לפני 40 שנה: הבכי של הרבי בשמחת תורה

00:00 היום אני רוצה לשתף אתכם עם התוועדות נפלאה שזכיתי לשמוע מהרבי בשמחת תורה לפני ארבעים שנה בדיוק. זה היה ליל שמחת תורה לפני ההקפות. הרבי היה מתוועד בתחילת הערב. ההתוועדות הייתה נמשכת בדרך כלל עד חצות הלילה, ורק אחרי חצות אז הרבי הלך להקפות עם שמחה גדולה מאוד. אז באותה שנה, ההתוועדות הזאת, התוועדות שנשארה חקוקה בדם, בעצמות, והיה משהו, משהו נורא, מאוד מיוחד. באותו ערב בהתוועדות הרבי דיבר מאוד חזק על המהות של שמחת תורה. דיבר אז שיש... בעצם אנחנו יודעים שישנם שני פירושים למילה שמחת תורה. שמחת תורה פירושה שאנחנו שמחים עם התורה. זה הפירוש הפשוט. שמחת תורה. יהודי שמח עם התורה, מסיימים את התורה ומתחילים את התורה מחדש, ואנחנו שמחים עם התורה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו. אבל יש גם פירוש שני: שמחת תורה זה שאנחנו משמחים את התורה. השמחה היא השמחה של התורה ויהודי משמח את התורה. כמו שאנחנו רואים מנהג ישראל, שהרי בשמחת תורה אנחנו לוקחים את הספר תורה ביד ורוקדים איתה. אז בעצם אנחנו משמחים את התורה, או כמו שאמר אדמו"ר הריי"צ, "התורה רוצה לרקוד, אבל היא צריכה רגליים". אז היהודי הוא הרגליים של התורה. אז זה בעצם התפקיד שלנו בשמחת תורה, לשמח את התורה. יש לזה מקור בזוהר. הזוהר אומר ששמחת תורה פירושו שיהודים מעטרים את התורה עם הכתר ומשמחים אותה. הכוח של יהודי לשמח את התורה. מאיפה זה נובע? אז הרבי דיבר על זה שזה בעצם נובע מכל הנושא של שורש עם ישראל. הכוח של יהודי, שיהודי יש לו שורש גבוה מאוד. נשמות ישראל חלק אלוק ממעל ממש. אז הנשמה, יהודי, יש לו את היכולת להוסיף שמחה בתורה. יש מדרש, מדרש

02:31 תנא דבי אליהו, ששם במדרש הוא אומר, אליהו הנביא, שואלים אותו שיש... מה קדם לבריאת העולם, והוא אומר שני דברים קדמו לבריאת העולם, התורה וישראל, ואני לא יודע מי קודם למי בין בני ישראל לתורה. שניהם קדמו לבריאת העולם, אבל מי קודם למי? ואז אליהו הנביא אומר, אני אומר ישראל קדמו. כלומר שגם בני ישראל וגם התורה הם לפני בריאת העולם. וכשאנחנו אומרים לפני בריאת העולם צריכים להבין שהכוונה זה לא רק לפני בזמן, כי הרי לפני בריאת העולם לא היה מציאות הזמן. הזמן נברא יחד עם העולם, כידוע, אז כשאומרים לפני מתכוונים לומר למעלה במדרגה, ברמה יותר גבוהה. כלומר לפני לא רק בזמן, אלא קדימה באיכות, במקום עליון יותר. התורה היא נמצאת בדרגה, ברמה שלמעלה מהעולם. ואותו דבר נשמות ישראל. ובתוך שני הדברים אנחנו אומרים שישראל קדמו לתורה. אז מכיוון שישראל קדמו לתורה, לכן יש בכוחם של ישראל לשמח את התורה, וזה בעצם הפירוש הפנימי של שמחת תורה שבני ישראל משמחים את התורה, הם מוסיפים שמחה בתוך ה... בתוך התורה. אז הרבי דיבר אז בצורה נפלאה על כוח השמחה, השמחה הגדולה שיש ביום הזה של שמחת תורה, השמחה של התורה בבני ישראל, השמחה שבני ישראל בתורה ואחד משמח את השני, והשמחה הזאת היא שמחה אינסופית, שמחה גדולה ונפלאה. בהמשך הדברים הרבי פתח בשיחה על פרשת וזאת הברכה, הפרשה שאנחנו מסיימים בשמחת תורה. הרבי אמר כפי שאנחנו יודעים, בפרשה שאנחנו קוראים צריך להיות התוכן של החג. ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש שהפרשיות קשורים עם החג בכל חג וחג, שזה לא משהו מקרה שאנחנו קוראים פרשה מסוימת בזמן מסוים, אלא יש קשר בין הפרשה והתוכן של החג. אותו דבר גם כן

