מתי צריך להיות קשוח עם הילד? מה דעת הרבי מליובאוויטש?

00:00 אחת השאלות שמעסיקות היום הרבה מההורים, ואותו דבר מהמורים והמחנכים, זה הנושא של הגבורה. כמה והאם להשתמש בגבורה בחינוך? בכלל, אנחנו יודעים, כמו שחכמינו אומרים, שיצר תינוק צריך להיות שמאל דוחה וימין מקרבת. כלומר שבחינוך צריך להיות גם את השמאל דוחה, את היד השמאל שמראה את הגבורה, את היד החזקה, ומצד שני צריך להיות ימין מקרבת, את הקרבה והאהבה. יכול להיות שבדורות הקודמים הדברים היו יותר ברורים, או נגיד בצורה אחרת, בדורות הקודמים לא הייתה כזאת רתיעה מכל הנושא של הגבורה. היום, בדורות האחרונים, בדור שלנו במיוחד, אנחנו כל הזמן שומעים יותר ויותר את החינוך מתוך אהבה. איך שצריכים רק לקרב, לאהוב, לחבק את הילדים שלנו, ואפס גבורה. אבל להגיד אפס גבורה, קשה להגיד את זה, כי אם אין לך שום גבורה, לא בבית, לא בבית ספר, לא בחיידר, לא בישיבה, לא במוסדות, אנחנו גם רואים את התוצאות. הילדים עולים לנו על הראש, אין גבולות, אין חוקים, אין תמריצים וכולי. אנחנו יודעים שהעניין של הגבורה זה צורך. אז כאן נשאלת השאלה איך באמת אנחנו מסבירים את הנושא הזה? איך אמור להיות החינוך הנכון? איך אמור להיות... מתי כן ואיך ובאיזו צורה אנחנו משתמשים עם גבורה לצורך החינוך? אז היום אנחנו נדבר על הנושא הזה, נושא מאוד מרתק. אנחנו נסתכל ונבדוק במאמרי חז"ל, אנחנו נראה שיש בזה כמה סתירות בצורת ההשתמשות, מתי ואיך ובאיזה סדר, ונראה את ההסבר הנפלא של תורת החסידות וההסבר הנפלא של הרבי בצורה בריאה של החינוך הבריא. אנחנו גם כן נקשר את זה עם הזמן, כי הנושא הזה של החינוך, כמו שהרבי תמיד היה אומר, שחינוך זה לא רק חינוך על הזולת, החינוך של הילדים, כי

02:29 בעצם החינוך מתחיל מבפנים. החינוך עצמו, גם את עצמנו אנחנו אמורים לחנך, וממילא גם השאלה הזאת: האם צריך להיות גבורה וכמה ובאיזה סדר, מה קודם, מה אחרי זה? כל הדברים האלה חשובים, ובעצם אם אנחנו היום ניכנס לעומק הדבר, נראה שבכלל כשמדברים על גבורה זה בכלל לא מה שהעולם מתרגם גבורה. הנושא הזה של יד החזקה, הנושא של גבורה בחינוך, בכלל יש לזה משמעות הרבה יותר עמוקה והרבה יותר פנימית, שישפוך אור על כל הנושא הזה. אז נתחיל עוד פעם עם דברי חכמינו. מובא גם כן בהלכה, הגמרא במסכת סוטה, במסכת סנהדרין, מובא גם בהלכה בשולחן ערוך, שכשמדברים על חינוך הילדים צריך להיות שמאל דוחה וימין מקרבת. מה בדיוק המסר פה? אז יש פה בעצם שלושה מסרים. דבר ראשון אומר לנו, הגמרא אומרת לנו, צריך להיות שני דברים: חייב להיות גם שמאל וגם ימין. אי אפשר לחנך עם יד אחת. חינוך חייב להיות עם שתי ידיים. צריך להיות ימין ושמאל, חסד וגבורה. דבר שני, חכמינו אומרים לנו שאת הדוחה, את הצד של הדחייה, מה שצריך, מתי