פחות פקודות, יותר זהות: הסוד לחינוך יהודי בריא | לאור החסידות

00:00 שמתם לב שכשאנחנו עסוקים בחינוך של הילדים שלנו, ילדים, תלמידים, אנחנו מאוד מאוד עסוקים בפקודות. רוב הזמן עובר בפקודות, מטלות, מאז שאנחנו פוגשים את הילד בבוקר עד שמוציאים אותו לבית ספר, או אחרי זה בערב כשהוא חוזר מהחיידר, מהבית ספר, ואנחנו רואים אותו בשעות האחרונות של היום. או נגיד גם כן מורה בחיידר, מלמד וכיוצא בזה. אנחנו מאוד מאוד עסוקים עם ציוויים, פקודות, מטלות. אתה חייב לעשות את זה. חייב לעשות את זה. אסור לעשות את זה או את זה. זה כן. זה לא. לא, כן, חייב. ובדרך כלל רוב הוויכוחים, המריבות, אנחנו עסוקים בלהנחית עליהם הוראות, פקודות ומטלות. גם בחינוך הדתי היהודי, בתורה ומצוות, אנחנו גם כן, אדרבה, מאוד מאוד עסוקים כל הזמן להדריך אותם ולחנך אותם ולהגיד להם מה התורה, מה מותר ומה אסור, מה חייב ומה פטור. והאמת היא שלפעמים אם הבן אדם עומד בצד, נרגיש כאילו שכל הקשר שיש לי עם הילד זה קשר של פקודות, קשר של מטלות, קשר של לעשות ולא לעשות. האם זה בעצם המהות של החינוך? לפעמים אנחנו גורמים, אנחנו רואים בתקופה שלנו, במיוחד תקופה רגישה, שההתעסקות בחובות והכן והלא והמטלות לפעמים גורמים גם כן אצל הילדים, באופן טבעי, סוג של מרדנות. דווקא לא וכולי. בכל מיני צורות, במיוחד כשהם מתחילים להתבגר עוד יותר. מה בעצם הגישה הנכונה והבריאה לחינוך בריא? אז היום אני רוצה לשתף אתכם עם הסבר נפלא, שיחה נפלאה שזכינו לשמוע מהרבי בשנת תשמ"ח, בדיוק בשבת פרשת שופטים. שיחה שנותנת לנו מבט לגמרי שונה, חדש, מהותי, במהות של החינוך. אני חושב שאם אנחנו נוכל להפנים, להתחבר לדברים שהרבי הסביר לנו אז בקשר לנושא ההסתכלות

02:35 על חינוך, זה יפתח לנו צוהר חדש ויחס שונה לגמרי לכל מה שהחינוך אומר. הרבי דיבר דבר מאוד מעניין, גם קשור עם הזמן, חודש אלול. הייתה שאלה בנושא החינוך ושאלה בקשר לחודש אלול. שתי שאלות מעניינות שהן גם כן דומות בתוכן שלהן, וההסבר גם כן חופף ומשלים אחד לשני. השאלה בנושא החינוך שהרבי שאל הייתה שאלה מאוד מאוד פשוטה לכאורה: למה חינוך היא לא מצווה? כולנו יודעים, תסתכלו בשולחן ערוך, בספרי הלכה, חינוך זה מדרבנן. יש כמה פרטים שכן, למשל מצוות תלמוד תורה, אז ״ושיננתם לבניך״, אז יש מצווה ללמד תורה. אבל בקשר לחינוך, אני מדבר לא על לימוד התורה בתור ערך בפני עצמו. חינוך הילד, להרגיל אותו לקיים מצוות, להרגיל אותו, להפריש אותו גם מעבירות. אז רוב הפוסקים פוסקים ככה גם כן, שזה בעצם לא, זה לא, זה לא, זה לא נכלל במצוות, במצוות. זה רק מדרבנן. והשאלה הפשוטה היא למה? לכאורה דבר כל כך חשוב, הרי בלתי אפשרי שילד פתאום בגיל בר מצווה, אז בתוך יום הוא יתחיל גם לדעת ולהרגיל את עצמו לתפילין ולציצית וכולי, וכל שאר המצוות במכה אחת. הנושא של החינוך זה דבר שמובן מאליו שחייבים כמה שנים קודם להרגיל אותו, שהוא יתחיל לחנך את עצמו, להרגיל את עצמו להגיד ברכות, להתפלל, להגיד שמע, לשים ציצית וכולי. את הקרוב לבר מצווה תפילין, אבל לא ביום אחד, מיום אחד לשני. למה זה לא מצווה? הרבי דיבר על זה בעצם באותה תקופה. כמה התוועדויות היו בנושא הזה. גם הסביר את הנושא גם מבחינת ההלכה. אני לא אכנס עכשיו לכל הסוגיה. אני אדבר עכשיו ישר על ההסבר המעמיק והפנימי לאור תורת החסידות שנותן לנו

