יום כיפור | משמעותו העמוקה של יום השמחה והאהבה - לאור החסידות

00:00 יש משהו מאוד מעניין בקשר ליום כיפורים, וזה אנחנו מוצאים במשנה במסכת תענית. המשנה בסוף מסכת תענית, המשנה האחרונה, אומרת: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים. והמשנה מפרטת מה היו עושים באותם ימים, חמישה עשר באב ויום הכיפורים, שאז בנות ישראל, או בנות ירושלים לפי גרסה אחרת, היו יוצאות וחולות בכרמים. הן היו יוצאות לכרם, בכרמים של ירושלים, ושם היו חולות, היו רוקדות בבגדי לבן שאולים, ואז זה היה יום של שידוכים. היו אומרים: בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. וזה היה יום של שידוכים. אז בקשר לחמישה עשר באב כבר דיברנו בשעתו איך מסבירים מה הקשר, למה בדיוק חמישה עשר באב זה היה יום קבוע בשביל נושא השידוכים. אבל מה שקשה להבין בקשר ליום הכיפורים: תארו לעצמכם יום הכיפורים, היום הכי קדוש בשנה, היום שבו יהודי צם, ועיניתם את נפשותיכם, מערב עד בוקר ומערב עד ערב. יום של עינוי. יום של צום. יום של תפילה. יום של תשובה, יום של וידוי. סליחה, מחילה, כפרה. היום הכי קדוש בשנה. יהודים נמצאים כל היום בבית הכנסת, מתפללים בלי הפסקה, מתפללים, מבקשים מהקדוש ברוך הוא שייתן לנו חתימה וגמר חתימה טובה. מה היו עושים בזמן בית המקדש, או אולי גם אחרי, מתי שהיה המנהג שהמשנה מדברת עליו? לא היו ימים טובים לישראל, היה גם יום הכיפורים יום שאז, לא פחות ולא יותר, יוצאות בנות ישראל, בנות ירושלים, ורוקדות בכרמים. מה הקשר עם יום הכיפורים? איך זה, איך? איך ביום קדוש כזה אין לנו דבר יותר חשוב לעשות מאשר הדבר הזה? איך זה מבטא את הנקודה של יום הכיפורים? מה

02:29 הקשר ליום הכיפורים? לא מצאנו יום אחר לעשות את החגיגה הזאת. מה זה אומר לנו? מה זה מסמל? מה הקשר? אבל בעצם דווקא בסיפור הזה, במשנה הזאת, מתבטא לנו העומק הנפלא של יום הכיפורים, ובעצם המשנה עצמה עונה על זה, ועל זה אנחנו נדבר היום. להבין מה שהמשנה אומרת לנו בקשר ליום הכיפורים. בהמשך אותה משנה, סוף מסכת תענית, המשנה האחרונה אומרת המשנה: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו. זה פסוק שמובא בהמשך המשנה, שהפסוק אומר: תצאו, צאינה וראינה בנות ציון, לראות במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו, הכתר שאמא שלו שמה לו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו. אומרת המשנה: מה? במה הדברים אמורים? מי זה המלך שלמה? מה הפירוש בעטרה שעיטרה לו אמו? מה? מה זה אומר? מה? מה? צאינה וראינה. מה הפסוק הזה אומר ומה זה מתקשר עם מה שאמרנו קודם? אז המשנה אומרת את המילים האלה: ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת ליבו זה בניין בית המקדש. אז אנחנו מבינים שיש פה איזשהו מסר שהתורה, המשנה מנסה להעביר לנו בקשר ליום הכיפורים. ביום חתונתו זה מתן תורה. יום הכיפורים זה יום החתונה. כמו שהגמרא בעצמה מפרשת שם בסוף מסכת תענית ובמפרשי המשנה, רבינו עובדיה מברטנורא, שמה בעצם הנקודה? מה בעצם המסר פה? יום כיפור זה יום חתונה. מה קרה ביום הכיפורים הראשון בהיסטוריה של עם ישראל? אז אם אנחנו נחזור ל-- לעם ישראל בשנה הראשונה, בתקופה הראשונה מיד אחרי מתן תורה, אז אנחנו נראה מה קרה. משה רבנו ביום ו' או ז' סיוון, יום השבת היה יום מתן תורה בחודש השלישי. זה היה היום שמשה רבנו ירד על--

