ביאורי התפלה - הודו - חלק ו

00:00 כל הניצוצות שמתעלים על ידי הבירור של גוף וחומר, והדיון על פסוקים שנעשה על ידי בני ישראל. אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, שזה הולך על נשמות ישראל, שהם אלו שמביאים את המשיח. לכן, לכן הוא קורא להם גם משיחי. בחסידות יש במשיחי כמה פירושים. אחד מהפירושים זה תינוקות של בית רבן נקראים משיחי, בגלל שהיו מושחים אותם בשמן. כך היה המנהג פעם, שהתינוקות כשהיו הולכים לבית ספר היו מושחים אותם עם שמן, ולכן היו נקראים משיחי. לכן, לכן בגמרא כתוב על הפסוק הזה: אלו תינוקות של בית רבן, שבזכות תינוקות של בית רבן זה הקיום של כל העולם. אבל הפירוש הפשוט, משיחי, עניין של משיח. אבל הרבי מסביר, אחד מהשיחות, שזה גם כן הקשר עם כללות הקפיטל כאן, שמכיוון שמדברים כאן על העבודה של בני ישראל והבירור של העולם ובירור הניצוצות של כל עמי העולם והודו, כי לפעול את זה זה עניין של, זה העניין של משיח סוף סוף. ואיך פועלים את זה? על ידי ההתגלות, ניצוץ משיח שיש בכל אחד ואחד, שמצד זה כל יהודי נקרא משיחי. על פי הווארט הידוע שמובא בשם רבי נחום מצ'רנוביל, מובא בחסידות בספר מאור עיניים, שכל יהודי יש לו ניצוץ משיח, שזה נקרא בחסידות היחידה, ניצוץ משיח, שכל אחד ישלים ויגלה את הניצוץ משיח שבו, על ידי זה משיח יבוא. אז הרבי מדבר על זה הרבה בשיחות, וזאת הסיבה למה כאן הוא קורא לבני ישראל בשם משיחי. כי מצד העבודה הזאת, שיהודים מוכנים לגלות את ניצוץ משיח, על ידי זה לברר את העולם, אז מצד זה נקראים עניין של משיח. ובנביאי, זה גם הנשמה נקראת גם כנביאי מצד הנשמה, כי נביא, כתוב

01:58 בחסידות, זה מלשון ניב שפתיים. לכן הנביא נקרא בשם נביא. נביא זה מלשון ניב שפתיים, דבר ה'. ניב שפתיים, שזה הנשמה שמקבלת מאלוקות, מקבלת מהדבר, ונקראת בשם נביא. אז זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא, אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו, שלא רק שהגויים והלעומת זה והנפש הבהמית וקליפה לא יכולים לשלוט על יהודי, אל תגעו במשיחי, אלא להיפך, שיהודי נמצא בעולם אז הוא מעלה את העולם ועושה ממנו דירה לו יתברך. ולכן התכלית של כל זה זה שירו לה' כל הארץ, בשרו מיום ליום ישועתו, ספרו בגויים כבודו, בכל העמים נפלאותיו, שזה יהיה לעתיד לבוא, שאז גם הגויים עצמם לא רק שלא יפריעו לבני ישראל, אלא שהם עצמם יתעלו. העניין של שירו, שהסברנו ששיר זה מלשון עלה. דיברנו כשדיברנו לפני זה, ושירו לזמר לו, ששיר זה עניין של העלאה. כן, שיר זה דבקות ועלייה למעלה. זה שגם כל הארץ, כל העולם וכל עמי העולם יתעלו, ואז גם כן הם יראו את הגדלות ה', את האלוקות שיש בעולם. כי גדול ה' ומהולל מאד, נורא הוא על כל אלוקים. אותם הסברנו, הרי כל ההמשך כאן מדברים על שם הוי', שדווקא שם הוי' הוא לא מוגבל. דווקא שם הוי', שזה הבלי גבול של הקדוש ברוך הוא. לא רק שם אלוקים, שזה השם של צמצום, אלא שם הוי' הוא גדול ומהולל מאד ונורא על כל אלוקים, שהוי' זה יותר נעלה מכל אלוקים. זאת אומרת מכל הדרגות של אלוקים. אלוקים זה גם כן, פשט שפשוט מפרשים אלוקים זה עניין של עבודה זרה, אבל על פי חסידות אלוקים הולך אפילו על שם אלוקים, שם אלוקים שזה שם קדוש. אז נורא על כל אלוקים, זאת אומרת כל הדרגות