04:51 צוהר חדש בהסתכלות על כל נושא החינוך. אז השאלה הייתה למה חינוך לא נחשב למצווה? למה אין צו בתורה? תורה ציוותה על יהודי לעשות תרי"ג מצוות. איך זה שאין צו בתורה? ציווי בתורה שאומר לחנך את הילד, להרגיל אותו לקיום המצוות? מה הייתה השאלה בקשר לחודש אלול? מעניינת גם כן, בדומה לזה. ידוע מה שאדמו"ר הזקן מסביר בקשר לחודש אלול. המאמר המפורסם ״אני לדודי ודודי לי״. בעצם זה מיוסד על הפסוק ״אני לדודי ודודי לי״, זה פסוק בשיר השירים, וכבר כתוב בגדולי ישראל הראשונים, כבר מובא שאלול זה ראשי תיבות ״אני לדודי ודודי לי״. מובא בספרי גדולי ישראל בדורות קדמונים, שזה אומר שבחודש אלול, כמו שהב"ח אומר, לשוב אל הקדוש ברוך הוא מאהבה, שזה הנושא של ״אני לדודי״, שיהודי צריך להתקרב לקדוש ברוך הוא מתוך אהבה. ואז אדמו"ר הזקן מסביר את ההסבר הנפלא על חודש אלול. מה בעצם המהות של החודש? מביא את הדוגמה מהמלך שלפני שהוא בא לעיר הוא יוצא לשדה, ואז יכולים כל אחד ואחד מאנשי השדה לצאת לקבל את פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ונותן להם פנים יפות ופנים צוחקות, וכל השמחה שמסביב של ההתקרבות של המלך אל העם והעם אל המלך. וזה בעצם המהות של חודש אלול. השלושים יום, עשרים ותשע, שלושים יום של אלול זה זמן של התקרבות הקדוש ברוך הוא, שנותן לכל יהודי את היכולת, הגישה לגשת אל המלך, להתקרב אליו, לבקש את הבקשות. אז הרבי שאל שאלה פשוטה. זאת אומרת שחודש אלול לפי זה זה חודש שמח ביותר, כמו שאדמו"ר הזקן עצמו אומר, שזה בעצם אמור להיות יום טוב, חג כל החודש. אבל השאלה היא יותר מבחינה הלכתית. הרבי