04:53 הקדוש ברוך... סליחה, ירד על הר סיני, משה רבנו עלה על הר סיני ואז היה מתן תורה. אז לא היו לוחות, זה היה רק ההתגלות האלוקית הנפלאה שכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים. זה היה הקול הגדול של מתן תורה, שהקדוש ברוך הוא בעצמו התגלה ואמר את עשרת הדיברות. אחר כך ארבעים יום משה רבנו ישב בהר, ואז הוא קיבל את הלוחות הראשונות. יום שבעה עשר בתמוז, ארבעים יום אחרי שבועות, משה רבנו יורד מההר עם הלוחות בידיים שלו, ואז הוא פוגש את המצב הנורא והאיום: עם ישראל נכשל בחטא, בעבירה הכי גדולה, חטא העגל, עבודה זרה. משה רבנו לוקח ושובר את הלוחות, ואז מתחיל תהליך שלם. משה רבנו חוזר לעלות לרקיע, להתפלל ולבקש מהקדוש ברוך הוא שיסלח לעם ישראל על העוון הגדול. ארבעים יום משה רבנו מתפלל, מיום י"ט תמוז עד ערב ראש חודש אלול, ארבעים יום של תפילות ותחנונים שהשם יסלח לעם ישראל. משה רבנו חוזר לרדת מהר סיני ומודיע לעם ישראל שעכשיו מגיע ראש חודש אלול והוא הולך לחזור לקבל את הלוחות השניות. ראש חודש אלול משה רבנו עולה להר פעם שלישית, ואז כמו שכתוב במדרשים זה היה פתיחת שערי רחמים ושערי רצון. כל הנושא של תקיעת שופר, מנהג ישראל לתקוע בשופר מראש חודש אלול, יש לזה מקור מתקיעת השופר שהייתה אז, שבראש חודש אלול התחילו עם ישראל להתעורר בתשובה, כי הם ידעו שהם עומדים לקבל את... הקדוש ברוך הוא סולח להם ועומדים לקבל את הלוחות השניות. מראש חודש אלול ארבעים יום עד יום הכיפורים. אני לדודי ודודי לי, זה ארבעים יום שמשה רבנו נמצא בהר סיני ומכינים את הלוחות השניות שעם ישראל הולך לקבל את

07:09 זה ביום הכיפורים. כתוב בספרים ש"אני לדודי ודודי לי" זה, כולם יודעים, ראשי תיבות אלול, כי זה בעצם ההתקרבות אחרי כל המרחק שהיה מהחטא הגדול של חטא העגל. בני ישראל חוזרים להתקרב, אני לדודי, לקדוש ברוך הוא בתשובה, והקדוש ברוך הוא גם כן דודי בלשון אהבה. הקדוש ברוך הוא, דודי, אוהב את עם ישראל היהודי והוא מתקרב. החתן עם הכלה והכלה עם החתן. אבל זה גם כן סופי תיבות ארבע פעמים יו"ד. "אני לדודי ודודי לי" יש בזה ארבע יו"דים, שזה ארבעים יום שבין ראש השנה ליום הכיפורים, בין ראש חודש אלול ליום הכיפורים. אותם ארבעים יום ימי רחמים. ואחרי כל זה, יום הכיפורים משה רבנו יורד מההר והלוחות השניות בידיים שלו, ואז בעצם נשלם המעגל שהתחיל מאה עשרים יום קודם. בעצם זה קצת יותר ממאה עשרים, כי היו ימים שמשה היה למטה, אבל מחג השבועות עד יום הכיפורים היה תהליך שלם של התקרבות, התרחקות, התקרבות, עד ליום הכיפורים שבו משה רבינו יורד עם הלוחות השניים והקדוש ברוך הוא אומר לו "ויאמר ה' סלחתי כדברך", ועם ישראל מקבל סליחה, כמו שרש"י אומר, בשמחה ובלב שלם. הקדוש ברוך הוא סולח לעם ישראל ומאז נקבע יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה. אז בעצם המשנה אומרת את זה בשתי מילים: יום חתונתו. יום הכיפורים זה יום החתונה. אבל מעניין, בעצם יום החתונה כבר התחיל בחג השבועות. אז היה פעם ראשונה שהקדוש ברוך הוא ירד על הר סיני. ההתגלות האלוקית של "אנוכי ה' אלוקיך". בהרבה מקומות והרבה מדרשים חג השבועות גם נחשב ליום החתונה, ואף על פי כן זה לקח הרבה זמן. היה פה תהליך, היה התקרבות, היה התרחקות ואז הייתה התקרבות

