חג הסוכות - שמחת הבן שחזר אל אביו המלך | משמעות החג לאור החסידות

00:00 אדמו"ר הריי"צ סיפר שהוא היה ילד קטן. הוא ישב עם אבא שלו בסוכה, התוועדו. הוא היה אז בגיל שבע והוא שמע איך שאבא שלו אומר לחסידים שישבו והצטופפו בסוכה. הוא אמר חג הסוכות נקרא זמן שמחתנו, שמחתנו, לשון רבים. השמחה היא של שנינו, שנינו שמחים. הוא היה ילד קטן והוא לא בדיוק הבין מי זה השנינו האלו, על מי, על איזה שניים הרבי האבא אומר שהם שמחים. היה כבר מאוד מאוד מאוחר, באמצע הלילה כשהם יצאו. זה היה לילה קריר, קצת גשום גם כן, היה בוץ. ואז הוא מחזיק בידיים של האבא ואומר לו: "טאטע, תגיד לי מי זה השמחה הזאת של שנינו ששמחים?" האם הכוונה לאבא ואמא? הוא חשב שאולי הכוונה שנינו שמחים, ההורים. אז הרבי הרש"ב אמר לו: "התכוונתי שנינו, הקדוש ברוך הוא ועם ישראל. זמן שמחתנו, השמחה של שנינו. אנחנו שמחים בהקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא שמח איתנו." כלומר, הסביר לו שאנחנו מגיעים מהימים הקדושים, הימים הנוראים של ימי ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים. אחרי יום הכיפורים, כשהיה הסליחה והמחילה, חזרנו להתקרב לאבינו שבשמיים והקדוש ברוך הוא חזר להתקרב אלינו, אז התעוררה השמחה הגדולה. בעצם הוא אמר השמחה היא כפולה. הקדוש ברוך הוא שמח ואנחנו שמחים. הקדוש ברוך הוא שמח מצד עצמו, והוא שמח על זה שאנחנו חזרנו אליו הביתה. הבן מלך שחזר הביתה וגם אנחנו שמחים בעצם מצד עצמנו, וגם כי שמחים על זה שהקדוש ברוך הוא קיבל אותנו. אז בעצם השמחה היא כפולה, היא מכופלת. אז היום אנחנו נדבר על הנושא של השמחה, של חג הסוכות, זמן שמחתנו ואיך בדיוק מה זה אומר לנו, איך אנחנו לוקחים את השמחה הזאת לכל השנה

02:20 כולה? ידוע ומפורסם, כתוב בספרי חסידות שכל המועדים של חודש תשרי הם מועדים שהם מקבלים מהם כוח לכל השנה כולה. הם מועדים כלליים. כלומר שכל אחד מהחגים שיש בתקופה הזאת של חודש תשרי, יהודי לוקח ממנו אנרגיה, כוח לכל מועדי השנה. כשמדברים על ראש השנה למשל, אנחנו מקבלים יראת שמיים על כל השנה. ראש השנה זה הזמן שיהודי מקבל על עצמו עול מלכות שמיים ויראת שמיים, ואת זה אנחנו לוקחים לכל השנה שנוכל באמת לקבל על עצמנו עול מלכות שמיים ולהיות יהודים יראי שמיים. ביום הכיפורים יהודי מקבל כוח התשובה לכל השנה, ובחג הסוכות אנחנו מקבלים את כוח השמחה, שמחה של מצווה לכל השנה כולה. שמחת תורה זה שמחה של תורה לכל השנה. אז מה בדיוק העומק של זמן שמחתנו? אומרים שאנחנו שמחים עם הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא שמח איתנו. יש מדרש מעניין, מדרש נפלא בפרשת אמור. המדרש אומר שאנחנו מוצאים, מסתכלים בתורה בקשר לנושא הזה של מועדים לשמחה. פסח, שבועות וסוכות הרי נקראים מועדים לשמחה, "ושמחת בחגך". יש מצוות השמחה בכל שלושת הרגלים. אבל כשמסתכלים בתורה, אומר המדרש, אנחנו נראה שבחג הפסח לא מופיעה המילה שמחה אף פעם אחת. יש חיוב שמחה מצד "ושמחת בחגך", אבל הפסוק "ושמחת בחגך" לא כתוב בחג הפסח. בחג הפסח, בכל הפסוקים בתורה שמופיעה מצוות חג הפסח, בפרשת אמור, פרשת ראה, פרשת פנחס לא מופיעה המילה שמחה. בחג השבועות יש פעם אחת המילה שמחה. כמדומני בסוף פרשת ראה. ובקשר לחג הסוכות המילה שמחה מופיעה שלושה פעמים. פעם אחת בפרשת אמור ופעמיים בפרשת ראה. אומר המדרש מה הסיבה? אז המדרש אומר מאוד מאוד פשוט. בחג הפסח, מכיוון שאז עדיין אנחנו לא יודעים מה

