לקוטי אמרים תניא - פרק א' - חלק 8

00:02 דובר 1 מדבר כאן, מגיע למידת זרוע. אז בשיעור הקודם דיברנו, הגענו לעצלות ועצבות של עפר. אני לא זכרתי מה זה, אמרתי שיש שני הסברים. אמרנו למה עצלות ועצבות קשור עם עפר. אמרתי שיש שני הסברים, אבל באמת בסוף הסברנו רק הסבר אחד. ההסבר שהסברנו בשיעור הקודם היה שזה עניין של כבדות, שזה נמשך כלפי מטה, וזה בעצם עצלות ועצבות. יש בהם טבע כבדות, היפך העניין של זריזות ועשייה ופעולה. ההסבר השני שנמצא בחסידות לעצם זה עצלות ועצבות של עפר, כי עפר זה עניין של צמיחה, כי עפר זה המקור שמשם צומחים כל העניינים. זה עפר ממנו. כתוב שמה: הכל היה מן העפר. כמו שיש בקדושה הכל היה מן העפר, יש עניין של עפר דקדושה שזה עניין הביטול, יש את העפר דקליפה שזה המקור לכל מיני רע. זה העניין של עצבות, מידת העצלות והעצבות, שזה בא מן העפר, שזה היסוד שממנו צומחים כל הבעיות בעבודת השם. בן אדם מגיע למצב של ייאוש ועצבות, אז משמה מגיעים כל כל כל כל הבעיות האחרות. כמו שהרבי מסביר בתניא בפרק כ"ו, שזה שבן אדם מרגיש עצבות, אפילו לפעמים העצבות זה מעבירה שהוא עשה, זאת אומרת, זה עצבות על דברים של קדושה. אז אדמו"ר הזקן אומר בפרק כ"ו בתניא, כידוע, שהיא עצת היצר, וידוע שהיא עצת היצר כדי להפילו אחר כך בתאוות. זאת אומרת שהיצר הרע לוקח את הבן אדם ומכניס בו עצבות, ועל ידי העצבות, על ידי זה שהוא מתעצב והוא מתייאש מעצמו, אז אחרי זה הוא ייכנס וייפול לכל המידות רעות ולכל התאוות. רואים את זה במוחש שהעצבות גורמת לכל רע, לכן זה גם כן קשור עם עפר. וכמו שהעפר מצמיח כל מיני דברים, על דרך זה

02:21 דובר 1 גם כן העצבות היא מה שממנו צומחים כל הבעיות וכל הדברים הרעים שבאים אחר כך. בקליפה, מה שנקרא בלשון החסידות, זה נקרא הסף הנדרס. מדובר במאמרים בפרט ודרכי המריח. יש מה שנקרא בחסידות הסף הנדרס. הסף הנדרס זה כמו שיש בדלת, שנכנסים בדלת, אז יש כזה סף. זה המקום שדורכים, שהרגל דורכת בכניסה לדלת של לא יודע איך קוראים, קאזינו. אה? אז יש את את את הסף. איך אומרים אצלכם? יש את הסף הנדרס וכולם דורכים על זה. על דרך זה גם כן יש אצל... יש ביצר הרע עניין של עצבות, שעצבות זה נקרא סף הנדרס. בקיצור, זה נקרא טראפו דה פיסו. הוא מרגיש את עצמו כמו טראפו, שהוא שום דבר, וממילא דורכים עליו כל הקליפות. כשבן אדם מגיע לעצבות אז הוא מרגיש את עצמו שהוא שום דבר, שהוא אפס. נועה לנה דה נוסע לפרנדה, וממילא זה לא סיפור. הנה דה ההיא, כל הקליפות שלה, יש כל הקליפות האחרות באים ודורכים עליו ומשתמשים איתו ועושים איתו כל מה שהם רוצים, ומשם מגיעים כל הצרות שרואים רחמנא ליצלן בעניינים של עבודת השם. אז זה עוד סיבה למה עצלות ועצבות קשור עם יסוד עפר. הכל פונים, אבל אומר אדמו"ר הזקן, זה הכל ממנו. הכל נובע מהנפש הבהמית הזאת. עכשיו הוא ממשיך דבר שלישי. אמרנו כבר שני עניינים שבאים מהנפש הבהמית, מהקליפה. דבר ראשון מגיע ממנו ישות. זה שבן אדם חי, שהוא מרגיש את עצמו, שהוא קיים, שהוא מציאות, זה הקליפה, זה השורש של כל העניינים. אחרי זה, העניין השני דיבר על המידות רעות שבאים ממנו, יוצאים מהרגש האני, הרגש היש, נובעים מזה אחר כך כל מיני מידות רעות שדיבר עכשיו.

