים לו או עושים לו איזשהו עניין, על כל דבר ודבר. בן אדם ששפל רוח אז הוא יודע, ולא, לא, לא, הוא לא כועס, הוא מקבל את זה, מקבל את זה באהבה. עוד הרב מסביר את זה באגרת הקודש סימן כ"ה וגם כן באגרת התשובה סימן י"א. בסעיף הזה. זה עניינים מאוד נוגעים בעבודת השם. על כל פנים, אז כעס זה נובע מהעניין של נגבה למעלה. על דרך זה גם כן גאווה בפשטות. עניין הגאווה זה גבהות הרוח של נגבה למעלה. זה מעניין שהאלטער רבי אומר את הסיבה הזאת, לכאורה יכולים להגיד בפשטות יותר. כעס וגאווה קשור עם אש מצד עניין החמימות. כעס זה עניין של חמימות. כן. בקסטילשנה אומרים

06:18 אדם כועס זה קליינטה, אני חושב אומרים. ככה אומרים עליו בקסטיליאנית, זה קליינטה. זאת אומרת שמתחמם פירושו שהוא כועס. הגזע של כעס זה גזע של חמימות. בכלל, כשבן אדם שהוא כועס אז כל הגוף שלו מתחמם. לכן כתוב בזוהר שכעס זה המידה הכי גרועה. הזוהר מדבר מאוד חריף על עניין של כעס. והזוהר אומר שבמידות רעות מידת הכעס היא המידה הכי גרועה, שפוגם בנפש יותר מכל המידות רעות. אז זה מסביר למה, כי כעס זה חמימות והבן אדם כל הגוף שלו מתחמם. רואים שהבן אדם כשהוא כועס אז זה גורם חמימות בגוף, והחמימות הזאת זה חמימות של קליפה, חמימות של כעס. זאת אומרת שזה הלשון הזה שהוא שורף את כל הגוף שלו בשריפה של קליפה. זה עניין של כעס שפוגם גם כללי בכל הגוף. כן, אז עניין של החמימות. ועל דרך זה גם גאווה, זה גם כן קשור לחמימות. זה מביא את זה בחז"ל שאש זרה, לא מדברים על גסות הרוח, שזה עניין של אש דקליפה, גם כן זה עניין שקשור לחמימות. אני לא זוכר עכשיו את הנקודה. על כל פנים יש רשימה ארוכה מהרבי הרש"ב, אני לא אכנס לזה עכשיו, אבל יש רשימה ארוכה מהרבי הרש"ב שהוא כתב את זה כשהיה בחור בגיל חמש עשרה, ושם הוא מאריך באריכות גדולה לבאר למה האלטער רבי דייק כאן דווקא להגיד את הסיבה של שנגבה למעלה, הנקודה של הגובה שיש באש ולא את נקודת החמימות. על כל פנים, מי שרוצה שיסתכל. אז מגיע לענייננו. אז כעס וגאווה מגיעים מיסוד האש בגלל מה? שנגבה למעלה. הרבי הרש"ב שם מסביר שישנם כמה דרגות בעניין של כעס וגאווה, והאלטער רבי רצה לחלוק כאן את ה--

08:04 דווקא את ה-- להדגיש כאן דווקא את הנקודה הזאת. ועל כל אלה צריכים להסתכל עצמם. ותאוות התענוגים מיסוד המים. הרבי ממשיך הלאה ואומר: התאווה, זה התענוגים, זה מגיע ממים. למה? כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. גם המים, המים זה המקור של כל התענוגים. בחסידות מוסבר כאן כדי שהתענוגים זה כל הדברים שצומחים. כן, כל הדברים המתוקים, זה שהתאווה שלומד, זה הם כולם מגיעים על ידי המים. אז צריך לא רק מים, צריכים עוד דברים. אז בחסידות מוסבר שהתענוג שבדברים זה שהדברים הם יוצאים, הם יש להם סוכר והרבה וכל מיני עניינים. התענוגים זה מגיע דווקא מהמים שבכל דבר ודבר, מהלחלוחית. התענוגים זה שהדברים נעשים ויש להם מתיקות מיוחדת. זה קשור דווקא עם מים. מים זה השורש של כל התענוגים. כן, ומה בחסידות המאמרים? אני רוצה להיכנס עכשיו לעניין. בחסידות מוסבר שבמים אנחנו רואים דבר מעניין, שהמים מצד עצמם אין להם טעם. כן, מים אין להם טעם. אף על פי כן, זה שורש כל התאווה. זה השורש של כל התענוגים. הוא השורש של כל התענוגים, עצמו אין בו תענוג. אבל אף על פי מה רואים? כשבן אדם הוא מאוד צמא, אז הוא מרגיש תענוג גדול מאוד במים יותר מכל, מכל, מכל עניין אחר. כן, ודווקא מאוד צמא. אז לא יודע, אולי יש כאלה שהם יתווכחו על זה, אבל כשאדם מאוד צמא אז הוא ירגיש תענוג בשתיית מים יותר מלשתות קוקה קולה או משהו אחר. כן, דווקא במים זה מקור התענוגים. איך זה מובא? לא כתוב קוקה קולה, אבל כתוב שדווקא שתיית מים יותר ממים, אם משהו אחר יש לו יותר תענוג, כי כשאדם יש לו צימאון. כשאדם הוא לא

