לא רק בחגים: איך לחיות עם קדושה גם בשגרת היומיום – לאור החסידות

00:00 עברנו ברוך השם את חודש החגים, החגים הנפלאים של ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה, ואנחנו עומדים בימים של להיכנס לשנה, להיכנס לחיי השגרה, להיכנס לחיי שגרה בתקופה לא שגרתית. נמצאים בזמן שהזמן הוא לא כל כך בשגרה, ובתוך כל התקופה הזאת, תקופה של הרת עולם, תקופה של חושך. אז אנחנו כולנו הרי מצפים לישועה, אבל אנחנו רוצים, כל אחד מאיתנו מחפש מהי המילה, איזו מילה של כוח, מילה של עוצמה, מילה של חיזוק, משהו שייתן לנו את החשק להיכנס לחיי השגרה ולהפוך אותם לחיים של, של מנוף, של אור, של עשייה, של פעילות. אז היום אנחנו נדבר כמה מילים לקחת מהתקופה, מפרשת השבוע, מהזמנים, מהתקופה הזאת. מילים של עוצמה. מילים שייתנו לנו את הכוח להיכנס לחיי היומיום. דבר ראשון, ידוע מנהג שהיה בכל הדורות בחב"ד, בליובאוויטש היו נוהגים ככה במוצאי שמחת תורה אצל הרבי. אני זוכר שכמה שנים שזכיתי להיות אצל הרבי, אז במוצאי, אחרי שמחת תורה או אחרי שבת בראשית בימים האלה, אז הרבי תמיד היה חוזר על המילים של הפסוק שאומר, "ויעקב הלך לדרכו". המילים האלה זה בעצם מילים של מפתח שנותנים לנו כיוון לאיפה אנחנו מתקדמים, לאיפה אנחנו הולכים. אז קודם כל נעמוד קצת לעומק המילים "ויעקב הלך לדרכו", שבכל אחד משלושת המילים האלה, גם במילה ויעקב, גם במילה הלך, גם במילה לדרכו, אנחנו יכולים לקבל מסר. מסרים בעצם, שלושה מסרים מה אמור להיות דרך החיים של יהודי בחיי היומיום. וגם אנחנו נדבר על פרשת השבוע. זה שאנחנו תמיד בתקופה הזאת, אחרי שמחת תורה מתחילים פרשת בראשית, פרשת נח, פרשת לך לך. הפרשיות הנפלאות שהתורה מספרת לנו סיפורי בריאת העולם, שאנחנו יודעים שהתורה זה לא

02:41 ספר של סיפורים. התורה היא בעצם ספר של הוראה, תורה מלשון הוראה, הוראת דרך, תורת חיים. התורה נותנת לנו דרך בחיים ולימוד בחיים. ובעצם אם יהודי רוצה לשאוב כוח, אז המקום הכי טוב זה לשאוב את הכוח מתוך פרשיות התורה. אז דבר ראשון נעמוד על המילים "ויעקב הלך לדרכו". מה כל מילה אומרת לנו בחיי היומיום? נתחיל עם המילה יעקב. כולנו יודעים שיעקב אבינו היה לו שני שמות. השם שקראו לו בתחילה כשהוא נולד היה יעקב. השם השני זה ישראל. ונוגע לשם יעקב, אז המילה יעקב והשורש של המילה זה עקב, עקבים. כמו שכתוב בתורה, "בידו אוחזת בעקב עשו". כלומר שיעקב אבינו היה קשור עם עקבים, ולא סתם עקבים, העקבים של עשו, שעשו יצא קודם. כולנו יודעים שיעקב ועשו היו תאומים. עשו יצא קודם, אחר כך יצא יעקב אוחז בעקבו של עשו. לכאורה גם המושג של עקב מבטא משהו מאוד ירוד. הדבר, החלק הכי תחתון של הגוף, המקום הכי תחתון, המקום שהכי פחות חיות. המקום שיש הכי פחות אנרגיה, הכי פחות חיות, העקבים, החלק הכי תחתון באדם. ולא רק זה, אומרים, זה לא סתם, אלא עקבים של עשו, הכי שלילית. ויעקב אבינו אוחז בעקבים של עשו. מצד שני אבל האות הראשונה זה י'. י' עקב. כאן מסבירה לנו תורת החסידות שבמילה יעקב יש את הכוח ליהודי להבין מה התכלית שלו בעולם. י' מסמל על שמו של הקדוש ברוך הוא. י' ק' ו' ק'. י' זה האות הראשונה של שמו של הקדוש ברוך הוא. היהודי גם כן נקרא יהודי, בשורש המילה י'. כולנו מגיעים מהקדוש ברוך הוא, "כי חלק ה' עמו". היהודי הוא חלק אלוקא ממעל ממש, חלק משם הוויה, חלק