שצריכים לשים גבולות, לדחות, לתת מוסר, לנזוף, איך שנקרא לזה, זה צריכים לעשות את זה עם יד שמאל. מה פירוש יד שמאל? כתוב שיד שמאל נקראת יד כהה, כמו שהתורה אומרת בקשר לתפילין. יד כהה, זאת אומרת את השמאל עושים בצורה חלשה, שזה לא יהיה הדומיננטי. דווקא הימין, החסד, מקרבת, הקרבה, צריך להיות ביד הדומיננטית, ביד הימין. כלומר שבחינוך צריך לשים את הדגש על הימין, אבל צריכים גם את השמאל, אבל באופן של שמאל. הדחייה צריכה להיות ביד החלשה. אבל יש פה גם כן עוד מסר שהרבה לא שמים לב. הסדר של הדברים כפי שחכמינו

04:37 אומרים את זה. סדר הדברים הוא שקודם אומרים לנו שמאל דוחה ואחר כך ימין מקרבת. כלומר החכמים שלנו מקדימים את השמאל אל הימין. מה הסיבה ולמה? לכאורה צריך להיות להפך. ההתחלה צריך להיות עם מידת החסד, עם אהבה, ורק אחר כך להביא את הגבורה. וכאן אומרים לנו לא, שמאל דוחה קודם ואחר כך ימין מקרבת. מעניין מה באמת הסיבה לזה. האמת היא, אם אנחנו נלך לשורש הדברים, כל דבר יש לזה שורש. המחנך הראשון, המחנך הדגול הראשון, זה הקדוש ברוך הוא בעצמו. אנחנו מוצאים אותו דבר בבריאת העולם. רש"י מביא את זה גם כן מהתורה, בתחילת, בתחילת התורה. למה התורה פותחת באלוקים? בראשית ברא אלוקים. רש"י אומר לנו ששם אלוקים זה מידת הדין. רק אחרי כל ששת ימי בראשית מופיע פעם ראשונה השם י-ה-ו-ה, מידת הרחמים. רש"י אומר, למה הקדימה התורה מידת הדין למידת הרחמים? כי בתחילה עלה במחשבתו של הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם במידת הדין. הקדוש ברוך הוא רצה עולם של מידת הדין, רק כשראה שהעולם לא יכול להתקיים עם מידת הדין אז הוא שיתף מידת הרחמים. אז גם פה אנחנו רואים את הדבר המפתיע הזה והמפליא, שהיד השמאל, מידת הדין, גבורה, זה בעצם היה דבר ראשון, רק אחר כך שיתף מידת הרחמים. וגם פה יש אותה שאלה, מה באמת הסיבה לזה? למה? לכאורה הפוך. במיוחד כשמדברים על הקדוש ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא אנחנו יודעים שהוא כולו חסד, כולו טוב. טוב ה' לכל, טוב ה' לכל, רחמיו על כל מעשיו. במיוחד כמו שכתוב הרי בספרים שכל הסיבה לבריאת העולם זה רק בגלל שטבע הטוב להיטיב. הקדוש ברוך הוא בטובו הגדול רצה להיטיב לברואיו, שזה סיבת

06:43 בריאת העולם. אז איך באמת קודם עלה במחשבתו לברוא בשם אלוקים, מידת הדין, ורק אחר כך שיתף מידת הרחמים? מה הסיפור פה? וכאן אנחנו חוזרים למחנך ונראה שגם פה אנחנו מוצאים סתירות דומות. מצד אחד, כמו שאמרנו, חכמינו אומרים לנו שמאל דוחה וימין מקרבת. נכון? אז הסדר הוא להתחיל קודם עם גבורה, עם שמאל. אבל אם אנחנו מסתכלים בעוד מאמרי חז"ל, אנחנו נראה שבעצם להפך. הרמב"ם, מיוסד על מאמר חז"ל, לעולם ילמד