03:43 של שם אלוקים וכל הדרגות של הגבול. אז גדול על כל אלוקים, שהגודל של הקדוש ברוך הוא נראה שהוא למעלה מכל העניין של אלוקים וצמצום והגבול. שם הוי' זה גילוי של בלי גבול. למה אנחנו רואים שכל זה התגלה על ידי העבודה שלנו ובירור וזיכוך העולם ובירור הנפש הבהמית? כי זה הטעם. ומה הפשט? גדול, נורא על כל אלוקים, כי כל אלהי העמים אלילים וה' שמים עשה. מה הפשט? פשוטו של פסוק הוא שהאלוהים של כל הגויים זה אלילים. זה, זה, זה אין לזה, אלילים זה כמו שתי מילים, אלילים זה כמו על אלילים. הם לא שום דבר, אלילים, אין להם כוח, אין להם, אין להם שום שליטה. מה שאין כן הקדוש ברוך הוא שמים עשה. פירוש בחסידות יותר בעומק, זה כל אלהי העמים אלילים. זאת אומרת שאפילו אלהי העמים, זה הולך על שם אלוקים, כי שם אלוקים זה הרי מה שמשפיע חיות לכל השבעים שרים, לשבעים אומות. כמו שכתוב בחסידות שכל העמים, שהיניקה של כל האומות זה בשם אלוקים. דווקא בני ישראל, כי חלק הוי' עמו, הם שייכים לשם הוי'. אז כל אלהי העמים אלילים. מה ששייך לאלהי העמים, אלילים. פירושו שכל העניינים שקשורים עם העמים, עם ישראל, זה לגבי הקב"ה זה כמו שום דבר. כן, אפילו שם אלוקים. למה? כי וה' שמים עשה. לגבי שם הוי', שזה השם של הקב"ה, השם הוא עצם שם הוי', לגבי הבלי גבול של הקב"ה, שמים, אפילו שמים זה עשייה. אפילו שמים, שזה הדברים הכי נעלים. שמים מרמז על, על כל העניינים הרוחניים וכל הדרגות. אבל אפילו בשביל הקב"ה שמים זה עשו שמים. זה גדר עשייה. זאת אומרת שהוא לגמרי למעלה מכל העניין של, של,

05:45 של, של כל, כל, כל העמים. אז עד כאן זה עניין אחד. זאת אומרת, עד כאן הוא מסביר את הנקודה הראשונה, שזה התפקיד של בני ישראל ביחס לעם ישראל. זאת אומרת, באופן יותר הווייתי. זאת אומרת, הווייתי. הוא מסביר כאן מה כאן ההוויה של, של, של יהודי ובירור נפש בהמית ובירור ניצוצות וכל הדבר, ועל ידי זה הוא פועל את השראת שם הוי'. כאן הפסוקים שאחרי זה, הוד והדר. המשך הפסוקים, הוד והדר, כמה וכמה פסוקים עד, עד בערך עד רוממו, זה פסוקים שמדברים על הגילויים של ימי המשיח, יותר לפי, לפי מה שמובא בספר. אפשר להסביר את זה גם עכשיו, אבל עכשיו העניינים הם יותר בהעלם. עכשיו העניינים הם מה שכתוב כאן. בהמשך הפסוקים הם דברים יותר בגילוי. לא כל הדברים האלה שכתוב בפסוקים הבאים יהיו בגילוי, ונזכה לראות את זה בעיני בשר. הוא כותב ככה. הוא כותב כאן על הביטול של כל העולם לקב"ה, והוד והדר לפניו וכו'. במקומו. עוד פעם, אנחנו מדברים כאן הכל, איך שזה קשור בשם הוי'. לפי המשך העניינים, להודיע בעמים עלילותיו. כל המדובר כאן, איך זה מצד, מצד, איך שזה מצד ההסבר לשם הוי'. מצד ההכרה שיהודי מכיר בעניינים של שם הוי', שמצד זה כל העולם בטל לקב"ה. מדברים ״הוד והדר לפניו״, מה זה הוד והדר? אז בחסידות מוסבר שהעניין של הוד והדר, הכוונה של הוד זה הוד והדר. זה שתי מילים דומות. שניהם מדברים על עניין של אור, של זיו. הוד זה זיו. הוד זה, ככה אומרים, ספלנדור. הוד זה זיו מסוים, והדר זה גם כן זיו. אבל ההבדל בין הוד והדר זה, בא בסדר שהוד זה זיו, זה, זה