04:50 יהיה עם הקציר, זה זמן חודש האביב. בקושי התבואה מתחילה לקבל צורה, אבל עדיין אנחנו לא יודעים מה הולך להיות אז השמחה היא לא מושלמת. חג השבועות שאז כבר יש את התחלת הקציר, אז יש כבר איזו סיבה של שמחה. מגיע חג הסוכות אחרי שבן אדם עבר את כל הקציר והבציר וכל הפירות, ובמשך הקיץ כבר גם כן הספקנו שהפירות ייבשו בשדה, כל מה שצריכים לעשות, ואז מכניסים אותם לתוך הבית. אז השמחה היא שמחה מושלמת, ולכן דווקא בחג הסוכות מופיעה שלושה פעמים המילה שמחה בתורה, כי השמחה היא גם על מה שקרה בפסח, גם על מה שקרה בשבועות וגם על הסוכות עצמו. אז זה בעצם שמחה משולשת. זה המדרש. עכשיו כמובן שיש פה את ההסבר הפשוט של הדברים, וזה נכון מצד עצמו. הרי החגים מועדי השנה התורה קבעה אותם לפי הצמיחה הגשמית. ארץ ישראל וברוב העולם זו התקופה באמת של צמיחת הפירות, ויהודי מודה ושמח לקדוש ברוך הוא על זה שנתן לנו את, ברוך השם, שנתן לנו מה לחיות ויש לנו מזון ויש לנו פרנסה ועל התבואה. ויהודי שמח ושמחת בכל הטוב. אבל אנחנו יודעים שכל הדברים כפי שהם במובן הגשמי, יש להם גם כן את התוכן הרוחני. השלושת רגלי השנה, שלושת מועדי השנה וזה שאנחנו שמחים על התבואה, אז זה גם כן מסמל את השמחה הפנימית, השמחה הרוחנית במיוחד כפי שהדבר מוסבר בתורת החסידות מדובר על השמחה הפנימית של יהודי שיש בקשר לעם ישראל והקשר בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. אז אם אנחנו נתבונן בתבואה הפנימית, הרי עם ישראל נקרא גם כן מבחינת תבואה. איך כתוב בפסוק? על עם ישראל כתוב ראשית תבואתה. כלומר עם

07:07 ישראל נחשב לתבואה של הקדוש ברוך הוא. הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה. פסוק בישעיהו, גם כהפטרה של פרשת שמות, שמדמה את עם ישראל לתבואה. גם כן התורה נקראת תבואה. בקשר לתורה אנחנו גם כן מוצאים את הלשון שהתורה נקראת תבואה של, של, של עם ישראל, של היהודי. אז אנחנו מוצאים את המושג של תבואה, פירות, בקשר לעם ישראל ובקשר לתורת ישראל. אז אם אנחנו מדברים על החגים, זה שמועדי השנה אנחנו חוגגים ושמחים על התבואה, אז כמובן שמדובר פה גם כן על התבואה הרוחנית. חג הפסח זה חג האביב, חג השבועות זה חג הקציר וחג הסוכות זה חג האסיף. אז אנחנו רוצים עכשיו, היום, להתעמק ולנסות להבין מה באמת מסמלות התקופות האלה ואיך זה מתקשר עם שלושת המועדים האלה. ובמילא אנחנו גם כן נבין בקשר לשמחה, מה זאת אומרת שכאן עדיין לא כתובה המילה שמחה בחג הפסח. בחג השבועות יש כבר פעם אחת שמחה, ובחג הסוכות מופיעה לא פעם אחת ולא פעמיים, דווקא שלוש פעמים. שלוש פעמים המילה שמחה. שמחה לא כפולה, אלא שמחה משולשת. אז אם אנחנו נסתכל על העם, פשוט נסתכל עליהם, מה ההיסטוריה של עם ישראל בשלושת המועדים, אנחנו נתחיל להבין את זה. בעצם חג הפסח זה החג שבו נולד עם ישראל. אם אנחנו אומרים שפסח נקרא חודש האביב, חג האביב, בקשר לתבואה, שהתבואה מתחילה להתבשל, אז בעצם זה מה שקרה לעם ישראל. עם ישראל התחיל להתבשל בתור עם בחג הפסח. לפני חג הפסח הקדוש ברוך הוא כבר התחיל לעשות ניסים לעם ישראל במצרים. משה רבנו מגיע לעם ישראל ואומר להם: הנה אנחנו יוצאים ממצרים. ועם

