חידושו ההלכתי של רבינו הזקן בטעם שאין תוקעים בראש השנה שחל בשבת

00:00 דובר 1 השנה הזאת יש לנו את היום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, שזה סוגיה מעניינת גם על פי נגלה וגם על פי חסידות. זה אחד מהעניינים, אחד מהסוגיות שאפשר לראות את האחדות, שאי אפשר להבין טוב את הנגלה בלי חסידות, ובעצם גם אי אפשר להבין טוב את החסידות בלי הנגלה. רואים איך שהנגלה והחסידות משלימים זה את זה. כולנו יודעים שיש מכל רבותינו נשיאינו מאמרים בעניין של ראש השנה שחל להיות בשבת, וכמובן שהרבים בעיקר מדברים את העניינים על פי חסידות. אבל כשמסתכלים טוב במאמרים אז יש גם סוגיות שלמות בנגלה, שמהסגנון איך שנכתבו המאמרים, מהשאלות, מהנוסח וכמה וכמה פרטים, פשוט גם כן מגיעים להבנה בנגלה של הסוגיה של יום טוב של ראש השנה. אז נתחיל קודם כול איך זה כתוב בגמרא, במשנה. זה בפרק הרביעי של מסכת ראש השנה, משנה הראשונה. מתחיל: יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. אז זה המשנה. המשנה אומרת לנו שיום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, המפרשים שואלים למה מתחיל יום טוב של ראש השנה? נגיד סתם ראש השנה. כל המסכת זה ראש השנה. למה מתחיל יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת? אז זה פשוט, המפרשים מפרשים בגלל שלמדנו בהתחלת מסכת ראש השנה שיש הרבה ראשי שנים ולא כולם הם יום טוב. אז הוא רוצה להגיד שמדובר על הראש השנה הזה שהוא יום טוב. זאת אומרת א' תשרי. זה פירוש הפשוט. אולי לפי הביאורים שנדבר היום, מיוסד על החידוש שיש מהרדב"ז ומהרב בסוגיה, אז אנחנו נוכל להגיד עוד הסבר על העניין הזה. יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. אז מה? אם ראש השנה

02:08 דובר 1 יוצא בשבת, אז בזמן בית המקדש היו תוקעים במקדש אבל לא במדינה. מה הפשט במקדש אבל לא במדינה? יש על זה שני פירושים. רש"י מסביר שבמקדש הכוונה רק בבית המקדש, אז שם היו תוקעים רק בבית המקדש ממש, אבל לא במדינה, לא בירושלים ולא בגבולים. מדינה הכוונה ירושלים נקרא מדינה וכל ארץ ישראל, כל הגבולים, נקרא מדינה. מדינה הכוונה כוללת ירושלים וגם ארץ ישראל, שלא היו תוקעים. זה שיטת רש"י. הרמב"ם בפירוש המשנה חולק על זה. הרמב"ם אומר שהפשט במדינה הכוונה... אה, סליחה. הרמב"ם אומר שבמקדש הולך לא רק על בית המקדש. הרמב"ם אומר שבמשנה כשכתוב סתם מקדש זה כולל גם את ירושלים. מקדש זה שם כללי שזה כולל את כל ירושלים. כל ירושלים נקרא לפעמים בשם מקדש. זה, זה, זה מחלוקת בין רש"י והרמב"ם. המחלוקת הזאת קשורה עם ההמשך של המשנה. למה חולקים הרמב"ם ורש"י? בעצם זה קשור עם ההמשך של המשנה, כי בהמשך של המשנה כתוב: כל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא תוקעין. בהמשך המשנה כתוב שהיה הבדל בין ירושלים ליבנה. אחרי חורבן בית המקדש, אז הרי רבן גמליאל... רבי יוחנן בן זכאי תיקן שיהיו תוקעים תקיעת שופר בכל מקום שיש בית דין. מה פשט בית דין? יש כמה דעות. אם בית דין הכוונה סנהדרין, לכל הפחות סנהדרין של עשרים ושלוש, או בית דין, אפילו בית דין של שלושה זה גם נחשב לבית דין. כמה דעות מה הגדר של בית דין. אבל איך שיהיה, רבי יוחנן בן זכאי עשה תקנה אחרי החורבן שבכל מקום שיש בית דין תוקעים גם בראש השנה שחל בשבת. זה היה תקנה שלו. אחרי זה כתוב שיש הבדל בין יבנה, איפה שהיו הסנהדרין אחרי חורבן

04:29 דובר 1 בית המקדש, לירושלים, שבירושלים היו תוקעים לא רק בבית המקדש, אלא גם בערים שהיו מסביב לירושלים. כל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא. הגמרא דנה מה בדיוק, מה נכנס בזה, אבל כל מיני מקומות שהיו מסביב לירושלים היו תוקעים גם כן. אז לכאורה מה רואים פה מפורש? שהיו תוקעים לא רק בבית המקדש עצמו, היו תוקעים בכל המקומות שמסביב. אז זה כמו שהרמב"ם אומר. מה הרמב"ם אומר? במקדש הכוונה לא רק בבית המקדש, אלא המקדש הכוונה לכל ירושלים. זה כלל כל ירושלים, כולל במקדש. והרמב"ם לכאורה צודק כי זה מפורש בהמשך המשנה. המשנה אומרת מה הפשט: היתה ירושלים יתירה על יבנה, שירושלים היתה יתירה על יבנה, שהיו תוקעים שמה לא רק במקום המקדש אלא גם מסביב. זה כמו שהרמב"ם אומר. הבעיה היא שזה סתירה לרש"י. איך רש"י למד את המשנה? רש"י אומר מיד בהתחלת המשנה שהפשט מקדש זה רק מקדש, ומדינה זה גם ירושלים. אז לכאורה לפי רש"י יש פה סתירה בין הרישא של המשנה והסיפא של המשנה. אתם שומעים? בהתחלת המשנה מה כתוב בשיטת רש"י? שהיו תוקעים רק מקדש, הכוונה כפשוטו רק בבית המקדש. זאת אומרת שלא תקעו בירושלים, ובסוף המשנה כתוב שתקעו לא רק בירושלים, תקעו גם כן בכל המקומות שהיו מסביב. זה סתירה מהרישא של המשנה לסיפא של המשנה. אז ישנם שני אופנים איך לתרץ את השאלה. תוספות שואל את השאלה הזאת באמת. השאלה היא כן, ישנם שני אופנים איך להסביר את העניין של שיטת רש"י. השיטה איך התוספות לומד, תוספות מסביר שהסיפא של המשנה מדובר אחרי חורבן בית המקדש. הרישא מדובר בזמן בית המקדש, הסיפא מדבר אחרי החורבן, כלומר בזמן שבית המקדש

