מתורתו של רבי לוי יצחק נ״ע - ענין יום השבת וביאורים במסכת שבת בענין האותיות

00:01 דובר 1 אוקיי. הרבי ביקש מאוד שילמדו מתורתו של בעל ההילולא, ר' לוי יצחק. בקשר עם כ"ף אב יש מכתב של הרבי בתשמ"ד, שאז היה שנת ארבעים. והרבי ביקש בבקשה נפשית, זה הלשון, שכל אחד ישתדל ללמוד מתורתו של בעל ההילולא. התורה של ר' לוי יצחק זה לא תורה קלה. אה, הרבה ענייני קבלה, למרות שיש גם ענייני נגלה וכולי. אז נדבר קצת מהתורה של ר' לוי יצחק בקשר למסכתא שלומדים עכשיו בישיבה, מסכת שבת. והפרק שלומדים עכשיו בישיבה זה פרק הבונה. אז ממילא נדבר קודם על כללות העניין ואחרי זה נדבר על פרק הבונה. אז נגיע לשבת. אז בהשגחה פרטית יש מאמר במלוקט. המאמר של כ"ף אב של תשכ"ג, שזה במלוקט, זה מוגה, מלוקט ד'. במאמר ההוא הרבי אומר וורט מאבא שלו על, על שבת. המילה שבת. מה זה שבת? יום השבת. אז הוא אומר וורט ששבת זה, אה, אותיות ש' בת. מה הפשט? אז הוא אומר שבת זה הולך על ספירת המלכות. בחסידות אנחנו יודעים שכשאומרים את העניין של בת, בת הולך על ספירת המלכות בפשטות, כי בת זה בחינת מקבל. והרי שבת זה היום של מלכות. שבת קשור עם ה, עם העניין של ספירת המלכות. היום השביעי. מה זה הש'? אז הוא אומר שהש' זה המשכת המוחין במלכות. אה, העניין של שבת שהמלכות מתעלה. יש המשכה מיוחדת בשבת שאז המוחין נמשכים במלכות. האות ש' קשור עם מוחין מצד כמה טעמים. בדרך כלל בחסידות מוסבר שהש' זה שלוש קווים. שלוש קווים זה חכמה, בינה, דעת. והחיבור שיש ביניהם, כן, זה שלוש קווים שמחוברים ביניהם. זה העניין של ההתחברות, התכללות המוחין חב"ד, שהמוחין הם באופן של אחדות. גם כן הפירוש

02:40 דובר 1 של המילה ש' זה מלשון ללמוד, לשנן משנה. אז במילה ש' גם כן מרומז העניין של הבנה והשגה, ללמוד, לשנן. וגם כן בעוד עניין שר' לוי יצחק אומר, שהוא מביא, שהוא מדבר שם על הזוהר פרשת בשלח. הזוהר פרשת בשלח מתחיל על הפסוק, "ראו כי ה' נתן לכם השבת". ושם מתחיל העניין של שבת בתורה. "ראו כי ה' נתן לכם השבת" בקשר למן. זה הקשר עם הפרשה. פרשת השבוע מדובר על העניין של אכילת המן.

03:24 דובר 2 "וינח וירב וירב ויכל המן".

03:27 דובר 1 אז הוא מביא את הזוהר בפרשת, בפרשת בשלח. "ראו כי ה' נתן לכם השבת". ומיד אחרי זה אומר הזוהר, פתח רבי חזקיה ואומר: "ממעמקים קראתיך ה'". הוא מביא את הפסוק, מקשר את זה עם ממעמקים קראתיך. אז רבי לוי יצחק כותב שמעמקים זה בגימטריה ש'. זאת אומרת המילה מעמקים זה בגימטריה שלוש מאות. תעשו את החשבון אחרי זה. אז, אז שבת ש' בת. זאת אומרת המעמקים. מעמקים זה הולך על חכמה ובינה. הם נקראים בקבלה, בחסידות, זה העומק. הוא מסביר שהעומק חכמה, עומק בינה זה נקרא מעמקים. אז זה הפשט של המילה שבת. שבת זה שנמשך מהמוחין, נמשך מהחכמה והבינה לתוך המלכות. הרבי מסביר את זה במאמר יותר באותיות של עבודה, שזה העניין של שבת. זה זמן של מן. הרי ידוע שאכילת המן קשור עם שבת וכולי. לכן בשבת לא היה מן, כי זה אדרבה זה המקור של כל, של כל השפע של כל השבוע, ולכן מצוות שבת נאמר יחד עם מצוות המן. אז הוא מבאר שבעבודה זה העניין של לימוד פנימיות התורה. כל העניין של, ידוע כן, ההבדל בין אכילת לחם מן הארץ ולחם מן השמיים, שלחם מן הארץ זה הולך על העניין של נגלה דתורה, ולחם מן השמיים, מן, זה הולך על פנימיות התורה. אז ממילא שבת הרי זה זמן של פנימיות התורה. זה הרי כלל ידוע ששבת זה עיקר הזמן שאז צריך להיות לימוד פנימיות התורה. אז ממילא זה הביאור של שבת, שהש' המוחין, פנימיות התורה, מעמקים, שזה העומק פנימיות התורה, אז זה נמשך בבת, בספירת המלכות. ולכן שבת זה זמן שצריך להיות התעסקות בלימוד פנימיות התורה, ובזה גופא כמה אופנים בלימוד פנימיות התורה.