09:57 צמא, אז סתם הוא שותה לשם תאווה. אז ודאי שיעשה, יבחר דווקא מים, מים, משקה שיש לו יותר מתיקות. אבל אדם צמא, אז במים מרגישים תענוג יותר גדול מכל התענוגים. אף על פי שאין לזה טעם, זה מקור התענוגים. מדברים על זה במאמרים. נגיע לתקיעת שופר. אותו דבר ששופר נקרא, לא שופר, לא של תענוג, כן? שופר זה מקור התענוגים, אף על פי ששופר בכל הכלי זמר, שופר זה הכלי שיש בזה הכי פחות תענוג. יש כלי זמר שגורמים תענוג יותר גדול, אבל שופר נקרא מקור התענוגים. מביאים את המשל מהמים, שהמים מקור התענוגים, אף על פי שהוא עצמו אין בו תענוג. על כל פנים, אז היסוד המים, שמהמים מגיעים כל התענוגים שיש בכל הדברים הגשמיים. אז זה היסוד המים שבנפש הבהמית, שזה גורם את התאווה של התענוגים שיש לבן אדם. והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים זה מיסוד הרוח. גם עכשיו יש עוד עניינים של מידות רעות, זה מידות רעות שהאלטער רבי הביא כאן ארבע דוגמאות של מידות רעות, שזה הוללות. מה זה הוללות? הוללות זה כמו שמחה, אבל זה שמחה בלי תוכן. שמחה ריקה. יש בן אדם שהוא שמח בגלל שמחה של מצווה. שמחת יום טוב. שמחה של מצווה. עבדו את ה' בשמחה. שמחה שהוא יהודי. שמחה שהוא חסיד, אשרינו מה טוב חלקנו. שמחה שבאה מורכבת מאיזה משהו. אבל יש שמחה כזאת שזה סתם ריקנות. הוללות זה נקרא, ולא, זה נקרא עניין של הוללות. הוא מתהולל, הוא, הוא, הוא, הוא. לא יודע אם אנחנו אומרים את זה בשפה אחרת, מתרגמים את זה. כן, אבל כמו שרואים אצל הגויים יש את השמחות שלהם, שותים ומתגלגלים ועושים עניין של הוללות. זה

11:44 שמחה בלי שום תוכן, ולפעמים להגיע... יש גם אצל יהודים מידת ההוללות. אנשים שאוהבים לעשות בלגן. וליצנות. זה גם כן. מה פירוש ליצנות? ליצנות זה לא רק לדבר. ליצנות זה כל הדברים שהם ללעוג מהשני. לעג וקלס. כן, ובכלל כל הדברים האלה זה גם כן דיבורים בלי תוכן. ליצנות. והתפארות, התפארות זה גם כן כמו גאווה. הוא מתפאר. ההבדל בין התפארות לגאווה, שגאווה האדמו"ר אמר שזה מיסוד האש. כן, והתפארות זה מיסוד הרוח. מה ההבדל ביניהם? שגאווה נגבה למעלה, שבן אדם יש לו מעלות. רק מה? הוא מגביה את עצמו עם המעלות שלו. זה הפירוש גאווה. גאווה, שאומרים שזה בא מיסוד האש שנגבה למעלה, זה אדם שיש לו מעלות. יש לו הרבה חוכמה, הרבה ידע, ובעל מדרגה ופירוד ומה שיהיה, יש לו מעלות. הוא בעל כישרון, יש לו ראש טוב, הוא חכם, כל מיני מעלות שיש לו, והוא עם המעלות שלו הוא מרגיש את עצמו למעלה מהשני. זה העניין של נגבה למעלה. זה מגיע מיסוד האש. אבל התפארות פירושו בן אדם שמתגאה בכלום. בן אדם שמתגאה מתוך שום סיבה. הוא מתפאר על השני בלי שום סיבה, כי זה מה שכתוב שמה בתהילים: „יעוז בהוותו” כתוב. אה? יש פסוק בתהילים. „יעוז בהוותו”. מי יודע איפה זה כתוב בתהילים? אה? „יעוז בהוותו”, „הנה הגבר לא ישים אלוקים מעוזו ויבטח ברוב עושרו, יעוז בהוותו”. מה פירוש יעוז בהוותו? יעוז בהוותו פירושו הוא מעיז, הוא מתגאה או מתפאר בהוותו. בעצם זה שהוא נמצא, וזה אחד מהפירושים בהוותו. בעצם זה שהוא קיים. אין לו שום מעלה, שום עניינים. הוא רק את עצם המציאות שלו. הוא מתגאה עם עצם הדבר שלו. על