09:29 ישראל מקבל, מתעורר באמונה ומתחילים להתכונן. ואז מגיע ראש חודש ניסן ומשה אומר לעם ישראל: החודש הזה לכם, נותן להם את דיני הפסח. כלומר חג הפסח זה החג שבו עם ישראל מתחיל רק עכשיו בתור עם, סוג של חודש האביב. כתוב בספרים גם כן שהאביב, המילה. אם אנחנו נסתכל על המילה אביב, באביב נמצא אב י"ב. הפירוש של אב י"ב: י"ב הולך על י"ב השבטים, שנים עשר השבטים. אב זה אלף בית, אב זה האבות. חודש האבות. חודש ניסן. כי לפי הגמרא במסכת ראש השנה, לפי דעה אחת, בחודש ניסן, חודש זיו, שאז נולדו האבות. בעצם חודש אייר נקרא חודש זיו, אבל הם נולדו בניסן, כמו שרש"י אומר במסכת ראש השנה בדף י"א. כלומר חודש ניסן קשור עם האבות, קשור עם השבטים גם כן. אב זה אלף בית, זה כבר אלף, זה אברהם אבינו; בית זה יצחק ויעקב. י"ב זה י"ב השבטים. חודש האביב זה החודש שבו עם ישראל נולד בתור עם. מכיוון שרק נולד, יש כבר את האמונה, אבל עדיין אין לנו במה לשמוח. עדיין אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות עם העם הזה. העם בורח ממצרים, אבל עדיין עם ישראל היו בערוות הארץ, היו שרויים ושקועים במ"ט שערי טומאה, כמו שאנחנו יודעים, ולכן לא מופיעה בתורה מילת שמחה. אחרי ארבעים ותשעה ימים שעם ישראל היה בספירת העומר. כידוע, מה שהמדרש אומר, שספירת העומר התחילה באותם ארבעים ותשעה ימים שעם ישראל ברחו ממצרים והגיעו להר סיני, כששם כבר קיבלו כמה מצוות. עשר מצוות שקיבלו במרה. עם ישראל כבר התחיל להזדכך, התחיל להתעדן, התחיל להכין את עצמו לקראת קבלת התורה. כבר היה לנו

11:30 כמה וכמה מצוות. אז בחג מתן תורה אפשר. זה כבר התחלת הקציר. יש כבר מצוות. כבר קיבלו את התורה בסיני, עשרת הדיברות, ובמילא התורה אומרת שמחה. יש כבר שמחה כי יש כבר משהו ביד, כמו שהתבואה כבר מתחילה ומתחילה תקופת הקציר. גם פה יש כבר קציר מסוים. עם ישראל לא רק הוא עם שנולד ויש לו את האמונה, יש לו גם כן דברים ביד, מקיימים מצוות והמצוות האלה נותנים לנו פירות. כמו שהגמרא אומרת במסכת סוטה, מה זה פירות מצוות? זה הפירות האמיתיים של יהודי. אבל זה התחלת השמחה. אחר כך, החודשים מחג השבועות עד חג הסוכות, כל חודשי הקיץ, עם ישראל אוסף עוד ועוד מצוות, עוד ועוד מעשים טובים. זה לא רק התחלת הקציר, אלא כבר אורזים באסיף. עם ישראל באותם חודשים למד תורה, קיים מצוות. היה להם כל כך הרבה. כבר יש להם מה לאסוף ביד ולהביא. יש לה כבר פירות שיכולים כבר להכניס לתוך הבית. עם שכבר התפתח במשך החודשים האלה. אז עכשיו השמחה היא כבר שמחה מושלמת. אז בעצם מה שהתורה קוראת לשמות של החגים, אז יש בזה גם כסמל למצב של עם ישראל. כמו שאמרנו, לסיכום: חג הפסח זה רק אביב, רק התחלת לידת עם ישראל, עם, עם שנולד, עם שמתחיל; וחג השבועות, חג הקציר, יש כבר התחלה של קצירה, אבל זה רק התחלה בלבד. לכן זה רק התחלת השמחה, פעם אחת השמחה. אבל שלמות השמחה, אחרי שיש לנו כבר בידיים, שאספנו ריבוי תורה ומצוות ועשייה של כל מיני דברים, עד שאפשר, יש לנו כבר מה, מה להביא בבית, וכשיש לנו כבר עם מה לחיות, אז זה האסיף. חג האסיף זה השמחה המושלמת.

