לקוטי אמרים תניא - פרק א' - חלק 2

00:02 נקודה אחת, שאדם נשבע. דיברנו בשיעור הקודם מה הגדר של שבועה. כן, נמסר לך להביא בעולם הזה גילוי כוחות יותר נעלמים, יותר עצמיים, בשביל עבודת השם כאן למטה. במה מתבטאת השבועה? יש שלושה פרטים שלכאורה זה כפל הלשון. לכאורה אומר: תהי צדיק. מה צריך להוסיף אל תהי רשע? זו לכאורה בעיה ראשונה. הרי זה דבר אחד, אותו דבר, סתם כפל הלשון. זה מיותר. די, תהי צדיק וממילא אל תהי רשע. מה צריך להוסיף אל תהי רשע? ואחרי זה צריך להבין מה זה הדבר השלישי: תהי צדיק, לא רק אל תהי רשע, ואחרי זה אומרים שגם אם כל העולם כולו אומרים לך צדיק, היה בעיניך כרשע. מה? מה זה נוגע? למה לא מספיק רק תהי צדיק? מה נוגע לעניין הזה, היה בעיניך כרשע? זה ממש משמע שזה עניין כל כך עיקרי, עד כדי כך שזה חלק מהשבועה. זאת אומרת, מזה שחלק מהשבועה זה לא רק שאני אשתדל להיות צדיק, לא להיות רשע, אלא חלק מהשבועה זה שאפילו אם כל העולם כולו אומרים לך צדיק, היה בעיניך כרשע, משמע שזה עניין כל כך נוגע, כל כך עיקרי, שאדם צריך להחזיק את עצמו כרשע, עד כדי כך שהכניסו את זה כמו חלק מהשבועה. אז צריך להבין מה זה כל כך נוגע, הפרט הזה, עד כדי כך שזה נהיה חלק מהשבועה. זה הקדמה כללית שיהיה נוגע להבנת כל העמוד הזה. הקדמה כללית כאן לכל העמוד וחצי הזה של התניא, שהרבי מביא כל מיני מאמרי חז"ל וכל מיני ראיות והוכחות על פי נגלה לדרגות של צדיק, בינוני ורשע. יש כאן נקודה עיקרית שהרב רוצה להוכיח, וכל הקטע הזה מהתחלת פרק א' עד

02:08 עד, עד, עד אמצע העמוד השני, ששם מתחיל: אך ביאור הענין על פי מה שכתב רבי חיים ויטאל בשער הקדושה, עושה רק הקדמה ארוכה עם כל מיני פלפולים על פי נגלה, ראיות מכאן, לכאן, לשם, ומגיע לדרגות צדיקים, בינונים ורשעים. כמובן שהרב לא כתב את זה בתור ספרו. זה לא ספר של פלפולים, זה לא ספר של פירושים. התניא זה לא ספר של ביאורים בגמרא ולא ספר של ביאורים בפסוקים בחומש, זה ספר חסידות. יש כל מיני ספרי חסידות. זה אחד מהחידושים של ספר התניא לגבי ספרי החסידות שגם יצאו בזמנו של הרבי, שבכלל ספרי חסידות הם כולם כתובים באופן של פירוש על התורה או פירוש על הש"ס. זה כמו איזה פירוש פסוקים, בעל עניינים, ביאורים, ששם גם כן יש עניינים בעבודת השם, אבל זה עשוי בצורה של ביאורים בפסוקים או במאמרי חז"ל. תניא זה הספר היחיד, או על כל פנים אחד מהספרים הראשונים, אולי הראשון של חסידות, שנכתב לא בתור פירושים על התורה ולא בתור ביאורים. זה נכתב בתור ספר בעבודת השם. זה ספר שנכתב, כל עניינו זה לבאר איך לעבוד את השם, עבודת השם על דרך החסידות. מה החידוש? מה עיקר החידוש של תורת הבעל שם טוב בעבודת השם? תורת החסידות, פנימיות התורה. חסידות זה פנימיות של התורה, ובמילא הגילוי של תורת החסידות זה העניין של פנימיות. החסידות גילתה פנימיות. עד הבעל שם טוב, עד גילוי תורת החסידות, אז עיקר עניין עבודת השם היה בחיצוניות, היה נגלה דתורה, החיצוניות של התורה, אז ממילא גם העבודה הייתה יותר בחיצוניות, בכלים חיצוניים כאילו, ולכן עיקר העניין היה מה שקורה בפועל. עיקר ההדגשה הייתה על המעשה בפועל. הגיע הבעל שם טוב