14:01 דרך זה גם כתוב על המן, גוי שוטה. תראה, המן שהיה בלי שום מעלה, לזה של עניינים, והוא התגאה, ורוח בלי תוכן. דבר זה בתהילים, זה מובן בפשטות. אני חושב שכל אחד מבין כמה זה. אז ממילא, אז ארבע דברים האלה אומר האדמו"ר זה מגיע מיסוד הרוח. אז בא האדמו"ר, לא צריך לתת הסבר. אני אגיע לגאווה, האדמו"ר נתן הסבר. יש איזה הסבר. תראה, במים נתן האדמו"ר הסבר מה הקשר של זה עם מים. אבל הגיע לארבע דברים האלה, האדמו"ר, מיסוד הרוח, לא נותן שום הסבר, כי זה מובן בפשטות, כי זה רוח. כל ארבע דברים האלה זה דברים של רוח. מה פירוש רוח? דבר שאין לו שום בסיס, שום יסוד ושום תוכן. זה רק רוח. על דרך זה כל הארבע עניינים האלה, זה בן אדם מנפח את עצמו וזה רוח. אין בזה שום עניין, שום טעם. ועצלות ועצבות מיסוד העפר. מגיע המידה הרביעית, לעניין הרביעי, זה עניין של עפר. מה מגיע מעפר, אומר האדמו"ר? עצלות ועצבות. שתי המידות האלה הן מידות שקשורות עם יסוד העפר. מה הקשר עצלות ועצבות ליסוד העפר? אז בפשטות אנחנו רואים ביסוד העפר. יסוד העפר יש בו את הנקודה הזאת. שני פרטים. דבר ראשון, בעפר אנחנו רואים עניין של, של אה, איך אומרים, אה נו? כבד, כבדות. תראה, עניין של כבדות שנופל כלפי מטה, עניין של כבד. והדבר השני שרואים בעפר זה הדבר ש־שאין בו. איך אומרים, סדר של העניין? שבעפר. שכחתי. על כל פנים, הנקודה של עפר זה עניין הכבדות. זה עיקר העניין. אומרים שהעצלות והעצבות זה מיסוד העפר מצד עניין הכבדות. כמו שאומרים בגשמיות, בן אדם שהוא, שהוא, שהוא עצלן. ומה

16:18 הגדר של עצלן? עצלן הוא בן אדם שהוא לא פועל, הוא לא עושה. הוא נמצא במצב של כבדות. הוא יושב, מגיע סדר, הוא מתיישב עם הספר, עד שהוא זז, עד שהוא מחפש את הספר, עד שהוא מוצא את הספר, ועד שהוא פותח את הספר, ועד שהוא מזיז את הראש שלו ומכופף את זה לספר או מכופף את הספר אליו, איך שיהיה. אז אתה כבר רואה שהבחור הזה היום בסדר. לא יודע כמה הוא ילמד. כן, זה עניין של עצלות, על עצם זה כבדות, על דרך עניין של עפר, כבד, מכביד את עצמו כלפי מטה, וזה היפך העניין של, של גידול וצמיחה ועלייה. ועל דרך זה העניין של עפר, של עצם עצלות. אותו דבר גם אם הוא הגיע לעצבות, שבן אדם שהוא עצוב אז גם כן אין לו חשק לעשות דברים. אדם שהוא נמצא במצב של עצוב ופרצוף דפרניו, במצב, בעך, אני מל... נמצא בלי חשק, בלי גניחה. זה גם כן כמו שידוע הווארט של ר' שלום מקרלין, לא מקרלין. ר' קרלין הוא אמר, לא, זה לא ווארט מר' קרלין. זה ווארט. אומרים החסידים מה ההבדל בין עצבות ומרירות? קרלין אמר את הווארט הידוע, ההבדל בין מקווה לעצבות. תראה, ר' קרלין אמר שמקווה זה לא מצווה, אבל מה שמקווה יכול לפעול בבן אדם, אין שום מצווה שיכולה לפעול בעלייה של הבן אדם. ועצבות זה לא עבירה, אבל מה שעצבות יכולה לפעול בירידה של הבן אדם, אין שום עבירה שיכולה לפעול. זה ווארט מר' קרלין. הווארט של הנפש, אומרים ההבדל בין עצבות למרירות. איך יודעים את זה? עצבות זה דבר לא טוב, זה דבר רע. הרחיקו מידת העצלות. מאימתי? תכף נעשה עצבות. ההיפך