13:34 אבל כאן נשאלת שאלה מאוד פשוטה. מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שזה לא מדויק, ומי שיודע את ההיסטוריה של עם ישראל, אנחנו יודעים שבעצם בין חג השבועות לחג הסוכות היה איזה משבר. זה לא היה כל כך יפה כמו שזה, כמו שנראה, כמו שדיברנו. הרי אחרי חג השבועות עברו ארבעים ימים, ואז בשבעה עשר בתמוז קרה הנורא של חטא העגל. עם ישראל נכשל בחטא איום ונורא. ואז היה תהליך שלם, משבר עצום. הקדוש ברוך הוא רצה למחוק את עם ישראל, רחמנא ליצלן. משה רבנו היה צריך לעבוד קשה כדי שהקדוש ברוך הוא יסלח לנו, ארבעים יום, ואז עוד פעם ארבעים יום. ואז בהתחלה הייתה שבירת הלוחות. אז בעצם מה כאן השמחה הגדולה הזאת? להפך, הרי בין חג השבועות לחג הסוכות קרה משהו של ההפך. שבר את האמון. הייתה פה בגידה קשה מאוד בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. וכאן אתה אומר לא רק שאנחנו דווקא בחג הסוכות מרובה השמחה, אלא השמחה משולשת. איך יכולים להגיד את זה? שאלה פשוטה. אלא כאן מגיע בעצם המסר הנפלא והעמוק שנותן לנו את ההבנה העמוקה של חג הסוכות. חג הסוכות, השמחה הגדולה היא השמחה של התשובה. דווקא, כלומר, הבעיה, השאלה שאנחנו שואלים, אדרבה, כמו שאומרים, שאלת חכם חצי תשובה. השאלה היא בעצם, העומק נותן לנו להבין את העומק של חג הסוכות. חג הסוכות זה לא רק חג שבו אנחנו אוספים את התורה והמצוות שקיבלנו בחג השבועות, אלא דווקא יש בחג הסוכות משהו מיוחד, שזה משהו נוסף שלא היה במתן תורה. דווקא העם הזה שעבר את המשבר, העם הזה שביום שבעה עשר בתמוז נכשל בחטא איום ונורא ונפל בעומק. ואף על פי כן הם

