שיעורים קונטרס העבודה - חלק ב

00:00 מדבר כאן על העניין של ה-- עניין של ההודאה. שיש את ההודאה במדרגה של נפש, ויש עכשיו הודאה במדרגה של רוח. זאת אומרת, עשייה שבעשייה ועשייה שביצירה. אז הוא מסביר שההודאה שהבן אדם מתפלל פסוקי דזמרה, פסוקי דזמרה הוא עניין של רוח, עניין של מידות, אז גם כן ההודאה מתעלה, אלא מה? שזה באופן יותר נעלם. אז יסביר מה הוא באופן יותר נעלם, שזו מדרגה יותר גבוהה, הודאה יותר עמוקה. עכשיו הוא יסביר כאן בסוגריים, מסביר את זה באופן יותר מכוון. גם יש לומר על זה הביאור בסוגריים. סוגריים זה סוגריים בתוך סוגריים, כי אנחנו עכשיו כל הזמן בתוך סוגריים. אנחנו חיים בתוך סוגריים. זה חלק ב', זה יש. לא יודע אם אתם יודעים, חצי של חלק ב' נמצא בסוגריים. חלק ב' זה סוגריים שמתחיל בחלק ב' ונגמר בחלק ג'. שלוש מאות, שלוש מאות עמודים של סוגריים. טוב, אז מה הוא אומר פה? גם יש לומר, כן, עוד ביאור בעניין של ההודאה. וזה מה ההבדל בין ההודאה במדרגה של הודו להודאה במדרגה של פסוקי דזמרה. גם יש לומר, הרי יש הודאה כללית של מודה אני לפניך וכולי, שהודאה זו אין לו במדרגות פרטיות באלוקות, כי אם הודאה כללית לאלוקות. יש מדרגה של הודאה שזה עניין של הודאה כללית. מה זאת אומרת? שאין שם דרגות פרטיות, אלא מה, באופן כללי הוא מודה, מסכים ומוותר את עצמו לאלוקות. וכן הביטול, נתינת עצמו שבהודאה זו, אין בו זה איזה עניין פרטי. זה שהבן אדם מוסר את עצמו לאלוקות זה לא עניין פרטי, כי אם מה שבכללות מציאותו, כמו שנתן עצמו לאלוקות בידיעה באופן כללי הוא מוסר את עצמו. זאת אומרת, הוא

02:27 מדבר מצד הגבר ומצד החפץ. מתכוון להגיד מצד האלוקות ומצד הבן אדם. הודאה כללית מצד האלוקות. זאת אומרת שזה לא לאיזו דרגה באלוקות, אלא לאלוקות בכלל. הוא לא מוסר את עצמו לאיזו דרגה מסוימת. מה זה כל העומס, איזה כל העומס, עצמו וזה, כל לא זה עניין, אלוקות. כן, זה נקרא הודאה כללית מצד האלוקות, מצד החפץ, וגם מצד הגבר, מצד הבן אדם. מה הוא מוסר? כולו. לא שהוא מוסר את השכל שלו, מוסר את המידה שלו או מוסר את הלבושים שלו. הוא מוסר את עצמו. אז הכללי גם מצד הבן אדם והכללי גם מצד האלוקות. ויש בזה יישוב הדעת. מה הרבי אומר? שהדבר הזה יש בזה דווקא מעלה. זאת אומרת, אם אנחנו לא מסתכלים את זה שאני באמת ירא, אתה מסתכל על זה כללי. מה המעלה של כללי? כללי זה רק עניין חיצוני, אבל לא, דווקא יש בזה מעלה מאוד גדולה. יש בזה יישוב הדעת בעצם. יש בזה יישוב הדעת. בעצם נתינת עצמו זה, זה שהוא מוסר את עצמו שימליט את שיישר מהנשיא לבית הכל. אבל עניין הנתינה, עצם ממש. אז יש מעלה דווקא בהודאה כללית. למה? כי בהודאה כללית הוא נותן את עצמו באופן הרבה יותר אמיתי מאשר עניין פרטי. למה? כי הוא לפי שהעניין הפרטי הוא למעלה ממדרגתו. למה זה יותר אמיתי? המדיאני, הנסיון הכללי. אז הוא אומר בגלל אם זה בעניין פרטי, אז העניין הפרטי הוא למעלה ממדרגתו. זה משהו שזה לא בדרגה שלו, הוא דרגה גבוהה יותר. ובמילא בגלל שזה למעלה ממדרגתו, אז ממילא גם כן זה לא אמיתי. מה שאין כן הנתינת עצמו לאלוקות בכלל, שלמעלה ממדרגות פרטיות, זה שייך לכל אחד ואחד מישראל.