04:30 דובר 1 ועכשיו אדמו"ר הזקן מגיע לדבר השלישי ואומר: וגם, אומר אדמו"ר הזקן, וגם מידות טובות שבטבע כל ישראל יש להם, כרחמנות וגמילות חסדים, באות ממנו. שהמידות הטובות שיש אצל יהודי בטבע, אז זה גם כן יוצא מהנפש הבהמית. זה כבר חידוש מאוד גדול, כן, שאפילו בן אדם שיש לו מידה טובה, אז גם מידה טובה לאו דווקא שזה מגיע מהנפש האלוקית. יכול להיות מידה טובה גם כן בנפש הבהמית. לכן היו אומרים צחצחים טובות, אומרים צחצחים שבן אדם יכול לחיות. הרבה פעמים אמר את זה גם כן בשיחה. הרבה פעמים אמר את זה בשיחה, שבן אדם יכול לחיות שבעים שנה והוא אף פעם לא עבד את השם. יהודי, יהודי ששומר תורה ומצוות ועושה את הכל כהלכתו, יכול להיות שהוא חי שבעים שנה והוא אף פעם לא לא עבד את השם. אה, אם זה אדם שעושה חסדים וגמילות חסדים ועוזר לכולם, אבל זה יכול להיות מצד טבע נפש בהמית. כן. זאת אומרת שזה לאו דווקא שבזה שזה מגיע מקדושה, זה יכול להיות גם כן מהקליפה. אומר אדמו"ר הזקן כאן: "וגם מידות טובות שבטבע כל ישראל יש להם", מידות שיש ליהודי מצד הטבע, "כרחמנות וגמילות חסדים". הגמרא אומרת שיש שלושה סימנים יש באומה זו. יהודים יש להם שלושה סימנים: רחמנים, גומלי חסדים וביישנים. אז זה מידות שיש ליהודי בטבע. אז גם זה, אומר אדמו"ר הזקן, באות ממנו. גם זה נובע מנפש הבהמית. למה? כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה. היהודים הרי אצלם הקליפה הזאת זה מקליפת נוגה, שיש בו גם כן טוב. הרי אומרים נפש בהמית מגיעה מהקליפה. אבל איזה קליפה? לא קליפה

06:38 דובר 1 סתם אחד השולח, אלא קליפת נוגה שיש בו גם כן טוב, וקליפת נוגה זה הרי גם כן מעורב שם הטוב, והיא מעץ הדעת טוב ורע. הקליפת נוגה הרי קשור עם עץ הדעת, שבעץ הדעת הרי כתוב שמה היה: עד עץ הדעת היה רע והטוב נפרד. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, אז הוא ברא גם רע. יוצר אור ובורא רע. בתפילה אומרים בורא את הכל, אבל בפסוק כתוב יוצר אור ובורא רע. הקדוש ברוך הוא ברא את הרע לכתחילה, אבל הקדוש ברוך הוא ברא את הרע וברא את זה נפרד. ברא את הקדושה מצד אחד ואת הרע מצד שני, ברא את זה באופן נפרד. אחרי זה הגיע אדם הראשון, על ידי החטא, ואז הוא עשה את התערובת. הוא עשה ערבוב של הטוב והרע, ומאז עץ הדעת אז אין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב. לא קיים בעולם שיהיה טוב ורע בנפרד. תמיד יהיה טוב ורע מעורבים ביחד, וזה נעשה על ידי נוגה, שאתה רואה בטבע רע, והנפש הבהמית של יהודי מגיע מעץ הדעת טוב ורע. לכן זה לא רק רע, יש בו גם כן טוב, וממילא גם מידות טובות זה גם כן בנפש הבהמית. כלומר, כל כל ההסברה בזה, מה זה כל כל ההסברה כאן? מה שאומרים שהמידות טובות מגיע גם כן מהנפש הבהמית, מידות טובות שבטבע היהודי מגיע לנפש הבהמית. זה קשור עם מה שבחסידות מוסבר. זה גם כן עניין יסודי בחסידות. שבחסידות מוסבר שיהודי שעובד את השם עושה דברים טובים, אבל הוא עושה את זה מצד הטבע שלו, אז הוא לא עובד את השם. יכול להיות שאדם יעשה דברים טובים מצד הטבע ולא עובד השם.