15:50 הצליחו לקום מתוך המשבר, הצליחו להתרומם, התעוררו בתשובה, ביקשו סליחה, וסלחתי כדבריך. כל התהליך שמשה רבנו עובר עם עם ישראל, שלמרות הנפילה, אז לא רק שעם ישראל לא נופל, לא נופל לייאוש, אלא הוא מתחזק ומחזק את הקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא, ומראה, כאן מתגלה, שיהודי אף על פי שהוא נפל עמוק, יש לו את היכולת להתרומם ולעורר את הקשר המהותי שלו עם הקדוש ברוך הוא, ששום דבר בעולם לא יכול לשבור את החיבור שלנו, ולכן יש לו את היכולת לחזור בתשובה, והקדוש ברוך הוא מקבל אותנו, והשמחה היא שמחה כפולה ומכופלת. וכמו שאדמו"ר הזקן מסביר את זה במאמרים של חודש תשרי. בעצם כל מה שעברנו עכשיו, שזה מה שהימים האלה, יום כיפור, לפני זה ראש השנה ולפני זה חודש אלול, כל ארבעים הימים מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, שזה ארבעים ימי תשובה. ארבעים ימים שבו יהודי מראה ששום דבר לא יעשה, שום מצב לא ישבור את הקשר שלי. להפך, הוא מתרומם ומתחזק. ואדמו"ר הזקן מסביר במשל של בן מלך: יש את הבן מלך שנמצא ליד אביו המלך, הבן מלך שמתגורר בארמון. הכל טוב ויפה. ואז בשלב מסוים, כשהבן מלך, בגלל שהוא מתרחק מאביו המלך, אז הוא שוכח ומתחיל להתנהג בצורה לא כל כך טובה. ואז יש מצב של פריקת עול מלכות שמיים, התנהגות לא נכונה שגורמת שהוא נפל בידיים של האויב, של השונא. הוא נפל במאסר. אבל אף על פי כן, בגלל שהוא בן מלך שום דבר לא עוצר אותו. הוא נזכר על האבא, הוא נזכר על הארמון, הוא נזכר על בית המלך, ואז הוא מחליט לחזור הביתה. וכשבן מלך חוזר מהשבי, חוזר מהמאסר ומתחבר שוב לאביו

18:04 המלך, השמחה של האבא היא שמחה כפולה ומכופלת. שמחה שמראה ששום דבר לא יכול לעצור בינינו. ואז, דווקא כשהבן מלך חוזר לאביו המלך, השמחה היא שמחה נפלאה וגדולה ביותר. זוהי השמחה של חג הסוכות שמגיע דווקא אחרי כל השלב הזה שהתחיל, כמו שאמרנו, שבעה עשר בתמוז, ואז משה רבנו עולה להר ואז הוא עולה עוד פעם להר. ובראש חודש אלול, כשמשה רבנו עולה להר פעם שלישית כדי לכתוב את הלוחות השניים, ואז תוקעים בשופר, שזה ימי התשובה, ימי הרחמים וימי הסליחות. והגיע יום הכיפורים. משה רבנו יורד עם הלוחות והקדוש ברוך הוא אומר: סלחתי כדבריך. אז השמחה זה השמחה הגדולה ביותר. השמחה של הבן מלך שחוזר לאביו המלך מהמאסר והשביה, שאז הבן שמח עם אביו והאבא שמח עם הבן, וביחד הם יוצאים בריקוד. כמו שמובן בחסידות, המילה מחילה, יום כיפור נקרא יום סליחה ומחילה. מחילה זה גם מלשון מחול. מחול זה ריקוד. הריקוד של המחול, אמר הבעל שם טוב, זה ריקוד מיוחד. הבעל שם טוב מתייחס לנושא של המחול ואמר: מחול זה ריקוד שעומדים בסיבוב ומתקרבים ומתרחקים. זה סוג של ריקוד שנהוג אצל חסידים מאז ומקדם, שזה סוג של ריקוד שהקבוצה מתקרבת אחד לשנייה ואז מתרחקים, חוזרים להתקרב, חוזרים להתרחק, וכל פעם כשמתקרבים שוב השמחה עולה ונהיית יותר גדולה ויותר חזקה. הסמל הוא המרחק. הריחוק הזה שהיה בין הבן מלך לאביו המלך. דווקא על ידי הריחוק הזה אחר כך נוצרת התקרבות הרבה יותר עמוקה, חיבור יותר עמוק, כי אז התגלה שהקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה קשר שלמרות המשבר הוא מתחיל עוד הפעם, מתחזק עוד יותר. בן אדם שתמיד גר, בן מלך, תמיד גר בבית המלך, תמיד קיבל