05:33 דובר 1 לימוד פנימיות התורה באופן של השגה, ועוד יותר לימוד פנימיות התורה באופן של ראייה. "ראו כי ה' נתן לכם השבת", שזה העניין של חכמה ובינה. סתם, זה וורט על השם שבת, שזה כלל המסכתא. עכשיו נדבר על פרק הבונה. אז בפרק הבונה יש חלק שאולי אתם עדיין לא למדתם את זה, אבל זה קל, זה האגדתא. אולי יש כאלה שכבר למדו לגירסא או קופונים. כן, הבונה למדו לגירסא, אז יש פה את כל החלק האגדתא שאולי לא יהיה שיעורים בעיון על זה. אז בכל אופן נדבר על זה היום בקשר לכ"ף מנחם אב. אז בדף ק"ג עמוד ב', אז יש פה בדף ק"ד, אז יש פה סוגיה של האותיות. כן, הגמרא כאן מדברת, ונגיע לאותיות. אז נגיד כמה עניינים שיש מר' לוי יצחק בקשר לעניין הזה. אז דבר ראשון, אם אתם מסתכלים למטה בדף ק"ג עמוד ב' למטה, הוא מביא פה את העניין של ניסוך המים. רבי יהודה בן בתירא אומר: נאמר בשני "ונסכיהם", בששי "ונסכיה", בשביעי "כמשפטם". הרי מ' י' מ', מים, מ' י' מ', מים. מכאן רמז לניסוך המים מן התורה. כן, זה מה שאומרת פה הגמרא. כן. מה? מה הסיפור? כן, אנחנו יודעים שניסוך המים זה עושים בסוכות. יש את המצווה של ניסוך המים, אבל זה לא כתוב בתורה. בתורה כתוב ניסוך היין ובאריכות בפרשת שלח, פרשת פנחס, אבל לא כתוב ניסוך המים ולומדים את זה ממה שהוא כותב פה. זה נאמר בקבלה. זה הלכה למשה מסיני, ולומדים את זה מהרמז שבפרשת הנסכים. זאת אומרת, בקרבנות של פרשת סוכות בפרשת פנחס, כשהתורה כותבת את המספר של הקרבנות שהביאו כל יום ויום, אז יש שלוש אותיות

07:45 דובר 1 שהם לא כתובים בצורה רגילה. יש שלוש מילים שיש עם שינוי, שזה השלוש המילים שכתוב פה. ונסכיהם, במקום שיהיה כתוב ונסכו כתוב ונסכיהם, זה המ"ם מיותר. ובמקום אחד כתוב ונסכיה, זה היו"ד שמיותר. וביום השביעי כתוב כמשפטם, זה המ"ם מיותר. אז יש פה שלוש אותיות מיותרות, מ"ם, יו"ד, מ"ם, שמשמה לומדים ניסוך המים. ובהמשך הגמרא אומרת: אה, זה מ"ם סופית. כן. איך אתה לומד מים? זה מ"ם, יו"ד, מ"ם, רק מ"ם אחד זה מ"ם סופית. המ"ם הראשונה זה מ"ם פתוחה. כן, אז הגמרא אומרת, כן, שפתוח נעשה סתום וסתום נעשה פתוח. מה הביאור בזה ומה זה קשור עם העניין של ניסוך המים? אז זה, זה אחד מהדברים שאנחנו יודעים שהצדוקים, כן, לא היו עושים ניסוך המים, ולכן עושים שמחת בית השואבה עם כל השטורעם, עם כל העניין. והשמחה של שמחת בית השואבה הייתה השמחה הכי גדולה. האלטער רבי מסביר בליקוטי תורה שמהו הטעם של ניסוך המים לא כתוב בתורה. כן, מסביר האלטער רבי כי אדרבה, ניסוך המים זה הרבה יותר גבוה מניסוך היין. ניסוך היין זה קשור עם שמחה גלויה בפשטות. בן אדם שותה יין, היין משמח בגשמיות. זה מה זה מתוק, זה טעים, זה עושה לך קצת אלכוהול בראש והיין משמח. יין ישמח לבב אנוש. זה הטבע של היין שגורם שמחה. אז זה שניסוך היין גורם שמחה זה לא חידוש, וכך היה. אין, אין. לכן כל ה, כל הימים טובים זה זמן של שמחה. זה קשור עם ניסוך היין. אבל מגיע סוכות, מגיע חידוש שהמים גורמים לשמחה, וטבע המים לא גורמים לשמחה. אתה שותה מים, בדרך כלל זה לא גורם לבן אדם להיות בשמחה. אז זה פלא. זה

09:51 דובר 1 חידוש. אלא מה? כאן החידוש הוא שמגיע חג הסוכות. יהודי מגיע למדרגה כל כך גבוהה שמתגלה היחידה שבנפש. כל העניין של חג של ראש השנה ויום הכיפורים, ואז יהודי פועל המשכה ממקום יותר גבוה שגם המים, מים זה הביטול. מים אין להם טעם, ואפילו בביטול של קבלת עול נמשך בזה שמחה, ואדרבה, בשמחה גדולה. אז האלטער רבי מסביר בליקוטי תורה את כל העניין שהוא גוף הטעם. למה זה לא כתוב בתורה שבכתב בגלוי? למה? כי תורה שבכתב זה ספירת הבינה. בתורה שבכתב, במדרגת הספירות, זה ספירת הבינה. זה החכמים שהם למדו את הרמזים של הפסוקים. הם במדרגת החכמה. חכמה זה למעלה מבינה. בלשון האלטער רבי זה נקרא תורה שבכתב נקרא ספר, ותורה שבעל פה נקרא דברי סופרים. סופר. יש את הספר ויש את הסופר. אלו בחורים זוכרים מהבר מצווה כנראה. מה אומר של הבר מצווה? יש ספר ויש סופר. ספר זה בחינת בינה כי ספר זה הפרטים. ספר זה מה שכתוב. כן, זה הפרטים. זה בינה. הסופר הוא המקור. הוא כותב, אז הוא החכמה. הסופר זה חכמה בספר הזה, ולכן חמורים דברי סופרים מדברי תורה. דווקא דברי סופרים, חכמים, מגיע מספירת החכמה שזה למעלה מבינה, ולכן החכמים נקראים עיני העדה, עיני העדה, בחינת חכמה שלמעלה מבינה, וזה העניין של מים ויין על פי קבלה. על פי חסידות יין זה בינה, כי יין קשור עם הבנה והשגה. כמו שאמרנו, יין יש לזה טעם. יש לזה, יש לזה, יש לזה. יש לזה תענוג שזה קשור עם ספירת הבינה, ולכן זה מביא שמחה על פי טבע. מים אין לזה, אין לזה טעם. אז מים מרמז על חכמה