05:05 מגיע לשמחת תורה, אז זה לא רק ככה יוצא בדיוק מסיימים את הפרשה האחרונה, אלא צריך להיות גם כן בפרשה הזאת שנמצא בזה את המסר, את המהות של שמחת תורה. אז כשאנחנו מסתכלים בפרשת וזאת הברכה, אז מצד אחד באמת מוצאים בפרשה שלנו שמדבר על... בשבח התורה. הפסוקים הראשונים של הפרשה, "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש, מימינו אש דת למו. תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". מדברים על התורה, על שבח התורה, על כוח התורה, על נתינת התורה לעם ישראל. אז בוודאי שזה דברים נפלאים שקשורים עם היום של שמחת תורה. איפה אבל בפרשה שלנו רואים את מעלתם של ישראל? הדבר הנפלא הזה שאנחנו אומרים שבשמחת תורה זה לא רק השמחה על התורה, אלא גם כן להיפך, התורה שמחה בבני ישראל והכוח של יהודי לשמח את התורה, בגלל שבעצם היהודי יש לו שורש יותר גבוה מהתורה, ולכן יש לו את היכולת לשמח את התורה. איפה זה נמצא בפרשת וזאת הברכה? וכאן הרבי פתח בהסבר נפלא, וכשאני אומר שהשיחה הזאת היא שיחה היסטורית, כי בעצם, אה, מה שאני זוכר באותה... באותה התוועדות לשמוע איך הרבי דיבר על זה, הייתה שיחה שהרבי דיבר שעה ארוכה ומרוב ההתרגשות וההסבר, כמו שעכשיו אנחנו ניכנס להסבר, כשהרבי היה בהתרגשות כל כך גדולה שבאמצע הדיבורים הרבי פרץ בבכי. ולא רק שהוא פרץ בבכי לכמה דקות, לזמן ארוך, איזה המשך ארוך, אני לא זוכר עכשיו בדיוק דקות, אבל זה היה אולי חצי שעה שהרבי דיבר עם בכיות נוראות, בכיות של התרגשות גדולה ביותר. אז הרגשנו בעצמות מה זה אומר אהבת ישראל. מה זה אומר כשאומרים שהרבי צדיק הוא רועה

07:24 ישראל, רעיא מהימנא, איך שהוא חושב על כל יהודי, דואג על כל יהודי, אוהב כל יהודי. השיחה הזאת הייתה שיחה שנאמרה עם כל כך הרבה התרגשות והתלהבות, עם זעקה פנימית שהרגשנו ממש איך שהקדוש ב-- אה, אה, אה, ה-ה-האהבה הפנימית של יהודי, האהבה הפנימית של מה זה יהודי, על המהות של יהודי, איך להסתכל על יהודי, וזה מדובר ברש"י האחרון בסוף הפרשה, פסוק האחרון בפרשה שלנו. כשמסתכלים בסוף הפרשה, התורה מספרת על משה רבנו, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים". התורה משבחת ואומרת דברים נפלאים על משה רבנו ועל כל האותות והמופתים והיד החזקה. ואז התורה מסיימת, המילים האחרונות, "ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל". זה המילים האחרונות ובזה אנחנו מסיימים את כל התורה, כל חמישה חומשי תורה. מגיע רש"י הקדוש ורש"י אומר לנו על המילים האלה, "לעיני כל ישראל", אומר רש"י, "שנשאו ליבו לשבור את הלוחות לעיניהם". משה רבנו עלה לו בליבו, כן, כשהוא ראה את החטא הגדול של חטא העגל, אז נשאו ליבו, עלה בלב של משה רבנו לשבור את הלוחות לעיניהם, לעיני ישראל, שנאמר, "ואשברם לעיניכם". רש"י מביא את הפסוק מפרשת עקב, "והסכימה דעתו של הקדוש ברוך הוא למשה", כמו שנאמר, "אשר שיברת, יישר כוחך ששיברת". הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו "יישר כוחך ששיברת", ובזה רש"י מסיים את הפירוש שלו לתורה. וכאן הרבי שאל שאלות יסודיות, פשוטות וחזקות ביותר. שאלה ראשונה, לכאורה, איך זה מתאים לסיים את התורה במשהו שלילי? שבירת הלוחות, משהו שמדבר על חטא העגל ועל התנהגות לא טובה של עם ישראל, אז שמשה רבנו צריך לשבור את הלוחות. אנחנו יודעים שיש כלל: מסיימים בטוב.