09:23 השנייה, שזה היה הלוחות השניים. ויום הכיפורים זה בעצם החתונה של הלוחות השניים. ודווקא זה הלוחות השניים, דווקא שם יש את השמחה המושלמת, השמחה המלאה. זה מסביר לנו למה גם כן אנחנו עושים את סיום קריאת התורה במנהג ישראל. בכל הקהילות מסיימים לקרוא את ספר התורה בתקופה של יום הכיפורים. כמובן שהיום אנחנו לא עושים את הדברים ביום הכיפורים עצמם כי זה יום צום ויום תענית. אז אנחנו לא עושים ביום הכיפורים. אנחנו מחכים עד שיגיע שמיני עצרת. אחרי כל התהליך של סוכות והמצוות של סוכות, ואז מגיע יום שמיני עצרת, מסיימים את התורה ואז עושים את ההקפות והריקודים. שכידוע מה שכתוב בספרי קבלה, בזוהר, כל השמחה הגדולה הזאת היא בעצם תוצאה והמשך של השמחה הגדולה של יום הכיפורים. כלומר, בעצם היינו אמורים לעשות את כל הריקודים של שמחת תורה ביום הכיפורים, אבל חילקו את זה לכמה וכמה ימים. יום הכיפורים זה יום הסליחה והמחילה. זה היום שבו נעשה החיבור וההתקרבות שאחרי המרחק, אחרי ההתרחקות, שיהודי חוזר להתקרב למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אבינו שבשמיים, והוא חוזר להתקרב אלינו עם אהבה וחיבה גדולה, ואז אנחנו מתכוננים. החופה, שזה הסוכה, וכל המצוות של לולב וארבעה מינים, שזה ההתאחדות הפנימית של יהודים עם הקדוש ברוך הוא, עד שמגיע הריקוד הגדול של שמחת תורה, שבעצם הריקוד הזה זה הריקוד של קבלת התורה של לוחות השניים. וזה גם כן מתרץ שאלה מפורסמת שהרבה שואלים: למה אנחנו עושים את שמחת תורה בשמיני עצרת? מה הקשר? לכאורה שמחת התורה הייתה צריכה להיות בחג השבועות, אז היה קבלת התורה. אנחנו רואים שאת חג השבועות חוגגים. יש חג שבועות, קריאת התורה, עשרת הדיברות, אוכלים מאכלי חלב, מאכלי

11:45 בשר וכל המנהגים וההלכות של חג השבועות. אבל לא ראינו במנהג ישראל שרוקדים ושמחים ולוקחים את התורה ורוקדים איתה בכל מקום ועושים הקפות. לא. חג השבועות זה חג מועדים לשמחה, אבל בצורה קצת יותר רגועה. רק בשמחת תורה פתאום שמחת תורה, ריקודים, הקפות, ספר התורה במרכז וכולם רוקדים סביבו. מה קרה? זה בעצם ההסבר. חג השבועות הייתה ההתגלות האלוקית הראשונה, אבל עדיין היה תהליך שלם עד שהגענו ללוחות השניים. השמחה הגדולה היא דווקא בחתונה השנייה, בחתונה שהייתה ביום הכיפורים. ה"סלחתי כדברך", דווקא הלוחות השניים הם אלו שגורמות לשמחה הגדולה והנפלאה. מה באמת הסיבה לכך? זה אנחנו צריכים להבין, מה באמת הסיבה שאת חג השבועות חוגגים בצורה יותר פסיבית, יותר רגועה, ודווקא את הלוחות השניים אנחנו חוגגים בשמחה גדולה ביותר. והתשובה לזה היא התשובה הבסיסית שנותנת לנו להבין את עומק החג של יום הכיפורים, את עומק בעצם של כל החגים, של מועדי תשרי, כמו שדיברנו כבר הרבה פעמים, של חודש תשרי. זה לא כמה חגים שהצטרפו לתוך חודש אחד, אלא בעצם יש פה שרשרת שבנויה עם תהליך שמתחיל מראש חודש אלול, ואנחנו בונים את זה פסיעה אחרי פסיעה, דרגה אחרי דרגה, כל פעם יותר ויותר. וכאן בעצם נבנה תהליך שלם של התקרבות שאחרי ההתרחקות. "שלום שלום לרחוק ולקרוב". אומר המדרש, לרחוק שהתקרב. יש התקרבות של חג השבועות. יש את ההתקרבות שאחרי ההתרחקות. המעלה של בעל תשובה לגבי הצדיק. הגמרא במסכת שבת אומרת לנו: במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד בו. כלומר, שדווקא בעל תשובה, שהוא היה לו נפילה, הוא היה לו תקופה של חושך בחיים שלו, תקופה של שבירה בחיים שלו, ולמרות זאת הוא חזר בתשובה והוא נעמד