06:59 דובר 1 היה קיים אז היו תוקעים רק בבית המקדש וזהו. זה היה המקום היחיד שהיו תוקעים, רק בבית המקדש. אחרי שנהיה חורבן בית המקדש ואז רבי יוחנן בן זכאי עשה תקנה שבכל מקום שיש סנהדרין, כל מקום שיש בית דין תוקעים בשופר, אז הוא עשה הבדל. כשנהיה תקנה שבכל מקום שיש בית דין אפשר לתקן, אפשר לתקוע, אז בתקנה הזאת הוא עשה הבדל בין ירושלים ליבנה, שביבנה היו תוקעים רק במקום של הבית דין גופא. אתה צריך לבוא לבית של הבית דין ושמה לשמוע תקיעת שופר. אבל בירושלים מצד כבוד ירושלים אז הוא עשה תקנה, סוג של קולא, שיוכלו לתקוע בכל ירושלים וגם כל המקומות שזה סמוך למקום המקדש. ככה לומד תוספות פשט. לכאורה לומד ככה פשט ברש"י. אה?

08:07 דובר 2 רש"י אומר: ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה.

08:16 דובר 1 רגע, קודם כל זה מה שכתוב בתוספות. זה מה שכתוב בתוספות. תוספות כותב שזה ה-, זה ה-, זה שיטת התוספות. אז עוד פעם, מה תוספות אומר? מה הסתירה? יש פה סתירה ברישא של המשנה, סיפא של המשנה, ותוספות אומר שזה לא סתירה. רישא של המשנה מדובר בזמן שבית המקדש היה קיים, ואז היו תוקעים רק בבית המקדש. לא תקעו בשום מקום חוץ מבית המקדש, אפילו לא בירושלים. אחרי חורבן בית המקדש אז היו תוקעים גם בכל מקום שיש בית דין, ואז הוא גם תיקן שבירושלים יתקעו בכל ירושלים וכל ההרים הסמוכים אליה. ככה תוספות למד פשט, ואחר כך נלמד פשט ברש"י. או, כשמסתכלים ברש"י לא משמע ככה, כמו שרש"י אומר, ״ועוד זאת היתה ירושלים״ בעודו בבניינו. רש"י אומר שירושלים בעודו בבניינו היתה יתירה על יבנה, שהיו תוקעים בכל המקומות הסמוכים. אז לכאורה רש"י בפירוש לא לומד כמו תוספות. רש"י לומד שמדובר פה במשנה, בסיפא גם מדובר על זמן שבית המקדש היה קיים. אז איך אפשר ללמוד את רש"י? אז יש כמה אופנים איך מפרשים את זה. בכלל יש שני אופנים. אופן אחד, אם להמשיך על דרך כמו תוספות, לא ממש כמו תוספות, אבל באותו סגנון כמו תוספות, ונגיד שהיו שלוש תקופות. היו שלוש תקופות. היה בזמן שבית המקדש היה קיים, וכך אומרים כמה מהראשונים. בזמן שבית המקדש היה קיים והסנהדרין היו בבית המקדש. זה זמן אחד. היה זמן שבית המקדש היה קיים שהסנהדרין היו בתוך בית המקדש, ואז תקעו רק בבית המקדש, מקום הסנהדרין. זאת אומרת שרש"י סובר שכל העניין של למה תוקעים שופר בבית המקדש

10:32 דובר 1 כי זה המקום שהסנהדרין נמצאים. איפה שהסנהדרין נמצאים, שם מותר לתקוע גם בשבת. שם התירו לתקוע בשבת, כי שם היה מגיע בית דין ושם היו יודעים בטוח, כביכול, שהחודש, מה שהיה הסברים לזה. עכשיו, היה תקופה שהסנהדרין עזבו את בית המקדש, כשהתחילו ללכת לגלות אז היה תקופה ראשונה שהם הלכו לגלות, יצאו מבית המקדש והם היו בירושלים, לא במקום המקדש. על התקופה הזאת מדבר רש"י, זה ההמשך של המשנה. כבר היה סנהדרין בירושלים, הם לא היו במקום המקדש, אבל הם היו בירושלים, ואז היתה ירושלים יתירה על יבנה, על זה הוא מדבר. כשהסנהדרין היו בירושלים זה עדיין היה בזמן הבית, אבל הסנהדרין היו כבר לא רק ב-ב-, היו כבר בירושלים, ואז הם תיקנו שכל הערים הסמוכות יכולים לתקוע שופר. זה-זה-זה האופן. ואז יש תקופה שלישית אחרי החורבן, אז אחרי החורבן אז במקום שיש בית דין. זה השלושה שלבים, שלוש תקופות. ככה יש כאלו מפרשים רוצים לתרץ את הפשט במשנה לשיטת רש"י. עוד אופן, אופן אחר לא כמו התוספות, הרמב"ן. יש דרשה של הרמב"ן, דרשה של הרמב"ן ב-- יש-יש בספרים ב-ב-בסדר כמו בראש השנה, בכמה מקומות נדפסה דרשה של הרמב"ן. פעם הרמב"ן נתן דרשה וזה נראה שהדרשה הזאת לקחה כל היום, לא יודע מתי היה לו זמן, כן? כי זו דרשה מאוד ארוכה. זו דרשה שהרמב"ן נתן באיזה ראש השנה, והוא שמה מלמד כל דיני ראש השנה וכל מיני עניינים של דרושים, מסביר. דרשה של הרמב"ן, מאוד מפורסמת. ושמה הוא אומר פשט במשנה, והוא אומר שהפשט למה-- מה זאת אומרת? מה-- איך מסבירים את הסתירה בין הרישא והסיפא? אז הוא אומר ש... תשמעו טוב, זה חידוש עצום. הוא