11:55 דובר 1 וזה החידוש. לכן דווקא החכמים שהם היו דברי סופרים מבחינת החכמה שלמעלה מבינה הם גילו את העניין של ניסוך המים, וזה נמצא ברמז בפסוק אבל לא בגלוי. עכשיו זה שהרמז נמצא בעניין של מ"ם סתומה. למה הרמז נמצא בעניין של מ"ם סתומה? מ"ם סתומה, והגמרא אומרת שסתומה נעשה פתוח, אבל הרמז שבתורה כתוב במים לא באופן הרגיל של המים, אלא דווקא באופן של מ"ם סתומה. מה הביאור בזה? אז כאן מביא שר' לוי יצחק מסביר מה העניין של מ"ם סתומה. יש מ"ם פשוטה, יש מ"ם סתומה. מה ההבדל בין מ"ם פשוטה למ"ם סתומה? אז כתוב הלאה פה בדף ק"ד, הגמרא, הלאה בדף ק"ד, הגמרא אומרת שלמדו אצל רבי יהושע בן לוי, באו להגיד לו שהגיעו דרדקי, והם גילו רמזים באותיות של האלף בי"ת, והם אמרו כל אות מה זה אומר, כן? כי הגמרא אומרת הלאה בדף ק"ד, אפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו, אל"ף בי"ת, אלף בינה, גימ"ל דל"ת, גמול דלים. יש פה את כל האלף בי"ת עם פירוש לכל אחד מהמילים של האלף בי"ת. לא האות אלא המילה, המילה יש לזה משמעות והגמרא מסבירה. ונגיע לאות מ"ם, מה כתוב פה בגמרא? מ"ם פתוחה, מ"ם סתומה, מאמר פתוח, מאמר סתום. אומר רש"י: מאמר פתוח, מאמר סתום. יש דברים שניתן רשות לדרשן ויש שאתה מצווה לסותמן, כמעשה מרכבה. אז רש"י אומר לנו כאן שהפשט מ"ם פתוחה, מ"ם סתומה, יש מאמר פתוח ויש מאמר סתום. זאת אומרת, יש דברים בתורה שהם פתוחים, שאפשר ללמוד אותם ולהבין אותם, ויש דברים בתורה שהם סתומים, שאי אפשר להבין אותם. אז זה בכללות, זה ההבדל בין נגלה דתורה, פנימיות התורה וכו', עוד מעט נדבר.

14:08 דובר 1 אבל נגיע לענייננו, העניין של מ' פשוטה ומ' סתומה זה ה-- זאת אומרת שדווקא המ' סתומה זה בדרגה יותר גבוהה. המ' פשוטה זה נגלה דתורה, מ' פתוחה, עלמא דאתגליא, ומ' סתומה זה פנימיות התורה, של עלמא דאתכסיא. אז ממילא זה הקשר עם מה שאנחנו אומרים פה, שדווקא העניין של ניסוך המים לא כתוב בגלוי בתורה, זה כתוב ברמז בתורה. זה דבר שלא כתוב בגלוי, ברמז. זאת אומרת שהמדריגה של ניסוך המים קשורה עם מ' סתומה. אז ממילא מובן כאן מה שהגמרא אומרת שניסוך המים לומדים את זה מה-- דווקא מ' סתומה, מכיוון שכל העניין של ניסוך המים זה דבר שלמעלה מטעם ודעת, שמים מביא לשמחה, שמים מעורר גיל, ומים זה דבר שזה לא על פי טעם ודעת, זה מגיע ממקום יותר גבוה מבחינת החכמה שלמעלה מבינה, ולכן זה גם כן מרומז בעניין של המ' סתומה. עוד דבר, זה שאומרים שהניסוך המים לומדים את זה משלושה ימים, יום שני, יום שישי ויום שביעי. זה הש-שלושת הימים ששמה כתוב האותיות. למה זה דווקא בשלושת הימים האלה? כל דבר בתורה זה מדויק. למה כת-- למה השלוש אותיות, אחד כתוב ביום השני של סוכות, אחד כתוב ביום השישי של סוכות ואחד כתוב ביום השביעי של סוכות. זה השלושה ימים ששמה לומדים את השלוש אותיות מ', י', מ'. אז הביאור, היום השני של סוכות זה יום שאז התחילו לעשות שמחת בית השואבה. הרי ביום הראשון של סוכות לא היה שמחת בית השואבה. למה? כי הגמ-- המשנה אומרת במסכת סוכה שלא יכולים לעשות שמחת בית השואבה ביום טוב. כן, אסור לעשות חליל. היו-- אסור בגלל כלי זמר, שמא יתקן כלי שיר.