08:32 דובר 1 בחסידות מסבירים עם זה שני דברים. דבר אחד, אברהם אבינו, שכתוב שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו בעקידה, הקדוש ברוך הוא אמר לו: עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. שואלים בחסידות, מה זאת אומרת עתה ידעתי? עכשיו, רק בעקידה, כשאברהם היה בגיל מאה שלושים ושבע, אז השם גילה שירא אלוקים הוא? ועד היום כל מה שאברהם אבינו עשה, כל המצוות והמעשים טובים? אז באמת בחסידות, כי אברהם אבינו היה בטבע, היה לו מידת אהבה בטבע. אז ממילא יכול להיות שכל הדברים שהוא עשה עד עכשיו היה מצד הטבע שלו, מצד טבע אהבה שיש לו. אברהם היה לו טבע, ולכן עד עכשיו עשה את זה בגלל השם. אבל כשהגיע העקידה הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם לעשות דבר היפך הטבע. בן אדם שהוא בטבע בעל חסד, אז הוא לא יכול לראות דם, הוא לא יכול לעשות תנועה של גבורה. כאן הקדוש ברוך הוא בא לאברהם ואמר לו לשחוט את הבן שלו. עניין של גבורה בתוך החסד. ואברהם הלך, עשה את זה בשמחה. אז התגלה כי ירא אלוקים אתה. זאת אומרת, אז התגלה שאברהם מה שהוא עושה, הוא עושה את זה בשביל הקדוש ברוך הוא. ובאותה שמחה שהוא עשה את כל העניינים במידה של אהבה, הוא עשה גם כן דבר ההיפך, בעניין של גבורה. סיפור שני מובא בחסידות גם כן על דרך זה. סיפור שני שמובא בחסידות גם כן על דרך זה, זה הסיפור עם ה... הגמרא מספרת סיפור מאוד מעניין, סיפור מאוד משונה שלא מבינים את זה על פניו. הגמרא מספרת על רבי יוסי בן קיסמא, חנינא בן תרדיון. הגמרא מספרת, רבי יוסי בן קיסמא וחנינא בן תרדיון, שני תנאים. כתוב שהחנינא

10:16 דובר 1 בן תרדיון היה אחד מעשרה הרוגי מלכות שהרגו אותם, שהמלך הרג אותם, כמו שקוראים ביום כיפור שמה. אז היה חנינא בן תרדיון, והיו מוליכים אותו, היה במאסר והיו מוליכים אותו להריגה. היו הולכים להרוג אותו. אז הוא קרא לרבי יוסי בן קיסמא ושאל אותו: מה אני לחיי העולם הבא? רבי יוסי בן קיסמא פוגש את חנינא בן תרדיון. חנינא בן תרדיון לקחו אותו למאסר בגלל שהוא לימד תורה ברבים. אז היה לו מסירות נפש ללמד תורה ברבים ולקחו אותו למאסר. הולכים להרוג אותו. אז הוא שואל את רבי יוסי בן קיסמא: מה אני לחיי העולם הבא? האם יהיה לי חלק לעולם הבא? כן, אדם שהולך במסירות נפש בשביל להפיץ, בשביל לפרסם תורה ומצוות, ויש לו ספק אם יהיה לו חלק לעולם הבא. אז רב חנינא בן תרדיון, רבי יוסי בן קיסמא שואל אותו: תגיד לי, עשית פעם איזה מצווה בחיים שלך? כלום מעשה בא לידך? היה לך פעם מצווה שעשית בחיים? אז רב חנינא בן תרדיון אומר לו: כן, יש לי מצווה אחת שעשיתי. פעם אחת היה לי כסף שלי שהתערבב יחד עם מעות של צדקה, ולקחתי את הכל ונתתי את זה לצדקה. לא ידעתי מה היה שלי. מה זה? נתתי הכל לצדקה. אז הוא אמר לו: אם ככה יש לך חלק לעולם הבא. כן, הגמרא מספרת, על פניו אי אפשר להבין את הגמרא. מה קורה כאן? כן, חנינא בן תרדיון, וכולו עם כל הגאון שלו, ועכשיו הוא הולך במסירות נפש ויש לו ספק. אז מובא בחסידות הפוך מאברהם אבינו, אבל אותה נקודה: שהוא היה בטבע הגבורה. רב חנינא בן תרדיון היה בטבע הגבורה, אז בשבילו לעשות עניינים של מסירות נפש לא היה