04:59 מהי' ק' ו' ק' בשמו של הקדוש ברוך הוא. אז כשאנחנו אומרים יעקב, אנחנו באים להגיד את הכוח שיש לנו. שיהודי יש לו את היוד, את הכוח של שמו של הקדוש ברוך הוא, והאות י', האות הכי קדושה והכי גבוהה בשמו של הקדוש ברוך הוא, וזה נמצא חודר גם בעקבים שלנו. ההדגשה דווקא בעקב, עקבים, כי כשאנחנו יוצאים לעולם אנחנו צריכים עקבים, צריכים רגליים בריאות. יש ראש ויש רגל. באמת מעניין שזה ההבדל בין שם יעקב לשם ישראל. ישראל, במילה ישראל יש את האותיות ראש. יעקב זה עקב. ישראל מבטא את החוכמה, את המוח, את השכל, את הרוחניות, את הנשמה. עקב מסמל בדיוק להפך. הרגליים, עקב עשייה, פעילות, רגליים, קרקע, יציבות, אדמה. שזה אומר שני הקצוות שיש בחיים של יהודי. יש את העניין של ישראל, יש את הנקודה של יהודי מבחינת הכוחות הגבוהים והנעלים, הנשמה, הרוחניות, התורה שהוא לומד. אבל יש את הזמן שיהודי צריך עקבים, צריכים פשוט רגליים בריאות וטובות לצאת לעולם. זה שני שלבים בחיים של יהודי. בדרך כלל יש את הזמן שיהודי מתפלל ולומד תורה, שאז הוא בבחינת ראש, ישראל לי ראש. יש את הזמן שיהודי יוצא לרחוב, יוצא לעולם, מתעסק עם העולם, מתעסק עם דברים גשמיים, חומריים, עם עסקים, לעשות ביזנס. יש לו עסק עם דברי, עם דברים של העולם, עם חיי העולם, אכילה, שתייה, כל זה זה בחינת עקבים. באופן כללי אפשר להגיד שזה גם כן ההבדל בין חודש תשרי לחודש חשוון. בחודש תשרי אנחנו בבחינת ראש. יהודי קשור עם הראש, קשור עם תורה, קשור עם תפילה, כי השופר, תענית יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה בבית כנסת. הכל זה דברים שקשורים עם ראש, עם

07:19 בחינות רוחניות גבוהות של הנשמה. כשנגמר חודש החגים וחוזרים לחיי השגרה, זה נקרא רגליים. כאן צריכים עקבים. לצאת לעולם, לעשות את התפקיד שהקדוש ברוך הוא הטיל עלינו פה בעולם שלנו, כל אחד בחיים שלו, ולעשות מהעולם הגשמי דירה לקדוש ברוך הוא. אז כאן צריכים עקבים, רגליים בריאות, לדעת לרדת, ללכת על הקרקע. אז הכוח הזה אנחנו מקבלים מהשם יעקב. י' עקב, עקבים. אתה נמצא בעולם. צריך רגליים טובות ללכת בעולם בדברים הכי גשמיים. אבל תזכור שאתה לא לבד. היו"ד, היו"ד של הקדוש ברוך הוא, החלק אלוק ממעל ממש, הנשמה שקשורה עם הקדוש ברוך הוא, נמצאת יחד איתנו בתוך העקבים האלו. כולנו יודעים, יש מנהג אצל הרבה במוצאי שבת לשיר בזמירות של מוצאי שבת את הפזמון אל תירא עבדי יעקב. זה פזמון שהולך לפי סדר האלף־בית, ואומרים אלו כל פסוק שמתחיל עם אלף־בית. אמר ה' ליעקב, בחר ה' ביעקב. זה הולך לפי אלף־בית ומסיים אל תירא עבדי יעקב. הפזמון הזה אומרים את זה דווקא במוצאי שבת. יש לזה הסבר. אדמו"ר הזקן מסביר לנו שזה בעצם כל הנקודה. בשבת יהודי מנותק מהעולם. בשבת יהודי נמצא בבחינת ישראל ומנותק מהעולם. הוא חי בעולם רוחני, עולם קדוש, עולם של תורה ותפילה. זה העולם של השבת של יהודי. מוצאי שבת יהודי צריך לצאת לעולם עוד הפעם. חוזרים לשבוע של שגרה. אז יהודי מתחיל לפחד. מה לי ולעולם, להתעסק עם העולם עוד פעם, להתלכלך עם דברים גשמיים וחומריים? אז אומרים לו אל תירא עבדי יעקב. יהודי הוא עבדי. הוא עבד של הקדוש ברוך הוא, שיודע שהוא הולך ולא הולך לבד. אל תירא עבדי יעקב. וזה גם כן בכללות השנה. אחרי שעוברים החגים