16:16 דובר 1 אז לא היו עושים שמחת בית השואבה בלילה הראשון של סוכות, היו מתחילים רק בלילה השני. זאת אומרת שעיקר השמחה של שמחת בית השואבה התחיל בלילה השני. אה, אז זה היום, זה ההסבר השני. גם כן, אה, יש אפילו שיטה בגמרא במסכת סוכה שבכלל לא רק שלא היו עושים את השמחה, אפילו לא היו עושים ניסוך המים. יש מחלוקת מתי התחילו ניסוך המים. יש שיטה שגם את ניסוך המים התחילו רק ביום השני, אבל על כל פנים, אז לכן זה היום השני. היום השביעי. מה, מה העניין של היום השביעי? היום השביעי זה הושענא רבה. הושענא רבה כולנו יודעים שזה הזמן הכי גדול של שמחת בית השואבה. הושענא רבה, אז הרי הזמן שאז מתפללים על המים. עיקר העניין של התפילה על המים, כל הושענא רבה שעושים. למה עושים הושענות ביום השביעי? יש שבע הקפות וכל הדבר, כי אז יש את ימי הדין על המים ולכן כל התפילות של הושענא רבה זה מבקשים על המים כל הזמן. וההושענות עצמם גדלים על המים. לכן משתמשים עם הושענות ועושים הקפות עם הושענא, מכים הושענות. כל זה, זה בגלל שהיום השביעי, הושענא רבה, זה הזמן שאז עיקר העניין של ההשפעה של המים. אז לכן זה היום האחרון. זה גם שמה כתוב. היום השישי. העניין של היום השישי זה קשור עם יוסף הצדיק, ספירת היסוד. הרי ידוע שבשבעה רועים אז כל יום מהסוכות קשור עם אחד מה, מה, מה, מהספירות, מהספירות, מהמידות. אז ה-היום השישי קשור עם יוסף. בחינת יוסף צדיק יסוד עולם, שהוא היסוד שהוא ממשיך את ההשפעה. כן, אז גם יוסף זה בחינת המים, שהוא זה שהוא ממשיך את ההשפעה, יסוד.

18:25 דובר 1 הוא זה שממשיך את ההשפעה מלמעלה למטה. לכן היו"ד של מים, שזה היו"ד האות האמצעית, זה דווקא ביום השישי. אז יום השני, יום השישי ויום השביעי זה שלושה ימים. דווקא שלושה ימים האלה הם קשורים בעיקר עם העניין של המים. לכן מהפסוקים האלה לומדים את העניין של ניסוך המים. יש עוד הרבה פרטים על פי קבלה, אה, אבל זה מספיק בשביל העניין הזה. נמשיך הלאה. מה הגמרא ממשיכה ואומרת, ונגיע לעניין של ה, של המ"ם סתומה. אז הגמרא אומרת: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. כן, זה ההמשך של הגמרא. הגמרא מביאה שהאות מ"ם, המ"ם סתומה והסמ"ך, בנס היו עומדין. מה זאת אומרת בפשטות? זה אומר שבלוחות היו אותיות חקוקות באיזה מין חקיקה מעבר לעבר. אנחנו יודעים שיש כמה אופנים לחקיקה. החקיקה של הלוחות, האותיות היו חקוקות מצד אחד לצד שני. מאיזה צד שהיית מסתכל על הלוחות היית רואה, היית רואה את האותיות, כי זה היה חקוק מעבר לעבר. הנס היה שכל האותיות יש להם אחיזה. יכולים, אפשר לחקוק אותם מעבר לעבר, אבל מ"ם סופית וסמ"ך, איך אתה, איך אתה עושה חקיקה של מ"ם סופית מעבר לעבר? כי הרי צריך להחזיק באמצע הכדור הקטן שנמצא באמצע המ"ם סופית או הסמ"ך, כן, המרובע והמ"ם סופית והעגול, צריך להחזיק במשהו. כן, אתם רואים, לפעמים יש משחקים לילדים של אותיות. אז, אז יש פלסטיק כזה עם אותיות והילדים מציירים בזה. אז מה עושים במ"ם סופית ובסמ"ך? אז יש איזשהו מקל קטן שמחזיק. אין ברירה, כי אתה לא יכול לצייר, אתה לא יכול לחקוק ס' ב-ב-בעגול לגמרי. איך-איך זה מחזיק? זה עמד באוויר. אז זה היה הנס שה-מ' וה-ס' היו עומדים בנס, זה פשט.