12:05 דובר 1 כל כך קשה מצד טבע הגבורה, אז הוא היה, לא היה אכפת לו שיהרגו אותו. אז זה לא היה ראיה שהוא, שהוא עובד את השם. אבל כשהוא הלך ונתן מעות דווקא, והיה לו כסף פרטי, זה בן אדם שהוא בטבע גבורה, בטבע מצומצם, אז הוא מקפיד על הכסף שלו וכולי. היה יכול למצוא היתרים, הלך, נתן את הכל להיפך הטבע, תנועה של חסד. אז בזה התגלה שהוא עבד את השם, שהוא עשה את התורה שלו לא בשביל עצמו אלא בשביל הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, לפעמים יכול להיות בפעולה אחת שמתגלה אם הוא עובד השם או עובד את עצמו. כמובן, שם מדברים כבר בדרגות מאוד גבוהות, וזה לא, זה רק דוגמה להבין קצת מה זה. לדוגמה, כמובן כאן מדבר בדרגה יותר נמוכה. פשט של הנפש הבהמית של בן אדם שהוא בטבע בעל חסדים, אז לאו דווקא שזה קשור עם הנפש האלוקית. יכול להיות שזה שהוא עוסק בענייני חסדים זה הטבע נפש הבהמי שלו, נפש הבהמי שלו בא מהקליפה, ובקליפה יש לא רק רע, יש גם דברים טובים. הוא ממילא אוהב לעשות דברים טובים. הוא אוהב לעזור לאנשים, הוא אוהב, הוא נמשך לעשות טוב, הוא אוהב לעשות. הוא מרחם על אנשים, בטבע רחמן. יהודי בטבע, טבע רחמים. אז הוא מרחם על השני. אז שואלים כאן, ושואלים כאן כל המפרשים, שואלים כאן בתניא: למה האלטער רבי מביא רק רחמנים וגומלי חסדים, והוא לא הביא את העניין של ביישנים? שאלה מפורסמת: למה האלטער רבי לא הביא את עניין הביישנים? הרי הגמרא אומרת שיש שלוש מידות בטבע יהודי, אז הוא ממשיך. אם האלטער רבי רוצה להביא רק חלק אז יביא

13:40 דובר 1 רק אחד, יביא אחד וזהו. לא מביא שניים. אם האלטער רבי רוצה לכתוב את הכל, לכתוב שלושתם. מה היא שיעור? זה האי שיעור, ולא שנייה. הגמרא. למה האלטער רבי לקח רק שניים ולא הביא את השלישי?

13:55 דובר 2 מידה טובה?

13:55 דובר 1 ודאי שזו מידה טובה. מה השאלה?

13:58 דובר 2 אה? יכול להיות חלבה.