09:34 יהודי צריך לקחת את המסר של אל תירא עבדי יעקב. זה המילה יעקב. עקב, עם רגליים לצאת לעולם עם הכוח של היו"ד של הקדוש ברוך הוא. אחרי זה באים ואומרים לנו הלך יעקב לדרכו. הליכה. מה המסר במילה הלך? הליכה אומרת דבר ראשון לא לעמוד במקום אחד. יהודי צריך להתקדם. זה נקודה מאוד מאוד חשובה שאנחנו צריכים לדעת את זה. חיי היומיום. יהודי צריך, כשנכנסים לחיי השגרה, אז לפעמים נכנסים לימים האפורים, ימים רגילים, ימים של יום־יום. אז לפעמים אנחנו נכנסים לסוג של קיבעון, סוג של ריבוע. אתה נשאר במקום אחד, כל יום אותו דבר וכל יום אין הבדלים. ואז לפעמים אנחנו נכנסים גם כן לסוג של קיפאון. בן אדם קופא. ימי החורף, ימים קרים, לילות ארוכים, וזה לפעמים יכול לגרום אצל הבן אדם עמידה. הוא נעצר. הוא עומד במקום אחד. אומר לנו המסר: יעקב הלך. יהודי לא עומד במקום אחד. יהודי צריך להיות תמיד בבחינת מהלך. בתורת החסידות מוסבר באריכות המושג של המילה הליכה, שהליכה זה לא רק הליכה איטית, בלשון הגמרא הליכה עקב בצד אגודל. כלומר, הליכה איטית שאדם הולך לאט לאט. הליכה אמיתית פירושה סוג של דילוג, קפיצה, ללכת לגמרי, התנתקות מוחלטת מהמקום הקודם. ובן אדם צריך כל הזמן לשאוף לשינוי מהותי, שהיום הבא יהיה שונה מהיום הקודם. מספרים שאצל חסידים היה סדר של חשבון הנפש בלילה לפני השינה, לפני קריאת שמע שעל המיטה. חסיד חושב, הוא עושה חשבון הנפש. איך עבר עליי היום? מה עשיתי? מה לא עשיתי? מה הייתי יכול לעשות? מה לא עשיתי? ואז מגיעה החלטה חזקה לפני שאני הולך לישון. חסידים היה להם ביטוי שהיו אומרים: מחר יהיה לגמרי אחרת,