20:32 דובר 1 פשט הגמרא. מה ההסברה בזה? אז יש פה כמה דברים בגמרא. דבר ראשון אומר: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. אוקיי, בואו נדבר קודם על זה. אחרי זה נדבר על ההמשך. מה-מה-מה-מה העניין בזה? אוקיי, זה דבר יפה. ככה היה בגשמיות, שהמ"ם והסמ"ך בנס היו עומדים. מה תוכן העניין? אז כאן אומר, ר' לוי יצחק אומר דברים נפלאים. הוא אומר, אמרנו קודם שמ"ם זה מאמר. כן, זאת אומרת שמ"ם מרמז על העניין של לימוד, הולך על התורה, וזה קשור גם כן עם העניין של מ"ם, שהתורה ניתנה בארבעים יום. האות מ"ם זה גם כן ארבעים, בן ארבעים לבינה. בכלל, האות מ"ם זה אות שקשור עם בינה, עם תורה, עם השגה, עם לימוד. זה העניין של מ"ם. אבל כמו שאמרנו, יש מ"ם פתוחה ויש מ"ם סתומה. מה ההבדל בין מ"ם פתוחה למ"ם סתומה? מ"ם פתוחה, אמרנו, שזה הבנה והשגה, כן? זה פתוח, אפשר להבין את זה. מ"ם סתומה, רש"י אומר: מאמר סתום, דברים סתומים שאי אפשר להבין את זה. כן, אז זה החלק הזה שבתורה שלמעלה מהשגה. אבל סמ"ך הוא גם כן, מ"ם וסמ"ך שניהם הם סגורים מכל הצדדים. יוצא שגם המ"ם סתומה וגם הסמ"ך שניהם מרמזים על פנימיות התורה, על סודות התורה, על עניינים שהם למעלה מגילוי. מה ההבדל? ההבדל הוא שמ"ם סתומה זה מרובע. סמ"ך זה עגול. מה ההבדל בין מרובע ועגול? דבר מרובע יש לזה קצוות. דבר עגול אין לזה קצוות. זאת אומרת שדבר מרובע אתה יכול להושיב את זה. אתה יכול ל-- יש לזה, יש לזה קצה, זה יכול ל-- יש לזה עמידה. דבר עגול זה מתגלגל, אין לזה, אין לזה, לא זה, אין לזה

22:45 דובר 1 עמידה. וממילא אומר ר' לוי יצחק שהעניין של המ"ם סתומה והסמ"ך סתומה זה שתי דרגות בפנימיות התורה. זה שתי דרגות בסודות התורה. יש סודות התורה, בסוד אנחנו לומדים שיש מקיף הקרוב ויש מקיף הרחוק. שניהם זה מקיף, אבל יש מקיף כזה ששייך להשגה, מקיף הקרוב, ויש מקיף שלא שייך להשגה, מקיף הרחוק. בחורים שלמדו תער"ב למדו את העניין בנוגע למופלא ומכוסה. י-יש עניין של הפלאה, זה למעלה מהשגה ושייך להשגה, ויש מכוסה שזה לגמרי, זה לא שייך אפילו להשגה. אז אלו שתי הדברים האלה, זה המ"ם והסמ"ך. מקיף הקרוב, מקיף הרחוק. לפעמים בקבלה הוא אומר זה המקיף של חכמה, המקיף של בינה. על כל פנים זה נקרא בלשון הקבלה עיגול ומרובע. שניהם זה מקיף, אבל אחד זה מקיף שיותר שייך לקבלה ואחד זה... אז-אז-אז הגמרא אומרת: מ"ם וסמ"ך, שתי העניינים האלה, המ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. זה דברים של נס. יש את כל האותיות שהם אותיות ששייכים להבנה והשגה, אז זה יש לזה איזה שייכות, אבל המ"ם והסמ"ך שבלוחות, זאת אומרת העניינים האלה שבתורה, שזה מסודות התורה, וזה גופא שני עניינים. יש את סודות התורה שהם מבחינת מ"ם ויש סודות התורה מבחינת סמ"ך, מקיף הקרוב ומקיף הרחוק. או בלשון הרגיל יותר כשלומדים את המאמרים, זה רזין ורזין דרזין, זה שתי דרגות בסודות התורה. יש רזין דאורייתא ויש את הרזין דרזין דאורייתא. אז זה המ"ם סתומה והסמ"ך, זה שני העניינים האלה. ולכן אומר בנס היו עומדין. כן.

24:43 דובר 3 עוד פעם, למה המ"ם קשור עם התורה?

24:48 דובר 1 מ"ם רגילה?

24:49 דובר 3 כן.

24:50 דובר 1 כי הגמרא פה אומרת שמ"ם זה מאמר, מאמר פתוח. גם בגלל שמ"ם זה ארבעים יום שבו משה רבינו קיבל את התורה, וגם שארבעים זה בן ארבעים לבינה. יש עוד טעמים. אז זה חלק מהטעמים בעניין. כן.

25:12 דובר 3 למה זה בנס?

25:13 דובר 1 איך?

25:14 דובר 3 למה זה בנס?

25:14 דובר 1 זה הפשט נס. פשט בנס שזה עניין של למעלה ממדידה והגבלה, למעלה מטעם ודעת. אז כמו שיש בתורה שתי דרגות רזין ורזין דרזין, שזה המ"ם והסמ"ך, אז יש גם כן בניסים יש שני סוגים, יש ניסים, נפלאות, ניסים, ניסים זה דרגות. אז זה ההבדל בין המ"ם והסמ"ך. מה הגמרא ממשיכה ואומרת? הגמרא אומרת שמנצפ"ך, כן, החמש אותיות הסופיות, צופים אמרום. הן המ"ם, הן הנו"ן, הן הצד"י, הן הפ"א, הן הכ"ף. זה חמש אותיות שהצופים אמרו. מי אמר את זה? רבי ירמיה. ואיתימא רבי חייא בר אבא. מה הוא אומר? שמנצפ"ך צופים אמרום. מה הפירוש? הצופים, מי זה הצופים? אה? אה? לא שומע.

26:21 דובר 3 איזה?