תורה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. אז הרמב"ם מסביר את זה גם בספר ההלכות שלו, בהלכות תשובה, בספר יד החזקה, בסוף הלכות תשובה בפרק העשירי, וגם בפירוש המשניות לרמב"ם בהקדמה לפרק חלק. הרמב"ם מסביר שכאשר לומדים עם ילד ורוצים לחנך אותו, אז החינוך צריך להיות עם הרבה קירבה ואהבה ושכר. ולהגיד לו: אם אתה תלמד, אתה תקבל מיני מתיקה. הרמב"ם בצורה המיוחדת שלו מתאר שקודם כל אומרים לו שייתנו לו דבש. טוב, כנראה זה היה השוקולד של הימים ההם, ואחר כך אומרים לו שייתנו לו נעליים. כשהוא מתבגר יותר והוא כבר השוקולד לא מדבר אליו, אומרים לו שייתנו לו נעליים. עוד יותר אחרי זה יביא לו כסף, ורק אחר כך אתם מתחילים להביא לו את עבודת השם, לעבוד את הקדוש ברוך הוא בשביל הקדוש ברוך הוא. אז רואים שדווקא בחינוך יש את ההקדמה של הקירבה ואהבה והמתנות והשכר. עוד יותר, חכמינו אומרים לנו, מספרים על גדולי האמוראים. הגמרא אומרת על רבה או רבא או רבא, יש כל מיני נוסחאות, אם זה רבא עם א' או עם ה', שכשהיה לומד עם התלמידים שלו, אז מקמי דפתח בשמעתא, לפני שהוא היה מתחיל ללמוד, הוא היה אומר מילתא דבדיחותא,

08:47 היה אומר בדיחה, היה אומר דברי-- דברי בדיחה, דברי שמחה, והיה מעורר צחוק אצל התלמידים, ורק אחר כך היה עובר לשלב של אימה ויראה. יתיב באימתא, אומרת הגמרא, אתה נכנס לאווירה של אימה ויראה ואז מתחיל ללמד. אז אנחנו, הולך פה-- מה, מה, מה הסיפור? מה הסדר? איך אמור להיות אופן החינוך? מאיפה צריכים להתחיל? מהחסד או מהגבורה? מהאהבה או מהיראה? מלשים גבולות ומשמעת או חיבה ואהבה וקירבה? מה, מה, מה הסיפור פה? אז כאן הרבי לימד אותנו באחת מההתוועדויות שדיבר שיחה נפלאה בנושא החינוך ונתן לנו את ההבנה הנכונה והברורה והבריאה בצורת החינוך האמיתית, מיוסד על דברי חכמינו. הרבי אמר דבר כזה: יש פה שני דברים. יש את הזמן כשהמורה עומד מול התלמיד ונותן לו את המסר, כשהאבא עומד מול הילד ועכשיו נותן לו מסר חינוכי. כשאתה עומד בזמן של החינוך, בזמן הלימוד, כשאתה מלמד את הילד, כשאתה מלמד את הילד אם זה דברי תורה, אם זה דברי, אלה, התנהגות, התנהגות בריאה, התנהגות מוסרית, אתה מלמד אותו איך להתפלל, יראת שמיים, אה, מה שזה יהיה, אז בשעת הלימוד הסדר הוא שמאל דוחה ואחר כך ימין מקרבת. עוד מעט נסביר גם למה. אבל כשאנחנו מדברים על האווירה הכללית לפני שמתחילים ללמד, שם אנחנו אומרים שהאווירה צריכה להיות אווירה של שמחה, של אהבה, של קירבה. זאת אומרת, כשאנחנו-- ניקח דוגמה, בית ספר, ישיבה, תלמוד תורה. האווירה הכללית לפני שמתחילים ללמוד, כשהילד מגיע לחיידר או כשהילד מגיע לבית שלו, האווירה הכללית בבית לפני החינוך, לפני הלימוד, לפני שנכנסים, צריך להיות אווירה של שמחה, אווירה של קירבה, אווירה של אהבה. יש יחס, יש יחס אוהב. המורה מסתכל על התלמיד בעיניים אוהבות. האווירה