12:45 דובר 1 אומר שמדובר-- המשנה מדברת הכול בזמן שבית המקדש היה קיים, כמו שרש"י אומר, כן? ועל מה הוא אומר? בירושלים אסרו לתקוע שופר, אבל בערים שסמוכות לירושלים היו תוקעים שופר. כי, כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים אז במקום המקדש היו תוקעים, כי זה היה המקום של בית המקדש, בית המקדש, ושמה תוקעים גם בשבת. אבל אלו שגרו בירושלים, החכמים רצו שהם ילכו לבית המקדש. אז ממילא-- אז הם אסרו לתקוע שופר בכל ירושלים. כל מי שגר בירושלים, אתה רוצה לשמוע שופר? תלך לבית המקדש. כדי לתת חשיבות למקום המקדש, ששמה זה המקום העיקרי שתוקעים שופרים שם. אבל המקומות שגרים מסביב לירושלים והם לא יכולים להגיע עד לבית המקדש, מאיזו סיבה שתהיה, אולי מצד תחומין, לא יודע בדיוק מה הוא אומר, אז להם התירו לתקוע שופר בבית המקדש-- ב-ב-בראש השנה שחל בשבת. אז ממילא לפי זה אין סתירה בין הרישא והסיפא. יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים ולא במדינה, לא בירושלים ולא בגבולין, כמו ש-- כמו שרש"י אומר. ככה לא היו תוקעים שופר, לא בירושלים, לא בגבולין, אבל במקומות הסמוכים לירושלים התירו לתקוע שופר. חידוש גדול, אבל זה אומר הרמב"ן. אבל עוד פעם, כמו שאמרנו קודם, זה הכול לפי האופן שרש"י לומד פשט שמקדש הכוונה רק בית המקדש, וגבולין זה כל ירושלים, וכל שכן כל ארץ ישראל. אבל הרמב"ם חולק על זה, והרמב"ם סובר שמקדש הולך על כל ירושלים, ובמילא, כפי הרמב"ם, לכתחילה אין סתירה בין הרישא והסיפא. מקדש זה כל ירושלים, ובזמן בית המקדש היו תוקעים גם בבית המקדש וגם בירושלים, וזה הפשט שהמשנה מסבירה בסוף, שגם המקומות הסמוכים לירושלים היו תוקעים. אוקיי, זה נקודה אחת. עכשיו השאלה הגדולה

14:57 דובר 1 והמפורסמת וזה, מה בדיוק הסיפור? למה יום ראש השנה שחל בשבת לא תוקעים בשופר? מה הסיבה? זאת השאלה שהגמרא דנה פה. מה הטעם? למה אסור לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת? והגמרא, יש פה שני אופנים, ברישא ובסיפא. הווה אמינא ומסקנה. הגמרא בהתחלה שואלת, מנא הני מילי? כן, מאיפה אנחנו לומדים את זה שבראש השנה שחל בשבת אז אסור לתקוע שופר? ובהתחלה הגמרא מביאה פסוקים. רבי לוי בר לחמא אומר בשם רבי חמא בר חנינא, הם היו מהאמוראים של ארץ ישראל בפשטות, והם אומרים שלומדים את זה מפסוקים. יש פסוק אחד שכתוב "יום תרועה", יש פסוק אחר שכתוב "זכרון תרועה", ואז לומדים מהפסוקים האלה, "יום תרועה", "זכרון תרועה". מה, מה ההבדל? למה פעם כתוב ככה, פעם כתוב ככה? כאן בראש השנה שחל בחול, כאן בראש השנה שחל בשבת. כלומר, התורה מדברת על שני מצבים. התורה מדברת על תקופ-- מצב של ראש השנה שחל בשבת או ראש השנה שחל בחול. ראש השנה שחל בחול התורה אומרת "יום תרועה", צריכים לתקוע בשופר בפועל, וראש השנה שחל בשבת, אז התורה אומרת "זכרון תרועה", רק מזכירים. מה הפשט "זכרון תרועה"? גם בזה יש. זאת הכוונה והפשט של הפסוקים. אומרים פסוקי שופרות. אז יש פה שני חידו-- יש פה שני חידושים בהווה אמינא של הגמרא. חידוש אחד שזה מדאורייתא, חידוש נפלא. לפי רבי לוי זה דאורייתא. מדאורייתא ראש השנה אם חל בשבת לא תוקעים שופר. זה חידוש אחד. חידוש שני זה שהפסוקים זה מדאורייתא. זה לא כל כך פשוט. פסוקי שופרות זה מדאורייתא. יש מחלוקת גדולה בראשונים, האם פסוקי שופרות זה תקנת חכמים או פסוקי שופרות זה מדאורייתא, ובזה תלוי באיך מבינים פה את הגמרא. איך מבינים