09:58 כן, בדרך כלל משתדלים לסיים שהסיום תמיד יהיה במשהו טוב. רואים את זה בכל מיני מקומות, וכאן פתאום לא רק שלא מסיימים בטוב, מסיימים במשהו שלילי ביותר. ולא סתם שלילי, אלא שלילי שזה עולה הפוך מכל הספר שאנחנו לומדים פה, חמישה חומשי תורה. משה רבנו מביא לעם ישראל את התורה. מה מסיים את התורה? השבירה של התורה? שמשה רבנו שובר את הלוחות, וזה המילים האחרונות. ואם אנחנו מסתכלים במפרשים, יש עוד פירושים. למה רש"י בחר דווקא בפירוש הזה? הרי בתורה לא כתוב שבירת הלוחות. כתוב כל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל. תסתכלו במפרשים, גדולי המפרשים, ודווקא מפרשים שאומרים על הניסים, הנפלאות, האותות והמופתים. חסר דברים שמשה רבנו עשה לעיני כל ישראל, דברים יפים? מכל הדברים רש"י בוחר דווקא את הפירוש שמדבר על שבירת הלוחות, ועם זה רש"י מסיים את החומש. נניח שרש"י רוצה ללמוד שזה הפירוש בפסוק, מאיזו סיבה שתהיה על פי פשוטו של מקרא זה צריך להיות הפסוק. אבל רש"י היה יכול להוסיף עוד כמה מילים כדי לדבר על שבחם של ישראל או להגיד איזו מילה טובה. לא, עם זה רש"י נגמר, זה הסיום. אז זו שאלה יסודית ופשוטה ביותר. גם צריך להבין מה פירוש נשאו ליבו. מילים מעניינות. מה זה המילים, הביטוי הזה נשאו ליבו לשבור את הלוחות? הוא החליט לשבור את הלוחות. מה, מה ההדגשה לעיני כל ישראל? זה כל המילים. מאיפה אנחנו לומדים שמדברים פה על שבירת הלוחות? כי כתוב לעיני כל ישראל. מה ההדגשה לעיני כל ישראל? נכון כתוב, "ואשברם לעיניכם", אבל למה עושים מזה עיקר? וזה הסיום של התורה. אז מכאן הרבי יצא עם יסוד, שזה היה יסוד ההסבר שמכיוון שזה

12:11 הפסוק האחרון של התורה ורש"י בחר לסיים בזה את התורה, אז בוודאי לא רק שזה לא מדובר על משהו שלילי, אלא אדרבה, זה משהו חיובי, חיובי ביותר, וכאן מתבטא השבח הכי גדול של התורה, השבח הכי גדול של משה רבנו, כי אנחנו רואים פה, יש פה כמה פסוקים שהתורה מדברת על שבחו של משה רבנו יותר ויותר. אז בוודאי שהפסוק האחרון והמילים האחרונות שבזה התורה מסיימת, אז זה גם שבחו של משה רבנו באופן הכי נהדר וגם שבחה של התורה באופן הכי נהדר, וזה הסיום בשבח, מסיימים בטוב באופן הכי נהדר שיכול להיות. אז מה באמת ההסבר? אז כאן אנחנו חוזרים לדברי המדרש. וכאן כדי להבין את ה-- את העומק, את הדברים-- את העומק הנפלא של הרש"י הזה, של המדרש הזה, של הפסוק הזה, אנחנו צריכים לחזור לרש"י בעצמו בפרשת חטא העגל. כשאנחנו רואים בפרשת כי תשא, אז רואים דבר מעניין. כשרש"י מפרש את הנושא של שבירת הלוחות, אז רש"י אומר שני דברים. בהתחלת הסיפור רש"י אומר למה משה רבנו מחליט לא לתת את התורה לעם ישראל. הוא יורד עם הלוחות יום שבעה עשר בתמוז, אחרי ארבעים יום אחרי מתן תורה, משה רבנו מחזיק את הלוחות, לוחות הברית שכתובות מעשה אלוקים, מכתב אלוקים, והוא לא נותן את זה לעם ישראל. אומר רש"י למה: משה רבנו עשה קל וחומר, הוא אומר שאם הפסח, שזה רק מצווה אחת, כתוב "כל בן נכר לא יאכל בו". בן אדם הרי אסור לו לאכול בקרבן פסח, אז כאן שכל עם ישראל הם חס-- חס ושלום חוטאים בחטא העגל, מומרים, איך אני אתן להם את התורה? זה הסיבה שמשה לא נותן את התורה. אבל מסתכלים