11:16 בכיתה היא אווירה ש... מכילה, אומרת לך, "אה, כיף, כיף להיות פה, תענוג", וזה עושים בהמון דברים מסביב. זה הבוקר טוב של המנהל, זה הבוקר טוב של המורה, זה הטפיחה על השכם שהילד נכנס לבית ספר, זה המילה הטובה, מה נשמע, איך אתה מרגיש, אתה נראה עייף, אתה נראה טוב. מה, מה, איזה מילה, מילה אישית שאתה נותן לו את ההרגשה שאתה נמצא יחד איתו, שאתה מסתכל על הילד ואתה לא רואה בו שיש פה מישהו שהוא רוצה לעשות פה איזשהו טרור. לפעמים יש-- לפעמים אנחנו בלחץ, במתח, מה הולך להיות פה, יש לנו הסתכלות, זאת אומרת, מתחילים את היום כבר בהרגשה שיש פה איזושהי מלחמה סמויה בין המורה והתלמיד, בין האבא והאימא והאבא והילדים. האווירה אמורה להיות אווירה מכילה, מקרבת, אוהבת ותומכת. זה לפני הלימוד. אבל בשעת מעשה, כשכבר אתה עומד מול התלמיד או מול הבן, מול הילד, מול הבת, וכשאתה עומד עכשיו אתה מנסה לחנך, להעביר מסר, שמה הסדר הוא קודם כל שמאל דוחה ואחר כך ימין מקרבת. ויש לזה הסבר עמוק ביותר, למה זה ככה? קודם כל נסביר את ההסבר הפשוט. ההסבר הפשוט, ואנחנו נחזור לשורש הדברים ונראה איך זה בשורש הדברים, ומשם אנחנו נלמד איך זה בחיי היומיום. דיברנו על בריאת העולם. כשמדברים על בריאת העולם, חכמינו אומרים לנו שהסיבה האמיתית למה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם זה בגלל חסדו הגדול. במילים המפורסמות, כי חפץ חסד הוא, הפסוק חפץ חסד. הקדוש ברוך הוא חפץ חסד. הקדוש ברוך הוא טוב וטבע הטוב להיטיב. הקדוש ברוך הוא רצה להיטיב לברואיו, ולכן התאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בעולם הזה הגשמי. מצד טבע הטוב להיטיב. הוא רצה

13:21 שיהיה עולם, ושבעולם הזה האדם יבוא, והוא זה שיבחר ויעבוד את הקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה הוא יבוא על שכרו וישלים את המטרה של לעשות את העולם דירה לקדוש ברוך הוא. אז שורש בריאת העולם זה אהבה, זה חסד, זה קרבה, זה דבקות. אבל בריאת העולם בפועל, כמו שאמרנו, בראשית ברא אלוקים. בריאת העולם בפועל הייתה על ידי שם אלוקים. מעניין, כמו שאמרנו קודם, רש"י אומר את זה בהתחלת התורה. למה התורה פותחת בשם אלוקים? אומר רש"י כי הקדוש ברוך הוא רצה לברוא את העולם במידת הדין, ורק אחר כך שיתף מידת הרחמים. כשלומדים את רש"י, הרבי פעם דיבר על זה, פשוטו של מקרא, לא מובן איך זה הדבר הזה. ילד שואל למה הקדוש ברוך הוא רצה קודם מידת הדין? כמו ששאלנו קודם, תמיד ידעתי שהקדוש ברוך הוא מדבר אלינו, שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו אהבת עולם. אהבת נצח, אהבה רבה, אהבה אמיתית שהקדוש ברוך הוא אוהב כל יהודי. ולמה בעצם הקדוש ברוך הוא