07:00 שאל למה לא מוצאים בהלכה התייחסות לזה? הרי פנימיות התורה לא באה להגיד דברים חדשים שאין להם חס ושלום מקום בהלכה שבתורה. זו תורה אחת. זאת אומרת, זה שאדמו"ר הזקן מסביר לנו את המהות של חודש אלול, כי זה בעצם הנקודה של חודש אלול, כמו שאמרנו, גם בספרי הלכה מובא הנושא הזה של אני לדודי ודודי לי וההתקרבות אל המלך מתוך אהבה, אלא החסידות מדגישה יותר את הדוגמה והמשל שנותן לנו את הרגש המיוחד לחודש אלול. השאלה היא למה אין הלכה או דין או מקום שיהיה מוסבר שיש עניין בחודש אלול להיות בשמחה מיוחדת, לחגוג את זה באופן מיוחד, להרגיש את השמחה הגדולה של ההתקרבות של המלך אלינו, והלכנו אל המלך. יש כמה מנהגי ישראל גם כמו גם בהלכה, הנושא של תקיעת שופר והפרקי תהילים שאומרים, נושאים של מנהגים. אבל מה הנושא העיקרי של השמחה? וגם בהלכה אין הלכות מיוחדות לחודש אלול. ואז הרבי אמר ביאור נפלא. הוא אמר כזה דבר: מצווה פירושו שמצווים על האדם לעשות משהו מיוחד. פירוש-- זאת אומרת, אומרים לבן אדם שהוא צריך לעשות דברים-דברים מסוימים. הרצון של המלך. יש פקודות. אז אומרים לאדם, "אתה צריך לקיים את המצוות האלה והאלה". אז יש תרי"ג מצוות, שזה ציוויים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, ואנחנו על ידי הציוויים האלה מתחברים עם הקדוש ברוך הוא. שומעים לציוויים שלו, עושים אותם, מקיימים אותם. אבל יש משהו שהוא מעבר לציווי, שזה הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא בטבע, בצורה מהותית. אני יהודי, ובזה שאני יהודי אני קשור אל הקדוש ברוך הוא. ניקח לזה דוגמה מאוד מאוד פשוטה ומעניינת, שזה הנושא של קבלת עול מלכות שמיים. כלומר, לפני שיהודי בא לקיים

09:21 מצוות, כמו שכתוב במסכת ברכות, שיהודי לפני שהוא מקבל עליו עול מצוות הוא צריך לקבל עליו עול מלכות שמיים. הנושא של קבלת עול מלכות שמיים, או נקרא לזה בצורה אחרת יותר רחבה, להאמין בקדוש ברוך הוא, האמונה. לדעת הרבה גדולי ישראל זה לא מצווה. לדוגמה הרמב"ם אומר שהמצווה, מצוות האמונה, זה לא המצווה להאמין, זה לדעת את האמונה. כלומר, אחרי שאתה מאמין אתה צריך לדעת, ללמוד פרטים על גדולת השם, וזה מה שהרמב"ם מסביר לנו מה זה מצוות האמונה. הרמב"ן גם כן. הרמב"ן סובר שאנוכי ה' אלוקיך, למרות שזה עשרת הדיברות, הדיבר הראשון והכי חשוב, הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל אנוכי ה' אלוקיך, הרמב"ם טוען שזה לא נחשב למצווה. אתה לא יכול לצוות אנוכי ה' אלוקיך. זה משהו שצריך לבוא מתוך היהודי לפני שמצווים עליו. זה משהו טבעי, זה מהותי, זה העצמיות שלנו, זה האני ועצמי. זה-- על זה לא צריכים לצוות. יש דברים שמצווים. ציווי זה פקודה, זה פעולה מסוימת, זה עשייה מסוימת. תעשה ככה ואל תעשה ככה. יש אבל דברים שלא קשור עם ציווי, לא קשור עם פקודה. זה קשור עם המהות, עם הזהות. אני שייך. אף אחד לא צריך להגיד לי, "אתה צריך להיות שייך", אני לא שייך. זה אני. אני יהודי, ואם אני יהודי אז אני מאמין בקדוש ברוך הוא. לא צריך לצוות עליי להאמין בקדוש ברוך-- אף אחד לא מצווה עליי. אני יהודי, אני מאמין. האמונה זה חלק מה, מה, מהחלב, חלק מהמהות שלנו, חלק מה-DNA שלנו. זה המהות, זה הזהות. אז כשאנחנו מדברים על לחנך ילד, חינוך של ילד זה לא רק להגיד לו תעשה ואל תעשה. כמובן, ילד צריך שאנחנו נחנך אותו