14:17 אחרי זה יותר מאוחר, כשמשה-- התורה אומרת שמשה שובר את הלוחות, אז רש"י אומר עוד משהו. למה משה רבנו מחליט לשבור את הלוחות? אומר רש"י דבר נפלא. הוא מביא מהמדרש משל למלך שהייתה לו ארוסה. זאת אומרת היה, ה-- היה לו כלה, והמלך נסע למקום רחוק והוא השאיר את ארוסתו, את הכלה שלו עם שפחות, והשפחות התנהגו בצורה לא נכונה, לא טובה, לא צנועה, והם עשו דברים לא טובים. וכשהמלך חזר נודע לו, ומתוך קלקול השפחות אז יצא שם רע גם על הכלה, גם על ארוסתו, אז המלך רצה להרוג אותה. מה עשה ה-- רש"י אומר מי שהיה ממונה על הכתובה, היה שם בן אדם שהוא היה ממונה על הכתובה, הלך וקרע את הכתובה, והוא אמר למלך, "היא לא נשואה אליך, אתה לא יכול לעשות שום דבר. אתה לא יכול לעשות לה שום דבר." ואז בינתיים התחילו לברר והגיעו, ואז הבינו שזה בעצם היא לא עשתה שום דבר, זה היה בני השפחות שיצא קלקול, ואז, כן, הכול הש-- כל המצב השתנה. אומר רש"י זה מה שקרה פה. הקדוש ברוך הוא החתן, כנסת ישראל ארוסה הכלה, השפחות זה הערב רב. מי קלקל בחטא העגל? זה היה ערב רב. מתוך הערב רב, הקלקול שלהם בחטא העגל, אז יצא שם רע על כנסת ישראל, על הכלה. אמר השליש משה רבנו הוא הממונה על הכתובה, הוא מחזיק את ה-- את הלוחות. הולך משה רבנו, שובר את הלוחות ואומר, "היא לא נשואה, אתה לא יכול להזיק לה, אתה לא יכול להעניש אותה." ובינתיים אפשר לברר, ואז באמת ביררו וראו מי כן ומי לא, ושעם ישראל באמת לא, לא, לא חטא. כמו שרש"י מסביר זה בעצם.

16:22 אז מעניין. רש"י מתחיל עם הסבר אחד וגומר עם הסבר אחר. אבל האמת היא שזה לא שני הסברים, זה שני פרטים. רש"י הראשון בא להסביר למה משה מחליט לא לתת את התורה לעם ישראל. הקדוש ברוך הוא נותן לך לוחות ואתה לא מוסר את זה. אתה לא מקיים את השליחות שלך. על זה רש"י אומר משה רבנו עושה חשבון אני לא אתן את התורה לעם ישראל כי הם חוטאים. אם בפסח זו מצווה אחת אז לא נותנים את זה לבן נכר. איך אני אתן את התורה לעם ישראל? זה כבוד התורה. אבל ברש"י השני רש"י בא לתרץ לא רק למה הוא לא נתן את זה, למה הוא שבר את זה. הוא יכול לשים את זה באיזה מקום, להסתיר את זה, להחזיק את זה עם עצמו, אבל לא לשבור. זה שמשה רבנו שובר את הלוחות. על זה רש"י מביא את ההסבר של קלקול, את את המשל הנפלא של הכלה הארוסה שיצא עליה שם רע ושבעצם זה היה השפחות. אז משה רבנו שובר את הלוחות כדי שלא יגידו שום דבר רע על עם ישראל. וכאן הרבי פרץ בבכי, נסער. הרבי דיבר. מה אנחנו רואים פה? מה קורה פה? מדברים על הלוחות, על לוחות הברית, התורה. בשביל משה רבנו התורה זה היה החיים שלו. הרי התורה נקראת על שמו של משה, "זכרו תורת משה עבדי", נקראת על שמו. משה רבנו מסר את נפשו על התורה, ולכן התורה נקראת על שמו של משה רבנו. בשביל משה רבנו התורה זה היה החיים שלו. אבל ברגע שמשה רבנו שומע שיכול לצאת שם רע על עם ישראל, והקדוש ברוך הוא רוצה להעניש יהודי, מי שזה יהיה.