רצה לברוא את העולם במידת הדין? רק אחר כך שיתף מידת הרחמים. אז באמת שהתשובה לשאלה הזאת, הרבי פעם דיבר על זה. רש"י בעצמו עונה על זה בפסוק הראשון מיד, כשרש"י אומר בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ. אומר רש"י שאם אתה תסתכל ותראה את המילה בראשית, ואתה תשאל מה פירוש של המילה בראשית? בראשית מה? חסר פה איזה מילה, אומר רש"י. בראשית הכל, בראשית הבריאה, בראשית חסר פה איזה מילה. רש"י אומר אחד הפירושים מיד בהתחלת החומש, שהבראשית בשביל התורה ובשביל ישראל. בראשית הכוונה בשביל ראשית, עם ישראל זה ראשית, זה תכלית הבריאה. התורה היא גם כן הראשית והתכלית של הבריאה. ובגלל עם

15:23 ישראל והתורה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם. כל העולם וכל הבריאה נבראה בשביל התורה ובשביל ישראל. זה רש"י בהתחלת רש"י בחומש. כלומר, במילים אחרות, שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם עם מטרה. מהי המטרה שהוא ברא את העולם? שיהודי שיהיה פה בעולם יתנהג על פי התורה, יקיים את התורה ועל ידי זה יעשה עולם מואר, עולם של חסד, עולם של טוב, עולם יותר עדין, עולם של גאולה. זה מטרת הבריאה שרש"י מלמד את הילד בגיל חמש שמתחיל ללמוד פשוטו של מקרא. אז אם ככה, הילד כבר מבין שאם אנחנו רוצים שילד יתנהג טוב, שיעשה את המטרה, שלא יהיה חיים של הפקרות, חיים של בלגן, חיים של פרא אדם וטבע האדם. אדם פרא ייוולד. אז חייב להיות גבורה. חייב להיות דיסציפלין, חייב להיות גבולות, חייב להיות חוקים, וזה צריך להיות הסדר. כדי שהתלמיד ירצה ללמוד, אתה חייב לשים לו גבולות, כדי שידע: יש הבית ספר פה, ה... ה... ה... בית, יש חוקים, יש כללים. בבית הזה מתנהגים בצורה מסוימת, והכללים בבית הם כללים אמיתיים. זה לא זיגזג. יום כן, יום לא. ואם הילד עושה עם האף אז מיד אנחנו רצים לקראתו ומשנים את הכללים, וכל יום משתנים הכללים, אז הילד לא יודע מה רוצים ממנו, מה בראש ומה בסוף, מה כן ומה לא, מה מותר ומה אסור. צריך להיות כללים ברורים, נוקשים, החלטות. ככה נוהגים, ככה עושים, הדברים הם ברורים כשיש גבולות ברורות. מידת הדין, הילד יודע שכאן זה רציני. אז כשהמורה עומד מול הילד, אז בוודאי הוא מתחיל עם לימוד. כאן אנחנו עושים לימוד רציני, עכשיו הולכים לתת מסר רציני. הדברים הם רציניים, הם עקביים, ואחר כך מגיע הימין