11:46 ונדריך אותו ונג-- ו-ו-ו-נסביר לו מה מותר ומה אסור, מה צריך ומה לא. ברור, ילד, "עיר פרא אדם ייוולד", הוא לא יודע מה טוב ומה רע. הנער לא יודע להבחין בין טוב ורע. אז התפקיד של ההורים והמורים זה ל-ל-ללמד אותו, ללמד אותו בחיים דברים, מה מסוכן, מה טוב ומה רע, וכמובן גם בעבודת השם, בקיום התורה והמצוות. מה הקדוש ברוך הוא רוצה ומה הקדוש ברוך הוא לא רוצה. אבל במהות של חינוך זה לא ה-- תעשה ואל תעשה. המהות של חינוך זה בעצם זהות. אנחנו בתור הורים אמורים להעביר לילד את ההרגשה של הגאון יעקב, של הזהות היהודית. אני יהודי, ובגלל שאני יהודי אז אני חי כמו יהודי. זה החיים עצמם. כלומר, הנושא הזה של חינוך, זה שה-- התורה לא קבעה את זה בתור ציווי, זה בדווקא. התורה רוצה שהחינוך זה לא יהפוך לעוד ציווי שצריך וחייב לעשות פעולה שקוראים לה חינוך. חינוך זה לא ציווי. חינוך זה מהות. חינוך זה זהות. חינוך זה להעביר לילד מי אני. את ה"אתה בחרתנו מכל העמים". את ה"קדשתנו מכל אומות העולם". את החלק הזה של עם קדוש. הנקודה הזאת, אני יהודי, ואם אני יהודי אז, אז, אז, אז אני משתנה-- אז ההתנהגות שלי צריכה להיות בהתאם, אז ההתנהגות נובעת מהמקום הזה. כלומר, במילים פשוטות, החינוך שלנו לילדים זה לא אסור, חייב. ה-ה-היהודי זה מ-מ-מלא דברים אסורים, מה שאסור לו לעשות, דברים שהוא חייב לעשות. זה הסתכלות אחרת לגמרי. יהודי הוא עם קדוש. אנחנו גוי קדוש. קדושה, אלוקות, יהדות זה החיים שלנו. ובגלל שאנחנו יהודים, אנחנו עם קדוש, הקדושה, אז הקדושה דורשת מאיתנו התנהגות מיוחדת, התנהגות של קדושה, ומשמה נובע התנהגויות, דברים

14:16 שמותר לעשות, אסור לעשות, צריך לעשות, חייב לעשות, אבל זה הכל מיוסד על משהו מהותי. להרגיל את הילד לחיות כמו יהודי, זה בעצם הנקודה המהותית של חינוך. לגלות אצל הילד מי הוא באמת. זה התפקיד שלנו בחינוך. אנחנו צריכים לדאוג שבבית שלנו היהדות זה החיים. יש יהדות של עשייה, יש יהדות של חיים, היהדות היא החיים עצמם. זה החיים, ככה בן אדם חי. אחד-- זה אחד מיסודות החסידות, הנושא של לחיות כמו יהודי זה לא רק להתנהג כמו יהודי. יהודי זה חיים, זה צורת חיים, זה מהות, זה נפש. ואם זה חיות אז במילא לא צריך לצוות, אתה צריך להיות יהודי. צריך לצוות לעשות דברים שהקדוש ברוך הוא רוצה, אז יש ציוויים, אבל היהודי זה לא רק המצוות, היהודי זה עשרים וארבע שעות. הנקודה הזאת במהות של החינוך מתבטאת גם כן בדבר נפלא שאנחנו רואים, הנושא של חינוך במנהגי ישראל. הבעל שם טוב שם לזה הרבה הרבה דגש, תורת החסידות, שאנחנו מחנכים ילדים לחנך אותם בנושא של המנהגים, ודווקא הנושא של מנהגים יותר אפילו לפעמים מהלכות. אנחנו רואים כשמחנכים ילד כל הנושא של תספורת ולשים כיפה, הדברים הראשונים שמעכ-- שנותנים לילד בתור חינוך אז אלה לאו דווקא מצוות מן התורה. הרבה מהם זה מנהגי ישראל, ודווקא בזה שמים את ה-- את ה-- את הדגש, להרגיל את הילדים במנהגי ישראל. הרבי מדבר על זה פעם שבמנהג חב"ד בסדר של פסח, המה נשתנה? הארבע קושיות שהילד שואל, כל ילד מחנכים אותו לשאול את ארבע קושיות. הקושיה הראשונה לפי המנהג שלנו, מנהג חב"ד, זה, זה על הנושא של הטיבול, טיבול בחרוסת וכולי. לא על חמץ ומצה, דווקא על נושא הטיבול. חמץ ומצה