12:04 למרות שגם היום שלהם לא היה יום רע, יום של עשייה ופעילות. אבל אם אני מחר אשאר באותה מציאות של היום, אז אני עומד. זה לא עבודת ה'. יהודי צריך להיות בבחינת מהלך, ללכת, לדלג, להתקדם, לדרוש מעצמו שהמחר יהיה שונה לגמרי מהיום. אז אנחנו אנשים חיים, אנשים בריאים, שקיבלנו מחודש תשרי מרץ חדש, חיות מחודשת, וזה נותן לנו את הכוח להיות בבחינת מהלך, שכל יום ויום מימות השנה דברים יקרו, להתחדש, לקבל חיות חדשה, חיות מרעננת כל יום ויום. ואז מגיעה המילה השלישית, מילה חשובה ביותר. ויעקב הלך לדרכו. מה אומרת לנו המילה לדרכו? יש פה שני דברים מאוד חשובים שהרבי היה מדבר על זה הרבה. סליחה. דבר ראשון, דרך. יש פה דרך. הדרך, הרי הדרך הרגילה זה דרך התורה והמצוות. איך כתוב על אברהם אבינו? נלמד את זה בפרשיות הבאות. כי ידעתי למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו את דרך ה'. יש דרך. דרך ה'. דרך ה' ודרך התורה והמצוות. אבל כאן יש דבר מעניין. כתוב דרך אבל כתוב דרכו. הדרך המיוחדת של היהודי המיוחדת. זאת אומרת זה לא הדרך הכללית. אם היו מדברים פה רק על הדרך הכללית של תורה ומצוות, אז היה צריך להיות כתוב לדרך. דרך ה', שזהו הדרך של כל עם ישראל, יש דרך אחת, אין הרבה דרכים. אומרים לנו לא. יש פה גם כן דרכו, הדרך המיוחדת והספציפית, האורגינלית, המיוחדת הפרטית של כל אחד ואחד. אז דבר ראשון אנחנו נעמוד על המילה דרך, להבין לעומק מה אומרת לנו המילה דרך. למה קוראים לחיי היהודי בשם דרך? ולמה כאן ההדגשה זה לא סתם דרך, אלא דרכו דווקא. אז בנוגע

14:24 לדרך יש דבר מעניין. דרך בתורה זה סוג של מה שקוראים היום כביש. דרך, אה, דרכים. דרכים זה הילוך ממקום למקום, כביש, מקום שבן אדם הולך מעיר לעיר, מכפר לכפר, מעיירה לעיירה, ממדינה למדינה. יש דרכים. עכשיו, בדרך יש הרבה סוגים של דרכים. יש, אבל העומק של דרך זה שהוא מחבר לא רק בין שתי רחובות, שתי עיירות, שתי כפרים, שתי מדינות, אלא במהות האמיתית של דרך זה שהוא מחבר מהמקום גם באיכות, מהמקום הכי הכי גבוה למקום הכי הכי נמוך. זאת אומרת, דרך בעצם בא לחבר בין קצוות הכי קיצוניות. אם נדבר במשל של מדינה, נגיד שהדרך מתחילה בארמון המלך בעיר המלוכה, והדרך מתפתלת, מתפצלת והולכת ומתקרבת עד למקום הכי נידח במדינה. אנחנו רואים את זה היום גם כן בכבישים, אה, יש מספרים, קילומטרים וכיוצא בזה בכבישים. אז זה הולך. יש מקום מרכזי, שזה העיר המלוכה, העיר המרכזית, והכבישים יוצאים משמה ומתפתלים לכל מיני מקומות במדינה עד למקומות, לעיירות, לכפרים הכי נידחים, וכל כמה שמתרחק אז גם יש את מספר הקילומטרים לפי ערך זה. כלומר, שהדרך פירושו החיבור בין שתי הנקודות הכי רחוקות שיש, מהמקום הכי נעלה למקום הכי ירוד, מהמקום הכי חשוב למקום הכי רחוק והכי נידח. מה זה אומר בחיי היהודי? הנקודה שדיברנו: ראש השנה וכל חודש תשרי נמצאים בארמון המלך, נמצאים יחד עם המלך, נמצאים בהיכל המלך. ראש השנה היהודי מכתיר את הקדוש ברוך הוא. הוא עומד פנים אל פנים מול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואומר: "מלוך על העולם כולו בכבודך". הכתרת המלך. בכלל, כל חודש תשרי אנחנו נמצאים יחד עם הקדוש ברוך הוא כל הזמן. חג הסוכות, כידוע, זה החג שהקדוש ברוך הוא