14:02 דובר 1 ביישנות זה מידה מאוד טובה. זה היפך העניין של עזות. עזות זה מידה רעה. ההיפך של עזות זה ביישנות. קשה קצת להגדיר מה זה ביישנות. ביישנות זה לא סתם פירושו של דבר בן אדם שמתבייש לדבר בפומבי, או מתבייש. הביישנות זה טבע הביישנות, שיהודי מתבייש לעשות עבירה, או שיהודי מתבייש להתחצף מול מישהו יותר גדול ממנו. היפך הבושה, חוצפה זה עזות. זה הגדר של ביישנות. אז לזה מתכוונים. אצל יהודי יש בטבע ביישנות. זה טבע של ביטול כזה, רכות, טבע רך, טבע של ביטול, רכות, שהוא לא יכול להעיז פנים. על דרך אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו להגיד שקר בפנים. יהודי אומר שקר, אז הוא נהיה אדום. הוא לא... קשה לו. קשה לו לשקר ככה במצח נחושה. על דרך זה. זה הכוונה ביישנות. זה מידה טובה מאוד. ואף על פי כן האלטער רבי לא מביא את זה. אז כתוב על זה, יש הסבר נפלא מהרבי. הרבי כותב את זה בכמה מקומות. הרבי מסביר שבעצם הגמרא אומרת, יש בכלל סתירה. הגמרא אומרת שיהודים בטבע ביישנים. מצד שני הגמרא אומרת ישראל עזים שבאומות. הגמרא אומרת שישראל עזים שבאומות, עזות, טבע עזות. יהודי בטבע, אף כי חוצפן, יהודי אדרבה בטבע עזות. ישראל עזים שבאומות, וכלב עז שבחיות, ותרנגול עז שבעופות. ולכן יש עוד שיטה, עז שבבהמה דקה. יש בגמרא כמה דברים שהם עזים. ישראל עזים שבאומות. אז באמת המהרש"א שואל לכאורה סתירה. כאן אתה אומר ישראל עזים שבאומות. כאן אתה אומר ישראל ביישנים. אז הביאור בזה זה שטבע הבושה קיבלו במתן תורה. זאת אומרת שהיהודים בטבע אין להם בושה. אדרבה,

16:11 דובר 1 יהודי בטבע הוא עז פנים. אבל במתן תורה, על ידי הקולות והברקים שהיה במתן תורה, אז כתוב ״וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק״, זה פעל אצל יהודי שבירה. זה שבר את העזות שלהם. הקולות והברקים של מתן תורה, המטרה של זה היה לשבור את העזות שהיה אצל יהודים בטבע, וזה עשה אצלם טבע הבושה והרכות. ״למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״. כתוב הפסוק, זה היה טבע הבושה. זאת אומרת שבעצם הבושה זה לא טבעי אצל יהודי, להיפך, זה קיבלו מצד מתן תורה. כאן הרי האלטער רבי מדבר טבע נפש הבהמית. טבע נפש הבהמית אין בושה. טבע נפש הבהמית זה רחמנים וגומלי חסדים. מה שאין כן בושה, זה לא בטבע נפש הבהמית. זה דבר שקיבלו במתן תורה. כיוצא בזה הרבי מסביר בכמה מכתבים. לכן האלטער רבי זה מדויק. עכשיו בתניא כל מילה מדויקת, זה מדויק. למה האלטער רבי לא הביא את העניין של בושה? כי זה לא שייך כאן לעניין של נפש הבהמית. יש עוד קושיה. אה? יש עוד קושיה חזקה מאוד שמקשים כאן גם כן כל המפרשים, רובם נשארים בצריך עיון. שואלים כאן קושיה מאוד חזקה. בתניא כאן האלטער רבי אומר שמידות שבטבע כל ישראל, העניין של רחמנות, חסדים, זה מגיע מנפש הבהמית. מסתכלים באגרת הקודש, תניא, פרק י"ב, אגרת הקודש. האלטער רבי אומר בפירוש שמידות... האלטער רבי אומר: ״והנה מודעת זאת שישראל בטבעם הם רחמנים וגומלי חסדים מפני היות נפשותיהם נמשכות ממידותיו יתברך אשר החסד גובר בהן על מדת הגבורה״. מדבר על הנפש האלוקית, שזה שיהודי בטבע רחמן וגומל חסדים זה בגלל שהנפש של היהודי נמשכת ממידותיו יתברך. הכוונה לנפש האלוקית שמגיעה מהמידות