16:37 זה מדאורייתא, זה דין תורה. הנושא של טיבול זה רק מנהג ישראל. טובלים את ה... את הכרפס, את, את הירק בתוך מי מלח כדי שהתינוק ישאל. זה מנהג. ודווקא זה השאלה הראשונה. למה? אז דבר ראשון כי זה מה שהילד שם לב. דברים שונים. אבל ההסבר המעמיק בנושא כי במנהגי ישראל מתבטא משהו הרבה יותר עמוק בקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. שורש העניין של מנהגי ישראל, מוסבר בשם הבעל שם טוב, שמנהגי ישראל יש להם שורש יותר עמוק אפילו מהמצווה, בפרט אחד כמובן, שהמצווה זה ציווי. כלומר מצווים עליך שאתה צריך לעשות כך וכך. מנהג אף אחד לא ציווה עליך, אבל אני מרגיש שזה מה שצריך לעשות. זה המהות של מנהג. מנהג פירושו אין פה חובה, אין פה ציווי. יש פה הרגשה פנימית שקיבלנו מאבותינו, מרבותינו, מהצדיקים, שזה הדרך שיהודי צריך לחיות. זה מבטא משהו הרבה יותר מהותי בזהות של היהודי מאשר המטלות שיהודי צריך לעשות דווקא במנהגים. זה מה שמוסבר בשם אדמו"ר הזקן גם כן, שאנחנו רואים דבר מעניין בנוגע לשמחה, ששמחת החג זה מדאורייתא. כל החגים מועדים לשמחה. זה מן התורה, ושמחת בחגך. השמחה של שמחת בית השואבה זה כבר דברי נביאים. ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה. חכמים דרבנן זה לא מדאורייתא, זה דברי סופרים, והשמחה של שמחת תורה זה אפילו לא מדרבנן, זה מנהג. אנחנו רואים הפוך, לכאורה הפוך על הפוך. דווקא בשמחה של עם ישראל בכל העולם, בכל הקהילות זה ממש להפך. שמחת החג די רגועה. שותים יין, אוכלים בשר, איך שעושים את זה על פי ההלכה מאוד בצורה די, די רגועה. שמחת בית השואבה זה כבר ריקודים ושמחות עם שמחה גדולה יותר. שמחת