26:22 דובר 1 הצופים זה הנביאים. לא, לא כתוב פה במפורש. לי פה בצד את ה... את ה... נביאי הדורות. רש"י במגילה. הגמרא נמצאת גם כן במגילה. כן, נביאי הדורות. הגמרא שואלת מה זאת אומרת? הרי הנביאים לא יכולים לחדש דבר, אלא זה התעלם ואז הם גילו את זה. האותיות מנצפ"ך התגלו על ידי הצופים, שזה הנביאים. אז דבר ראשון מעניין, קורא להם צופים. מה הוא קורא להם שם כזה משונה? צופים. כן. למה לא כתוב בפירוש נביאים? מה לשון צופים אומרים? על זה יש ביאור שמנצפ"ך, האותיות מנצפ"ך, זה כמו מן צופייך. כן, כאילו במילים מנצפ"ך נמצא הרמז שזה התגלה על ידי הצופים, על ידי הנביאים. כן, מנצפ"ך, מן צופייך. כאילו שהצופים, הנביאים, הם אלו שגילו את העניין של האותיות מנצפ"ך. אבל מה הסברא לזה? מה העניין שהנביאים גילו את האותיות מנצפ"ך? מה, מה זה האותיות מנצפ"ך? אז ר' לוי יצחק אומר כזה דבר. האותיות מנצפ"ך הם אותיות שנקראים בלשון הקבלה, קוראים לזה ה' גבורות. עניין של גבורה. למה זה נקרא גבורות? למה זה נקרא גבורות? וה' גבורות מה העניין? בכלל, יש עניין של ה' גבורות. העניין של ה' גבורות זה כי ה... כן, כמו שיש ה' חסדים יש ה' גבורות. יש חמש אצבעות ביד ימין, שזה ה' חסדים, ויש חמש אצבעות ביד שמאל, שזה ה' גבורות. כן, אבל מה האות של הה' גבורות? גבורה זה הגבלה. צמצום. כן? עניין של צמצום. ה-החמש אותיות האלה. הרי מה זה האותיות האלה? זה אותיות שמסיימות. כל מילה שאתה רוצה לסיים אותה אז אתה צריך לכתוב. זאת אומרת מילים של מ"ם סופית, נו"ן סופית, צד"י סופית,

28:45 דובר 1 פ״א סופית, כ״ף סופית, זה אותיות שנמצאות דווקא בסוף המילה. זה הגבול. כל אות רגילה חוץ מהחמש אותיות יכול להיות שיהיה לזה המשך. כן, יכול להיות עוד אותיות, אבל כשיש מ״ם סופית, נו״ן סופית, צד״י סופית, די-- האותיות האלה אין לזה, אה, אי אפשר להמשיך הלאה. זה אות, זה אות סופית שזה מבטא את העניין של גבורות. זה העניין של מנצפ״ך, אותיות שעניינם זה גבורה. הוא מביא גם כן שמנצפ״ך בגימטריה. אם אתה תעשה חשבון מ״ם ונו״ן וצד״י ופ״א וכ״ף, החמש אותיות האלה בגימטריה זה יוצא, אה, מאתיים שמונים. גם כן אתם יכולים אחרי זה לעשות את החשבון. בינתיים תאמינו לי שמנצפ״ך זה יוצא מאתיים שמונים. מה זה מאתיים שמונים? מאתיים שמונים זה אותיות של פ״ר. פ״ר. מה זה פ״ר? פ״ר זה פרה אדומה. מדברים על העניין של גבורות. כן, אז פרה אדומה, שזה הגבורות של פרה אדומה. כל העניין של פרה אדומה קשור עם האדומה, עם גבורות. אז פרה זה פ״ר ה״א. זה המאתיים שמונים של מנצפ״ך עם הה״א, שזה הה׳ גבורות. זהו זה. אבל מה הוא אומר, ונגיע לענייננו פה. הוא אומר שמנצפ״ך זה אותיות של גבורות. מי אמר מנצפ״ך? הוא אומר, מנצפ״ך צופים אמרום. מה האות של צופים אמרום? אז בכלל צופים זה הנביאים. כן. מה התפקיד של הנביאים? תפקיד הנביאים היה גבורות. הרי הנביאים בעיקר באו כדי ל-לתת מוסר לבני ישראל, להזהיר אותם, לשמור עליהם שיתנהגו כמו שצריך. אז עיקר תפקיד הנביאים היה לעשות את הגבורות, כן? לשמור שיהיה, שיהיה, שיהיה הנוגע כדבעי למהוי, שיהודים יקיימו את דברי תורה. היה במאמר של גודלי[?], הרבי מביא את

30:52 דובר 1 המדרש, כן, שכל העניין של הנביאים זה היה כדי לצוות על דברי תורה, כדי לשמור על הנוגע. שלכן הם אלו שגילו את הגבורות, העניין של מנצפ״ך, וזה גם כן הרמז למה הוא קורא להם צופייך, צופים, ולא נביאים. מה הפירוש של המילה צופים? צופה זה בן אדם שעומד על החומה ומסתכל ושומר. זה התפקיד של צופה. כן, הר הצופים, צופים. אה? מצפה, כן, בארץ זה בן אדם שעומד על החומה. השומרים הם צופים, הם מסתכלים, הם שומרים שיש שמירה על החומות, על החומות. אז ממילא לכן השם של הנביאים פה נקראים דווקא צופייך, צופייך מלשון צופים, שהם אלו שהם, הם הממונים על הגבורות. הם אלו ששמים ל... ב-- איך אומרים, שמים לב שיהיה גבורות, הדברים יהיו כדבעי למהוי. ש-- וגם כן המתקת הגבורות. חוץ מזה שצריך גבורות, צריך הגבלה, צריך מדידות כדי שאדם ידע לקיים את כל המצוות כדבעי. צריכים גם לשמור שלא יהיה מדי הרבה גבורות. גם זה התפקיד של הצופים. שזה יהיה המתקת הגבורות, שזה הכל מרומז בעניין הזה, שומרים, הצופים. גם כן אומר שהמילה צופים זה מלשון מצופה. מצופה זה גם כן גבורה. לצפות זה שמכסים, עניין של כיסוי, אז זה גם כן מצופה. זה סוג של גם כן גדר של גבורה, אה, לבוש, כיסוי. אז כאן רואים איך שכל דבר מרומז, זה מדויק, יש פה, יש כל דבר. כשמסתכלים בעומק העניין אז מגלים בזה כמה וכמה עניינים, אה, מאוד, אה, מאוד מעניינים לכל העניין. בקשר למה שאנחנו אומרים פה לאות מ״ם וסמ״ך, שבנס היו עומדים. בהמשך לזה אז יש גם מרבי לוי יצחק דבר מאוד, מאוד יפה. אולי אמרתי לכם את זה פעם, אבל