20:18 כל טוב, אי אפשר לדעת מה יקרה ברגע של משבר. מה יקרה אם משהו יקרה, משהו לא בסדר? האם הוא יאבד את הכל? אבל כאשר הבן מלך חוזר, ואף על פי כן הקשר מתעמק ונהיה יותר עמוק ויותר חזק, אז השמחה היא שמחה מושלמת. וזה בעצם כל הנקודה שאנחנו שמחים בימים הגדולים האלה של חג הסוכות. זה מתגלה שהקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה קשר, לא רק קשר של צדיק, קשר של יהודי שטוב לו כשנמצא בבית המלך. יש את הקשר של בעל תשובה, שהגמרא אומרת שמקום שבעל תשובה עומד אפילו צדיק גדול גם הוא לא יכול לעמוד, כי כאן החיבור הרבה יותר עמוק, הרבה יותר פנימי. זה הזדונות שנהפכו לזכויות, שיש בזה מעלה עוד יותר גדולה מזכויות בלי זדונות. כידוע הסיפור ברבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שפעם איזה יהודי רצה ללעוג, לצחוק, והוא אמר לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, אמר לו: אני יהודי שעשיתי את כל העבירות שבעולם. אין עבירה בתורה שלא עברתי עליה. רבי לוי יצחק הסתכל עליו עם הרבה חיבה, כידוע שהוא היה איש של אהבת ישראל, ואומר לו: אני מקנא בך. היהודי חשב שרבי לוי יצחק לא הקשיב אליו. מה זאת אומרת אתה מקנא בעבירות שלי? אומר לו רבי לוי יצחק: כן. מה זאת אומרת? הרי גם רצה לעשות את כל הדברים האלה. אומר לו רבי לוי יצחק: אתה יודע למה אני מקנא בך? כי חכמינו אומרים בכוח התשובה שהזדונות נהפכים לזכויות. בתשובה אחת, בדילוג אחד, בקפיצה אחת, ברגע שאתה תעשה תשובה כל הזדונות שעשית כל החיים יהפכו לזכויות. יתגלה חיבור של אהבה, של קרבת אלוקים, שהצדיק אף פעם לא יכול להגיע לזה. אבל אני כל

22:12 החיים שלי אוסף זכויות. עוד מצווה, עוד מצווה, עוד מצווה. אתה ברגע אחד של תשובה הופך את כל הזדונות לזכויות. אין כזה דבר. ולכן אני מקנא בך. וזה מה שאומרים: חג הסוכות, לא פעם אחת שמחה, גם לא פעמיים, שלוש פעמים. יש את השמחה של קבלת התורה. הפוך, מתחיל יציאת מצרים, יש את השמחה של יציאת מצרים, קבלת התורה, יש את המצוות שעם ישראל אספו במשך התקופה, אבל יש משהו נוסף שזה השמחה המשולשת. השמחה של כוח התשובה, שגם אם היה משבר, גם אם היה משהו לא בסדר, יהודי מראה ששום דבר לא ינתק אותו מהקדוש ברוך הוא. הוא תמיד בקשר, תמיד מחובר, ואדרבה הוא חוזר בתשובה, חוזר הביתה. הוא חוזר עם הרבה יותר שמחה ויותר אהבה. ולכן בחג הסוכות השמחה היא כל כך גדולה. זמן שמחתנו. השמחה של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, השמחה של הקדוש ברוך הוא ביהודי. ולכן אנחנו רואים שהשמחה בשמחת סוכות היא שמחה שלא רואים את זה לא בסוכות ולא ב... לא בשבועות ולא בחג הפסח. תסתכלו במנהג ישראל, אנחנו נראה. למרות ש״ושמחת בחגך״ כתוב גם על פסח, גם על שבועות וגם על סוכות. אף על פי כן, מנהג ישראל בכל הקהילות, דווקא בסוכות השמחה היא גדולה ביותר. הריקודים, שמחת בית השואבה. הגמרא במסכת סוכה מתארת איך בבית המקדש שמחת בית השואבה הייתה שמחה נפלאה ביותר. מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו. למה? זה בעצם, יש פה שמחה מכל המובנים. חוץ מזה שאנחנו שמחים מעצם היותנו לעם שהקדוש ברוך הוא בוחר בעם ישראל, יש לנו את השמחה מכל המצוות שיהודי עשה במשך כל השנה. יש לנו גם כן את השמחה שבכוח