04:13 התחיל לגלות עבודה פנימית. הבעל שם טוב, כמו שהרב עצמו אמר, שהוא לא חידש מצוות חדשות. הוא לא חידש עניינים חדשים בפועל. אבל הבעל שם טוב, מה שחידש — פנימיות, להכניס את העניין של עבודה פנימית, שהעבודה תהיה לא רק בחיצוניות, אבל ברגש ובאופן פנימי. וזה בעצם הנקודה שהרב מתחיל בעמוד וחצי הראשונים של התניא, שהרב מוכיח שעבודה צריכה להיות עבודה פנימית. הרב בא להוכיח שעבודת השם האמיתית זה לא רק עניין חיצוני, עניין של מה, מי שעושה הרבה מצוות אז הוא נקרא צדיק, מי שעושה הרבה עבירות זה נקרא רשע, ומי שעושה חצי חצי נקרא בינוני. ככה למדו פשט מצד חיצוניות, זה פשט הדברים. והרב בא לגלות את הנקודה של העבודה הפנימית, ולכן הרב מתחיל לחפש, להראות. והרב רוצה להראות את זה על פי נגלה גם כן. זה היה גם כוחו של הרב, לגלות גם על פי נגלה איך שצריכה להיות עבודה פנימית. זה העניין של חיבור נגלה עם פנימיות. אז הרב מוכיח מכל מיני גמרות שהרב מביא בהמשך שעבודת השם זה לא עניין חיצוני, רק זה עניין פנימי. במה זה מתבטא? זה מתבטא לכן הרב בעניין של צדיקים, בינונים ורשעים, ששאר החסידות למדו פשט צדיק, בינוני ורשע בחיצוניות. צדיק זה אדם שיש לו הרבה מצוות. רשע זה אדם שיש לו הרבה עבירות. בינוני זה אחד חצי חצי. ככה למדו פשט וככה מובן גם כן פשוט של ש"ס גם כן. אבל הגיעה חסידות והרב מגלה שזה לא ככה, שיש כאן חילוקים על פי פנימיות. שחיצוניות זה יכול להיות, וכל החידוש של התניא, שחיצוניות יכול להיות שאתה לא רואה בהם שום הבדל. בחיצוניות אתה מסתכל, אתה אומר הצדיק, הבינוני והרשע ממש

06:06 נראים כמעט אותו דבר. גם הצדיק עושה מצוות כל הזמן והבינוני גם כן עושה מצוות כל הזמן. לא עושה עבירות, ואפילו הרשע יכול להיות שבחיצוניות רואים עליו שהוא עושה רק מצוות. יכול להיות שפעם נכשל במחשבה ואף על פי כן הוא נקרא צדיק, הוא נקרא בינוני, רשע. כי ההבדל ביניהם זה לא בחיצוניות. ההבדל ביניהם בעיקר זה בפנימיות. כמו שהרבי בא להמשיך הלאה. זה בעיקר הנקודה שהרבי רוצה להדגיש, שמכאן רואים שעבודת השם זה עבודה פנימית. והחילוקים בין אחד לשני זה לא חילוקים חיצוניים, חילוקים פנימיים. ולכן מיד רואים את זה במאמר חז"ל הראשון. מזה שהחז"ל אומרים השבועה: תהי צדיק. אחרי זה אומרים: אל תהי רשע. לא מסתפקים עם תהי צדיק. אומרים אל תהי רשע. ואחרי זה בעיקר מוסיף עדיין, שאפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק, אתה היה בעיניך כרשע. מובן מזה עצמו שיש כאן משהו יותר פנימי, משהו יותר עמוק לעניין של צדיק ורשע. אם זה היה עניין חיצוני לבד, אז מה כל כך הבעיה? מה עושים כזה עסק? למה לא יכול להיות שכל העולם כולו קורא לו צדיק, אתה לא רק הצדיק. הוא עושה מצוות, הוא לא עושה שום עבירה. מזה גופא שמדגישים כל כך: היה בעיניך כרשע. מזה עצמו מובן, כמו שהרבי יסביר בהמשך, שהחילוקים הם הרבה יותר דקים. חילוקים הרבה יותר עמוקים, שלכן צריך לזה הבחנה מיוחדת. לכן אומרים שאפילו אם כל העולם אומרים לך צדיק, אפילו אם כל העולם רואים אותך כמו צדיק, הבן אדם צריך להגיד לעצמו כרשע, וזה עניין אמיתי. זה לא רק דמיון. כמו שנראה בהמשך של התניא. קודם כל, אז נגיע לשבועה. אז אנחנו אומרים שהשבועה היא שאפילו חלק מהשבועה זה אפילו