18:59 תורה זה שמחה בלי הגבלות. כל הקהילות. שמחה נפלאה ששוברת את כל המחיצות. לכאורה היה צריך להיות הפוך. שמחת החג זה מן התורה. שמחת בית השואבה זה רק מדרבנן. שמחת תורה זה רק מנהג. אבל לא, כי מנהג מבטא במידה מסוימת את המהות, את הזהות. אני יהודי. אז גם כשהקדוש ברוך הוא לא מחייב אותי, הוא לא מצווה עליי. אפילו הרבנן לא ציוו עליי. אבל יש דברים שיהודי עושה כי אני יהודי. יהודי, ככה יהודי מתנהג. הרבה פעמים אנשים שואלים: הכיפה על הראש, איפה זה כתוב? יש מצווה כיפה על הראש? יש מחלוקת. הרבנים הפוסקים, מה בעצם המקור של נושא הכיפה? יש לזה אריכות גדולה. זה לא המקום עכשיו לדבר על זה, זה רק דוגמה. אף על פי כן, אנחנו רואים שדווקא בכיפה הזאת רואים את המהות. הוא יהודי, הוא יהודי, הולך עם כיפה. כך היהודי מתנהג, כך היהודי הולך, כך היהודי חי. בחינוך של הילדים שלנו אנחנו מעבירים את המסר, ולכן חינוך זה לא מצווה, כי חינוך פירושו זהות. חינוך פירושו מהות. חינוך פירושו איך יהודי אמור להרגיל את הילד לחיות כמו יהודי. אז הוא אוכל כמו יהודי, הוא ישן כמו יהודי, הוא קם כמו יהודי, הוא הולך ברחוב כמו יהודי, הוא שונה. ודתיהם שונות מכל עם, כמו שאפילו המן הבין את זה. אז זה החינוך במהות. כשהחינוך נמצא במהות אז אתה לא... אז זה כבר הופך להיות למשהו אחר לגמרי. אז נרגיש משהו חי, משהו נושם, משהו מהותי, משהו שמח. זה יהדות. אז גם כן החובות והמטלות והאיסורים והמצוות זה כבר מקבל ממד אחר לגמרי. כבר לא מרגישים את המלחמה על האסור והמותר ובין החובות והמטלות. מרגישים פה משהו

20:57 אחר לגמרי. זה חינוך ממקום חי, חינוך ממקום מהותי, חינוך ממקום של קדושה וטהרה, וזה בעצם מסביר לנו גם כן חודש אלול. למה חודש אלול אין מצווה, אין הלכה לשמוח? כי לא צריך לצוות. חודש אלול בדיוק זה הנושא הזה שיהודי, ברגע שיהודי מתבונן מה אומר חודש אלול, אז לא צריך להגיד לך עכשיו תהיה שמח. זה משהו שפורץ מתוך המהות של יהודי. ההתבוננות בזה שהמלך נמצא יחד איתנו, אני לדודי ודודי לי, זה משהו מהותי. זה מעל ציווי, למעלה מכל. זה אף אחד לא מחייב אותי. זה הרגשה פנימית שפורצת מתוך עצמה. אף אחד לא צריך להגיד לך עכשיו אתה צריך לשמוח. זאת אומרת, אני נמצא עם המלך, אז אני שמח. השמחה היא טבעית, השמחה היא מהותית, השמחה פורצת מעצמה, ודווקא השמחה הזאת אין לה הגבלות של הלכה. צריכים לעשות את זה ככה, לעשות את זה ככה, כי זה מגיע מהנפש, זה מגיע מהנשמה, וזה ההכנה לחודש תשרי, לראש השנה, לקבלת עול מלכות שמיים, שיהודי בראש השנה מגיע ואז מכתירים את הקדוש ברוך הוא למלך. ואז יש את הנושא של קבלת עול מלכות שמיים על כל השנה, כמו שכתוב בחסידות. וחודש תשרי בכלל עם כל המצוות שאנחנו מקיימים בתשרי. כשחודש אלול יהודי מתקרב לקדוש ברוך הוא מהמקום הזה, חודש אלול זה החודש של אני לדודי, כמו שהרבי מסביר, פירושו לעורר ולגלות את האני. מיהו האני האמיתי? האני האמיתי זה לדודי. זה המהות שלי. אף אחד לא צריך להגיד לי לעשות דברים. זה אני ועצמי, הוא ואני, שהם דבר אחד. כשזאת ההרגשה באלול, אז גם כן כל החודש תשרי, הכתרת המלך וקבלת המלך וכל החגים אחר כך, זה משהו אחר

22:56 לגמרי, וזה מכניס אותנו לתוך השנה שבאמת תהיה לכל אחד ואחד מאיתנו כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה, שיהיה לנו הרבה הרבה נחת, נחת אמיתי, שכל אחד מבקש, מתפלל ומתחנן שיהיה לנו נחת אמיתי מהבני בית, מהמשפחה, מהתלמידים, שנזכה באמת להקים דור שעבודת השם שלו זה עבודת השם מתוך שמחה, שתהיה שנה של שמחה, שנה של קדושה ושנה של גאולה.