24:19 התשובה. השמחה הזאת המיוחדת זה השמחה של שמחת בית השואבה. וזה גם מסביר לנו עוד נקודה: מה הקשר עם שמחת בית השואבה? השמחה הזאת שאנחנו אומרים שבסוכות זמן שמחתנו, שזה שמחה של יהודי שחוזר לקדוש ברוך הוא, הבן מלך שחוזר לאבא. מה זה קשור דווקא עם שמחת בית השואבה? שאיבת המים? לכאורה דבר מעניין, איפה ראינו שמחה מתוך מים? בדרך כלל שמחה מגיעה עם יין. ובמשך החגים באמת היה ניסוך היין, עם הקורבנות היו מביאים יין, והיה אין שמחה אלא ביין. הלווים היו שרים בבית המקדש את השירה על היין, אבל בחג הסוכות חוץ מהיין היה גם מים, והשמחה הגדולה זה לא מהיין, זה דווקא מהמים. שאלה מפורסמת. אז הרמב"ם מסביר: כאן מתבטא הנקודה של תשובה שאמרנו. הנושא של המים, נקודה מעניינת ונפלאה ביותר. הרי מאיפה, מה הסיפור של ניסוך המים? כתוב במדרש שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, אז ביום השני הוא הבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. הרקיע, הרקיע המבדיל. מים עלו למעלה ויש מים שירדו למטה. אומר המדרש: מים התחתונים בכו. המים שנשארו למטה היו בוכים: למה השאירו אותנו למטה? אנחנו גם כן רוצים להיות קרוב אל המלך. מים תחתונים בוכים: אנן בעינן למהוי קמי מלכא. אנחנו רוצים להיות מול המלך. למה הרחיק אותנו? אמר הקדוש ברוך הוא: אל תדאגו, אנחנו נעשה איתכם ניסוך המים ואז אתם יקריב אתכם על המזבח וזה יהיה התיקון. זאת אומרת שניסוך המים בא לתקן את ההבדלה הזאת, המרחק הזה שקרה במים התחתונים שהתרחקו. מוסבר בחסידות שהנושא הזה זה בעצם הנושא של התשובה. המים התחתונים שבוכים. מה זה מסמל? זה מסמל את היהודי שהתרחק. יש מים עליונים, זה הצדיק. יהודי שנמצא בעליונים,

26:45 תורה, מצוות וקדושה. יש יהודי שנמצא בעולם הזה, העולם הגשמי, נשמה בגוף פה למטה, תענוגים גשמיים, תענוגים חומריים. ואז הוא אומר: מים תחתונים. ואז הנשמה שלו בוכה: אני רוצה להתקרב, רוצה לעשות תשובה. המים התחתונים בוכים. מגיע חג הסוכות אחרי ראש השנה ויום הכיפורים. אנחנו לוקחים את המים האלה, מקריבים אותם על המזבח, ומזה נוצרת שמחה גדולה ביותר. שמחת הבעל תשובה. לכן הגמרא אומרת שבריקודים של שמחת בית השואבה היו אומרים: אשרי מי שלא חטא, אבל מי שחטא ישוב, והקדוש ברוך הוא מחכה לתשובה שלנו. הוא אוהב את התשובה שלנו, כי דווקא שם מתגלה הקשר האמיתי של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, וזוהי השמחה הגדולה של הימים האלה. ומהשמחה של חג הסוכות אנחנו לוקחים שמחה על כל השנה. כמו שאמרנו שאנחנו בימים האלה, אנחנו והריקודים והשמחה של שמחת בית השואבה, השמחה של חג הסוכות, השמחה של שמיני עצרת ושמחת תורה, וכוח השמחה הזאת. ושאבתם מים בששון. אנחנו לוקחים את השמחה, כל אחד ואחד. מי שלא ראה שמחת בית השואבה גם היום, למרות שאין לנו בית המקדש, אבל השמחה נמצאת בידיים שלנו. לשמוח כמה שאפשר, לשמח את המשפחה, לשמח את העניים, לחפש יהודי ברחוב ולהביא לו גם כן את שמחת החג. ושמחת בחגך, כמו שכתוב בפרשה, גם עניים וכל אחד ואחד. ומהשמחה הזאת נזכה לשמחה של מצווה, ונזכה באמת להגיע לשמחה הגדולה שכולנו מחכים לה. השמחה של ביאת משיח צדקנו, שמחת הגאולה. ישמח ישראל בעושיו, ישמח ה' במעשיו. כתוב בספרים: ישמח אותיות משיח. השמחה הגדולה שכולנו מחכים לה, שמחת הגאולה השלמה, שתהיה השנה הזאת כבר בתחילת השנה, השנה של הגאולה האמיתית והשלמה, ואז השמחה תהיה השמחה המושלמת.