07:49 כל העולם כולו אומרים לך צדיק, אתה היה בעיניך כרשע. וממשיך הלאה והרבי אומר: וצריך להבין. אז מה שאמרו בפרק ב' דאבות: ואל תהי רשע בפני עצמך? אלא זה הרי לכאורה, יש כאן סתירה ממשנה. הוא אומר כאן בברייתא שבן אדם צריך להחזיק את עצמו כמו רשע, אפילו אם כל העולם כולו אומרים לך צדיק. הרי במשנה באבות כתוב הפוך: "ואל תהי רשע בפני עצמך", שבן אדם אסור לו להחזיק את עצמו כמו רשע. אז סתירה פשוטה במשנה. וגם עוד שאלה. שאלה שנייה. שאלה ראשונה זה שאלה, פשוט סתירה. כאן אומר בשבועה: תהיה רשע, ובמשנה אומר: אל תהי רשע. שאלה שנייה זה שאלה בהיגיון. זה לא שאלה ב-ב-ב-, זה פשוט שאלה בהיגיון. אתה אומר שבן אדם צריך להחזיק את עצמו כרשע. אז אם בן אדם יחזיק את עצמו כרשע, נו, אז מה הוא צריך להרגיש? להחזיק את עצמי כרשע. צריך לחשוב כל הזמן שהוא רשע. וממילא מה? מה צריך להיות ההרגשה שלי בקשר לזה? וכאן מתחילה דילמה. כאן מתחילה בעיה. איך הבן אדם צריך להרגיש? וגם אם יהיה בעיניו כרשע, ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב. אם אתה אומר שבן אדם צריך להחזיק את עצמו כל הזמן כרשע, עניין פנימי, שכל הזמן אדם צריך להרגיש את עצמו כרשע, אז זה לא סתם דמיון. זאת אומרת, הוא מחזיק את עצמו כרשע בפשט, זה עניין אמיתי. זאת אומרת זה לא, זה לא שהתורה אומרת לבן אדם: צריך לחשוב ככה, אפילו שזה לא באמת. זאת אומרת הוא צריך להרגיש באמת רשע. אם הוא צריך להרגיש באמת רשע, אז מה יקרה? "ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל

09:46 לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב". הבן אדם יגיע לעצבות, יהיה לו עצבות, ירע לבבו ויחסר לו. עבודת השם בשמחה? אז ממילא לא יכול לחשוב על זה בעצם, אם יהיה בעצבות, עבודת השם בשמחה יחסר לו עניין עיקרי. אלא מה, מה תגיד? תחשוב על עצמך שאתה רשע. תדע לך שאתה לא צדיק, שאתה רשע, ואף על פי כן תהיה בשמחה. ואם לא ירע לבבו כלל מזה, יכול לבוא לידי קלות חס ושלום. אם הבן אדם בכלל לא יחשוב ש-- יחשוב שהוא רשע, ואף על פי כן לא יהיה אכפת לו, יעבוד את השם בשמחה ולא יהיה אכפת לו מזה, אז יבוא לקלות. אז תהיה בעיה אחרת. הוא יהיה קל דעת. אז לפני שאנחנו מסבירים כאן מה הדילמה כאן, קודם כול, בכלל למה האדמו"ר מוסיף את השאלה הזאת? למה לא מספיק הקושיה מהברייתא? אז תראה, הרבי מוסיף עוד עניין. כאן מה שהיה בברייתא. כאן כתוב בספר שהבן אדם צריך להחזיק את עצמו כרשע. בתורה כתוב שאסור להחזיק את עצמו כרשע. אז הרי לא ברייתא. למה האדמו"ר לא מסתפק עם השאלה הזאת וצריך להוסיף את השאלה השנייה? איך צריך להרגיש? ושים לב למה זה מגיע לשיא. אז כאן הרבי אומר פשט ככה, שהאדמו"ר, כי בפרקי אבות ישנם פירושים אחרים. זאת אומרת, זה מאמר בפרקי אבות. זה אחד מהפירושים. הרמב"ם מפרש כך. הרמב"ם מפרש "אל תהי רשע בפני עצמך" שבן אדם אסור לו להחזיק את עצמו כרשע. אבל אז יש סתירה. אבל רוב המפרשים לומדים פשטים אחרים, פירושים אחרים. למשל פירוש אחד יש למפרשים: "אל תהי רשע בפני עצמך" פירושו של דבר שבן אדם אסור לו להיות, לעשות דברים כאלה שאחר כך הוא ירגיש את עצמו