18:16 דובר 1 של הקדוש ברוך הוא. וכל העניין הזה, מסתכלים בפנים התניא שמה, רואים שהרב אומר שהשייכות של מידת רחמנות, שזה טבע יהודי, זה לנפש האלוקית. פשוט סתירה מהתניא לכאן לשם. וכמה מקומות נשארים בצריך עיון. הרבי מתרץ את זה בכמה אופנים. לפחות אחד מהאופנים שהרבי מתרץ, שזה לא סתירה, ששם האלטער רבי מדבר... שבעצם מידות, זה שיהודי רחמן וגומל חסדים, יש בשניהם. יש גם בנפש האלוקית, גם בנפש הבהמית. ושם מה שהאלטער רבי מדגיש זה נקודה אחרת. מה שהאלטער רבי מדגיש באגרת הקודש זה שאצל יהודי, מצד זה שהנפש האלוקית מגיעה ממידות החסד, לכן החסד גובר על הגבורה. זה מה שהאלטער רבי מדבר שמה. שאצל יהודי יש לו טבע החסד יותר גובר. למה? בגלל שהנפש האלוקית שייכת יותר למידות החסד מלמידות הגבורה. מסביר שמה את העניין. זה לא סתירה. יש גם נפש אלוקית, יש גם בהמית. נפש אלוקית יש לה מידות טבעיות. בנפש האלוקית יש לה גם כן מידות טבעיות. מצד מה? מצד שנמשכת ממידותיו יתברך, מצד שנמשכת מאלוקות. נפש הבהמית יש לה גם כן מידות טבע מצד זה שנפש הבהמית הוא רע, גובר רע. לשניהם יש מידות בטבע, אבל ההבדל הוא שאצל הנפש הבהמית זה טבע תולדתו. זה הטבע, נקרא בדיוק בלשון. כאן האלטער רבי אומר טבע תולדתו, שהוא נולד ככה. זאת אומרת זה שיש לו רחמנות, חסדים, זה לא מצד אלוקות, אלא מצד תולדתו. ככה נולדתי. מה שאין כן בנפש האלוקית, זה שיש לו מידות טבע זה מצד מידותיו יתברך, מצד הקדוש ברוך הוא. אז נרגיש אצלו שזה שהוא בא בחסד זה בגלל שהוא בא מאלוקות. אז אדרבה, זה הרי כל החילוק בין המידות טבע של הקדושה לטבע

20:06 דובר 1 של הקליפה, שמידת טבע של קליפה זה כשהמידות הן בטבע, מה שאין כן בטבע של קדושה זה כשזה, כשזה מצד המידות, זה מצד מידת הסבירות של הקדוש ברוך הוא. הכל פה בקיצור. העניין הזה של, בעניין הזה של אין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב. אמרנו שמעץ הדעת התערב הרע בטוב, ובכל העניינים יש טבע רע וטבע טוב. יש וורט חזק של הרבי, הרבי דיבר את זה בשיחה לילדים פעם, וזה וורט מאוד חזק, והרבי, איך אומרים, שנוגע לחסידים. הרבי אומר בשיחה שמכיוון שמעץ הדעת התערב הרע בטוב, אז הרי אין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב. אז יש בכל דבר, הדברים הכי טובים יש להם צד רע. אז הרבי אומר, חסידות זה דבר, דרך החסידות, רק החסידות זה דבר טוב. זה בטוח. זה דבר טוב. אבל מכיוון שיש בכל דבר קצת רע, אז גם בזה יש עניין מסוים של רע. מה זה הרע שיש בזה? מאוד חזק שהרבי אומר את זה, מה הרע שבזה. זה אומר שרואים אצל, אצל בחורים, ילדים שגדלים בבית חסידי ובחיידר חב"ד, במקום של חסידות, רואים אצלם שחסר להם קצת בהנהגה של דרך ארץ כלפי ההורים, כלפי המורים, כלפי הרבנים, כלפי אנשים, אנשים חשובים על פי ההלכה. הרי צריך להיות. אף על פי כן, רואים אצלם חלישות, והסיבה לזה, אומר, בגלל שהחסידות דורשת ביטול. כל החסידות, כל היסוד של החסידות זה ביטול. אין עוד מלבדו. חסידות מלמדת שהכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל. אז אין שום דבר חוץ מהקדוש ברוך הוא, וממילא מצד הביטול אז מרגישים כולם שווים, וזה שגורם בדרך השתלשלות נובע מזה גם כן