04:28 זה דבר שזה לא למעלה ממדרגתו, זה המדרגה שלו, זה שייך לכל אחד. מה אז מסביר כאן? לכן יש עוד הסבר, מה ההסבר פה? מה ההסבר פה? אצלנו נראה הכל הפוך, אבל זה כל הסוד. סוד הכל זה הפוך. מה שאנחנו חושבים, הכל זה הפוך. כשאתה מדבר על מדרגה פרטית באלוקות, אז כל מדרגה באלוקות אז ודאי שזה באין ערוך אלינו. מה זאת אומרת שזה באין ערוך אלינו? אנחנו נבראים וזה בערך אלוקות. אלוקות, אז ממילא כמה שאתה משיג באלוקות אתה לא משיג את העניין לגמרי. תמיד נשאר מה שאתה לא משיג. יש מלמעלה מההשגה. ממילא אתה משיג רק איזשהו אור, פרט עניין, אבל עצם העניין נשאר למעלה ומעלה. אז זאת אומרת, הדרגה הזאת היא למעלה ממדרגתו. איזו דרגה שיהיה באלוקות, אז הדרגה הזאת זה למעלה מהמדרגה שלי. זה הכל כשמדובר במדרגות. מדרגות באלוקות. מדברים אבל על העצם של אלוקות. מצד אחד העצם זה למעלה מכל המדרגות, נכון? מצד שני העצם זה העצם שלי גם כן. זה הרי העצם שלי. אז מצד אחד זה העצם של הכל למעלה, ומצד שני הוא הכל, וממילא אז אז אז זה נמצא אצלי. אז זה שלי. אז כשאני מתמסר לזה, אז יש לי את כל כולו. נסביר את זה עם משל. תבין את זה יותר טוב. מה ההבדל בין מדרגות לכללות אלוקות? זה משל מאוד פשוט. לומדים סוגיה. כן, אתה לומד סוגיה, אתה לומד הסוגיה של ביעור חמץ, בדיקת חמץ, כן, סוגיה, סוגיה בגמרא בפסחים, זה כמה פרקים מדברים על ביעור חמץ, בדיקת חמץ. כן, יש איזה ארבע, לכל הפחות ארבע פרקים נראה לי. אני לא טועה שמדברים על העניין של כל העניינים

