ביאורי התפלה - ברוך שאמר - חלק א

00:00 מה מתחיל הרי העניין של, של פסוקי דזמרה. כן. הסברנו שסדר כללי התפילה מתחלק לארבעה חלקים. זה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שיש לסולם הזה ארבע שליבות. כן. אז זה הולך מעשייה, יצירה, בריאה, אצילות, כנגד הארבע בחינות של הנשמה: נפש, רוח, נשמה ונשמה לנשמה, חיה. אז זה ארבעה חלקים של התפילה. אז היינו, זה העניין של נפש, עשייה. עניין של הודו וכל הקטע הזה עד ברוך שאמר, זה הכל החלק של הודו. זאת אומרת שהבן אדם נמצא בעולם העשייה עדיין. הוא נמצא עדיין בבחינה של קבלת עול בעשייה. עדיין לא שייך לרגש של אהבת השם ויראת השם. הוא ודאי שלא שייך עדיין להתבוננות. הוא עדיין לא התבונן בגדולת השם. כל מה שיש לו כאן זה רק העניין של הביטול שנקרא בלשון החסידות הודאה: הוא מודה שזה האמת. אז כל החלק מהודו עד ברוך שאמר זה הכל עניינים של הודאה. זאת אומרת שאנחנו כאילו אומרים שזה האמת. אנחנו מודים שהשם הוא למטה, למעלה, למעלה מסדר השתלשלות. מודים שיש יש מאין ומודים בכל העניין של כל מה שדיברנו שם. כל מה שדיברנו בהודו, במזמור שיר חנוכת, זה הכל בא באופן של הודאה וביטול, לא כל כך באופן של רגש והתבוננות ורגש של אהבה. מה שאין כן, כאן נתחיל העניין של פסוקי דזמרה, מברוך שאמר עד אחרי ישתבח, זה השליבה השנייה. פסוקי דזמרה. מה העניין של פסוקי דזמרה? פסוקי דזמרה על פי חסידות בעיקר זה הזמן שבן אדם מעורר את המידות גם כן. פסוקי דזמרה זה עדיין לא התבוננות בעומק העניין. יש התבוננות ודאי, אבל ההתבוננות בעיקר זה בשכל של מידות. זאת אומרת ההתבוננות בעיקר זה כדי

02:31 לעורר את הרגש של הלב של אהבה ויראה. זה העניין של פסוקי דזמרה: es más el corazón, más el sentimiento. La persona despierta el corazón con un רגש de אהבה ויראה, de amor a השם, que lo que viene a través de התבוננות. Por eso en פסוקי דזמרה no pone tanto énfasis en, en, en, en las cosas, sino en פסוקי דזמרה pone énfasis más en el parte más sentimental. En otras palabras, habla de השם como todo que השם nos da y todo lo bueno que viene. זאת אומרת, זאת אומרת העניין של אספקט, העניין של רגש, שעיקר מה שקשור בהתבוננות של פסוקי דזמרה זה מה שקשור עם לעורר את הרגשות, לעורר את הסנטימנטים. תראה, ההתבוננות זה לא כל כך באספקט העניין, אלא יותר במה שזה פועל על הבן אדם. רגש של, של אספקט וישראליות בתפילה. והפירוש הפשוט של המילים פסוקי דזמרה זה פסוקים של שירה, לשיר, אבל הפירוש היותר פנימי בחסידות, פסוקי דזמרה, וכתוב בחסידות שזמרה זה מלשון לזמר. במסכת שבת, לזמר זה לחתוך. כן, חותך עצים נקרא זומר. פסוקי דזמרה פירושו פסוקים שחותכים. זאת אומרת שזה עושה לחתוך כוחות הנפש הבהמית של אדם. יש לו נפש הבהמית, יש לו תאוות, יש לו המשכה לעניינים גשמיים, ענייני עולם הזה לפני התפילה. והתפילה, על ידי זה שהוא מתעורר בתפילה עם התפעלות והתלהבות וריכוז, אז זה מעורר אצלו את הרגש שרוצה להתקרב לאלוקות, וממילא זה חותך אצלו את הרצונות, את התאוות של המידות הרעות. זאת אומרת שעיקר העניין של פסוקי דזמרה זה לעשות שאדם יוציא מעצמו את המידות הרעות, את הרצונות הבהמיים שיש לו, את