14:14 והתייצב שוב חזק והתחבר לקדוש ברוך הוא בכוח התשובה. אז בעלי תשובה עומדים בקרבת אלוקים הרבה יותר גדולה. במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד שם. זה הכוח של התשובה, וזה בעצם ההבדל בין החגים שאנחנו חוגגים בפסח, ספירת העומר וחג השבועות לחגים שאנחנו חוגגים בחודש אלול, ראש השנה ויום כיפור עד לשמחת תורה. החגים הראשונים בני ישראל הם בבחינת צדיק. החגים של חודש תשרי בני ישראל הם במצב של בעלי תשובה. איך זה ככה? כי בעצם ככה זה היה בהיסטוריה שלנו. ביום יציאת מצרים, ט"ו בניסן, עם ישראל היה כמו תינוק שנולד, כך אומרים לנו חכמינו. כלומר, אין, לא היה מצב קודם. זה לא חג של תשובה. זה חג של תינוק שנולד. עם ישראל נולד בחג הפסח, עם חדש, עם נקי, עם שאין לו עבר, אין לו משקעי עבר, אין כלום, אפס. מתחילים מחדש. עם שהרגע הזה נולד. יחזקאל הנביא בפרק ט"ז, יחזקאל מתאר את יום יציאת מצרים ליום הולדת, יום ההולדת של העם. נולד נקי, בהיר, אין שום טראומות, אין שום דברים מהעבר, אין שום משקעים. זה בחינת צדיק. ככה התחיל יציאת מצרים. ואז יש את התהליך, ספירת העומר, שזה להכין את עצמנו הכנה יותר פנימית, להיות מוכנים וראויים לקבלת התורה. ואז בחג השבועות הייתה ההתגלות האלוקית הנפלאה של "וירד ה' על הר סיני" ונתן לנו את עשרת הדיברות. עם ישראל נמצא במצב של צדיקים. הגמרא אומרת שבמתן תורה פסקה זוהמתן. אין יצר הרע, אין חושך, אין לכלוך, אין כלום. יש רק טהרה, יש רק נקיות, יש רק עם מלא קדושה וטהרה. ואז אחרי ארבעים יום קרה הדבר האיום של חטא העגל. העם נופל לתוך החטא.

16:28 לא אשמה שלנו. כל הסיפור זה היה מי שהיה הערב רב, איך שיהיה, אבל תכלס חטא העגל, חטא העגל גרם למשבר עצום בעם ישראל. זה גרם למשבר עצום באמון בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. מה קרה לכם? משה רבינו ארבעים יום לא היה ועם ישראל חיכה והיה שעות. כידוע הסיפור במדרש, רש"י מביא שעברו השעות והם ראו שמשה לא חוזר. אמרו, זהו, נגמר. חוזרים לעשות עבודה זרה. ואז התחיל כל הסיפור של חטא העגל. ואז משה רבינו לא מתייאש מעם ישראל. הוא נלחם עבורם. כל הסיפור של חטא העגל והדיבורים, הוויכוח בין משה לקדוש ברוך הוא, ויחל משה. הוא עומד ומתפלל ומבקש לקדוש ברוך הוא שיסלח לעם ישראל. ואז קורה הדבר הנפלא הזה של לוחות השניות. אומר המדרש בפרשת כי תשא: "ואגידה לך תעלומות חכמה כי כפליים לתושייה". אומר המדרש, זה הולך על לוחות השניות. בלוחות הראשונות עם ישראל קיבל עשרת הדיברות, חמישה חומשי תורה וספר יהושע. אילו, כך אומר המדרש, אילו היינו מקבלים רק את הלוחות הראשונות, זה היה כל התורה: עשרת הדיברות, חמישה חומשי תורה וספר יהושע. ודווקא בגלל שבירת הלוחות וכל התהליך של התשובה וכל השבירה שעם ישראל עבר, שאף על פי כן הם עמדו והתחננו ועשו תשובה וחזרו להתקרב לקדוש ברוך הוא. וכל התפילות והפעולות של משה רבינו. וביום הכיפורים היה הדבר הנפלא של "סלחתי כדבריך", כי כפליים לתושייה. כפליים לא רק פעמיים, כפליים זה מהות אחרת לגמרי. מקרא, משנה, אגדה וכולי וכולי. הגמרא, המדרש מונה המון דברים. כל התורה הנפלאה והרחבה שקיבלנו, זה היה דווקא בגלל הלוחות השניות. וכאן רואים את הכוח הנפלא, כוח התשובה, שזה אחרי ההתרחקות חוזרים עוד פעם להתקרב. זה השמחה