16:53 מחבק אותנו. יש את הקרבה הנפלאה בין יהודי לקדוש ברוך הוא. חג שמחת תורה היהודי רוקד עם ספר התורה והוא רוקד יחד עם הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב בזוהר. זה ימים נפלאים שבו נמצאים יחד עם המלך בתוך ארמון המלוכה. נגמר חג שמחת תורה, נגמר חודש תשרי ואנחנו יוצאים לדרך. והדרך הכי קיצונית, אנחנו לא נשארים בתוך ארמון המלוכה. המטרה, הרצון העליון, הרצון של הקדוש ברוך הוא זה שיהודי לא יישאר בתוך הארמון, אלא שיהודי יביא את המסר, יביא את הקדוש ברוך הוא, "ושמרו דרך ה'", שיהודי ילך ממקום למקום. כמו שכתוב על אברהם אבינו, היהודי הראשון, "ויקרא שם בשם ה' אל עולם". הוא הלך ממקום למקום ובכל מקום הוא פרסם את שמו של הקדוש ברוך הוא. זה התפקיד של יהודי. יעקב אבינו: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". הוא עוזב את הבית של יצחק, הבית של ההורים, הבית הקדוש, והוא הולך לחרן, חרון אף של מקום בעולם. גם אחרי זה, כשהוא חוזר, גם שם יש לו את הסיפור עם עשיו והפגישה עם עשיו. זה אומר שיהודי בכל מקום שהוא הולך יש לו תפקיד, והתפקיד שלו זה לחבר את המקום הכי רחוק עם ארמון המלוכה. בתורת החסידות יש על זה משל שלם ממלך ששולח את הבן היחיד שלו, שהוא כל כך אוהב אותו וכל כך נמצא איתו ונותן לו את הדברים הכי נפלאים והכי טובים בארמון המלוכה. ובשלב מסוים המלך אומר לבן: הגיע הזמן שתנסה ותגלה את הכוחות האמיתיים שלך. זה לא יקרה בארמון המלוכה. דווקא תלך לקצה השני, למקום הכי רחוק, ושם יש לך תפקיד מיוחד. שם יש לך את התפקיד לעשות את המקום הנידח הזה, שזה יהיה

18:51 מחובר עם היכל המלך, עם ארמון המלוכה. ללמד את האנשים, את המקום, לרומם אותם, לזכך אותם, לעדן אותם, להרים אותם למקום יותר גבוה. זה בעצם התפקיד של כל נשמה כשאנחנו יורדים לעולם, וזה בעצם תפקיד של כל יהודי. כשמגיע השלב הזה בשנה של היציאה מחודש החגים לחיי השגרה, לדרכו. זה דרך לחבר את הקיצוניות, את המקום הכי רחוק ולעשות אותו חלק מחובר עם ארמון המלוכה. אבל כאן מגיע המסר הנפלא שלדרכו, הדרך המיוחדת שיש לכל אחד מאיתנו. לפעמים אנחנו חושבים שהכל אותו דבר. יש מיליונים של יהודים וכולם יש להם תפקיד אחד, תורה ומצוות, וכולם צריכים לעשות. אומר לנו הפסוק פה: לא. לדרכו, יש לכל יהודי שליחות מיוחדת. כל יהודי יש לו תפקיד מיוחד שרק הוא יכול לעשות את זה, אף אחד אחר. זה מסר עצום ומעצים ונפלא שאנחנו חייבים להבין אותו. מצד אחד, תורה אחת לכולנו. נכון, ישנם תרי"ג מצוות ואין הבדל. משה רבנו חייב לקיים תרי"ג מצוות, והיהודי הפשוט שבפשוטים חייב לקיים אותם תרי"ג מצוות. אנחנו יודעים שביהדות אין פחות או יותר, כל היהודים מחויבים לאותם תורה ומצוות. משה רבנו מניח תפילין כל יום, והיהודי הפשוט שבפשוטים צריך להניח תפילין כל יום. שבת, הלכות שבת, חילול שבת, כשרות של המאכלים. אין הבדל בין אחד לשני. כולנו יש לנו תורה אחד ושולחן ערוך אחד. זה צד אחד של התמונה, אבל בצד השני אומרת לנו המשנה במסכת סנהדרין: "כשם שאין פרצופיהם שווים, כשם שאין הפרצופים דומים, כך אין דעותיהם שוות". כלומר, הקדוש ברוך הוא ברא את כל אחד ואחד באותו חותמת. כך המשנה אומרת. כולנו נבראנו בחותמת של אדם הראשון. כולנו יש לנו את אותו רמה, אותם איברים,