11:39 לרשע. "ואל תהי רשע בפני עצמך". זאת אומרת, בן אדם אסור לו לעשות דברים שייתנו לו הרגשה שהוא רשע. כי המשנה אומרת, הבן אדם יצר תיבה. כן, אתה לא יודע אם לעשות את הדבר או לא לעשות את הדבר. אל תעשה דברים שאחר כך תתחרט. לפני שאתה הולך לעשות את הדבר תחשוב: הדבר הזה, אחרי זה אני אתחרט ואני ארגיש את עצמי רשע, כן? אז אני לכתחילה לא אעשה את זה. אחד מהפירושים של המפרשים. "אל תהי רשע בפני עצמך". או יש פירוש אחר. "אל תהי רשע בפני עצמך", שהאדם לא יהיה רשע בזה. במה רשע בזה? שהוא בפני עצמו, בן אדם בפני עצמו, או, או, או מתרחק מאנשים או פורש מציבור והוא נמצא בפני עצמו. הוא לא נמצא יחד עם בני אדם. הוא מבודד את עצמו מבני אדם. זה עצמו הרשעות. זה עוד פירוש במפרשים. אז ממילא יכולים להגיד שהסתירה זה רק לפי פירוש אחד, אבל לפי פירושים אחרים אין כאן סתירה. אז לכן האדמו"ר מוסיף את השאלה השנייה, שזו לא שאלה בסתירה, זו שאלה בעניין ההרגש. איך צריך להיות ההרגש של הבן אדם? אז מצד אחד אנחנו אומרים, אם בן אדם יחשוב על עצמו שהוא רשע, אז מה האדמו"ר אומר? יהיה עליו עצבות. הוא לא יכול לעבוד את השם בשמחה. מה אכפת לי? מה אכפת לי שלא יכול לעבוד את השם בשמחה? יעבוד את השם ולא יהיה בשמחה. אז מובן בפשטות, תורת החסידות, שעבודת השם בשמחה זה לא עניין צדדי. עבודת השם בשמחה, כמו שהבעל שם טוב מסביר את זה, תורת החסידות, ויש לזה אפילו יסוד בפסוק במקרא, שעבודת השם

13:28 בשמחה זה לא עניין צדדי. אתה יכול לקיים מצוות בלי שמחה, עם שמחה. העיקר לקיים. שמחה זה חלק מעבודת השם. עד כדי כך, כמו שמובא בחסידות, האדמו"ר מביא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", "ועבדת את אויביך". שאם בן אדם עובד את השם אבל הוא לא עובד את השם בשמחה, אז מגיע לו עונש. אם זה היה רק עניין צדדי, כמו הידור מצווה, יכול להיות עם זה, יכול להיות בלי שמחה, רק הידור, אז לא היה מגיע עונש על זה, ואומרים "ועבדת את אויביך". משמע שחסר שמחה, אז אתה לא עושה את זה בכלל, עשה טוב. אם בן אדם מקיים מצווה וחסר לו את השמחה בזה, עובד את השם אבל בלי שמחה, אז זה לא פירוש שהוא עשה, חסר לו שלימות. חסר לו בעצם העניין, חסר לו בעצם העניין של עבודת השם. עד כדי כך זה מגיע לעונש וכו'. למה "ועבדת את אויביך"? לכן זה מה שהרב אומר. אז אם אני אחשוב שאני רשע, בעצם אין עבודת השם בשמחה, ואז אחטא בעיקר עניין עבודת השם. הלא מה תגיד? תחשוב שאתה רשע ואל תהיה בעצבות? אז לא יכול, לא, בלי לקחת אחריות על זה. יביא את הבן אדם לקלות ראש. נו, מי... לא אכפת לי. אני יכול לעשות. אני רשע ואני יכול לעשות עבירה. אני שום דבר. כן, ואף על פי כן אני בשמחה. אז ממילא מה הבן אדם יגיע למסקנה? שאפשר להמשיך לעשות עבירה ולהיות רשע ולהיות בסדר, ואף על פי כן להמשיך הלאה. ממילא יכולים לשאול על זה שאלה פשוטה. השאלה הזאת זה לא קשור עם הברייתא. זה לא קושיה במסכת נידה. השאלה הזאת זה שאלה בכלל איך