17:17 מקרבת. כן, אי אפשר לחנך רק עם גבורות ודינים. חייב להיות שהתלמיד גם כן יבין מה המטרה של הכללים האלה ולמה. וזה מה שהעולם, הקדוש ברוך הוא אומר לנו: ״יום השישי ויכלו השמים״, ראשי תיבות הוי"ה. יום השבת הייתה התגלות הרחמים של הקדוש ברוך הוא, ולכן אחרי יום השבת כבר כתוב הוי"ה בגלוי בתורה, כי התכלית זה שיבוא מידת הרחמים בתוך מידת הדין, שאז מדברים בחינוך של תלמיד, שאחרי הגבורה בהתחלת הלימוד מגיע החסד, שהתלמיד באמת מבין שזה לטובתו, שככה הוא צומח, הוא גדל ומתפתח. זה בעצם ההסתכלות הפשוטה, מהי ההבנה בשמאל דוחה וימין מקרבת. אבל האמת היא שזה הרבה יותר עמוק. כשאנחנו מדברים על גבורה, על באמת גבורה, זה לא רק גבולות, זה לא רק יד חזקה. יש משמעות הרבה יותר עמוקה לנושא הגבורות בתורת החסידות, קבלה. האמת שגבורה זה שאתה דורש מהתלמיד לגלות את הכוחות, זה האמונה הפנימית ביכולות העמוקות שיש לתלמיד. זאת אומרת, זה משהו אחר לגמרי. כאן אנחנו צריכים להבין את השורש האמיתי שאנחנו מדברים על גבורה. זה בעצם ממש לא מה שהעולם חושב. גבורה זה יד חזקה, זה גבולות. זה להיות קשה, אבל יש משהו הרבה יותר עמוק בגבורה, ואת זה אנחנו יכולים ללמוד מהאיש הראשון שאנחנו יודעים שעליו מדברים תמיד, שזה היה המידה שלו גבורה. יצחק אבינו. כידוע, כשמדברים על אבות העולם אומרים שאברהם מידת החסד, יצחק מידת הגבורה. עכשיו, כשאנחנו מסתכלים בהיסטוריה של אברהם ויצחק, אנחנו יודעים אברהם מידת החסד זה ברור, גמילות חסדים. ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם. זה היה אברהם אבינו כולו חסד. איפה רואים אצל יצחק מידת

19:35 הגבורה? יש פסוק שאומר: "ופחד יצחק היה לי". גבורה. פחד. יש קשר בין מידת הפחד למידת הגבורה. אבל אבל אבל בחיים של יצחק, איפה אנחנו מחפשים ומוצאים את הגבורה אצלו? אז מוסבר בחסידות על פי הזוהר שזה מה שאנחנו מחפשים, מספרים, מוצאים בסיפור תולדותיו של יצחק: את הנושא של חפירת הבארות. כל הזמן התורה מספרת לנו בפרשת תולדות שיצחק הלך ממקום למקום וחפר בארות. באר אחת, באר שנייה ובאר שלישית, חפר בארות. כשאתה קורא את הסיפור אתה אומר: לא מבין מה הסיפור פה. אברהם אבינו מתעסק בחסד, מקרב את כולם, נותן לערבים, נותן להם אוכל, מספר להם על הקדוש ברוך הוא. נשמע טוב. מה עושה יצחק? חופר בור ובאר ועוד באר. באר מים חיים, כאן רבים, כאן לא רבים, עושה שלום. מה הסיפור פה? אבל אם אנחנו מתבוננים כאן, אנחנו מבינים את העומק של הגבורה, העומק של יצחק אבינו. חפירת בארות פירושו שאתה מאמין שפה בפנים יש מים חיים. מתחת לאדמה, אתה מסתכל מבחוץ, אתה רואה אדמה, עפר, אבנים, זה מה שיש. אבל אתה יודע שזה לא מה שיש. מתחת לאבנים, מתחת לעפר, מתחבא משהו יותר עמוק. ואז אני מתחיל לחפור ולחפור ולחפור, ולפעמים אתה חופר מטר ואתה עדיין מוצא עוד אבנים ועוד עפר ועוד לכלוך. אתה לא מתרגש מזה. אתה חופר יותר בעומק, יותר עומק. כי אני יודע שפה בפנים, מתחת לשטח, יכול להיות המון מטרים ומטרים ומטרים ומטרים. בסוף פתאום מים חיים יצאו מהמקום הזה. זה נקרא גבורה בריאה, גבורה אמיתית. הגבורה של יצחק אבינו, הגבורה שאנחנו מדברים פה, שמאל דוחה, השמאל דוחה האמיתי. זה לא השמאל דוחה רק כדי להציב גבולות. זה ה-- הדרישה, הגבורה שאומרת