21:11 גידים, הפרצוף. באופן כללי כולנו אותו דבר, מין האדם. מצד שני, אין בעולם שני פרצופים דומים, אין פרצופים שוות, אין דעותיהם שוות. אין שני אנשים שחושבים אותו דבר. יש בהלכה שכשיש מספר מאוד גדול של אנשים שנמצאים ביחד, שש מאות אלף אנשים, על פי ההלכה צריכים להגיד ברכה מיוחדת. מהי הברכה? ברוך חכם הרזים. החוכמה הגדולה של הקדוש ברוך הוא שיש שש מאות אלפים של אנשים עם דעות שונות ומחשבות שונות, והקדוש ברוך הוא יודע, סובל ונמצא בתוך כל אחד, ביחד עם כל אחד ואחד. זה בעצם דרכו. כך צריך להיות. כך אמור להיות. אנחנו לא אמורים להיות כולנו אותו דבר. אנחנו אמורים כל אחד ואחד לדעת שיש לנו ייחודיות. יש לכל אחד כוחות מיוחדים, כישרונות מיוחדים, חושים מיוחדים, תפקיד מיוחד, וכל אחד צריך לחפש בתוך עצמו את הייחודיות שלו, לגלות אותו ולעשות את המקסימום של עצמו. אף אחד לא מבקש מאיתנו להיות מישהו אחר. יש פתגם ידוע שאומרים בשם הצדיק רבי זושא מאניפולי, אחד מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, האח של הנועם אלימלך. כידוע אומרים, הוא אומר כזה פתגם: "כשאני אבוא בשמיים לא ישאלו אותי למה לא היית כמו אברהם אבינו? למה לא היית משה רבנו? למה לא היית בעל שם טוב? ישאלו אותי למה לא היית זושא?" זה היה השם שלו. כלומר אתה, מי אתה? הייחודיות שלך, ואת זה אתה צריך לנסות לפתח, לגלות, לעשות. כל אחד ואחד מאיתנו, הקדוש ברוך הוא נתן לנו כוחות מיוחדים, תפקיד מיוחד, שליחות מיוחדת, שזה התפקיד האישי המיוחד שכל יהודי צריך לעשות בעולם לדרכו. זה הדרך המיוחדת שאתה צריך לעשות, וגם זה מתחיל דווקא אחרי חודש תשרי, אחרי החגים, כי בזמן החגים כל

23:27 אחד, כולנו נמצאים ביחד באופן כללי, והחגים נמצאים בבית כנסת, נמצאים בקהילה, נמצאים במשפחה, נמצאים הרבה ביחד, וגם בדברים שעושים פחות או יותר זה הכל ביחד. כולנו עושים את הלולב, את הסוכה והריקודים וכולי וכולי, נמצאים ביחד. אבל כשיוצאים לחיי השגרה כל אחד יש לו תפקיד מיוחד. יש את אלו שיושבים ולומדים תורה בישיבה, יש את אלו שעובדים, בעלי עסקים ומכל מיני סוגים של עסקים, וכל אחד יש לו את התפקיד, את העבודה, את האופן המיוחד, שזה השליחות המיוחדת שההשגחה העליונה, הקדוש ברוך הוא, נותן לך ולכל אחד ואחד במיוחד. וזה בעצם המסר הנפלא בשלושת המילים של "ויעקב הלך לדרכו". תזכור, דבר ראשון יעקב, עקבים בריאים, רגליים, לרדת לעולם, לא להישאר רק בראש ובעננים, בדברים הרוחניים. עכשיו התפקיד זה עקבים, רגליים בריאות, ללכת לעולם ולעשות מהגשמיות של העולם דירה לקדוש ברוך הוא. אתה לא לבד. "אל תירא עבדי יעקב", יש לך את היו"ד שנותנת לך את הכוח. הלך, לא לעמוד במקום אחד, לא להיכנס לקיבעון עם ב', לקיפאון עם פ', אלא לדרוש מעצמך כל יום ויום: איך אני יכול להשתנות, להשתפר, להתעלות, להתרומם, להתפתח יותר ויותר. ולדרכו, הדרך שמחברת את המקום הכי נידח עם המקום הכי קדוש ונפלא, ולעשות את זה באופן המיוחד, הספציפי, האינדיבידואלי שהקדוש ברוך הוא נתן לך, בכוחות המיוחדים המיוחדים שלך. וכאן מגיעות פרשיות השבוע שנותנות לנו את הכוח ברגעים של חושך, כמו שאמרנו, התלונה שיכולה להיות אצל כולנו, במיוחד בתקופה הזאת: אין לי כוח. אחרי שנה ארוכה, מייגעת, מפרכת, של כל כך הרבה חושך, כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה מרירות, כל כך הרבה דם שנשפך, ואנחנו עדיין בעיצומה של מלחמה קשה