17:08 דובר 1 פה את הפסוק? האם הפשט הוא כשהתורה אומרת "זכרון תרועה", אז התורה מתכוונת שמן התורה זה דין תורה שבשבת שכזאת שאין תקיעת שופר צריכים להזכיר תקיעת שופר בדיבור. זה הפשט "זכרון תרועה". זאת אומרת מדאורייתא צריך הפסוקים, או שזאת אסמכתא בעלמא. פה התורה סתם אומרת זיכרון כי זה יום הזיכרון. מה שיהיה ההסבר. חכמים לומדים מפסוקים, זה עניין של תקנת חכמים. כן, יש בזה אריכות גדולה, אבל זה, ונגיע לפסוקים. לא נדבר היום על הפסוקים. אני רוצה לדבר בעיקר על עצם תקיעת שופר. אז כשנגיע לעצם תקיעת שופר, משמע שרבי לוי בר לחמא ורבי חמא בר חנינא סוברים שזה דין תורה. יש שני פסוקים, פסוק אחד ככה, פסוק אחד ככה. עוד מעט נראה שיש בזה מחלוקת. זה לא פשוט. יש בזה מחלוקת בראשונים. האם זה מדאורייתא או זה רק אסמכתא, זה מדרבנן. זאת אומרת הפסוקים, בהתחלה הפסוקים האלה הם כביכול שזה הפשט בפסוק או זה חכמים למדו, זה גדר של אסמכתא בעלמא. השתמשו עם הפסוקים. אבל ככה בהשקפה ראשונה משמע שזה פסוקים, ואז הגמרא מגיעה והגמרא שואלת מה זאת אומרת? איך אתה יכול להגיד שזה מדאורייתא? כן, מה השאלה של הגמרא? אם זה מדאורייתא-- שתי שאלות. דבר ראשון, אם זה מדאורייתא, איך יכול להיות שבבית המקדש תקעו? אם בתורה כתוב שבשבת אין תקיעת שופר, למה בבית המקדש תקעו? מילא אם זה היה תקנת חכמים, דין של שבות, בסדר, אין שבות במקדש או מה שיהיה ההסבר. אבל אם זה דין דאורייתא, איך יכול להיות שבבית המקדש כן תקעו שופר? שאלה שנייה הגמרא אומרת, איך יכול להיות שהתורה תגיד שלא תוקעים שופר בשבת, ששופר זה לא מלאכה? הוא לא מלאכה, כי השופר זה לא

19:13 דובר 1 מלאכה. זה לא איסור מן התורה בכלל. מן התורה זה, אז אין איסור לתקוע שופר. והוא מביא את הגמרא בשבת שהגמרא אומרת: תניא, רבי ישמעאל, "כל מלאכת עבודה לא תעשו", יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. כן, הגמרא אומרת, זאת ברייתא שמובאת כמה וכמה פעמים. מסכת שבת זה מובא בהתחלת המסכת, סוגיה של רדיית הפת. מי שזוכר מסכת שבת, וגם יותר מאוחר זה מובא במסכת שבת עוד פעם, וגם פה זה מובא שיש "כל מלאכה לא תעשו" או "כל מלאכת עבודה לא תעשו". התוספות מדבר על זה. הפסוק, הפסוק של יום טוב, פסוק של שבת, איך שיהיה, שיצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. כלומר, התורה אסרה רק מלאכות, ויש ל"ט מלאכות. מלאכה אסור בשבת. מלאכת עבודה, מלאכה של טרחה. צריך לדעת בדיוק מה הכוונה מלאכה. רדיית הפת זה לא מלאכה. תקיעה בשופר זה לא מלאכה, זה רק חכמה. כלומר, צריכים בשביל זה לדעת את החכמה. איך תוקעים שופר? זאת חכמה, לא מלאכה. מלאכה זה עשייה, פעולה. מה הגדר של מלאכה? צריכים לדעת בדיוק מה גדר המלאכה. תקיעה בשופר זה לא גדר של מלאכה. כל כל העניין של תקיעה בשופר זה חכמה. אדם צריך לדעת איך להחזיק את השופר לתקוע. ואז זה רדיית הפת, להוציא לחם מהתנור, זה לא מלאכה, זה נקרא חכמה. זאת אומרת שמדין תורה אין שום בעיה, מותר רדיית הפת ותקיעת שופר. אז זה איסור דרבנן, ודרבנן. איך אתה יכול להגיד שהתורה מצווה על איסור דרבנן, שבתורה יהיה כתוב שלא תוקעים? ולכן הגמרא מגיעה למסקנה: אמר רבא, בעצם מן התורה מותר לעשות תקיעת שופר. איך הלשון של הגמרא? אמר רבא

21:20 דובר 1 מדאורייתא משרא שרי, מן התורה. בעצם מותר לעשות תקיעת שופר גם בשבת. חכמים גזרו. ולמה חכמים גזרו? בגלל גזירה דרבה. כן, עכשיו כמובן רבה לא עשה את הגזירה. רבה כבר היה בזמן אמוראים והגזירה זה בזמן התנאים. גזירה דרבה הכוונה שרבה גילה את הגזירה, הוא גילה את הטעם. הטעם אסור. בזמן שעשו את כל הגזירות, בזמן של כנסת הגדולה, כנסת... מתי מתי זה היה? בזמן בית שני. מתי שעשו את כל הגזירות, גם הגמרא דנה על זה. אבל איך שיהיה, מה הסיבה למה עשו את הגזירה? גזירה, אסור כדרבה: הכל חייבים בתקיעת שופר. כולם צריכים לתקוע. אין הכל בקיאין בתקיעת שופר. גזירה שמא מה יעשה? יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. בין אם זה לולב, אם זה מגילה. עד כאן זאת הסוגיה. ובמילא למסקנה מה אומר רבה? מה אומר רבא? מה העניין של, מה האיסור של תקיעת שופר שחל בשבת? זה איסור דרבנן. גזירה דרבה, שמא הבן אדם לא יהיה בקיא בעניינים של הלכות תקיעת שופר ויטלטל את השופר בראש השנה שחל בשבת. ולכן בגלל הגזירה הזאת אסרו. אה?