18:30 הולך משה רבנו ולוקח את הלוחות, שובר אותם ואומר אין תורה. היא לא נשואה. למה? כדי לא לפגוע ביהודי. מאיפה משה רבנו לוקח את הכוח הזה? לקחת את התורה שזה החיים שלו, שהוא מוסר את נפשו עליה. הוא אומר לא, אני שובר את התורה כדי לשמור על עם ישראל. מאיפה הוא מקבל את האומץ על זה? כי משה רבנו דבר ראשון הוא רועה נאמן של עם ישראל. נכון שמשה רבנו הוא נותן התורה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. משה רבנו המקבל הכי הכי ראשון והכי אורגינלי של התורה, מתמסר, נמצא אליה לגמרי, והוא כביכול הבעל הבית עליה, תורת משה. ואף על פי כן הקשר שלו עם עם ישראל יותר עמוק מהקשר שלו עם התורה. וזה מאיפה משה רבנו לוקח את זה? זה המשל, מדרש אומר לנו תנא דבי אליהו מי קדם למי? נכון, גם תורה וגם ישראל קדמו לעולם, אבל נשמות ישראל קדמו לתורה. עם ישראל מושרש כביכול בהקדוש ברוך הוא עוד למעלה ולפני התורה, כשהתורה אומרת צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל, אמור אל בני ישראל. כלומר בני ישראל קיימים לפני התורה, והתורה באה להגיד לעם ישראל איך להתנהג בעולם. אבל התורה היא מגיעה אחרי שיש עם ישראל. אז ברגע שיש קונפליקט, יש מצב שרוצים חס ושלום לפגוע ביהודי. אז משה רבנו אומר דבר ראשון אז אני קורע את התורה. נשבור את הלוחות כדי שחס ושלום לא יצא שום שם רע על עם ישראל. ואז אנחנו נגלה את האמת שיהודי הוא לא חוטא. יהודי לא רוצה לחטוא, ואם הוא חוטא כי יש ערב רב, יש שטן, יש יצר הרע, יש דברים מבחוץ. זה לא הוא. יהודי

20:41 בעצם תמיד מחובר לקדוש ברוך הוא, וזה הסיום של התורה. זה הסיום. זה השבח הכי גדול למשה רבנו. דבר ראשון, כמו שאמרנו, כשהתורה באה לספר לנו מי זה משה רבנו, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", והתורה מתחילה לכתוב פסוקים וכל פסוק עוד שבח ועוד שבח, וכל השבחים על משה רבנו, השבח הגדול והנפלא והעמוק ביותר זה לראות עד כמה משה רבנו אוהב ישראל, עד כמה משה רבנו מסור ומוסר את נפשו ונותן את כל כולו, את התורה, שזה החיים העצמיים שלו, כל כולו. הוא נותן כדי לשמור על עם ישראל, להגן על עם ישראל. השבח הכי גדול של משה רבנו שהוא מוכן לשבור את הלוחות כדי לשמור על עם ישראל. אבל זה לא רק השבח של משה, זה גם השבח של התורה. למה זה הפסוק האחרון בתורה? ולמה זה הרש"י האחרון בתורה? כי בעצם זה השבח האמיתי של התורה. התורה נמצאת כדי לספר לנו המעלה של עם ישראל. העומק הכי נפלא בתורה. הרי במאמר זה, כשהתורה מספרת מה זה יהודי, התורה אומרת לנו כשהיא מגיעה לסיום, לפסוק האחרון, אז התורה אומרת לי תדע לך שיהודי יותר נעלה מהתורה, שלכן ברגע שיש מצב כזה שעם ישראל נמצא על כף מאזניים, אז היהודי יותר נעלה, "לעיני כל ישראל". ולפי זה מובן גם כן למה המילים האלה "לעיני כל ישראל"? לעיניכם שמשה רבנו שבר את הלוחות. איך הוא שבר את זה לעיניהם? שעם ישראל יראו את זה? ללמד את עם ישראל את המסר, את הלקח. עד כמה יהודי צריך למסור את נפשו עבור יהודי אחר? עד כמה צריך להיות אהבת ישראל של יהודי אחד לשני? העומק של אהבת ישראל, כל התורה כולה,