15:10 בן אדם צריך להרגיש? תשכח מהברייתא. פשוט בן אדם עשה עבירה. איך צריך להרגיש? אם תגיד שצריך להרגיש רע מזה שעשה עבירה, אז הוא יהיה עצוב. הוא לא יכול לעבוד את השם בשמחה. אם תגיד שצריך להרגיש טוב מזה שעשה עבירה, אז זה קלות ראש. מה זה קשור? מה זה קשור? מה זה קשור לברייתא בנידה? מה זה קשור דווקא עם הראיה של הגמרא? גם בלי השבועה. פשוט הדברים כל יום ויום. השאלה זו שאלה פרקטית שנוגעת בחיי היומיום. בן אדם עשה עבירה. בן אדם לא התנהג טוב, אז איך צריך להרגיש? אם ירגיש רע בעצמו, אז חסר לו עבודת השם בשמחה. אם ירגיש בשמחה, זה קלות ראש. זו שאלה. זו דילמה יומיומית שכל בחור וכל בן אדם עובר את זה. מה כל השאלה דווקא לברייתא? אבל התירוץ הוא פשוט. אם מדברים שבן אדם עשה עבירה, אז העצה היא פשוטה: תעשה תשובה וגמרנו. אם אדם עשה עבירה, אז ודאי צריך להרגיש רע, ובפרט שכן צריך להרגיש רע וצריך לעשות תשובה. להגיד חטאתי, אשמתי, גזלתי, ולבקש מהקדוש ברוך הוא שיסלח לו, ויעשה תשובה ואז ימשיך להיות בשמחה. ודאי שצריך להרגיש רע מזה, אין שום ספק, אבל לא על זה מקשים. בן אדם עושה עבירה, צריך לעשות תשובה ולאחר זה לנסות להיות בשמחה. הבעיה כאן זה בברייתא. הברייתא אומרת "היה בעיניך כרשע", שכל הזמן בן אדם צריך להרגיש עצמו רשע בעיני עצמו. גם אחרי שהוא עשה תשובה צריך להרגיש עצמו רשע. אז כאן מתחילה הבעיה. הברייתא לא נותנת לי אף פעם מקום להיות בשמחה. אומרים לי שגם כשאני לא עושה עבירות וגם כשאני עושה תשובה, להמשיך להרגיש את עצמי רשע, אז כאן