25:43 וכבדה, ועם ישראל סובל, בשר מבשרינו וכולי וכולי. כבר עברנו את שמחת תורה. איך אני ממשיך הלאה? אז קראנו ספר בראשית, התחלנו את פרשת השבוע. כל מילה יכולה לתת לנו נחמה אם אנחנו מסתכלים בעיניים הנכונות. ניקח דוגמה פשוטה: אחד מהפסוקים בתחילת פרשת בראשית אומרת לנו התורה: "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". אומר המדרש, מדרש רבה, פרשת בראשית. אומר המדרש, אמר רבי שמעון בן לקיש, ריש לקיש, אחד מגדולי האמוראים. מה הפסוק הזה בא להגיד לנו? אומר, הפסוק הזה נאמר על הגלויות ועל הגאולה, ממש עשוי ותפור לימים שלנו. והוא אומר: "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" — במילים האלה מרומזים ארבע גלויות של עם ישראל. תוהו, גלות בבל; בוהו, גלות פרס ומדי; חושך, גלות יוון; על פני תהום, גלות אדום, הגלות הארוכה שאנחנו נמצאים בו עכשיו. המדרש מסביר, כל אחד לומד בפסוקים למה זה תוהו זה בבל, למה בוהו זה פרס ומדי, למה חושך זה יוון ולמה תהום זה הגלות הארוכה שלנו. אומר, זה כמו התהום, אתה לא מוצא את הסוף, זה נראה גלות שלא נגמרת. אבל, וכאן מגיעה הבשורה הטובה: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", אומר המדרש, "ורוח אלוקים" זו רוחו של משיח. כבר בהתחלת הבריאה, עוד לפני שהקדוש ברוך הוא ברא את התוהו ובוהו והחושך, כבר היה רוח אלוקים מרחפת על פני המים. רוחו של משיח נמצא כבר בהתחלת הבריאה, עוד לפני בריאת עולם, אומר המדרש, כבר הקדוש ברוך הוא קבע שתכלית הבריאה זה רוחו של משיח. על פני המים, אומר ריש לקיש, אומר המדרש, מים זה הולך על תשובה. "שפכי כמים לבך נוכח פני

28:04 השם". כוח התשובה. מי לא עשה תשובה בתקופה הזאת? הרי ידוע מה שכתוב בתורת החסידות, שאמרו רבותינו נשיאינו: אנחה של יהודי היא תשובה. כמה אנחות עם אל"ף, כמה הרהורי תשובה עם ישראל עשה בתקופה הזאת. שפכי כמים ליבך נוכח פני השם. זה כבר התקיים עם כל ההידורים. אז אומרת לנו התורה: תדע לך, רוח אלוקים מרחפת על פני המים. רוחו של משיח נמצאת בקרבנו. ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור. דווקא מתוך החושך הזה צריך להיות ההכרזה והכוח של יהי אור. אור זה הולך על התורה. יהודי צריך לקבוע עיתים לתורה. דווקא בימים האלה צריך לקחת כל אחד ואחד מאיתנו, לקחת החלטה של יהי אור. לקחת לעצמו כל יום, שלא יעבור יום בלי קביעות של שיעורי תורה. ואם יש לך כבר שיעורי תורה, תוסיף עוד בשיעורי תורה, גם בתורת הנגלה וההלכה, גם בתורת הפנימיות והנסתר, בתורת החסידות, להאיר את החושך. אנחנו מאירים את זה עם אור התורה. ויהי אור זה מה שיביא לנו את האור של בית המקדש, כמו שהמדרש שם ממשיך, ש"ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" זה בניין בית המקדש, כמו שכתוב בפסוק: "כי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועלייך יזרח השם". זה האור של בניין בית המקדש, ייבנה במהרה בימינו. אז הבה ננצל את הימים האלו הגבוהים והנפלאים, לקחת כל אחד ואחד מאיתנו את ההחלטה החזקה של יהי אור, להתמסר ולהתחזק כל אחד לפי הכוחות שלו. לקחת את המסר של יעקב הלך לדרכו ולקבוע עיתים לתורה, ויחד עם זה אנחנו נאיר את כל החושך הזה, ובקרוב אנחנו נזכה לראות בגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו, בבניין בית המקדש השלישי, שנזכה לראות את זה עוד היום.