22:44 דובר 3 בסדר

22:45 דובר 1 בסדר, זה יש בליקוטי שיחות חלק ז'. מה קורה עם מצה? אבל כאן מדברים על לולב ומגילה בראש השנה. אוקיי. עכשיו מה כאן העניין? מה כאן העניין? יש פה הרבה מה לדבר. כן, יש פה הרבה עניינים מה לדבר. שאלות פשוטות שנשאלות פה. למה צריכים להגיע? אני אגיד כמה שאלות שנשאלות פה בעניין. נזרוק כמה שאלות שיש פה על הסוגיה. דבר ראשון, האם יש פה מחלוקת בין רבי לוי לרבה? רבי לוי סובר שזה דין דאורייתא, ורבה ורבא סוברים שזה דין דרבנן. זה צריך עיון אחד. צריכים לברר את העניין. או כמו שאמרנו, שיטה אחרת שגם רבי לוי מתכוון שזה דרבנן. זה רק אסמכתא על הפסוקים. אבל זו שאלה כללית אחת. עוד מעט נראה שיש ירושלמי. עוד מעט נראה. נדבר על זה היום. מאוד מעניין לראות איך הירושלמי לומד את הסוגיה. אחרי זה יש פה שאלה לגופו של דבר. כן, העניין של גזירת רבה. למה צריכים להגיע לגזירה הזאת? הרי יש גזירה יותר פשוטה, הרי אסור להשמיע קול בשבת, אסור להשתמש עם כלי זמר בשבת. שמא יתקין כלי שיר. אז למה לא אומרים שזו הגזירה? בפשטות, שמא יתקין כלי שיר. למה הגמרא לא אומרת? מה צריכים ללכת לבעיה שמא יעבירנו ד' אמות, אם שזה בכלל עניין צדדי וצריכים להיות עם הארץ כזה וכולי וכולי. למה לתפוס עניין צדדי אם אתה יכול לתפוס עניין שזו בעיה בעצם תקיעת שופר? שמא יתקין כלי שיר. אסור לעשות כל עניין של כלי שיר שמא יתקין כלי שיר. שאלה פשוטה. איך? או, עכשיו אתה מתחיל כבר עם הסברים. יפה, אתה אומר שאין בעיה, אבל אף על פי כן, כן? זו שאלה שצריכים לדון

25:01 דובר 1 על זה, מה באמת העניין, למה לא עשו את הכל. עכשיו בפשטות, אתה אומר, הגמרא אומרת היינו טעמא דמגילה, היינו טעמא דסוכה ד-ד-- זאת אומרת עשו תקנה אחת. יש פה שופר, לולב ומגילה. אז ממילא כל אחד בגלל סיבה אחרת אסור-- תהיה גזירה אחת. יש פה גזירה אחת עם בעיה אחת, שזה טלטול. מה שאין כן כלי שיר, זו בעיה רק בנוגע לשופר, לא בעיה בנוגע ללולב, אבל כמובן שצריכים תוספת ביאור למה באמת לא רואים שמשתמשים עם הטעם של כלי שיר. זו עוד שאלה שיש פה. על זה יש תוספות בראש-- בראש-- בסוכה. תוספות אומר שבעצם שופר הוא לא כלי שיר רגיל. כן? כל העניין של שמא יתקין כלי שיר זה בכינורות, כלים דקים כאלה, ששם יש יותר פחד שמא יתקין. שופר, לכתחילה שופר זה לא כלי שיר. שופר זה-זה-זה לא נחשב ל-- בכלל לא נחשב לכלי שיר. זה לא שיר. ועכשיו מצד שני זה גם כן לא דבר, כמו שאמרת, זה לא דבר שבדרך כלל כל כך קל שזה יישבר. תראה, אז גם כן קשה להגיד שבגלל זה יעשו את התקנה, תראה, וחוץ מזה גם כן, גם אם קורה משהו גם כן קשה לתקן את זה. אני לא חושב שאדם ילך לתקן את זה. כל מיני דברים שבעצם עושים את זה, את התקנה הזאת, רחוקה. כן? זה אופן אחד. יש אבל אופן אחר שכתוב במפרשים שבעצם שמא יתקין כלי שיר זה גם כן אחד מהסיבות. מהתוספות משמע, עוד מעט נראה בפנים מהתוספות, משמע שבעצם הגזירה דרבנן זה צירוף של שני דברים ביחד. יש פה צירוף של שתי גזירות, זה סוג של גזירה על גבי גזירה. אם תסתכלו בתוספות דיבור

27:06 דובר 1 המתחיל אבל, התוספות אומר, תראה. תוספות שואל למה החמירו בשופר יותר מלולב? תראה, למה? למה בזמן בית המקדש אז התירו לולב לכל העולם בשבת? מה שאין כן שופר לא. למה יש חומרה יותר בשופר מאשר בלולב? התוספות אומר דלולב אינו אלא טלטול בעלמא, וכיון דאשתרי במקדש לא החמירו במדינה, אבל בעניין שופר מעשה חכמה. מה תוספות מתכוון פה? מה תוספות רוצה להגיד עם המילים האלה? תראה, אז יש כמה אופנים להבין את התוספות, יש כמה ביאורים במפרשים, תראה, זו מחלוקת המפרשים איך להסביר פשט בתוספות. אחד הביאורים זה מה שאמרנו עכשיו. כאילו שבשופר יש חומרה יותר מאשר לולב. לולב זה רק טלטול. שמא יעבירנו זה הדבר היחיד, וכל השמא יעבירנו זו גזירה לא כל כך פשוטה. עוד מעט נדבר למה זה לא פשוט. כן, מה שאין כן בשופר, חוץ מהעניין של טלטול, יש גם כן בעיה אחרת. אז תוספות אומר מה הבעיה? הבעיה היא מעשה חכמה. מה בדיוק תוספות מתכוון מעשה חכמה? אז צריכים להבין. יש שמסבירים את זה, אבל אחד מהביאורים זה מה שאמרתי עכשיו. בשופר יש גם בעיה שמא יתקין כלי שיר. שופר זה חכמה מצד זה שזה כלי שיר. על כל פנים, זה יש פה, כן, זה, זה, זה יש פה איסור מיוחד. איסור של כשאסור בכל הכלים, כלי שיר. אז לכן זה מה שתוספות אומר, שלכן תקיעת שופר יותר חמורה מלולב. למה? בזמן בית המקדש, אז בסוכה שחל בשבת, כמו ראש השנה, גם כן סוכה יכול לחול בשבת, אבל בזמן הבית עשו לולב לא רק בבית המקדש, עשו לולב בכל העולם. ותקיעת שופר לא, אסור בגלל שפה יש שתי, שתי, שתי שבות.