17:00 מתחילה הבעיה. אני צריך להרגיש טוב עם זה או להרגיש רע עם זה? וכמובן דווקא כאן השאלה. דרך אגב, דרך אגב, לא ניגע כל כך בדברים. בכלל, זה אחד מהדברים, ולא כולם יודעים את זה, אבל זה היה אחד מהנקודות האלה. זה היה אחד מהנקודות שלהאלטער רבי היה לו את המחלוקת עם תלמידי הבעל שם טוב. כולם יודעים שהאלטער רבי לא רק סבל מהמתנגדים, האלטער רבי גם סבל מתלמידי הבעל שם טוב, חסידים. כי האלטער רבי גילה חסידות חב"ד, וכתוב את הלשון שמה, "ויקנאו בו אחיו", שגם החברים שלו גופא, תלמידי המגיד, הם התנגדו לכמה עניינים לשיטה של האלטער רבי וטענו שהאלטער רבי לקח שיטה חדשה, שזה לא שיטת החסידות. כל העניין של עבודה בכוח עצמו, כל העניין של בינוני, כל העניין של להביא לפנימיות, כל זה. הבינו, רוב תלמידי הבעל שם טוב הבינו את דרך החסידות באופן אחר. דרך אמונה יותר, דרך מגיד יותר, לא כל כך קשר צדיק, לא כל כך הרבה לפנימיות עסק ובעוון השוגג. דיברנו על זה כבר בהקדמה שתיים קצת עכשיו. והאלטער רבי סבל כמה עניינים, היה צריך לפקח. אחד מהמחלוקות, כך מסופר, היה על הנקודה הזאת גם כן, שחלק גדול מתלמידי הבעל שם טוב היו בשיטה שעבודת השם בשמחה ובכל האופנים. בשמחה צריך להיות תמיד, וזה גרם לכמה דברים כאלה, עניין של קלות. מכיוון שכל כך פעלה השמחה, הבעל שם טוב כל כך הראה שמחה תמיד בכל האופנים, אז נהיה מצב כזה של של של קלות כזאת, שיכולים לעשות עבירה זאת בשמחה. האלטער רבי מיד בתחילת התניא, בבואו, מיד מדגיש את הנקודה הזאת, כי זה אחד מהדברים שהאלטער רבי לא הלך עם כל

18:48 ה... יש כאלה מכתבים מהאלטער רבי, מכתבים חריפים, שזה גורם לפריקת עול, לכל מיני דברים שלא לוקחים את הנקודה שתפס הבעל שם טוב נכון. אין הכי נמי, הבעל שם טוב עשה שמחה בתור יסוד בעבודת השם, אבל זה לא הפירוש שלא צריכים לעשות תשובה. לא הפירוש שלא צריך להיות מרירות מזמן לזמן וכו'. לכן האלטער רבי משקיע כמה פרקים בתניא לבאר ולנתח את הנקודה הזאת. איך יכול להיות שני הדברים ביחד? לעבוד את השם בשמחה, ואף על פי כן שאדם יהיה לו גם מרירות מפעם לפעם על מצבו שלו בעניינים רוחניים. וזה האלטער רבי יסביר בעיקר בפרקים ל"ד, ל"ד וכו'. ממשיך האלטער רבי ואומר: "אך עניין". אם אתם רוצים, בסידורים כל אחד מסתכל בסידור, אבל יש כאלה שאף פעם לא הסתכלו שמה. בסוף של הסידורים יש את המכתבים מהאלטער רבי, שני מכתבים. מי ששם לב פעם, בסוף הסידור יש שתי איגרות מהאלטער רבי. אחד מהאיגרות של האלטער רבי שם מדבר על הנקודה הזאת, שהיו כאלה שהיו עושים כל מיני עניינים של ליצנות, העיקר לשמוח. האלטער רבי כותב שזה קליפה. חשבו שזה דרך לעבוד את השם, כאילו להיות שמח, אף על פי שהשמחה מגיעה מליצנות. רואים שם שהיה כזה דרך שלקחו בצורה לא נכונה את כל תכסיסי הבעל שם טוב. חשבו שהחסידות זה שמחה, ושמחה פירושו הוללות. הרבי מחלק שם בין שמחה והוללות וכולי. גם מדבר על זה, אבל "אך העניין", הנה מוצאים בגמרא החלוקה. כדי להבין את כל הנקודה הזאת אנחנו צריכים להגדיר שישנם בעצם חמישה סוגים של בני אדם. לא שנדמה עד עכשיו, רק מצאנו רק שתי מדרגות, צדיק ורשע, ובעצם יש חמש דרגות: צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו

20:42 ורשע וטוב לו ורשע ורע לו, בינוני. תסתכלו בגמרא, לא תמצאו את המילה בינוני. כן, בגמרא יש רק ארבע דרגות. הגמרא של צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו. הלשון הזה נמצא בגמרא, ושם כתוב כמו בברכות. שם כתוב רק ארבע דרגות: צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, ורשע וטוב לו ורשע ורע לו. בינוני כתוב במקום אחר. אז תראה, אני מצריך שתי גמרות. כן, אני צריך לשאול בגמרא בברכות. יש גמרא בראש השנה, רוצה מזה שיהיה חמש דרגות. כן, צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו. ופשט, פשט בגמרא, וטוב לו ורע לו לא מדברים על הדרגה של הבן אדם, אלא טוב ורע לו מדברים על המצב שלו, המצב שלו בגשמיות. יש צדיק וטוב לו, טוב לו בגשמיות, יש צדיק ורע לו בגשמיות. יש רשע וטוב לו בגשמיות, רשע ורע לו בגשמיות. הגמרא מסבירה שזה צדיק גמור וצדיק שאינו גמור. פירוש הגמרא: צדיק וטוב לו, צדיק גמור; צדיק ורע לו, צדיק שאינו גמור. מה פירושו? פשט, זה בן אדם שהוא צדיק גמור, הוא לגמרי צדיק. אז טוב לו, לא רק בעולם הבא, גם בעולם הזה טוב. הקב"ה נותן לו גם גשמיות גם רוחניות, כי אין לו שום סיבה. למה לא? מה שאין כן צדיק ורע לו, פירוש צדיק שאינו גמור. חסר לו קצת לשלמות של הצדק שלו. אז ממילא הקב"ה נותן לו קצת ייסורים בעולם הזה כדי שיהיה לו עולם הבא נקי לגמרי. זה צדיק. זה הפשט. ועל דרך זה רשע וטוב לו ורשע ורע לו, טוב רע, טוב לו בגשמיות ורע לו בגשמיות. זה על פי פשט. רעיא מהימנא הנה בפרשת משפטים פירש צדיק ורע לו, שהרע שבו כפוף לטוב וכולי. מסתכלים, אבל רעיא מהימנא, רעיא מהימנא, אנחנו רואים שם כתוב

22:34 צדיק ורע לו, שהרע שבו כפוף לטוב. זאת אומרת, רעיא מהימנא זה כבר פנימיות התורה. רעיא מהימנא זה חלק מהזוהר. מה שרשב"י למד ממשה רבינו, ושם הוא כבר כותב פירוש יותר עמוק. שם הלשון צדיק ורע לו. הוא מסביר שהרע שבו כפוף לטוב. זאת אומרת, רע לו זה לא רק המצב הגשמי שלו, אם רע לו בגשמיות או לא, אלא זה פירוש של הדרגה שלו. צדיק ורע לו פירושו צדיק כזה שיש לו רע. רע ברוחניות, רע בעבודת השם. עדיין יש לו איזה רע, רק שהרע כפוף לטוב, בטל לטוב. ממילא לפי זה יוצא מה פירוש צדיק וטוב לו: פירושו צדיק שכולו טוב, שאין בו שום עניין של רע. כל המציאות שלו זה טוב. מה שאין כן צדיק ורע לו, יש בו טיפה של רע, ושהרע בטל לטוב. מזה יוצא פירוש יותר עמוק. על פי נגלה זה טוב לו ורע לו בגשמיות. על פי פנימיות התורה מגלה את הפנימיות של כל עניין טוב לו ורע לו: זה הדרגה של הבן אדם. עד כמה הוא ביטל את הרע. האם פירושו שיש לו רע עדיין, אבל הרע בטל, או הפירוש שבתחילה אין בו שום עניין של רע לגמרי. זה לכל היותר הפשט. שמה רעיא מהימנא. גמרא בברכות: צדיקים יצר טוב שופטן וכו', רשעים יצר הרע שופטן, בינונים זה וזה שופטן וכולי. הגמרא בברכות, שמה רואים עוד פעם איך שהגמרא מחלקת בין הדרגות האלה. אז הגמרא כותבת שצדיקים יצר טוב שופטן. משמע שאין לו יצר הרע. יצר הטוב, רק היצר הטוב שופט אותו. יש איזה דיוק אצל האלטער רבי, זה בהמשך, מה פירוש שופטן, אבל