22:32 דובר 1 עניין כזה שלפעמים התלמיד שגדל בבית ששם מדברים כל הזמן על ביטול, אז אם כולם בטלים, אז גם האבא וגם המורה וגם הרב וכולם מתבטלים. הכל בטל, ואז גורם עניין של חוצפה, ואין לך דרך ארץ, אין לך כבוד. אז הרבי אומר שצריך לדעת שאין הכוונה, שאין עוד מלבדו, בוודאי הכל בטל, אבל הקדוש ברוך הוא כתב שולחן ערוך, ובשולחן ערוך כתוב הלכות, ושם מדובר שיש כבוד לרבו ומורו, ויש כבד את אביך ואת אמך וכו'. ולכן זה אחד מהעשרת הדברות, כי זה אחד מהעניינים שהקדוש ברוך הוא, אותו הקדוש ברוך הוא שאצלו אין עוד מלבדו, הוא מבקש: את ההורים צריכים לכבד. ועל דרך זה יש גם כן לכבד, כיבוד של מורים, כיבוד של חכם גדול, יש כיבוד של כל מיני אנשים שצריכים לכבד אותם. הרבי דורש מהילדים שם שהם צריכים להיזהר, שהכביכול שלומדים חסידות זה הכל בטל, אף על פי כן צריך לדעת שיש כבוד, יש הלכות וצריכים להתנהג על פי דין תורה. הרי הרבי ביקש שילמדו עניינים של הלכות בית הבחירה. אז אנחנו לומדים כאן שיעור הלכות בית הבחירה ברמב"ם, או התחלנו? לא יודע בדיוק. היה שיעור היום, אבל ננצל אולי בשבועות האלה לדבר דקה אחת וורט על חסידות שקשור להלכות של בית הבחירה. רק וורט אחד נדבר. למה זה נקרא הלכות בית הבחירה? הרי יש שאלה למה הרמב"ם קרא בית הבחירה? למה לא בית המקדש? יש בית המקדש, אבל הרמב"ם דווקא קרא לו בית הבחירה. אז הרבי מסביר שההבדל בין בחירה למקדש: מקדש פירושו קדושה, שהדבר הוא קדוש. בחירה פירושו שהדבר הוא לא קדוש, רק שבחרו בו. בחירה זה פירוש שאין לזה מעלה, כל המעלה רק בגלל שבחרו בזה. הוא בעצם אין לו

24:30 דובר 1 קדושה, ויש לו קדושה, אז שייך בזה בחירה. בחירה פירושו הדבר שאין בו מעלה רק בגלל שהוא בחר בזה. לכן הרי ידוע, יש בחסידות, מי שלמד וכולם למדו את זה, מחלוקת. יש מחלוקת בכמה מאמרים אם בית המקדש הוא מקום קדוש בעצמו, אם יש לו קדושה מצד עצמו, או שבית המקדש עצמו אין לו קדושה, רק בדרך מעבר שהקדושה הלכה לבני ישראל שהגיעו למקום. מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן האם הקדושה של בית המקדש הייתה בדרך התלבשות, שהקדושה של השכינה התלבשה במקום המקדש, או שהקדושה של המקדש הייתה בדרך מעבר, שזה עבר דרך בית המקדש, אבל מקום המקדש עצמו לא יכול להיות מקום גשמי, לא היה מקום לריכוז, וזה המחלוקת של הרמב"ם והרמב"ן. הרמב"ם סובר שלא יכול להיות שהמקום הגשמי יהיה בו קדושה, יהיה בו אלוקות, יהיה בו שכינה, כי זה גשמי. זה, שכינה לא הולך ביחד, ורק כשזה היה עובר לבני ישראל דרך המקום הזה. הרמב"ן חולק עליו, וכך זה פוסק גם כן, שזה בית המקדש עצמו היה בדרך התלבשות. השכינה התלבשה במקום המקדש. אז הרבי אומר שזה מדויק שהרמב"ם בשיטתו, מכיוון שהרמב"ם סובר שבית המקדש היה רק דרך מעבר, לכן הרמב"ם קרא לספר הלכות בית הבחירה, בית הבחירה, להדגיש, להדגיש שזה שכל המעלה של מקום המקדש זה מצד הבחירה שה' בחר בו, לא באופן של מקדש שהמקום עצמו הוא קדוש מצד עצמו, אלא בית של בחירה. ה' בחר בו מלמעלה. לא, יש בזה, הרי זה רק וורט אחד קצר, רק פה.