29:22 דובר 1 יש עצם תקיעת שופר, זה גם כן אסור, וזה מה שהגמרא אומרת: חכמה ואינה מלאכה. זה גוף הטעם של האיסור של תקיעת שופר, שמדאורייתא אינה מלאכה, צריך להיות פטור. אבל החכמים, בגלל שזה מעשה חכמה ויש בזה את החשש שמא יתקן כלי שיר. זה אחד האופנים איך ללמוד פשט, ולכן זה גזירה כפולה. זאת אומרת, צריכים את שתי הגזירות ביחד. זה מגיע לסוגיה הזאת. אחרי זה יש חידוש מאוד גדול של האלטער רבי בקשר לעניין הזה. מה הסיבה לאיסור של תקיעת שופר? והאם גזירה זה רק מצד גזירת דרבנן? או צריכים להוסיף שיש בזה עוד טעם חוץ מגזירת דרבנן? יש חידוש נפלא באלטער רבי. והרבי עשה מזה שטורעם מאוד גדול. יש מכתב של הרבי לרב זוין עוד לפני הנשיאות, יא. הרב זוין לא האמין עד שהרבי הראה לו את זה בעיניו בעצמו. זה היה מאוד מעניין, הוויכוח שהיה בין... שהרבי חידש לרב זוין שבעצם האלטער רבי יש לו מהפכה. האלטער רבי עושה חידוש נפלא. זה מיוסד על המגן אברהם, אבל האלטער רבי כותב, אם תפתחו אלטער רבי בהלכות תקיעת שופר, אז האלטער רבי, כשהוא מביא את הדין של תקיעת שופר, ראש השנה חל בשבת, יא, אז הלשון של האלטער רבי זה שהסיבה למה אסור לתקוע שופר זה בגלל שזה עובדין דחול. כך כותב האלטער רבי, שתקיעת שופר אסור בשבת בגלל עובדין דחול, שזה פלא עצום. מה אני, מי מדבר על עובדין דחול? יש פה גזירה שמא יעבירנו. האלטער רבי מתחיל: תקיעת שופר בעצם זה אסור בגלל שזה עובדין דחול. עכשיו הגדר של עובדין דחול זה משהו מעניין. עובדין דחול זה לא שבות רגיל. יש בשבת שני דינים, יש עובדין דחול

31:19 דובר 1 ויש שבות. רואים באלטער רבי כמה וכמה פעמים בהלכות שבת. שבות זה גזירה, כל שבות זה גזירה: שמא, שמא יעשה כך וכך, שמא יעשה כך, זה גזירה. יש דבר אחר, יש גדר אחר בשבת שנקרא עובדין דחול. עובדין דחול פירושו דברים כאלה שמעשה חול. דברים כאלה שהם דברים שלא עושים בשבת, דברים לא... שזה לא מתאים לשבת, זה נראה מעשה חול. האלטער רבי כמה פעמים שכותב על הלשון: למה עשו את זה? כי זה עובדין דחול, מעשה חול. של כלים שאסור להשתמש בהם וכל מיני דברים שכתוב עליהם מצד מוקצה, מצד מעשה חול, כל מיני עניינים של גדר של מעשה חול. אז אם ככה האלטער רבי אומר תקיעת שופר זה מעשה חול, זה עובדין דחול. זה פלא למה האלטער רבי אומר את זה, אבל כך הוא אומר: תקיעת שופר זה עובדין דחול. ובראש השנה רגיל שזה לא חל בשבת, אז, אז לא-- אז, אז משת-- אז תוקעים בשופר אפילו שזה עובדא דחול, כי זה, כי זה המצווה. ברגע שהחכמים, התורה אמרה שיש מצוות תקיעת שופר, אז ממילא כמובן שזה הפך להיות למצווה, אז זה כבר לא עובדא דחול. אבל ראש השנה שחל בשבת. אבל ראש השנה שחל בשבת, שם תיקנו חכמים שלא יתקעו שופר, שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. מה האלטער רבי רוצה? אז הרבי אומר פשט באמת שהאלטער רבי רוצה לתרץ את הקושיה של תוספות. כאילו מה יש בראש השנה? למה? כאילו שהאלטער רבי גם כן מסכים שלא מספיק הגזירת דרבנן בעצמו. צריכים פה משהו נוסף. לכן האלטער רבי מקדים. הסיבה המרכזית בעצם תקיעת שופר זה משהו שהיה-- זה דבר שבעצם לא יכולים לעשות את זה לא