24:28 על כל פנים צדיק זה רק יצר טוב. רשעים יצר הרע שופטן. בינוני זה וזה שופטן וכולי. אז זה החילוק ביניהם. זאת אומרת, החילוק הכללי של צדיקים רק יצר טוב, רשעים רק יצר הרע, ובינוני זה משהו באמצע. זה וזה שופטן. יש כאן דיוק מאוד נפלא של הרבי. ידוע בתניא כל אות מדויקת, כל מילה מדויקת. אין בתניא שום דבר. אז רואים דבר מעניין, שהאלטער רבי כותב צדיקים יצר טוב שופטן וכו'. רואים עד כמה לשון התניא מדויק, ועוד יותר מזה רואים את הגאונות של הרבי שיכול לפרש את זה. לא כל אחד יכול לפרש את הדיוקים האלה. האלטער רבי מביא את הלשון של הגמרא בברכות. הוא כותב צדיקים יצר טוב שופטן וכו'. מה זה וכו'? כי בגמרא שם כתוב פסוק: צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר ולבי חלל בקרבי. אז האלטער רבי לא מביא את הפסוק, רק כותב וכו'. רשעים יצר הרע שופטן. האלטער רבי לא כותב וכו'. אף על פי שבגמרא שמה גם מובא איזה פסוק. או מהראש או בלב, לא זוכר בדיוק, נאם פשע לרשע בקרב לבי, אין פחד אלקים לנגד עיניו, הוא מביא איזה פסוק שמה. אז האלטער רבי לא כותב וכו'. בינונים זה וזה שופטן וכו', כאן הוא כן כותב וכו'. שם הפסוק: בינונים זה וזה שופטן, שנאמר יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו. אז לכן צריך להבין. בואו נמשיך. או שהאלטער רבי יכתוב שלושת הפעמים וכו', שלושתם לא מביא פסוקים, או שיכתוב רק בפעם האחרונה וכו', או אף פעם לא יכתוב וכו'. פעם הראשונה כן, פעם השלישית כן, פעם השנייה לא. מה יש, זה יש, זה יש. מה כאן ההסברה? אז הרבי מסביר שהסיבה למה האלטער רבי

26:18 מוסיף וכו' זה כשהעניין שבא בהמשך יש לזה קשר. אם יש לזה איזשהו קשר, אף על פי שזה לא נוגע כאן, אז הוא כותב וכו', לדעת שההמשך נוגע. אם ההמשך בכלל לא נוגע, אז הוא לא כותב וכו'. אם ההמשך יש לזה איזשהו קשר, נוגע, אז הוא כותב. אז הוא כן כותב. אז לפי זה הפשט הוא ככה. צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר ולבי חלל בקרבי. הפסוק ולבי חלל בקרבי נוגע לחידוש של האלטער רבי בתניא. האלטער רבי הרי בא לחדש בתניא שצדיק פירושו לא רק שיש לו רוב מצוות, שאין לו בכלל יצר הרע. מאיפה לומדים את זה? בעצם סוף סוף מהפסוק ולבי חלל בקרבי, חלל. האלטער רבי יסביר בהמשך שהוא ריק לגמרי, הרגו בתענית. אין לו בכלל רע. אז מכיוון שהראיה על כל השיטה של האלטער רבי זה מהפסוק, אז האלטער רבי מרמז את זה וכו'. מה שאין כן הפסוק רשעים יצר הרע שופטן, אין לזה שייכות. הפסוק שהגמרא מביאה שמה, האלטער רבי לא משתמש בזה בכלל בתניא בתור ראיה לשום דבר, לכן האלטער רבי בכלל לא מרמז כלום. לא כותב שום וכו'. מה שאין כן בינונים זה וזה שופטן. זה כן נוגע לפסוק: יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו. הפסוק הזה בפרק י"ג האלטער רבי מסביר איך הבינוני נלחם עם הרע. מכיוון שיש לו מלחמה בין הטוב והרע, צריך את הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו'. האלטער רבי מסביר הלאה, לכן האלטער רבי גם כן מרמז וכו', כי הפסוק גם כן נוגע להבנת דרגת הבינוני, שזה עיקר המטרה בתניא להסביר מה הדרגה של הבינוני. אז ממילא רואים איך שכל מילה בתניא מדויקת, אבל עדיין לא מובן. אני אשאיר

27:57 את זה בשבילכם. למה בפעם הראשונה כתוב וכו' בלי ו', פעם השנייה כתוב וכו', ויש בזה גם כן דיוק שיכולים לחשוב לבד.