21:40 אני דורש ממך. למה אני דורש ממך? לא בגלל שאני רוצה לעשות לך קשה את החיים. אני רוצה להפיל אותך. אני רוצה לבקש ממך משהו לא מציאותי, ואני יודע, נעשה לך מבחן קשה, כי אני רוצה להראות לך שאתה לא יודע. חס וחלילה, להפך, כי אני מאמין ביכולות שלך. כשהגבורה מגיעה אחרי האהבה הזאת שדיברנו קודם, לפי זה הסדר ממש נפלא. האווירה הכללית, האווירה של אמון, האווירה של אהבה, האווירה של טבע הטוב להיטיב, המורה הבריא, ההורה הבריא זה ההורה שמסתכל על הילד ממקום של אהבה וקירבה ואמונה אמיתית. דיברנו בשיעור הקודם: אמונה פנימית ביכולות של הילד, בכוח העצום שלו, ואני יודע שאתה יכול. ואם יש את הקשר הזה, אז כשאני דורש ממך, כשיש פה את הגבורה הזאת, את התוקף, אני אומר: תמשיך הלאה. הילד אומר: אוי, זה קשה, זה לא נעים, צריך לעבוד. למה אני צריך להתייגע? לא בא לי איזה גמרא, איזה תוספות מסובך, זה מאמר קשה, זה הבנה. אני רוצה משהו יותר קל, ואתה לא נותן לו. לא בגלל שאתה רוע. חס ושלום. להפך, מגיע מהאמונה העמוקה שבפנים יש מים חיים, יש יכולות עצומות שנמצאות בקרב הנער, בתוך הנער. כמובן, כאן צריכים זהירות. אנחנו צריכים בתור מורים, בתור הורים, להיות מציאותיים, שהדרישות שלנו הן מציאותיות, לשים לב. לפעמים אנחנו צריכים להתייעץ עם אנשי, אנשי חינוך, שהדרישות שלנו לא יהיו מופרזות. ודאי צריך לדעת מה אתה מבקש ולמה, אבל לא לפחד לדרוש ולתבוע מהנער כי אתה יודע שהוא יכול. ואז הסדר הוא סדר נפלא. סדר החינוך הוא, כמו שאמרנו, דבר ראשון לפני הלימוד. זה מה שהגמרא מספרת לנו על רבא: מקמי דפתח בשמעתא, לפני שהוא התחיל את הלימוד

23:48 שנכנס לכיתה והיה צריך לעשות אווירה. האווירה של לפני הלימוד בכיתה, האווירה הכללית של של של הישיבה, של בית הספר, של החינוך. אז זה היה לפני הלימוד. שם היה בדיחות, שמחה, קירבה, חיבוק, אהבה, הרגשה שאנחנו ביחד. אנחנו מאמינים, מאמינים בך, לא מפחדים ממך, להפך אוהבים אותך. יש פה אהבה אמיתית וכנה, אבל כשכבר נמצא בלימוד עצמו אז כאן יש את הגבורה, היראה, השמאל דוחה. כאן הכוונה שמאל דוחה, הדרישה מהמורה לתלמיד: תתאמץ, תתבטל אל הלימוד, תרצה ללמוד, תיקח את זה ברצינות. אנחנו פה נכנסים לעומק. אנחנו הולכים ללמוד פה סוגיה עמוקה כי אני מאמין שיש לך את היכולת. אל תפחד, תיכנס ותראה שאתה יכול. ואז אתה לוקח אותו לפנים, בתוך העומק של הלימוד, ואז אתה יכול לעבור אחר כך ל-ל-מידת האהבה שמגיעה אחר כך. ימין מקרבת. הימין מקרבת שאחרי השמאל דוחה זה כשהתלמיד, אחרי שהוא מקבל את דברי הרב, הוא לוקח את זה ברצינות באופן שהוא ירצה להתעמק, ירצה להבין, הוא יודע שיש לו את הכלים ואת היכולות, אז הוא באמת יתקרב