33:18 דובר 1 ביום טוב ולא בשבת. לא בגלל גזירת דרבנן, גם ביום טוב היה אסור, כי זה עובדא דחול. תקיעת שופר זה עובדא דחול, ועובדא דחול לא עושים לא ביום טוב ולא בשבת. זה היסוד. אלא מה? התורה באה ואמרה שבראש השנה צריכים לתקוע שופר. זה גופא התורה גזרה, סוף כל סוף התורה אמרה שבראש השנה צריכים שופר, וממילא זה כבר לא עובדא דחול. ברגע אבל שמגיע שבת, ובשבת יש לך גם כן את הגזירה שמא יעבירנו, ובמילא זה הצירוף של שני הדברים ביחד. אבל יש פה משהו נפלא. יש פה משהו נפלא. אם שמתם לב, הבדל גדול מאוד בין האלטער רבי והתוספות. לפי התוספות הטעם העיקרי זה בגלל גזירת דרבנן. עיקר הטעם זה גזירת דרבנן. אלא מה התוספות מוסיף? למה החמירו יותר בראש השנה? בגלל שזה בתקיעת שופר יותר חמור. אז זה, זה אז העיקר הטעם זה גזירת דרבנן. יש עוד חומרה בגלל שזה שופר, שזה מעשה חכמה כמו שהתוספות אומר. לפי האלטער רבי זה להפך. החידוש הגדול של האלטער רבי, שהרבי אומר שזה חידוש נפלא, שהאלטער רבי עושה מהפך הפוך. עיקר הטעם למה לא תוקעים שופר בראש השנה שחל בשבת, כי זה עובדא דחול. אבל מה, עובדא דחול לבד לא מספיק. כי הרי ראש השנה רגיל חכמים-- התורה אומרת צריכים לתקוע. אז לא מספיק. אז לכן הוסיפו גזירת דרבנן. זה איך האלטער רבי למד פשט בכל העניין. אז זה, זה חידוש מאוד גדול באלטער רבי, צריכים להבין מה הסבר בזה על פי נגלה. אבל כאן נכנס עוד דבר מאוד מאוד חשוב, שזה עוזר לנו גם להבין את החסידות. על פי כל זה שאנחנו לומדים פה עכשיו בתוספות, בפרט באלטער רבי, שצריכים שני, צריכים שני טעמים.

35:28 דובר 1 פה, שני, שני דברים כדי לאסור תקיעת שופר בשבת. צריכים שני דברים: שעצם תקיעת שופר זה משהו לא בסדר, ובנוסף לזה, כשחל בשבת יש את הגזירה דרבנן. זה מאוד מאוד מתאים עם חסידות, עם כל המאמרים של רבותינו נשיאינו. כי הרי הרבים שואלים כל הזמן את השאלה: איך זה שלא ביטלו? איך זה שביטלו מצווה כל כך גדולה וחשובה מצד העניין של גזירה דרבנן, שכל הגזירה זה רק הדיוט וקל דעת? כל המאמרים שואלים את השאלה הזאת. כן, כי הרי כל החשש של גזירה דרבנן זה רק שהדיוט וקל דעת. אז איך זה שביטלו כזאת מצווה חשובה רק בשביל הדיוט וקל דעת? אז בדרך כלל לומדים שזאת שאלה על פי חסידות, כי על פי נגלה זאת לא שאלה בכלל. כל השאלה זה רק שאלה על פי-- הרבי אומר בחלק ז' ליקוטי שיחות, שיחה של פסח, הרי אז הרבי אומר שכל השאלה בעצם זאת לא שאלה על פי נגלה, כי כל התקנה, כל הגזירה זה ככה. יש כוח ביד חכמים לקבוע דין תורה. למדנו בגיטין גם, הרי כל העניין של חכמים יש להם כוח. כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, יש כוח לרבנן לטלטל דיני תורה. מה השאלה בכלל? אז מה בכלל? ודאי. זה כל הגזירות. חכמים באו ויש גזירה שמא יטלטל, אז הם ביטלו. מה השאלה בחסידות? צריכים באמת להבין. אבל כאן אנחנו רואים שגם על פי נגלה אנחנו לא, לא-- זאת לא שאלה רק על פי חסידות. רואים פה שגם בנגלה אנחנו מחפשים, מהתוספות ובפרט מהאלטער רבי, רואים שגם בנגלה מחפשים לזה עוד הסבר. לא מסתפקים עם הגזירה דרבנן. משמע שצריכים טעם נוסף, הרי כאילו שהגזירה דרבנן זה

37:24 דובר 1 נוסף על עיקר העניין. יש פה שני דברים. יש פה את העניין שבעצם תקיעת שופר זה דבר חידוש שלא היו צריכים לעשות, או בגלל שמא יתקין כלי שיר, או בגלל שזה עובדין דחול, או בגלל שזה מעשה חכמה ולא שנתיס שלנו, שיש כאלה שרוצים להגיד שזה גדר חדש שתוספות מחדש שיש באיסור. זאת אומרת יש איזה איסור בתקיעת שופר, ועכשיו נוסף העניין של גזירה דרבנן. אז גם על פי נגלה כל הגזירה דרבנן זה לא עיקר העניין. סתם מעניין לראות את ההשוואה, את הדמיון בין נגלה וחסידות בדבר הזה. אם כבר הזכרתי את העניין הזה ש-שכל-- שהשאלה ששואלים בחסידות, הרי לכאורה איך זה שביטלו מצווה כל כך חשובה בגלל גזירה שזה רק להדיוט וקל דעת? אז כאן המקום להוסיף וורט יפה מהרבי. הרבי רוצה להסביר מה באמת העומק של השאלה שביטלו מצווה כזאת חשובה להדיוט וקל דעת. אז הרבי אומר פה משהו מאוד מעניין. למה הלשון? מה זה הדיוט וקל דעת? למה בכל המאמרים כתוב הדיוט וקל דעת? אומר הרבי במאמר של ערב ראש השנה תשמ"ג, שהמאמר מדגיש שהדיוט וקל דעת זה שתי חסרונות. הדיוט זה עם הארץ. קל דעת זה פריק עול. זה שני גדרים שונים. יש עם הארץ והוא לא פריק עול, ויש פריק עול והוא לא עם הארץ. זה שתי בעיות שונות. יש אנשים שהם הדיוטים, פשוט חסר להם ידע, אבל יש להם יראת שמיים, ויש אנשים להיפך, הרי יש ל-- יש להם-- אין להם יראת שמיים, אבל הם יודעים מתי לא-- פה צריכים שתי בעיות, גם הדיוט וגם קל דעת. למה? כי הרי הבן אדם שהולך לטלטל את השופר ברחוב