07:51 מראה על גבורה. הוד זה, זה זיו כזה שפועל ביטול אצל השני. לכן בנוגע למלך משתמשים עם המילה הוד, הוד מלכותי. העניין של הוד המלכות זה, זה, זה, זה התגלות של המלך עם ה-, עם כס המלכות, וזה שפועל בעם התבטלות. לכן הוד, כן, מלשון הודאה. הודאה הוא ביטול. כי מצד ההוד של המלך נפעל בעם תנועה של ביטול, של-של הודאה וביטול. לכן בספירות גם כן הוד זה נמצא בצד שמאל. יש נצח, הוד. הוד זה בקו השמאל, שייך יותר לגבורות. זאת אומרת, ההוד זה ההתגלות של המלך שפועל ביטול ב-ב-במקבל מלמטה. בשעה שהדר, כן, הדר הוא יופי. הדר זה הדר כזה ששייך ליופי, כמו תפארת. זאת אומרת, בכללות העניין, לפי מה שמובא בחסידות, ההבדל בין הוד והדר זה שני אופנים של התגלות אלוקות. התגלות אלוקות שגורמת ביטול היש, עניין של הוד, ויש התגלות אלוקות שגורמת ביטול במציאות, זה עניין של הדר. הדר זה דרגה יותר מההוד. ו״הוד והדר לפניו״, כן? שמתגלה שם הוי', מתגלה הקדוש ברוך הוא בעולם. מצד התגלות אלוקות זה פנים. זאת אומרת, מצד הפנימיות. הפנים של הקדוש ברוך הוא, כשמאיר הקדוש ברוך הוא, אז יש הוד ויש הדר. זה פועל ביטול. אצל אלו שאצלם-- יש כאלה שאצלם זה נפעל הביטול באופן של הוד, ביטול היש, ביטול כזה. יש כאלה שייפעל אצלם ביטול יותר מהביטול של הוד, ביטול יותר פנימי. שתי דרגות בביטול. ״עוז וחדווה במקומו״. מה זה עוז וחדווה במקומו? שמקומו, זאת אומרת, ה-במקום של הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, איפה שהקדוש ברוך הוא נמצא, אז שמה צריך להיות עוז וחדווה, עניין של שמחה. עכשיו מה זה מקומו? אז אה, ב-ב-בחסידות, הרי מה אומרים חז"ל? הוא

09:57 מקומו של עולם ואין העולם מקומו. אז הפירוש אם ככה, עוז וחדווה במקומו, הכוונה בכל מקום. כי מקומו, איפה זה מקומו של הקדוש ברוך הוא? הוא מקומו של עולם. הקדוש ברוך הוא, הוא הרי המקום של העולם. אז ממילא יוצא שהעניין של עוז וחדווה במקומו, הכוונה שאיפה-איפה יש שמחה, איפה יש חדווה? דווקא במקומו, איפה שהוא נמצא. ואיפה הוא נמצא? בכל מקום. לכן הוא גם כן נקרא, הקדוש ברוך הוא נקרא מקום, כי הוא מקומו של עולם. בחודש של פסח אומרים, כן? ברוך המקום ברוך הוא, הוא מקומו של עולם. בפרט ובפרט לפעמים זה מוסבר שמקומו זה מלכות, זה ספירת המלכות, אבל יותר בעבודה, לפרש את זה יותר בעבודה, זאת אומרת, מקומו הכוונה בכל מקום, כי הקדוש ברוך הוא הרי נמצא בכל מקום. ושם אומרים עוז וחדווה במקומו. והאלטער רבי מביא בתניא שזה אחד מההסברים. האלטער רבי אומר בתניא באגרת הקודש שזה הסיבה שיהודי חייב להיות בשמחה, אסור לו להיות בעצבות. הרי ידוע ש... של האלטער רבי בתניא, שעצבות זה דבר שהרחיקו מאוד מאוד, כך באמת. כך על פי חסידות. אבל עניין של עצבות זה דבר מאוד מופרך. צריך להיות עובד ה' בשמחה דווקא. היסוד על העניין הזה שעבודת ה' צריכה להיות בשמחה, אחד מהעניינים שגילינו, מה שכתוב כאן: עוז וחדווה במקומו. שהקדוש ברוך הוא נמצא, חייב להיות רק שמחה. לא, לא, אין מקום להיפך השמחה. ומכיוון שיהודי מאמין שהקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, הקדוש ברוך הוא אינו מוגבל והוא מקומו של עולם, אז ממילא יוצא שבכל מקום חייב להיות חדווה. ואם יהודי נמצא במצב של עצבות אז רחמנא ליצלן, חס ושלום, הוא כאילו שהוא מרחיק מעצמו את הקדוש

11:37 ברוך הוא. וזו נקודה בעבודה בעניין הזה, עוז וחדווה במקומו, שאיפה שנמצאים, יהודי צריך להיות תמיד בכל מצב וכל זמן בתנועה של שמחה. עבודת ה' צריכה להיות בשמחה ובפנימיות.