32:54 דובר 1 אני אחזור על זה עוד הפעם, כי זה מאוד געשמאק והולך מאוד טוב עם, עם כל העניין שדיברנו. אומרים שהמ״ם והסמ״ך זה שתי אותיות שמרמזים על-על-על פנימיות החכמה. מ״ם זה יותר שייך להבנה ולסוגיה, לכן זה מרובע. וסמ״ך זה למעלה מהסוגיה והבנה, לכן זה עגול. אז רבי לוי יצחק אומר כזה דבר. רבי לוי יצחק אומר, מ״ם וסמ״ך, מ״ם סופית וסמ״ך, כן. הוא אומר, הוא אומר דבר נפלא. הוא אומר שהגמרא במסכת ברכות, הגמרא אומרת שאביי ורבא היו ילדים קטנים. אז הם, הם היו אצל רבה. רבה למד איתם לא יודע מה. ואז הגיעה ברכת המזון ורבה שאל אותם, איזה, איזה, אה, למי מברכים? למי מברכים ברכת המזון? אז אמרו רחמנא, הקדוש ברוך הוא. שאל אותם איפה הקדוש ברוך הוא? אז רבא עשה סימן על התקרה של הבית, על הגג, ואביי יצא החוצה והסתכל על השמיים. הראה לשמיים. כן, ככה הגמרא מספרת. אז רבה אמר, בוצין, בוצין, מקטפיה ידיע. שהוא רואה בילדים הקטנים האלה שהם יהיו חכמים מאוד גדולים. מה הפשט? מה-מה כאן החכמה? מה הוא ראה כאן? מה-מה הם אמרו? הגג זה מרובע. בדרך כלל בית נורמלי, בית, גג זה בצורה של מ״ם. אבל אביי הסתכל על השמיים, השמיים זה עיגול. אז כל אחד, וזה מה שרבה אמר, אה, בוצין בוצין מקטפיה ידיע, רבה הוא ראה באופן איך שהם הסתכלו על הקדוש ברוך הוא, זה יהיה אופן הלימוד שלהם. אביי ילמד באופן של שמיים, עיגול, לימוד יותר של מקיף הרחוק, ורבא ילמד באופן של מקיף הקרוב, באופן של הבנה והסוגיה. מביא ר׳ לוי יצחק עוד עניין שהגמרא בראש השנה, הגמרא אומרת שרבא ואביי שניהם היו

37:00 דובר 1 כוהנים מבית עלי. הקדוש ברוך הוא אמר שמבית עלי לא יהיה להם אריכות ימים. ואז, אה, מה כתוב שמה בגמרא? שרבה חי שיש-- ארבעים שנה ואביי חי שישים שנה. רבה, בגלל שהוא למד תורה, זה רק ארבעים שנה. אביי, שהוא גם התעסק בצדקה, אז הוא חי שישים שנה. אז ארבעים ושישים זה גם כן מ' ו-ס'. אז גם פה מדויק שרבה היה אצל העניין של מ' ואביי היה אצל העניין של ס'. ר' לוי יצחק מסביר על פי זה, יא, כמה וכמה מחלק את כל העניין של א' ב', גם מחלק את ג' ד'. זה ג' ד'. אחרי זה כתוב ה' ו'. מה זה ה' ו', אומרת הגמרא? ה' ו' זה הקדוש ברוך הוא, שמו של הקדוש ברוך הוא. יא? ז' ח', ט' י', כ' ל', שאם אתה עוסק, הקדוש ברוך הוא זן אותך, חן אותך, מטיב לך, נותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא. אומר ר' לוי יצחק, מה ההבנה? איך מסבירים פה את הגמרא? בסדר, רמזים יפים, אבל איך-- מה כאן המשך העניינים? ר' לוי יצחק מסביר ככה, הוא אומר, א' ב' ו-ג' ד' זה הארבע אותיות הראשונות של א' ב', זה העבודה של הבן אדם. יש ייחוד של א' ב' ויש ייחוד של ג' ד'. א' ב' על פי חסידות זה חכמה ובינה. בפשטות, האות א', יא? זה קשור עם ספירת החכמה. א' זה חכמה. אז ב' עניין של בינה. זה גם כן בית, העניין של הבנה וההשגה. ייחוד של א' ב' זה ייחוד של חכמה ובינה, ולכן הוא אומר אלף בינה. זאת אומרת הייחוד של א' ב' זה ייחוד שקשור עם לימוד התורה. ג' ד' זה ייחוד של ז"א ומלכות. כי ג'