22:42 כמו שאנחנו יודעים, מאמר חז"ל: כשהלל אמר כל התורה כולה זה ואהבת לרעך כמוך. אז האהבה של יהודי דווקא בסיום של התורה, בפסוק האחרון ברש"י האחרון, מלמד אותנו מה זה יהודי. משה רבנו יכול היה לשבור את הלוחות בשקט, בסוד. לא, הוא רוצה לעשות את זה לעיניכם, להראות איך צריכים להסתכל על יהודי, איך צריכים לאהוב יהודי. אז כשנמצאים בשמחת תורה זה העומק של החג של שמחת תורה. בשמחת תורה מתגלה המהות של יהודי. זה שאנחנו רוקדים בשמחת תורה דווקא עם ספר תורה סגור. בשמחת תורה אנחנו לא לומדים הרבה, אין הרבה זמן ללמוד. רוב הזמן של שמחת תורה אנחנו עסוקים עם ריקודים ואיך אנחנו משמחים את התורה עם ספר תורה סגור. יהודי נמצא, לוקח את הספר תורה, רוקד, הוא נהיה רגליים של התורה. כלומר התורה רוצה לשמוח עם היהודי. אז היהודי לוקח את הספר והוא רוקד איתה. כלומר ששמחת תורה מבטא את המהות הפנימית, את הדבר הנפלא הזה, הקשר המהותי של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. לכן כתוב בזוהר שבחג שמחת תורה מתגלה שיהודי עם הקדוש ברוך הוא נמצא לבד ואין שום דבר אחר שם. הקשר הכי עמוק של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. זה מה שמתגלה בשמחת תורה, ואת זה אנחנו רואים גם כן בקורבנות החג. בכל חג הסוכות היה מלא קורבנות. שלוש עשרה פרים, שתים עשרה פרים, שבעים פרים. כידוע שזה היה מספר הקורבנות בחג הסוכות נגד שבעים אומות. מגיע שמיני עצרת, פר אחד, איל אחד. אומר המדרש של כנסת ישראל. כנסת ישראל בחג שמיני עצרת, ביום השמיני עצרת יהיה לכם, יהיו לך לבד ואין אחרים זרים איתך. זה הקשר המהותי שיש כאן בשמחת תורה. הקדוש ברוך

24:54 הוא נמצא יחד עם עם ישראל, וכאן מתגלה העומק של יהודי שאין דבר יותר ממנו, וזה העומק של אהבת ישראל לשמור על יהודי, להגן על יהודי, לרצות שלכל יהודי יהיה טוב, ואת זה אנחנו לוקחים איתנו לכל השנה כולה. שמחת תורה זה הסיום של החגים. קשה עליי פרידתכם, כמו שאומר המדרש, אומר שהקדוש ברוך הוא רוצה להיות עם עם ישראל בשמחת תורה והוא מבקש: תעשו איתי חג. אני רוצה להיות יחד איתכם, ואת החג הזה אנחנו לוקחים לכל השנה. איך יהודי צריך לשמור על יהודי אחר, לאהוב יהודי אחר, להגן על יהודי אחר לעיני כל ישראל. שהקדוש ברוך הוא ייתן לכל אחד ואחד מאיתנו שיהיה לנו-- אז נזכה לשמוח בשמחת החג, השמחה הגדולה ביותר שמתגלה בחג שמחת תורה, ואת השמחה הזאת אנחנו ניקח לכל השנה. השמחה של התורה יחד עם השמחה של ישראל שקדמו לתורה שיהיה אצל כל אחד ואחד מאיתנו. אהבת ישראל אמיתית. ובזכות אהבת ישראל אנחנו נזכה לביאת הגואל במהרה בימינו אמן.