18:06 ההיפך קדושה. מרירות. אבל מרירות זה דבר טוב. מה ההבדל בין מרירות לעצבות? אז אומרים שההבדל ביניהם רואים אחרי זה. ההבדל בין מרירות לעצבות רואים אחר כך, שאחרי המרירות אז בן אדם הולך ללמוד, ואחרי העצבות הבן אדם הולך לישון. זאת אומרת שהתוצאה של עצבות זה עניין של שינה, וממילא גם עצלות וגם עצבות, שניהם מגיעים מיסוד העפר, שזה עניין של כבדות, שהוא נופל למטה. היפך העניין של עלייה ורוממות, ועל דרך זה בתניא הלאה. בהמשך על דרך זה אומר שרואים שעצלות זה תוצאה מעצבות. זה לא סתם שתי מידות שונות, זה מידה שאחת באה מהשנייה. בדרך כלל אם אתה רואה בן אדם עצלן, הסיבה לעצלנות, אחת מהסיבות, יש עוד סיבות, אבל אחת מהסיבות היותר גדולות לעצלנות זה נובע מעצבות. אדם עצוב, עצוב הכוונה לאו דווקא שהוא בוכה, אבל עצבות פירושו שהוא מיואש. הוא לא רואה את עצמו מועיל. הוא לא רואה עצמו שהוא, שהוא שווה בשביל משהו, שהוא שייך, בשביל שיש לו תפקיד עלי אדמות. אז ממילא אז, אז הוא נכנס לכזה מצב של ייאוש מסוים, וזה התוצאה מזה. זה עצלות, תוצאה מעצבות. לכן האלטער רבי אומר בתניא שבעבודת השם, בפרק כ"ו, על דרך יגיד הלאה בהמשך התניא, שיסוד גדול בעבודת השם, כלל גדול, כלל גדול במלחמת היצר, שאי אפשר לנצח את היצר על ידי עצלות שנובעת מעצבות, כי אם על ידי זריזות שנובעת משמחה. זאת אומרת שבן אדם חייב להיות בעבודת השם, חייב להיות זריזות. אבל כדי שיהיה זריזות, מה זה הדבר שמביא את הזריזות? זה השמחה. אדם ששמח ואין לו דאגות ואין לו עניינים, כל מיני ניסיונות ועניינים של עצלות. אדרבה, הוא מרגיש שמחה. זה מעורר את הזריזות

20:11 בעבודת השם. אז זה הארבע שממנו הם באים כתוצאה מהנפש הבהמית. למה הרבי אומר ממנה? אז אם אנחנו מתבוננים אנחנו רואים. דיברנו על זה בהתחלה בשיעור הקודם. למה זה ממנה? כי בעצם כל המידות האלה שדיברנו עכשיו, אם אנחנו מתבוננים בכל אחת ואחת מהמידות האלה, גאווה, כעס, תאווה, הוללות וליצנות, התפארות ודברים בטלים, עצלות ועצבות. אם אנחנו נתעמק אנחנו נראה שהשורש והסיבה של כל המידות הרעות האלה זה הנקודה הזאת של הרגש היש. הכל נובע מאותה נקודה של, של הוא המתלבש בדם האדם להחיות הגוף. הכל נובע מההרגשה של אני. כשלאדם חסר לו את ההתבטלות לאמת, ההתבטלות לאלוקות, ההתבטלות לקדוש ברוך הוא, הוא מרגיש את עצמו כמציאות נפרדת, ליש. אז בגלל שהוא יש לכן הוא מתגאה במעלות שלו. בגלל שהוא יש לכן הוא כועס כשפוגעים לו בכבוד שלו. ובגלל שהוא יש אז ממילא הוא צריך את הכל. הוא חייב את האוכל הכי טעים ואת המיטה הכי יפה ואת הבגדים הכי טובים וכו' וכו'. שזה תאווה ותשוקות. ובגלל שהוא יש אז ממילא אז לכן אז הוא, אז הוא, אז הוא מחפש לעצמו כל מיני דברים של שטויות והבלים שאין להם שום תוכן, שזה הוללות וליצנות ודברים בטלים, לבזבז את הזמן. הוא לא רואה מטרה בזמן, בכל העניינים. ובגלל שהוא יש אז לכן הוא נהיה גם כן עצוב כשהוא לא, כשהדברים לא הולכים כמו שהוא רוצה שזה ילך, הוא ממילא נהיה עצלן, לא לעשות מה שצריך לעשות. זאת אומרת שכל המידות הרעות, אותו שורש של הנקודה הזאת של ישות, שלכן הכל מגיע ממנה, מצד הנפש הבהמית.