39:58 דובר 1 ד' ביחד זה שבע. יא? ג' ועוד ד' זה שבע, זה הולך על הז' מידות. אז הייחוד של ג' ד' זה הייחוד של המידות, הייחוד של, של, של ז"א ונוקבא. ולכן זה קשור עם צדקה. זה העניין של ג' ו-ד'. אז יש ייחוד שיהודי פועל על ידי לימוד התורה, ייחוד חכמה ובינה, זה ייחוד א'-ב'. ויש ייחוד שיהודי פועל על ידי מעשי הצדקה, שזה הייחוד של זכר ונקבה, שזה העניין של ג' ו-ד'. אה, ה'-ו', מה זה אומר? א', ב', ג', ד' זה מה שאנחנו עושים, העבודה שלנו. לימוד התורה ועבודה של צדקה, זה העבודה שלנו. ה'-ו' זה מה שמלמעלה נותנים לנו בדרך שכר, כאילו הקדוש ברוך הוא, הוא זה שמשפיע. מה הקדוש ברוך הוא נותן מלמעלה? אז, אז, אז מה כתוב עליו? ה'-ו', ז'-ח', ט'-י'. אז הוא אומר ז'-ח' זה זן וחן אותך. אומר ר' לוי יצחק שגם זה קשור עם הקודם. זן, מזון זה השפעה פנימית. חן זה השפעה של מקיף. חן זה לא השפעה פנימית. חן זה סימפטיה, זה כבר מקיף. אז ממילא אומר ר' לוי יצחק ככה, כש-- על ידי הייחוד של א'-ב', חכמה ובינה, שזה ייחוד פנימי מבחינת מזון, אז על ידי זה זן אותך, זה השפעה של השפעה פנימית מלמעלה. על ידי הייחוד של ג'-ד' שזה עניין של צדקה, שמה יש השפעה של מקיף, לבוש, אז על ידי זה חן אותך. זה ה-- ואדרבה, זה המשך העניינים. מטיב לך ונותן לך, זאת אומרת יש בהשפעה פנימית והשפעה מקיף. מכיוון שבעבודת האדם יש פה שני עניינים בעבודה, עבודה של לימוד התורה ועבודה של צדקה. אז גם ההשפעה מלמעלה זה בשני אופנים: השפעה של פנימי והשפעה

42:25 דובר 1 של מקיף. נו, בנוגע לאותיות, כבר מדברים פה על האותיות. אז בחסידות יש, בחסידות יש ריבוי ביאורים והסברים בנוגע לעניין האותיות. אחד מהדברים שמובא בחסידות, בחורים מכירים את זה מהבאתי לגני, ששם הרבי מדבר על האות ק', ר' ו-ש'. מסביר את ההבדל בין הר' וה-ד', זה הק' וה-ה'. רואים שבחסידות העניין הזה של האותיות זה סוגיה שלמה. פה בגמרא זה כתוב בקיצור, אבל בחסידות יש על כל אחד מהאותיות, יש הסברים מאוד, מאוד עמוקים ונפלאים. עמוק בפנים, עמוק בעניין של האותיות. אמ, לדוגמה, בנוגע ל-, בנוגע ל-ג', ד', ה', בחסידות יש שמסבירים, גם קשור עם הגמרא שלנו, שג' זה העניין של גומל, משפיע. הד' הדל זה המקבל. זה המרומז ב-- גם כן בציור שלהם, כמו שהגמרא אומרת, גימל, יש לזה רגל למטה שמראה על ההשפעה, כאילו שהמשפיע נותן, והדלת יש לזה נקודה מאחור, שזה הקבלה של המקבל שמקבל בבחינת אחוריים. העני, כן, דל, דלת מלשון דלות, יש לו רק בבחינת אחוריים, עדיין זה לא שלו. צריך לקבל את זה ועד שזה יהיה שלו ואז יהיה ה"א. ה"א זה בחינת העשירות, שזה נכנס בפנים, שזה הה"א, שזה העניין של העשירות. אז שמעתי מהרבי פעם בשיחה דיבר על העניין הזה. אז הרבי דיבר על זה, היה בקשר לפורים. אז הרבי דיבר גימל דלת ה"א. אז הרבי אמר שהגימל זה המשפיע. כן. אנחנו אומרים גימל זה הקדוש ברוך הוא שמשפיע לנו. דלת זה המקבל, אבל המקבל הוא עדיין, הוא לא מקבל בשלימות, בחינת אחוריים. אחרי זה יש את הה"א שזה בחינת העשירות. והרבי דיבר אז והגיע לזה ש-י"ד ו-ט"ו בפורים, שני הימים של פורים. י"ד זה פורים בכל העולם, פורים פרזים. ב-ט"ו זה

45:54 דובר 1 הפורים במוקף חומה. אז הרבי דיבר את העניין הזה של העניות והעשירות. שבי"ד, יום הראשון של פורים, אז אנחנו עדיין לא עשירים בתכלית השלימות. מתי זה העשירות בשלימות? זה בט"ו. מגילה נקראת ב-י"א, ב-י"ב, ב-י"ג, ב-י"ד ו-ט"ו, זה חמישה ימים שקוראים את המגילה, ובעיקר ב-י"ד ו-ט"ו. אז הרבי דיבר על העניין הזה גם. על דרך זה בנוגע לפסח, י"ד זה ערב פסח, ופסח זה ט"ו. גם זה ערב פסח זה בחינת מקבל ופסח עצמו זה כבר עניין של העשירות. כן, ואז כל העניין של חג הפסח. על דרך זה כמה וכמה עניינים. על כל פנים, זה להגיד כמה עניינים ופירושים בקשר לגמרא שלומדים עכשיו. העיקר זה שסוף סוף יגאלנו, שנזכה כבר לשמוע את הרבי דורנו בביאת המשיח.