אל הלימוד ויקרב את הלימוד אליו. הוא יעשה, הוא יעשה את הלימוד חלק ממנו. זה הימין מקרבת שמגיע אחרי השמאל דוחה, וזה בעצם סדר חינוך בריא ונכון. איך צריך לחנך את הנער שאנחנו רוצים שיגדל ילד בריא. ואם אנחנו נסתכל ב-בימים האלו הבאים שאנחנו נכנסים עכשיו, נראה דבר נפלא. שבת זה שבת מברכים אלול. אנחנו רואים את המועדים שאנחנו מתחילים עכשיו. יש חודש אלול, זה ההקדמה. אחר כך מגיע חודש תשרי. חודש תשרי זה הימים הגדולים. חודש השביעי. החלק הראשון של חודש תשרי זה ימי הדין, ימים נוראים. החלק השני של חודש תשרי זה ימי האהבה, ימי

26:03 השמחה, ימי זמן שמחתנו, סוכות, שמחת תורה. אז איך אנחנו עושים את הסדר? אז כאן אנחנו ממש בדיוק כל מה שדיברנו. לפני ראש השנה, לפני יום הדין, חודש אלול זה הימים של ההקדמה. כמו שאדמו"ר הזקן מלמד אותנו, המלך בשדה. המלך עדיין לא נמצא בתוך הארמון. המלך נמצא בחוץ, בשדה. אנחנו עדיין לפני עבודה. כאן הזמן של המלך בשדה זה זמן של קרבה. אנחנו כולנו יודעים את התורה של אדמו"ר הזקן שאומר שבחודש אלול, חודש הרחמים, זה החודש שהמלך נמצא בשדה ומקרב כל אחד ואחד. כל מי שרוצה לצאת ולקבל את פניו, הוא מקבל את פניהם בסבר פנים יפות, מראה פנים שוחקות לכולם, שזה החיבוק והאהבה שהקדוש ברוך הוא מראה לנו בתור הקדמה לפני שמגיע חודש תשרי, ימי התשובה. כשמגיעים כבר חודש תשרי אז אומרים דבר ראשון עשר ימים זה ימי דין. ימים של קבלת עול מלכות שמיים, ימי יראה, ימים רציניים שאתה צריך לעשות חשבון הנפש ותשובה ולהתמסר לקדוש ברוך הוא. ואחר כך מגיע החיבוק של ימי השמחה, ימי האהבה של סוכות ושמחת תורה, שיהודי מקבל את התורה, מקבל את המצוות מתוך אהבה ושמחה, וככה אנחנו מקבלים שנה מבורכת בכל הפרטים, וזה בעצם המסר שאנחנו לומדים לחיי היומיום בצורה בריאה של חינוך שהתורה מלמד אותנו. חנוך לנער על פי דרכו. החינוך הבריא בשלבים האלה, בשלושת השלבים שלפני התחלת הלימוד צריך להיות יחס של קרבה, אהבה ושמחה, הרגשה של אמון ואהבה. בלימוד עצמו בשלב ראשון יש את השמאל דוחה משתי סיבות. דבר ראשון לשים גבולות ברורים כדי שאנחנו— הילד יידע שזה רציני. דבר שני כי באמת אנחנו דווקא על ידי הגבורה אנחנו מעוררים ומגלים בו את הכוחות הפנימיים העצומים, הנפשיים,

28:11 שאנחנו מאמינים שיש לו את זה. ואז מגיע האהבה שאחר שהוא באמת רוצה ללמוד ורוצה לקבל ורוצה לגדול ורוצה להתפתח ועושה את הלימוד חלק ממנו. שהשם ייתן לכל אחד ואחד מאיתנו שיהיה לנו נחת מבני הבית שלנו, נחת מהתלמידים שלנו, שיהיה שנה מבורכת, שנה פוריה בלימוד, שנה פוריה בצמיחה של כל אחד ואחד מאיתנו, ושנזכה כבר לגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו. כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומבורכת.