להפוך את המרירות למתיקות: שמחת תורה תשפ"ה - לאור פנימיות התורה

00:00 מי לא רוצה לשמוח בשמחת תורה? הרי כל יהודי כל שנה מחכה ליום הזה. חודש תשרי זה החודש הכי נפלא והכי עמוק לכל יהודי. בחודש תשרי עצמו כל יהודי מחכה תמיד ליום הגדול הזה, היום האחרון של כל החודש, החגים, חודש המועדים, חודש השביעי, וזו השמחה שפורצת כל גבולות באותו יום. יהודי מחבק את ספר התורה, רוקד איתה מסביב לבימה. כל היהודים מכל השכבות, כל הסוגים. השנה השמחה הזאת קשה עלינו. הרבה קושיות יש לנו, הרבה כאב, הרבה צער, והשאלה היא איך והאם אנחנו אמורים לשמוח בשמחת תורה בשנה הזאת. אצל כולנו הכאב הזה הוא עדיין בכל התוקף. הכאב הזה הולך ומתעצם מיום ליום. במיוחד שכל זה התחיל ביום שמחת תורה ואנחנו כבר נמצאים שנה מאז היום הקשה הזה, ואף על פי כן עדיין אנחנו לא נושענו. כולנו מצפים ומחכים שאת התשובה האמיתית לכל השאלות האלה ייתן לנו בוודאי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. בידיים שלו נמצאת התשובה והמענה לכל הכאב ולכל הקושיות, כמו שכתוב בפסוקים בתנ"ך, הנביא ישעיהו אומר, "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי". כשיבוא היום, יום הגאולה, יום שבו תהיה ניצחון המלחמה, יום שבו אנחנו נראה את הישועה האמיתית, את הגאולה האמיתית והימים שהנביאים דיברו על זה ואמרו לנו שהנה זה כבר בא, ואז נגיד תודה לקדוש ברוך הוא ונגיד תודה לקדוש ברוך הוא על הכל, גם על הצער והייסורים, כי אז אנחנו נבין את עומק הדברים. התשובה הזאת, כמובן, זה בידיים של הקדוש ברוך הוא. בינתיים אבל, כשאנחנו עדיין נמצאים, נמצאים בימי הגלות, הקושיות האלו מציקות לנו. איך אנחנו אמורים לשמוח השנה בשמחת תורה? אז היום אנחנו ניכנס לעומק הדבר וננסה להאיר. אני

02:20 לא הולך לענות על שאלות, אני רק הולך להאיר מה שהתורה נותנת לנו. בתורה, בפנימיות התורה במיוחד, שהיא מאירה לנו את האור ונותנת לנו את הכיוון שייתן לנו קצת בהירות איך ואיך יהודי בתקופה הזאת, בימים האלה, גם בתוך החושך, ואדרבה מתוך החושך, יכול להכניס את עצמו בתוך מצב של אור, לרקוד ולשמוח בשמחת תורה. ואדרבה, השמחה הזאת היא עצמה הכלי לישועה הגדולה שכולנו מחכים אליה. מעניין, בשמחת תורה יהודי רוקד ושמח יחד עם ספר תורה. למה אנחנו רוקדים יחד עם ספר תורה? לא יכולים לרקוד בלי ספר? ולפעמים עם הספר יותר קשה לנו לרקוד. כשרוצים לרקוד חזק אתה מחזיק את ספר התורה ביד, במיוחד לפעמים זה ספר תורה גדול, כבד, ואתה רוצה לרקוד, זה לא מקל לך על השמחה. לא עדיף להשאיר את ספר התורה בתוך הארון ונרקוד ביחד ריקודים אינסופיים? אבל לא, יהודי דווקא לוקח את ספר התורה ביד ועם זה הוא רוקד. והתשובה היא כי השמחה האמיתית אנחנו יכולים להבין ולקבל רק אם אנחנו מחוברים לספר התורה. התורה היא מאירה לנו את הדרך וזה מה שהאיר לעם ישראל בכל הדורות את הדרך, שלכן יהודים בכל התקופות ובכל הדורות, גם בתקופות הקשות ביותר בהיסטוריה, יהודים הגיעו לשמחת תורה, שכחו מכל הצער, שכחו מכל היגון ושמחו בשמחה אמיתית וטהורה. כי התורה היא עצמה היא זאת שמאירה לנו ונותנת לנו את הכיוון, נותנת לנו את הבהירות מהי השמחה האמיתית, ואז אנחנו באמת יכולים להתגבר על כל הקשיים ועל כל המניעות והעיכובים ולשמוח בשמחה טהורה בכל מצב ובכל רגע. אז נקדים קודם כל שאלה פשוטה, שאלה יסודית שהיא שאלה שנשאלת בהרבה ספרים, במיוחד בתורת החסידות, דנים על הנושא הזה. על

04:33 מהו סיבת השמחה בשמחת תורה? דבר מאוד מעניין. כתוב הרי במדרש, ככה מוסבר גם כן בגמרא במסכת תענית, במיוחד במדרש כתוב יותר באריכות, שאחד מסיבות העיקריות לשמחה בימים האלה קשור עם השמחה של מתן תורה של לוחות השניות. כלומר, כולנו יודעים שהתורה ניתנה בחג השבועות, אבל אז קיבלנו את עשרת הדיברות אבל בלי הלוחות. אחרי זה משה רבנו עלה להר ארבעים יום ואז הוא חזר לרדת ואז היה חטא העגל. אז משה לקח את הלוחות הראשונות ושבר אותם, ואז התחיל תהליך התפילות, התשובות, אה כל מה שקרה במשך ארבעים יום, ארבעים ועוד ארבעים יום, ואז בראש חודש אלול משה רבנו עולה להר לכתוב את הלוחות השניים. ביום הכיפורים הוא יורד עם הלוחות השניים, סלחתי כדברך, הקדוש ברוך הוא סולח לעם ישראל על החטא הנורא והאיום של חטא העגל, וקיבלנו את הלוחות השניים. והשמחה הזאת של לוחות השניים ביום הכיפורים אנחנו חוגגים בשמיני עצרת. זוהי הסיבה שביום שמיני עצרת מסיימים לקרוא את התורה, אז עושים סיום, אה סיום לקריאת התורה, בסוף פרשת וזאת הברכה ומתחילים שוב פעם ספר בראשית, וכל השמחה הגדולה הזאת של יום שמיני עצרת זה מסביב לספר, על שמחת ספר התורה. מהי השמחה? השמחה של מתן תורה. וכאן נשאלת שאלה מאוד מאוד פשוטה: למה מחכים עד עכשיו? לכאורה השמחה הזאת הייתה אמורה להיות בחג השבועות, הרי אז קיבלנו את הלוחות הראשונות ואז היה מתן תורה, אז הייתה ההתגלות האלוקית הנפלאה ואז יפה חוגגים חג השבועות עד היום כל שנה. חג השבועות זה חג נפלא, חג גדול. עשרת הדיברות, אוכלים מאכלי חלב, אבל לא ראינו ריקודים פורצי גבולות, לא ראינו שמחה בלתי מוגבלת. שבועות זה חג, מועדים

06:49 לשמחה, אבל השמחה הגדולה דווקא זה בשמיני עצרת, בשמחת תורה. והשאלה היא למה חיכו עד עכשיו? למה לא חוגגים את השמחה הגדולה ביום הגדול של מתן תורה במיוחד? השאלה היא יותר קשה כשמתבוננים במאורעות כפי שהזכרנו. מתן תורה, חג השבועות, עם ישראל היה עם צדיק, עם שיצא ממצרים, נולד מחדש, עברו את כל הקושי של השיעבוד במצרים, היה עם נקי וטהור. ארבעים ותשע ימים של ספירת העומר עמדו במתן תורה. עם ישראל פסקה זוהמתן, כמו שהגמרא אומרת, לא היה שום זוהמה, שום לכלוך. היצר הרע פסק. היה התקופה הכי נפלאה והכי גדולה. משה רבנו היה יחד עם עם ישראל וקיבל את התורה יחד איתם, וזה היה רגעים הכי נפלאים. לעומת זאת, יום הכיפורים זה היה אחרי משבר. עם ישראל חטא בחטא האיום ביותר של חטא העגל, והמון מבני ישראל, אלפים ורבבות אלפים של יהודים נפלו. כמו שהתורה מספרת לנו, נהרגו המון יהודים אחרי חטא העגל. היה תקופה קשה, ודווקא הלוחות השניים ויום הכיפורים, שעבר את כל התהליך וכל הקושי, דווקא שמה אנחנו אומרים אז השמחה הכי גדולה, ביום חתונתו זה מתן תורה. משנה בסוף מסכת תענית. ומסיימים את התורה ביום שמיני עצרת, ואנחנו רוקדים ושמחים על הלוחות השניים. שאלה פשוטה: מה ההסבר בזה? אלא מה, כאן בעצם טמון הסוד שגם ישפוך לנו אור על התקופה שלנו. מהי השמחה האמיתית? השמחה האמיתית היא לא כשיש לי וקיבלתי, וכשהכול טוב והכול נפלא והכול בהיר והכול מאיר. לא שמה היא השמחה הגדולה. השמחה הגדולה היא דווקא כשאנחנו יכולים לפרוץ מצב של קושי. השמחה הגדולה היא כשבן אדם עבר תהליך של שבירה והוא צמח מתוכה. ובלשון שלמה המלך בספר קהלת:

09:18 יתרון האור מתוך החושך. או כמו שכתוב בזוהר, כשהמרירות הופכת למתיקות וכשהחושך הופך לאור, זו היא המתיקות האמיתית. זה האור האמיתי, וזו היא גם כן השמחה האמיתית. ישנו זוהר נפלא שזה ייתן לנו הסתכלות והבנה. הזוהר מדבר על התחלת בריאת העולם. מדבר על שלוש תקופות: תקופת אדם הראשון וחוה, תקופת נח ואברהם ושרה. והזוהר אומר דבר נפלא. הזוהר בפרשת חיי שרה אומר, הזוהר, שכשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם והוא ברא את אדם הראשון. עכשיו אנחנו מתחילים בשמחת תורה, מתחילים ספר בראשית, ומיד אחרי זה השנה מגיע שבת בראשית מאוד, מאוד, מאוד קרוב. וקוראים את ספר בראשית, פרשת בראשית, ואנחנו קוראים על הסיפור של אדם וחוה, והסיפור של אדם וחוה הולך יחד עם הסיפור של עץ הדעת. אומר הזוהר: מה בדיוק קרה בעץ הדעת? מה היה הסיפור? אומר הזוהר שבאמת עץ הדעת, לפי אחת השיטות, זה היה גפן ענבים. באה חוה לעולם, אשתו של אדם הראשון, חוה. מה היא חיפשה בעץ הדעת? אומר הזוהר, היא חיפשה שמחה. היא הבינה שצריך להביא שמחה לעולם, שעבודת השם אמורה להיות בשמחה. אדם הראשון, כשהוא נברא, הקדוש ברוך הוא אמר לו: אתה נבראת בשביל לעבוד את הקדוש ברוך הוא. ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. יהודי צריך לעבוד את השם. כבר אדם הראשון קיבל את הצו כשהוא היה עדיין בגן עדן, לעבדה ולשמרה. חכמינו אומרים: לעבדה זו רמ"ח מצוות עשה, לשמרה זו שס"ה מצוות לא תעשה. כלומר, נושא קיום המצוות כבר קיבל אדם הראשון מייד כשהוא היה בגן עדן. חוה אבל הבינה שזה לא מספיק, עצם הקיום של תורה ומצוות, אלא זה אמור להיות דווקא בשמחה, והיא ניסתה להביא שמחה לעולם. וזה היה הסיפור של

11:36 הענבים. היא ידעה שהענבים יש לזה את הטבע לשמח. וכך כתוב בזוהר: היא לקחה אשכול ענבים, סחטה, הכינה יין ומזגה לבעלה, לאדם הראשון. מה היה הבעיה הגדולה? לכאורה נפלא. שמחה. היא צודקת. להביא שמחה לעולם. עבודת השם מתוך שמחה. עבדו את השם בשמחה. עבוד את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב. הבעיה היה שהיא חיפשה שמחה שמובנת, שמוסברת, שמחה שבאה מתוך עונג. קיבלתי משהו נעים, מרגש, ומזה אני שמח. איך כתוב בסיפור של חטא עץ הדעת? כי טוב למאכל ונחמד למראה וטוב לעיניים. כלומר מדובר פירות יפים, זה מתוק, זה מענג, הכל מובן, הכל ברור, הכל נפלא. ולכן כשהשמחה היא תלויה בתנאים, כשאני אקבל את הדבר המתוק, אני אקבל את הדבר המשמח, כשהדברים הכל יהיה נחמד ומתוק ונחמד לעיניים, ואז אני אשמח. השמחה הזאת אין לזה קיום, וזה התחלה של חטא עץ הדעת לפי הזוהר. היא רצתה שמחה שבנויה על מה אני אוהב, מה אני מבין ומה אני מרגיש, וכשהכל טוב אז אני אשמח. וזה טעות שיש להרבה אנשים שחושבים: מתי השמחה היא שמחה? כשיש לי, כשקיבלתי, אז אני שמח. אבל זו לא השמחה הנכונה. נח רצה לתקן את זה, אבל הוא גם טעה בגדול. נח אמר: השמחה לא צריכה לבוא עם הסברים ועם טעמים, להפך. יין. נח, מה כתוב בסיפור של נח? הכל זה בזוהר. אחרי שהוא יצא מהתיבה, הקדוש ברוך הוא נתן לו תפקיד לחדש את העולם. העולם הלך והתקלקל. זה הביא את המבול ועכשיו צריך לברוא עולם חדש, לחדש את העולם מחדש. עולם נקי, עולם טהור. נח יוצא עם הילדים שלו מהתיבה. דבר ראשון הוא עושה כרם. הוא רוצה להחזיר את השמחה שחוה קלקלה יחד עם אדם.

13:56 הוא רוצה לתקן את חטא עץ הדעת. איזו שמחה הוא מביא לעולם? הוא מביא שמחה של הוללות, שותה, משתכר, וההמשך ידוע. פרשת נח, מה מסופר? מה קרה עם השמחה של נח? השמחה של הוללות, גם זה לא עמד. גם הוא לא השיג את המטרה. גם זו לא הייתה השמחה שהקדוש ברוך הוא מצפה לה. שרה, שרה אמנו, אברהם ושרה. התורה מספרת, פרשת לך לך. הקדוש ברוך הוא שולח את אברהם ושרה לשליחות, והשליחות היא שליחות מאתגרת. לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, עוזב את הכל. ואז הוא מגיע לארץ ישראל. כביכול זהו, הגיע למטרה. הארץ אשר אראך, מתחיל רעב, יורד למצרים ואז חוטפים את שרה, החטופה הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל. סיפור קשה מאוד. שרה אמנו, אשתו של אברהם, חוטפים אותה לבית פרעה. אומר הזוהר: שמה היה ניסיון השמחה האמיתית, הכוח של שרה אמנו יחד עם אברהם, שידעו גם במצבים הקשים לרדת וגם אז לעלות. ויעל אברם ממצרים, אומר הפסוק, מתוך המיצרים, מתוך הקושי. ויעל אברם. הם ידעו לעמוד בשמחה ברגעים הקשים ביותר. שרה אמנו, היא זאת שתיקנה את חטא עץ הדעת. היא זאת שתיקנה את החטא של נח, היא זאת שהביאה את השמחה הנכונה, השמחה האמיתית לעולם. השמחה שלא בנויה על תנאים. השמחה שבנויה על קשר פנימי ועמוק של חיבור מהמקום הכי עמוק של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, שהוא יודע שבקושי הכי עמוק והכי נורא, גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי. הקדוש ברוך הוא נמצא יחד איתי. שרה אמנו לא היה לה ילדים תשעים שנה. הילד היחיד שנולד לה אחרי תשעים שנה של ציפייה וקושי וכל מה שהיא עברה. איך היא

16:09 קראה לו? יצחק. צחוק. צחוק עשה לי אלוקים. היא הבינה את השמחה שנובעת מתוך כל הקושי, וזה מעניין כמו שמבואר בתורת החסידות. צחוק עשה לי אלוקים, כשהיא קראה לבן שלה יצחק, היא אמרה צחוק עשה לי אלוקים. מה זה הרמז פה? אלוקים. מכל השמות של הקדוש ברוך הוא היא בחרה את השם אלוקים. שם אלוקים זה שם של מידת הדין. זה שם של, שם של חושך, שם של הסתרה. זה כשהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו, אז הוא נקרא אלוקים. צחוק עשה לי אלוקים. היא הבינה שבתוך ההסתרה הזאת נמצא ניסיון, שניסיון פירושו, ניסיון זה לא קושי. ניסיון זה נס. הרים נס על ההרים. ניסיון זה הרמה, זה לרומם את היהודי למקום גבוה ביותר. השמחה הזאת זה מה ששרה גילתה, והיא זאת שהצליחה להביא את השמחה האמיתית בעולם. זה השמחה שהעם היהודי שמח בשמחת תורה בכל התקופות, בכל המצבים, בכל התקופות של הגלות הארוכה והמפרכת. יהודים בכל תקופות הגלות, גם ברגעים הכי קשים ביותר, ידעו להחזיק בספר התורה ולשמוח עד כלות ולשכוח מכל הצער והיגון, כי השמחה נובעת ממקום אחר לגמרי, מהמקום של החיבור הכי עמוק. אפשר לקחת ממני דבר פלוני, אפשר לקחת ממני כסף, אפשר לקחת ממני בגדים, אפשר לקחת ממני את ה... כל מיני בעיות ודברים מבחוץ. את השמחה לא ייקחו ממני, כי השמחה זה העומק של היהודי. זה הנשמה של יהודי, משמה אף אחד לא יוציא אותי. ודווקא מה שקרה בשמחת תורה בשנה הזאת, הניסיון הכי גדול זה דווקא הנקודה הזאת שרוצים להוציא מאיתנו את השמחה. יהודי צריך לדעת, תיקחו מה שאתם רוצים, את השמחה אתם לא תיקחו. זה נשאר עם כל התוקף. השמחה זה הדבר שמחזק

18:25 אותנו, מחזיק אותנו, נותן לנו את הכוח בכל רגע, בכל מצב. אני רוצה לשתף אתכם עם סיפור אישי. אני זכיתי להכיר את סבא וסבתא שלי. היו ניצולי שואה. אנשים מאוד מאוד מיוחדים והם עברו את כל קשיי המלחמה. סבתא שלי הייתה באושוויץ. היה לה את המספר על הזרוע. בניסים גדולים היא ניצלה וזכתה להישאר בחיים. סבא שלי היה נשוי לפני המלחמה. איבד את אשתו ואת הילדים, ואז אחרי המלחמה הוא פגש את סבתא שלי וביחד הם בנו את המשפחה שלהם מחדש. אנשים שעברו את כל המאורעות, כל הקשיים ואת כל הדברים הכי הכי איומים שאנחנו היום לא יכולים לתאר לעצמנו. סבא וסבתא שלי לא היו מספרים הרבה. במשך השנה לא שמענו מהם. היו אנשים שבנו את החיים וברוך השם הצליחו להקים משפחה נפלאה, בנים, נכדים, נינים, משפחה יפה, משפחה של תורה ומצוות. בדרך כלל במשך השנה לא, לא דיברו, לא סיפרו לנו על העבר. היה יום אחד בשנה שאז היו מספרים לנו סיפורים מהשואה. זה היה בחג הפסח. חג הפסח היה כמה שנים, אני זוכר מהילדות. היו מגיעים סבא וסבתא להיות אצלנו בליל הסדר. זה היה שמחה גדולה בשבילנו, התרגשות מאוד גדולה. וידענו, חיכינו כל השנה לחג הפסח, כי אז סבא היה מספר לנו ממאורעות השואה. הוא תמיד היה אומר שחג הפסח יהודי צריך לחגוג את יציאת מצרים, אבל גם צריך לחגוג את היציאת מצרים הפרטית שלנו. וכך באמת הוא עשה. הוא היה מספר לנו סיפורים מהשואה וסבתא שלי גם כן הייתה מצטרפת. אז אני רוצה לספר סיפור אחד ששמעתי מסבתא וסיפור אחד ששמעתי מסבא. סבתא סיפרה לנו, היו באושוויץ והיה קבוצה של איזה שלוש מאות נשים בנות והם היו

20:56 באיזשהו מפעל. היו צריכים, אם אני זוכר נכון, היו צריכים לצבוע את הכדורים, את הפצצות של האויב, של הנאצים ימח שמם. זאת הייתה העבודה שלהם. היו בחדר אחד גדול, צפופים, שלוש מאות נשים, וכל היום וכל הלילה עבדו שעות על גבי שעות עבודת פרך, וזה מה שהיו צריכים לעשות. הגיע ליל הפסח, בדיוק שמונים שנה, תש"ה. הם עמדו והם עבדו שמה אותו לילה. ואז אחת אומרת לשנייה: הרי פסח היום, בוא נעשה את ליל הסדר. מרור לא היה חסר לנו, כך סבתא שלי הייתה אומרת עם ההומור הנפלא שהיה לה. אבל ליל הסדר צריך לעשות. אז התחילו. אחת התחילה לנגן את מה נשתנה, ולאט לאט כל הקבוצה, שלוש מאות נשים, ביחד שרו את המה נשתנה. ואז המשיכו עבדים היינו. וככה מי שידע קטע בהגדה אמר את זה וכולם אחריו. סבתא שלי אומרת: זה היה ליל הסדר שלא נשכח בחיים שלנו. היינו במקום אחר לגמרי. שכחנו מהצער, מהיגון, מהרעב, מהייסורים, מהכאב. לא ידענו היום איפה אנחנו נהיה מחר, אבל היינו ברגעים של חירות אמיתית. סבא שלי היה אומר: בשואה עברתי את המקומות הכי קשים, את הייסורים הכי קשים. אף אחד לא היה לו שום ספק בשום רגע. הרגשנו את הקדוש ברוך הוא איתנו בכל רגע ורגע, איפה שהיינו. אחד מהדברים שאני רוצה לספר, נפלא ביותר, שסבא שלי מספר, היה אחרי השואה. הוא הרי לא ידע כל מה שקרה עם המשפחה. הוא לא ידע, רק אחרי השואה הוא חזר לאזור המגורים איפה שהיה גר בהונגריה, והוא גילה שהוא איבד את אשתו, את הילדים, הורים ועוד קרובי משפחה מאוד, מאוד, מאוד יקרים. כל העולם שלו התמוטט, התנפץ. תארו לעצמכם מה עושים עכשיו, כל

23:31 החיים, כל המציאות. באותה תקופה, באותם ימים הגיע האדמו"ר מקלויזנבורג, אדמו"ר מצאנז, אדמו"ר מפורסם, שהוא בעצמו עבר את הקשיים הכי קשים בשואה, איבד את אשתו ואת אחד עשר הילדים שלו. אישיות מאוד מאוד מפורסמת, איש קדוש, איש צדיק. הוא הגיע לאזור. זה היה ראש חודש. לא זוכר בדיוק. זה היה מיד אחרי המלחמה, אולי ראש חודש תמוז, אב, בתקופה ההיא, קיץ תש"ה. זה היה ראש חודש. הוא אסף את כל היהודים שהיו באזור. הוא נעמד על מקום גבוה והוא התחיל לדרוש ואמר: יהודים, איבדנו את הכל, אבל את האמונה לא הצליחו להוציא מאיתנו. את השמחה הם לא יצליחו להוציא מאיתנו. זה הדבר היחיד שנשאר לנו. תחזיקו חזק, לא ליפול לייאוש. אנחנו בוחרים להתחיל את החיים מחדש. אל תשקעו בדיכאון, אל תשקעו בייאוש. תבנו, תבנו בחזרה, בחזרה את המשפחות שלכם. תחזרו להתחתן, תביאו ילדים, תביאו משפחה, תעשו חיים חדשים. באותו ראש חודש התפלל שחרית. סבא שלי היה מספר עם בכיות ועם דמעות בעיניים כשהיה מתאר את המאורע הזה. אותו ראש חודש היו מאות יהודים, או עשרות או מאות יהודים, שכולם ניצ-- כולם שבורים, כולם, כל מה שעבר עליהם, בקושי הצליחו להציל את עצמם, את העור שלהם. כולם היו במראות הכי קשים שראו מול העיניים שלהם, הרי רק עכשיו הכול היה טרי ביותר. התפללנו תפילת שחרית, התפללנו עם האדמו"ר מקלויזנבורג את ההלל. אומר: "את ההלל הזה אני לא אשכח בחיים שלי. כל החיים שלי אני מתגעגע. הלוואי יום אחד אני אוכל להגיד פסוק של הלל עם אותה אמונה, עם אותה שמחה, עם אותו רגש שהתפללנו את ההלל באותם-- באותו, באותו יום." זה העם היהודי. זה סוד השמחה העמוקה של הלוחות הש-- לוחות

25:52 השניים. הלוחות של יום הכיפורים, זה שמיני עצרת. השמחה הגדולה שיהודי שמח ביום שמיני עצרת זה דווקא בשמחת תורה אחרי יום הכיפורים. בחג השבועות עם ישראל, בדיוק הכול היה נפלא. ראינו ניסים ונפלאות, יציאת מצרים, כל קריעת ים סוף. העם היה בשיא הקדושה. קיבלנו מתנה נפלאה, מתן תורה. הכול היה מתנה שקיבלנו. לא היה פה עניין של שבירה, לא היה פה עניין של יגיעה, לא היה פה תהליך של מתוך החושך. זו היה שמחה עם הסברים שקיבלנו מלמעלה. אבל אחרי כל מה שעם ישראל עבר עם חטא העגל, ולמרות כל מה שהוא עבר, אז העם קם על רגליו והוא עמד חזק. הם לא התייאשו, להפך, הם עשו תשובה ועמדו בביטחון גמור שהשם יסלח להם, והם, כל מה שהם עשו אחר כך במשך ארבעים יום מראש חודש אלול, ימי הסליחה והרחמים, כשהגיע יום הכיפורים עם הלוחות השניים, דווקא זה הביא את השמחה הכי גדולה. זוהי השמחה שנובעת מתוך החושך. השמחה הזאת זוהי השמחה הכי גדולה. להפוך את החושך לאור, להפוך את המרירות למתיקות. זוהי בעצם הסיפור של חג שמחת תורה. מאוד מעניין שאת שמחת התורה אנחנו חוגגים אחרי שמחת בית השואבה. הרי בשמחת בית השואבה אומרים: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו." על מה אנחנו שמחים? ששופכים מים. היו לוקחים מים, מביאים את זה למזבח ושופכים, ומזה הייתה השמחה הגדולה ביותר. לא מובן. בחג הפסח, בשבועות, בכל הקורבנות היו שופכים יין, ניסוך היין. ניסוך היין היה, הלויים היו שרים, אבל לא ראינו שמחה כל כך גדולה. דווקא בחג הסוכות מה היו שופכים? מים, ומהמים האלה, "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", והשמחה הייתה, לילות שלמים רוקדים בבית המקדש,

28:12 ומדוע שמחת בית השואבה השמחה הגדולה ביותר? התשובה היא אדרבה, זה בדיוק הנקודה. יין זה שמחה של מתיקות, שמחה עם טעם. מים אין בו טעם. המים דווקא בגלל שהם מים פשוטים בלי שום טעם, ו... יהודי גם כשהוא לא מבין והוא לא מרגיש, אבל הוא מחובר. מים של מעיין. יהודי יש לו מעיין של הנשמה, מעיין טהור, באר מים חיים ונוזלים מלבנון, שזה המים הטהורים שבנשמה, החיבור הפנימי והעצמותי של יהודים לקדוש ברוך הוא. השמחה הזאת, את זה אף אחד לא ייקח מאיתנו. זה בעצם הניסיון שאנחנו נמצאים עכשיו בעיצומו. בימים האלה, ימי השמחה של סוכות, שמחת תורה, ואנחנו נכנסים בשנה חדשה. אנחנו צריכים כל אחד ואחד מאיתנו לקחת אדרבה, מתוך השמחה למרות הקושי, השמחה מעצם זה שאנחנו יהודים, השמחה מזה שאנחנו יודעים שהקדוש ברוך הוא נמצא יחד איתנו גם ברגעים, ואדרבה, דווקא אז האהבה שלו היא הרבה יותר עמוקה, שעוד מעט מעט נראה את זה. אנחנו כבר ראינו את זה בהרבה מאורעות שקרו במשך השנה. אבל להיות בתוך השמחה הגדולה הזאת, והשמחה הזאת היא זאת שפורצת את ה... כל גדר. השמחה הזאת היא זאת שתפרוץ את המחסום של החושך של הגלות שאנחנו נמצאים בו עכשיו. זה בעצם הסוד של השמחה. וכמו שאמר הבעל שם טוב, הבעל שם טוב אמר, "יהודי לא מחכה שהשם יעשה לו טוב ואז הוא יהיה שמח". זה הולך הפוך לגמרי. יהודי נהיה שמח ואז השמחה מביאה שמחה למעלה ואז הקדוש ברוך הוא מראה לו את הפנים השמחות, הפנים הצוחקות. זה בעצם התהליך. ידוע מאמר הבעל שם טוב. זה מיוסד על הזוהר. ה' צלך, הקדוש ברוך הוא כמו צל. כמו שהצל עושה מה שאדם עושה,

30:26 הצל מחקה את הפעולות שלנו, את התנועות שלנו, הקדוש ברוך הוא כביכול מחקה את התנועות שלנו. כשהיהודי למטה בפרצוף שמח, הוא מעורר שמחה למעלה. זוהר פרשת תצוה. בוא ותראה, כך אומר הזוהר, תא חזי, בוא ותראה. העולם העליון הוא כגוונא, הוא כמו העולם התחתון, כמו העולם שלנו. אם בן אדם פה בעולם הזה נמצא בנהירו דאנפין, עם אור פנים, עם שמחה, הוא מביא שמחה אצל הקדוש ברוך הוא, והשמחה הזאת שוברת דינים, מחיצות, גזרות ומביאה אור ושמחה וחסד לעולם. אז בוא ניקח את העצה הזאת ונשתמש איתה. זה הכוח שלנו. זה הכוח העצום של העם היהודי. זה מה שהשונאים שלנו רוצים לשבור אצלנו. יותר מכל מה שהם עשו, כל ה-הדברים הקשים ביותר שעברנו במשך השנה הזאת, כמה דם, כמה סבל, כמה צער, כמה יגון. מה שהם באמת רוצים זה לדכא את העם, לשבור את הרוח, ואת זה אף אחד לא ישבור. הרוח של יהודי היא רוח חזקה, רוח איתנה, רוח של שמחה, רוח של ביטחון, רוח של אמונה, של קשר. והרוח הזה דווקא בשמחת תורה פורץ כל גבולות, והשנה הזאת, השמחה הזאת עם הספר תורה שנחבוק ביד, אנחנו נשמח עם ספר התורה ונשמח עם הקדוש ברוך הוא, ואנחנו בטוחים שהקדוש ברוך הוא ישמח יחד איתנו. זמן שמחתנו, כתוב בתורת החסידות, שמחה כפולה, שמחתנו לשון רבים. השמחה שלנו בקדוש ברוך הוא והשמחה של הקדוש ברוך הוא איתנו. עם השמחה הזאת אנחנו נקבל את השנה החדשה, ניכנס לשנה החדשה ויעקב הלך לדרכו, שנזכה באמת עם השמחה הזאת להגיע לשנה מבורכת, שנה של אור, ושנזכה שהשנה הזאת יתהפך המצב. מקצה לקצה, תמורת מה שעברנו בשמחת תורה הקודמת, אז בוודאי בשמחת התורה הזאת אנחנו

32:28 כבר נזכה שהקדוש ברוך הוא יאיר לנו את מאור פניו וייתן לנו שנה מבורכת, שנה שמחה, שנה של אור, שנה של גאולה, שנזכה כולנו ללכת לגאולה השלמה עם משיח צדקנו, עם הריקוד הכי גדול, הריקוד של הגאולה.