06:45 שקשורים בדיקת חמץ וביעור חמץ. סוגיה ארוכה ביותר, שיש בה עומק. יש את הנקודה של הסוגיה ויש פרטי הסוגיה. אם אתה מסתכל על פרטי הסוגיה, אז אף פעם אתה לא יודע. אתה לא יכול להגיד: אני, יש לי את הסוגיה בשלימות. שום פרט בסוגיה אין לך בשלימות. נגיד אתה לומד עכשיו את התוספות הזה. אז בתוספות הזה אתה לומד ביאור אחד, יש אבל עוד ביאור יותר עמוק. נגיד שהגעת לעומק התוספות. אף פעם לא הגעת לעומק התוספות, כי תמיד יש את העומק היותר עמוק שאתה לא הגעת אליו. יש ביאור יותר פנימי, יותר עמוק. אפשר ללכת עד אין סוף. מה תפסת? פשט אחד. זה מצד שאתה מסתכל במדרגות. זאת אומרת, כמה אני הבנתי מהסוגיה. אף פעם לא הבנתי את הסוגיה בשלימות. עצם העניין גופא: מה הנקודה של הסוגיה? מה אנחנו לומדים פה? אנחנו לומדים על העניין של בדיקת חמץ, כן, על העניין של ביעור חמץ. אז זה אנחנו לומדים. כן, מדברים על העשה של תשביתו. העשה של תשביתו, זה אפילו אם אני אומר את השורה הראשונה, ״אור לארבעה עשר בודקין את החמץ״, אז אני כבר מדבר על העשה של תשביתו. תשאל: מה יש לך כאן תשביתו? זה חלק ופרט. לא, זה הכל. זאת אומרת, העצם של העניין, העצם של הסוגיה, נמצא בכל שורה שאתה לוקח. אם אתה מדבר על הביאורים, על ההסברים, על הפרטים, אז שום פרט לא לוקח, שום פרט אתה לא תופס. תמיד יש יותר המון, אז אתה אף פעם לא תופס את הנקודה, את הכל, אתה תופס רק חלק. אבל אם אתה מסתכל על עצם העניין, אז כל העצם נמצא בכל פרט, וכל פרט מהסוגיה וכל

08:47 שורה של הגמרא וכל תוספות וכל רש"י, נמצאת נקודה, איזו נקודה של דברי הקדוש ברוך הוא. זה הרי העצם של כל הפרטים. זה העצם גם של הפירוש הכי פשוט של הסוגיה. ובמילא נגיע לענייננו במאמר. אותו דבר גם כאן. כשאתה אומר שאני מודה, מה פירוש אני מודה? זאת ההכרה של, של הידיעה שיש, יש הקדוש ברוך הוא. אז אם אתה אומר הודאה ונגיע למדרגה מסוימת, הרי המדרגה זה לא אתה, זה מדרגה באלוקות, זה דרגה מסוימת. אז איזו דרגה שיהיה באלוקות, דרגה אם זה אצילות, אם זה בריאה, זה בריאה, זה אצילות, זה ספירה, זה א"ק, זה עקודים. זה לא אני, זה דרגה, זה דרגה שלמעלה ממני. כמה שאני תופס מדרגה, אני לא לוקח את זה. יש לי רק, יש לי רק האור מהעניין. עצם העניין ישנו למעלה ממני. אבל אם אני אומר על הקדוש ברוך הוא, אייבערשטער, מה זה אייבערשטער? אייבערשטער זה הכל. זה כתוב ב-ב-בתורה, פרשת וירא. הוא למד שילד קטן אומר הקדוש ברוך הוא. לא, אין לזה שום פירוש, אבל זה הקדוש ברוך הוא דווקא. הרי זה כל הקדוש ברוך הוא. זה הרי זה קרוב לכל אחד ואחד. העניין הזה נמצא בי. זה לא... בן הגיע למדרגה. אז כמה שאני אשיג, אין לי את המדרגה. זה הגיע אבל כללות העניין של אלוקות, ואלוקות הרי הכל. אז כל מה שאתה... אז כשאתה אומר אני מודה לקדוש ברוך הוא, זה הקדוש ברוך הוא. הרבי אמר פעם שילד קטן אומר ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים״, אז כאן נמצא העצם. אה, ילד קטן לא יודע מה זה מדרגות, לא יודע אצילות, לא יודע זה, אז זה לא זה. זה שיודע על אצילות.

10:28 אצילות זה מהקדוש ברוך הוא. אצילות זה מדרגה, וגם המדרגה הוא גם כן לא יודע. זה מדרגה, הוא רק יודע משהו בקשר למדרגה. הוא לא יודע מדרגה. כן, מה שילד קטן אומר הקדוש ברוך הוא בלי פירושים, בלי עניינים, אותו לא, זה הרי הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא זה, זה הרי העצם שהוא הכל, שהוא לא צריך שום פירושים. לא צריכים להגיד לזה שום דבר, שום פירוש, שום תוספות. ובמילא אומר כאן הרבי ש... זה היסוד, מעלה שיש דווקא בהודאה כללית. ההודאה כללית זה קרוב לכל אחד ואחד. הודאה פרטית אז אתה לא, אז אתה אתה לא שייך אליו. זה נמצא למעלה ממני. זה מדרגה, אז זה לא אמיתי, זה לא אמת. מה פירוש זה לא אמת? להגיד שזה לא שקר, אז זה שולל. אבל להגיד שזה אמת, פירושו שזה עניין שחודר בי לגמרי. זה עניין אמיתי בי. זה לא אמיתי כי סוף כל סוף זה למעלה ממך. זה לא אני. אבל הודאה כללית זה המדרגה שלי, אני שייך לזה, כי לזה שייך כל אחד ואחד. וזה נקודה אחת הוא אומר. דבר אחד הוא אומר, זה לא זה. וגם יש בזה יתרון, מה שאני סיימתי, בכל מה שהוא עושה. עוד מעלה מהרבי. יש בהודאה כללית שכל הבן אדם קשור לזה. כל מה שהוא עושה. מה פירוש זה כל מה שהוא עושה? זה עוד, עוד מעלה. אז מעלה אחת זה מצד העניין בו אני מודה, שזה עניין אמיתי, שהאלוקות בכלל זה עניין שקרוב אליי. מה שאני יודע זה כבר לא קרוב אליי, זה לא שייך אליי. זה דבר למעלה מהשגתי. כן, זה מצד האלוקות, מצד המדרגה. עוד מעלה

12:00 יש בהודאה. הודאה כללית אומר שזה כל הבן אדם, כל מה שהוא עושה. מה פירוש כל מה שהוא עושה? פשוט. כשאתה אומר, כשאתה אומר את הסיפור עם האדמו"ר הצמח צדק. איפה הסבא? איפה הסבא? כששאל אותו איפה הסבא הוא תפס אותו ביד, אומר: זה היד של הסבא. תפס אותו בזקן: הזקן של הסבא. תפס אותו בעיניים. איפה שתפסתי, אבל זה לא אני. כשהוא צעק ״סבא״, אז הוא פנה אליו. הו, זה הסבא. כן, על ידי זה. כשההודאה זה במדרגות, אז ההודאה קשורה עם איזשהו חלק מהבן אדם, בשכל. מיד גם לא. אני מדבר עכשיו מצד הבן אדם. גם מצד הבן אדם. כשההודאה קשורה עם דרגה מסוימת, אז ההודאה קשורה כבר עם איזשהו כוח מסוים, איזו השגה מסוימת. אומר, יש כאן ניכור, יש כאן איזה עניין של שכל. אבל מה אני מודה? שאומר שההודאה קשורה כבר עם השכל, והשכל שלי מודה. המידה שלי מודה. יש איזה עניין בפרט מסוים שמודה. כן. זאת אומרת, שכל מבין עד כאן. ואז השכל אומר: לא, יש משהו שידוע, ממילא אני מודה. אז איזה חלק ממני מודה? חלק השכל. כלומר, הודו חכמים לרבי מאיר, הודו חכמים לרבי מאיר. זה בעצם למי הם הודו? היה להם מחלוקת באיזה שכל. ואז החכמים הודו שרבי מאיר צודק. אז היה כאן הודאה, אבל היה מה? חכמים התמסרו לגמרי לרבי מאיר? היה כאן התמסרות של כל המציאות של החכמים? לא, השכל של החכמים הודה לשכל של רבי מאיר, אז זה לא היה בפרט אחד, לא כל כולו. מה שאין כן במודה אני, זה לא עניין בשכל או במידה, בפרט בכוח מסוים. זה כל כולו. אז גם כן בכל מה הוא

13:52 עוסק. אז זה שתי המעלות שיש בידיעה כללית: שהידע הכללי לוקח את כל הבן אדם, לא רק חלק ממנו. והדבר השני, שזה עניין אמיתי, כי זה קורה לכל אחד. ולכן באמת הידע זה יסוד העבודה כל היום. שכתוב במאמר, זה המעלה של מודה אני. שלכן אומרים שמודה אני זה היסוד של כל היום. זאת אומרת, לא צריך לזלזל בעניין של מודה אני, למרות שזה ידע כללי, שאין בזה התבוננות, אין בזה פרטים. כן, זה בעצם קונטרס העבודה. הרי כל העניין, הרבי הרש"ב בא בהמשך הקונטרס להסביר אדרבה איך שעיקר העבודה צריך להיות דווקא בפרטים ובעניינים פרטיים כדי לעורר את הלב. אבל כאן אומר, האמת, זה הכל נכון בדרגת עובד, אבל כשמדברים ביסוד העבודה, אז אדרבה, אז יש מעלה במודה אני, שזה בתור יסוד. אדרבה, זה צריך להיות חשוב כי זה יותר אמיתי וזה גם כן יותר חודר בכל המציאות של הבן אדם. וזהו העבודה דבחינה זו, העבודה דעצם. העבודה הזאת היא הידע הכללי. זה הידע במדרגה של עצם הנפש. זה הידע הכללי. זה בפרטיות בתפילה עד ברוך שאמר. בעיקר זה במודה אני, או בתפילה, בעצם בפרטיות זה נמשך עד ברוך שאמר, שאז זה החלק של עצם הנפש, עצם הידע. אז מה כאן הידע? בעיקר הידע הכללי. יש כאן חידוש גדול. אם מסתכלים במאמרים אחרים, רואים בהרבה מאמרים כתוב דווקא לא בדיוק ככה. אולי זה הסיבה למה הרבי הרש"ב שם את זה בסוגריים. כי מסתכלים במאמרים אחרים שמדברים על הסוגיה, אז רואים שדווקא מודה אני והודו לה' זה לא אותו דבר. בהרבה מאמרים מוסבר שמודה אני זה הידע הכללי, זה כן, אבל הודו לה', שזה התחלת התפילה, זה כבר הידע פרטי. יש כבר רבא, יש כבר

15:53 שמואל, יש כבר פרטים ומדבר כבר על עניינים. אז שם מחלקים, הרבה מאמרים מחלקים בין הידע, בין מודה אני להודו לה'. כמה מאמרים, אחד מהם. יש כמה מקומות במאמרים של הרבי. כמה מקומות בסדרי דברים מחלקים. כאן הרבי הרש"ב לא מחלק. הוא אומר שבכללות מודה אני עד ברוך שאמר זה הכל נחשב לידיעה כללית של... צריכים. אני רק אומר כאן במה הוא אומר שזה ידיעה כללית. אמנם יש ידיעה כללית, יש אבל ידיעה פרטית, וזה רוצה להגיד שזה הידיעה שבמידת העניין של עשייה, של יצירה, ידיעה פרטית. מה זה ידיעה פרטית? היינו במדרגות פרטיות דעניין ייחוד אלוקות. בן אדם מתבונן בעניין של ייחוד אלוקות, אז הוא כבר מתבונן בפרט. הוא כבר מתבונן בסוגיה של ייחוד אלוקות. לא יודע אם זה מובן פשוט מה ההסבר של ייחוד אלוקות, שכולא קמיה כלא חשיב. ייחוד אלוקות זה, הסברנו, שכל העולמות לגבי אין סוף אין להם שום, שום חשיבות. הסברנו בייחוד אלוקות, אומר הרבי הרש"ב, אמיתית הסוגיה זה היא רק בנשמות גבוהות, הסוגיה של ייחוד אלוקות, כולא קמיה כלא חשיב. להשיג את זה באופן אמיתי לא שייך לכל אחד. צריכים להיות נשמה גבוהה ששייכת לזה. אשר על כן, ... ייחוד אלוקות. אך בכלל ישראל, סתם יהודי שהוא לא נשמה גבוהה, אצלו מה העניין של ייחוד אלוקות? צריך להסביר את זה. כל יהודי הרי צריך גם כן להתבונן בייחוד אלוקות, אף על פי שזה לא אמיתי. זאת אומרת, להגיד שאני מחזיק, לא שנפשי זה חל דבאי. אני מחזיק בעניין של ייחוד אלוקות חל דבאי, ופירוש אני לא מחזיק בייחוד אלוקות. רק נשמות גבוהות מחזיקים בכולא קמיה כלא חשיב. אף על פי

17:50 כן, דורשים שכל אחד צריך להתבונן, ללמוד את הסוגיה של ייחוד אלוקות. כנ"ל, הרבי בתניא מקדיש כמה וכמה פרקים בשער היחוד והאמונה וגם בליקוטי אמרים להסביר את הסוגיה של ייחוד אלוקות. זאת אומרת שכן צריכים ללמוד ולהבין את זה. כמו שכתוב בליקוטי שיחות, מראים את זה כך שכל אחד צריך להתבונן בייחוד אלוקות. שם הוא כותב שזה היה החטא של אדם הראשון. אתם יודעים מה היה החטא של אדם הראשון? חטא עץ הדעת. מה אתם חושבים, שהוא אכל תפוח או עגבניה? מה אכל אדם הראשון? החטא של אדם הראשון היה, לפי מה שמוסבר בליקוטי שיחות, זה שהוא למד רק על יחודא תתאה ואמר יחודא עילאה חל דבאי, והשאיר את זה למעלה. הוא הפריד בין יחודא תתאה ליחודא עילאה, וזה כל הבעיה של עץ הדעת. זאת אומרת, כשלוקחים יחודא תתאה לבד, אז יחודא תתאה זה גם ייחוד. זה לא שזה הוא אמר, חס ושלום, שיש עוד משהו חוץ מהקב"ה. הוא אמר, הוא אמר רצון ה'. הוא אמר לך לזה וכו'. לא, יחודא תתאה, יחודא תתאה זה, הסברנו, את הגרעינים של גרין ריכוז. אלא מה? להתלבש כמו ... להתלבש. זה המציאות של העולם קשור לדבר הוי'. מה רע בזה? והרבי הרש"ב, שאם לוקחים רק יחודא תתאה בלי יחודא עילאה, יכולים ליפול לתוך, סוף כל סוף, ודרך השתלשלות יכולים ליפול, לתת חשיבות למציאות העולם, ומזה יכול להשתלשל עד לעניין של ישות. הוא מקשר את זה עם זה שלומדים נגלה בלי חסידות, שזה העניין. כן, ללמוד נגלה בלי חסידות, למרות שזה תורה שבע"פ, אבל נגלה לבד בלי חסידות יכול להביא את

19:31 הבן אדם לעניין של גאווה, ישות, שלמות. לא יזכר כל העניין הזה. מקשר את שני העניינים האלה, וממילא זאת אומרת שכל אחד חייב להתבונן גם בייחוד אלוקות. אה, בכלל לא צריך דבר. אצל רוב האנשים אז אפילו הידיעה וההשגה שיש לנו בייחוד אלוקות, יש לנו את זה, אבל זה גוף ובטן של הידיעה. זאת אומרת, אני לומד על ייחוד אלוקות, אני מתבונן בייחוד אלוקות, אבל אני לא מרגיש ייחוד אלוקות. זאת אומרת, להגיד שאני מרגיש את האלוקות, אני אפילו לא מרגיש את האלוקות. כהראיה שאם מישהו יוציא ממני את ה... את הפולקע של הבשר וייתן לי חתיכה טובה, מנה טובה מהאוכל, אז אני אתרגז עליו. כן? זה נוגע בי. ואם מישהו יפגע בכבוד שלי או יגיד לי איזו מילה לא, אז אני אהיה ברוגז איתו כל החיים וכל המשפחה שלו. זאת אומרת שסוף כל סוף, אז אפילו שאנחנו מתבוננים בייחוד אלוקות, אז העולם תופס מקום אצלנו. כן? אז זה עניין שאנחנו יכולים ללמוד על ייחוד אלוקות, להבין ייחוד אלוקות, אבל להגיד שאנחנו חיים בייחוד אלוקות, להרגיש את ה"כולא קמיה כלא חשיב", אנחנו לא מרגישים את זה. זה. מכל מקום, בדרגה זו יש בחינת ידיעה וגם בחינת הרגש פנימי, כמו שכתוב. אבל כן, זה לא הפשט שהוא רק מודה בייחוד אלוקות, כן? שהוא לא מבין בזה בכלל, אלא בזה שהוא מרגיש. לא. לא מדבר כאן על בן אדם שהוא אומר "כולא קמיה כלא חשיב" והוא לא יודע מה הוא אומר. כן? יש היום הרבה אנשים, כן? שיש להם, מתפללים לפי נוסח החיד"א, כן? או מתפללים עם כל מיני כוונות של קבלה או כל מיני ייחודים. אומרים, הם לא יודעים בכלל

21:17 מה הם אומרים. כן? אומרים "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני כל מצווה, כן? אצלנו בחב"ד אומרים את זה פעם אחת ביום. אבל הסידור מלא על העניין של יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ביאורים והסברים באריכות. יש אנשים שלפני כל מצווה אומרים "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". תשאל אותו מה הפשט, הוא לא יודע מה, הוא לא יודע. אל תראה, אם יתחיל לחשוב פשט אז הוא יתבלבל לגמרי. מה קורה פה? איך אפשר לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה? מה, יש שני אלוהויות כאן שצריכים לחבר אותם? הוא אף פעם לא-- הוא לא שם לב מה שהוא אומר אפילו. מה צריכים לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה? יש איזה שני אלוקים שהם רבים ביניהם וצריכים לייחד אותם? מי זה קודשא בריך הוא, מי זה שכינתיה? אבל מה? אומרים את זה, אפילו לא חושבים מה אומרים, אומרים כי אומרים. אז זה אנחנו מדברים פה, פשטות. על דרך זה להגיד "כולא קמיה כלא חשיב" כל אחד יכול להגיד. אבל פה הוא שצריך להיות בזה הבנה והשגה וגם הרגש. מה פירוש הרגש? זאת אומרת שהדבר יתפוס ליבך ברמו, מונח אצלו, מתאמת אצלו שזה ככה. כן? ש"כולא קמיה כלא חשיב". ואף על פי כן הוא לא בדרגה הזו. זאת אומרת, לומד על זה, הוא מבין את זה, הוא חי את זה. אבל להגיד שהוא באמיתות על מדרגה של ייחוד אלוקות, הוא לא בזה. זה מדרגה של שייכות צדיקים. זה מה שכתוב שעל ידי התקשרות חסיד לרבי אז מקבלים שייכות לעניין. כן? אבל להגיד שאנחנו בדרגה של זה, אנחנו לא בדרגה הזו, אלא הרבי נותן לנו שנוכל על ידי שמביאים סידור ומתקשרים עם

22:42 הרבי, אז יכולים לגלות פה על כל פנים, לגלות... כן? אז זה הופך לנקודה. להרגיש את העניין, ייחוד אלוקות, שזה ככה. כן? אבל להגיד שאנחנו בעצם שייכים לזה, ודאי שלא. "ואם יהיה שהידיעה הזו אינה אמיתית, גם אם תישא ידיעה ייחוד אלוקות הוא שבו חסי סמסותא", אז אף על פי שזה לא נחשב לאמיתי כמו שהרבי אמר אחרי זה בסוגריים, ש"אם כן מדרגה עליונה", אז אפילו שאתה יודע על זה, זה לא אמיתי כי זה דרגה גבוהה. כן? ייחוד אלוקות, באמיתות הכוונה היא בחינת ייחוד אלוקות, תמימות היא היינו ייחוד אלוקות שבו בחינת התאמתות. ייחוד אלוקות לא מספיק הבנה והשגה. בייחוד אלוקות צריך להיות התאמתות. מה פירוש התאמתות? שזו ראייה חושית אצלו. ייחוד אלוקות, נגיד מה פירוש שאדם נמצא בדרגה של ייחוד אלוקות? פירוש שנמצא בדרגה של ייחוד אלוקות פירושו שהוא רואה את זה. ראיית עין השכל. זאת אומרת שהשכל שלו רואה שזה ככה. זה לא רק שאני מבין שזה ככה. זאת אומרת, אנחנו לומדים ייחוד אלוקות. הסברה, לומדים את ההסברה ייחוד אלוקות וכל הדברים, כל ההסברים. אנחנו מבינים את האסכולה של ייחוד אלוקות. כן, יש לזה אסכולה, יש לזה אסכולה עמוקה. ייחוד אלוקות זה אסכולה, אסכולה מופלאה. כן, הסבירו לנו שזה משל של זריחה ושקיעה של שמש. זה ועכשיו דבר הבא יש איזו סוגיה ארוכה גדולה ביותר שמסביר לנו איך שהביטול של הנבראים זה לא רק היש, זה ביטול המציאות. זה הסברה שיש לזה משלים נפלאים כמו האותיות בתוך הנפש. אתה רואה בתניא פרק כ"א נותן על זה משל הסבר נפלא, ואם אתה לומד את זה אתה מתבונן במשל אתה מבין את זה. אתה יכול גם להרגיש לחיות

24:28 אבל אתה לא רואה את זה. מתכוונים לראות, לא מתכוונים לראות כמו רגשי ניבוץ ורגשי נעשה. זאת אומרת, לראות פירושו שזה אמת, שזה ככה, שאי אפשר שזה יהיה אחרת. זה ברור אצלי, כן, כסימלו כחייצך. איך כתוב? כחייצך. יש לי פה גמרא על זה. אה? שזה, שזה, שזה הדבר הזה מול העיניים שלך. כן, הדבר הזה זה העניין של ייחוד אלוקות. למה? מה, מה הקשר? למה? למה ייחוד אלוקות צריך לבוא דווקא באופן של ראייה? מה הקשר? ייחוד תתאה, לא, מה שדווקא ייחוד אלוקות, מתי זה נחשב ידיעה אמיתית של ייחוד אלוקות? זה כשזה בא דרך ראייה. למה? מה הקשר? הזמן קצר. נסביר את זה בפעם הבאה. נגמור את הקטע כבר. הכוונה, השגה פנימית של פנים ודינים צריך להיות ראייה, או לכל הפחות השגה פנימית, לא סתם השגה. השגה פנימית ששייך לפנים ודינים. נסביר את זה בשעה הבאה. אבל מה שידיעה ומס קניין של צנים זה השגה. אין זה השגה אמיתית בינו לבינו. עצם ההשכלה וייחוד אלוקות וההשגה בזה אינו אפשר אמיתי, מכל מוכיח את זה פה בבחינת ידיעה ורגש פנימי. אף על פי כן הוא מרגיש את זה וחי את זה. ובזה יש ישראל ודוי זו גם ודוי כל זה המעלה של הידיעה הפרטית, של הידיעה הכללית. כן, שהידיעה הפרטית זה שהוא מבין משהו, מרגיש את זה, זה דרגה של טוב פנימית והיא דרגה בעבודה. זה עכשיו במדרגות כבר. מה שאומרים, כן, הידיעה הכללית אין לדרג את זה, כי אם הוא יסוד העבודה וראשיתו, זה עכשיו ליסוד העבודה. אבל זה לא דרגה בעבודה, וכשדוי זו הידיעה הפרטית דווקא, כשהידיעה זה כבר במדרגה פרטית, יש לומר שזהו

26:14 עלייה במדרגה שלישית נפש שכלות דאלוקות וגם למעלה מזה. זה הפירוש שהנפש מתעלה לפנין הפרועה. בפעם הבאה נסביר את זה יותר טוב.