39:20 דובר 1 בשבת הוא עושה שתי עבירות. הוא גם עם הארץ, שהוא לא יודע. מגיע ראש השנה והוא עדיין לא יודע איך תוקעים שופר, לא יודע דינים של תקיעת שופר. אז הוא עם הארץ, והוא גם חסר לו יראת שמיים. זה שבת. מה, אתה לא יודע שבת? זה לא חוסר ידיעה. כל יהודי יודע שבשבת אסור לטלטל. אלא מה? אין לו יראת שמיים ולכן הוא יכול לשכוח ופתאום לטלטל את השופר. אז זה לא סתם, זאת גזירה, זאת גזירה כל כך רחוקה ש-שלגזירה הזאת צריכים להיות גם קל דעת וגם זה. אז זה וורט שהרבי מוסיף במאמר לחזק את הקושיה. אבל כמו שהרבי אומר בחלק ז', בעצם הקושיה על פי נגלה היא לא קושיה חזקה, כי החכמים יש להם כוח לעשות כזה דבר. הקושיה היא, כמו שהרבי אומר בשיחה ההיא, אנחנו רואים שבמצה הם לא תיקנו את זה. חייבים, זאת גזירה אמיתית. היו צריכים לגזור בכל הדינים. על מצה הם לא עשו את התקנה הזאת. משמע שהחכמים החליטו מתי כן ומתי לא. לאידך גיסא, לפעמים כשהם רצו ש-- לסדר דברים הם סידרו את כל הקלנדר, הם סידרו-- סידרו את ה-- את לוח השנה שזה לא יצא בשבת. אנחנו-- חכמים דאגו שהושענא רבה לא יצא אף פעם בשבת. למה עשו את זה? כי הם רצו לעשות בטוח שיהיה הושענות, כן? לא יצא מילים. זאת אומרת שהחכמים יודעים לסדר את הדברים כשצריכים, שזה לא יהיה סתירה לדברי תורה. וזה שפה בראש השנה לא היה כואב להם שראש השנה יצא בשבת ושלא יתקעו ויסתדרו עם גזירה כזאת, זה סימן למה שכתוב בחסידות, שבעצם ראש השנה שחל בשבת לא צריכים את תקיעת השופר מלכתחילה, כי

41:07 דובר 1 זה תקיעת שופר שנפעל על ידי התקיעה בשבת מצד עצמו וכולי וכולי, וכאן מגיע כל הביאורים של תורת החסידות. יש פה מחלוקת בבלי וירושלמי. כל מה שדיברנו עד עכשיו זה הבבלי. יש פה עוד דברים שעדיין לא דיברנו, שלא פשוטות, אבל נשאיר את זה לשיעור אחר אולי. למה כתוב שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים? למה לא כתוב שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים? השאלה של תוספות. יש מה שתוספות מתרץ. יש עוד תירוצים שלא כתוב בתוספות. יש תירוצים שכתוב במקום אחר. בתוספות עצמו יש בסוגיה תירוץ אחר. יש בראשונים תירוצים אחרים על השאלה הזאת. למה כתוב שמא יעבירנו ולא כתוב שמא יוציא? יש רבי עקיבא איגר שאומר תירוץ מעניין. נשאיר את זה לזמן אחר. אבל עוד אחד רק, שיש מחלוקת בבלי וירושלמי פה, כי הבבלי במסקנה אומר שזה רק תקנת גזירה. בתלמוד ירושלמי לא מוזכר בכלל כל הגזירה. בתלמוד ירושלמי לא-- אין גזירה, לא מוזכר בכלל גזירה. יש את המשנה, ואחרי המשנה כתוב בגמרא שדנו, כן? הגמרא מספרת שישבו אמוראים ודנו ביניהם מה הסיבה למה היום של ראש השנה שחל בשבת לא תוקעים, ואז הגיע שמה איזה כהנא והוא אמר להם שיש פסוק: ״יום תרועה, זכרון תרועה, או כיצד? זה ראש השנה שחל בשבת, זה ראש השנה שחל בחול?״ ואז הגיע עוד אחד ואמר שרב זירא אמר לחכמים שילכו לשמוע את הדרוש של רב לוי. האם זה אותו רב לוי של הגמרא שלנו או כן או לא? אצלנו כתוב רב לוי בר לחמא, פה כתוב רב לוי סתם. הלכו לשמוע את הדרשה שלו, והוא אמר: ״כתוב אחד אומר יום תרועה, כתוב אחד אומר זכרון תרועה, או כיצד? כשחל בחול

43:30 דובר 1 זה יום תרועה, כשחל בשבת זכרון תרועה״. אז הגמרא בהמשך שואלת, רגע, אם זה מן התורה אז למה במקדש זה כן דוחה? הגמרא לא מתרצת גזירה דרבנן. אז הגמרא מתרצת: יש ברייתא, אמר רבי שמעון בר יוחאי, כתוב ״והקרבתם״, במקום שהקרבנות קריבין. איפה שמקריבים קרבנות תוקעים גם בשבת. גמרנו, הכל דין תורה. ולכאורה פשטות הגמרא משמע שהירושלמי סובר שזה מדאורייתא, וככה לומדים הרבה מהמפרשים, ועל דרך זה יש בהמשך תרנ״ט, הרבי הרש״ב, בהתחלת המשך תרנ״ט הוא מביא שזה מחלוקת בבלי ירושלמי. כך כותב הרבי הרש״ב בהתחלת המשך תרנ״ט, שלפי הירושלמי משמע שזה דין מדאורייתא. ככה כתוב. והוא אומר כמה דברים שקשה להבין אותם. על קרבנות. הוא אומר מפורש, ואומר שלפי הירושלמי מה התירוץ על הקושיה? אם מדאורייתא, במקדש איך תקעינן? זה בגלל שהירושלמי סובר שבבית המקדש גלוי וידוע שהיה עם ראש השנה. דוגמה של מה לא? מה הוא רוצה להגיד עם זה? בירושלמי שלנו כתוב שלומדים את זה מפסוק. צריכים להבין את התרנ״ט. נשאיר את זה כבר לשיעור הבא, אבל גם להבין לכל אורך מה בדיוק המחלוקת בין הבבלי ירושלמי ואיך הרבי הרש״ב למד את הירושלמי. נראה בהמשך.