04:53 המידות לעניינים הלא טובים, דברים אסורים או אפילו דברים המותרים אבל שלא לשם שמיים. ולהתעורר ברגש של אהבת השם. זה העניין של, של פסוקי דזמרה. לכן זה נקרא פסוקי דזמרה, שזה חותך, לזמר את, את, את הקוצים. את כל הדברים שנאחזים. אחרי זה מסביר אחד מהמאמרים שזה גם כן הולך על המחשבות זרות והדיבורים של לשון הרע שבן אדם מדבר, שזה נדבק לבן אדם כמו קוצים, כי העניין של זמר זה מהפסוק שמובא לזה, ״זמיר עריצים״. ״זמיר עריצים״ זה לחתוך קוצים. פינצ'ס, כן, קוצים אומרים פינצ'ס. עכשיו הפינצ'ס, הקוצים גדלים בשדה. מה הבעיה של קוצים? הבעיה של קוצים זה שהם מוציאים, הם, הם צ'ופאן את הלחות, הלחלוחית של השדה, והם גורמים שהעצים יתייבשו. כשתראה, זה, זה הבעיה של כשיש עריצים, כשיש קוצים. הקוצים הם כאילו לוקחים את כל הלחלוחית והם מייבשים את השדה. זאת אומרת שזה המחשבות זרות ועיקר הדיבורים של לשון הרע ודברים בטלים, הם כמו קוצים שעושים שהאדם יאבד את הלחלוחית, את החיות שיש לו בקדושה. אז ההתעוררות של פסוקי דזמרה, על ידי שאדם מתבונן בפסוקים של פסוקי דזמרה ומתבונן בעניין איך הקב"ה מחיה את הנבראים ומשפיע חיות על הנבראים, ונותן, איך שהוא הכל, מה שמהווה את הכל ומחיה את הכל ועושה את הכל. אז ההתעוררות של פסוקי דזמרה צריך לפעול לחתוך את החיות מהדברים האסורים ומהדיבורים של לשון הרע ודברים בטלים וכל הדברים שהוא דיבר, ואז ממילא הוא חותך את הקוצים ועושה שיוכל להיות, שיוכל להתעורר ברגש של אהבה. ויש מאמרים אחרים. הוסבר שזה נקרא, זה נקרא חקיקה מבחוץ, כי אם אדם עושה כלי אז הוא לוקח חתיכת עץ והוא חותך את זה. קודם כל הוא חותך

07:05 בחוץ לעשות את הצורה החיצונית. אחרי זה הוא חותך בפנים, עושה חור כדי לעשות את הצורה הפנימית. אחרי זה הוא משכלל את זה בפרטים, פרטי פרטים. אבל הסדר הוא שקודם כל עושים חקיקה מבחוץ, כאילו להבדיל את החתיכה הזו טרון גרנדה. יש לך חתיכת עץ כזה גדול. כן, אתה צריך לעשות רק כוס אחת. אז אתה לא צריך כזה. אתה צריך לחתוך חתיכה ולהבדיל את זה מבחוץ. אחר כך אתה צריך לחתוך מבפנים כדי לעשות את הצורה של הכוס הפנימית. אז כתוב שפסוקי דזמרה זה חקיקה מבחוץ. דרך אגב, קריאת שמע זה חקיקה מבפנים. זאת אומרת, הנפש הבהמית, שזה עניין התפילה. כמו שאומר במאמר של תרס"ב, שכל התפילה עושים את הנפש הבהמית כלים לאלוקות. אז הנפש הבהמית צריכים לעשות את הכלים. אז דבר ראשון צריכים לחתוך מבחוץ, זאת אומרת להבדיל אותו מהדברים החיצוניים. וזה העניין של פסוקי דזמרה, של ההתעוררות וההסברה. לכן פסוקי דזמרה לא מדבר עניינים עמוקים כל כך, ובעיקר מדבר על ענייני עולם. פסוקי דזמרה מדבר בעיקר על ההשפעה שהקדוש ברוך הוא משפיע בעולם הזה, החיות שהקדוש ברוך הוא נותן לכל דבר, והפסוק שהקדוש ברוך הוא ברוטיס. איך שהקדוש ברוך הוא משגיח על כל דבר ונותן מזון וחיים והשפעה, כי בעיקר מדברים על ההנהגה של הקדוש ברוך הוא, איך שזה מתלבש בענייני עולם, שזה מעורר את התפעלות הנפש שירצה להתנתק מהחומריות של העולם ולהתקרב יותר לאלוקות. על ידי זה הוא עושה את הזמרה, הוא חותך את ה-, הוא חותך את ה-את ה-את ה-את החומר של הנפש הבהמית. האמת היא ששתי הפירושים קשורים. חושבים שזמרה זה מלשון זמר, ניגון, וזמרה מלשון לחתוך. יש לזה קשר כי

09:00 אנחנו דיברנו פעם. אם אתם זוכרים, דיברנו פעם על ההבדל בין שירה וזמרה. כן, ששירה זה בפה. זמרה זה בכלי. כתוב בחסידות שזה הולך על הנפש האלוקית, הנפש הבהמית. ששיר קשור עם הנפש האלוקית. מה שאין כן זמר קשור יותר עם הנפש הבהמית. זמר אוריצ'ק. אז ממילא, מכיוון שכאן מדובר על לעבוד עם הנפש הבהמית יותר ולעשות אותה כלי לאלוקות, לכן זה נקרא פסוקי דזמרה. זמרה מלשון זמר וכלי, וגם כי זמרה מלשון לחתוך ולעקור, להוציא את הדברים הלא טובים. זה בכללות ההקדמה לכל העניין של פסוקי דזמרה, שבוודאי זה נקרא העבודה של מידות. בסדר העליות שבא בן אדם בתפילה, אז ההודו זה במעמד קבלת עול, העניין של הודו, הביטול של קבלת עול קשור יותר עם מעשה. פסוקי דזמרה קשור יותר עם רגש הלב, עניין של מידות. לפני שאנחנו מתחילים פסוקי דזמרה, אז דבר ראשון אנחנו אומרים את הנוסח של לשם יחוד. לשם יחוד זה הקדמה לבוא ל-ל-לפסוקי דזמרה. למה? אז בעצם זה ככה. בעצם זה לשם יחוד, זה הרי עניין שבעצם האר"י ז"ל תיקן את זה להגיד לפני כל מצווה. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, זה נוסח שהאר"י ז"ל תיקן להגיד לפני כל מצווה. אדם מקיים מצווה. אז מה קורה על ידי קיום המצווה? עושים את הייחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה, י"ה בו"ה. עוד מעט נסביר מה זה, אבל העניין הזה זה אחד מהיסודות הכי גדולים בתורת הקבלה ובפרט בתורת החסידות, שכל התכלית של כל קיום התורה והמצוות זה שעל ידי קיום מצוות, אנחנו יהודים מקיימים את קיום מצוות, עושים את הייחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה, שבכללות הכוונה לגלות, לחבר אלוקות עם

10:57 העולם. עוד מעט נראה את הפרטים, אבל זה הנקודה. אז העניין של יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה זה הכוונה של כל מצווה. אף על פי כן, המנהג בעולם, אצל החסידים אומרים את זה לפני כל מצווה באמת, אבל בחב"ד לא נוהגים ככה. חסידי חב"ד אומרים את זה רק פעם אחת ביום לפני ברוך שאמר. הסיבה לזה כי ככה האלטער רבי תיקן. ככה זה נמצא בסידור של האלטער רבי. אבל התירו-- הביאור האמיתי זה בגלל, בכלל בחסידות לא כל כך מחזיקים מכל העניין של, של להגיד כוונות. כן, כוונות צריכים להרגיש, לא להגיד. בעולם אצל הפולישע חסידים אז מדברים יותר על, אה, אומרים, אומרים אפילו למשל מה שכתוב לכוון לפני הנחת תפילין. כן. אז כתוב בסידור שלפני הנחת תפילין צריכים לכוון. כן, עניין של הנחת תפילין. אז בעולם אומרים את זה. לפני התפילה אומרים שם את כל הנוסח. אנחנו לא אומרים, אנחנו חושבים את זה. בחסידות בכלל, כמו אני מאמין. אנחנו לא אומרים אני מאמין. חסידים אנחנו לא-- חושבים את אני מאמין. להגיד את אני מאמין. אבל דרך זה גם כאן, להגיד לפני כל מצווה את הכוונה זה לא עניין בחסידות. חסידות זה אף כי לא מלהקים בזה, כי הבן אדם צריך להרגיש את זה. אף על פי כן, תיקנו להגיד פעם אחת ביום בהתחלת היום את הלשם יחוד. אז יש שיחה מהרבי בלקוטי שיחות שהרבי מדבר בשיחה על ראש השנה. עכשיו הרבי מדבר שזה כמו הכוונה כללית. אם אדם מתחיל את היום, צריך שיהיה לו כמו הכנה כללית. מה התנועה הכללית שלו ביום. אדם מתחיל כמו מודה אני. מודה אני זה לא עבודה פרטית. מודה אני זה כמו הנקודה הכללית שאדם מתחיל את

12:45 היום עם המודה אני, פירושו הוא מוסר את עצמו לקדוש ברוך הוא. זה התמסרות כללית לאלוקות, שאחר כך במשך כל היום זה בא לפרטים. הלשם יחוד של כל יום, זה גם כן כמו שהרבי מסביר, זה כאילו שבן אדם הוא פרוקלאמיר. הוא, הוא מודיע, מכריז פעם אחת בהתחלת היום, שכל הפעולות שלו שעושה במשך כל היום, אז המטרה שלו זה בשביל זה, המטרה שלו. אחרי זה הוא במשך כל היום, אז כל פרט ופרט זה חי מהנקודה הזאת. אז פעם אחת, לא צריכים כל פעם לפעם להודיע את זה. מספיק שפעם אחת היהודי מוסר את עצמו לזה, כאילו ההכנה הכללית, התנועה הכללית שלו, ואחר כך זה כבר רק להוריד את זה בפרטים. וממילא, כלומר, מסביר בהמשך, מסביר את הפרטים מה הפירוש של השיחה של ה.