18:41 הכי גדולה. זוהי החתונה האמיתית, וזה מה המשנה אומרת: "ביום חתונתו" זה מתן תורה. דווקא יום כיפורים זה מתן תורה אמיתית. השמחה האמיתית היא כשהבן מלך היה בשביה והוא חזר מהשביה והוא התקרב שוב לאביו המלך. ואז השמחה הגדולה שהבן מלך חזר לאביו המלך והמלך חזר לקבל את הבן שלו והוא סלח ומחל לו. אז החיבוק, הנשיקה, הקירבה, האהבה שאחר כך היא בלי ערך, וזוהי השמחה הגדולה של חג הסוכות ושמיני עצרת ושמחת תורה שמגיע בהמשך ליום הכיפורים. אומר לנו הבעל שם טוב, וכאן אנחנו חוזרים לסיפור של בנות ישראל חולות בכרמים. המילה חולות מגיעה מלשון מחול. "אז תשמח בתולה במחול", פסוק שאנחנו קוראים בהפטרה של יום ראש השנה, יום השני של ראש השנה, "אז תשמח בתולה במחול". בתולה זה כנסת ישראל. המחול, מה הפירוש של המחול הזה? הבעל שם טוב מסביר לנו שמחול יש לזה שני פירושים. מחול זה מלשון מחילה, מחילה, סליחה וכפרה, ומחול זה מלשון ריקוד. ויש את הריקוד המחול שהבעל שם טוב ייסד. אולי לא הרבה יודעים מזה, אבל יש סוג של ריקוד מיוחד שנוהגים לרקוד בהרבה שמחות וחתונות, שזה נקרא ריקוד המחול. מה זה ריקוד המחול? הבעל שם טוב הסביר, זה הריקוד שעומדים במעגל והקהל מתרחק ומתקרב. לפעמים עושים את זה במעגל. לפעמים עושים את זה בשתי שורות אחד מול השני או אדם אחד עומד מול השני. יש שלב של התרחקות ואז עוד פעם התקרבות, התרחקות והתקרבות, וזה ההתרחקות וההתקרבות הזאת, זה עושה שהשמחה גדלה והולכת ונהיית הרבה יותר גדולה. כל פעם נהיית עוד יותר גדולה ועוד יותר גדולה. זה בעצם הנקודה של המחול. אומר הבעל שם טוב, זה כנסת ישראל עם הקדוש ברוך

20:58 הוא. המעגל, הריקוד של ההתרחקות וההתקרבות. יש את השלב שכנסת ישראל מתקרבים לקדוש ברוך הוא. יציאת מצרים. הקדוש ברוך הוא, משכני אחריך נרוצה. הקדוש ברוך הוא מושך את עם ישראל, והאהבה הגדולה שלו, שזאת הייתה התגלות השכינה שהייתה ביום יציאת מצרים: נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וזה פעל אצל עם ישראל את ההתקרבות. ואז קרה ספירת העומר. אחריך נרוצה. עם ישראל רץ לקדוש ברוך הוא. נרוצה, לשון רבים. כתוב בחסידות, גם הנפש האלוקית, גם הנפש הבהמית התחילו לעבוד ארבעים ותשעה ימי ספירת העומר, ואז הגיעו ל״נגילה ונשמחה בך״, ״הביאני המלך חדריו״, ההתקרבות הגדולה של החתונה של יום מתן תורה מבחינת צדיקים. ואז שוב פעם הייתה התרחקות, חטא העגל וכל הימים שהיו מסביב לחטא העגל. ואז מגיע השלב הבא, שזה אחרי כל ההתרחקות, וכנסת ישראל לא מתייאשת. היהודי לא מתייאש והוא ממשיך לחפש. אני לדודי ודודי לי. הבן חכם יחפש אב. הכלה מחפשת את החתן והיא רוצה לחזור אליו. משכני אחריך נרוצה. שני הסברים במדרש. פירוש אחד אומר המדרש: משכני מלשון התקרבות, כמו למשוך. אתה מושך אותו משיכה של אהבה, משיכה של ״אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד״. עניין של משיכה של אהבה. אבל משכני זה גם מלשון, לפעמים, התרחקות. ״במשוך היובל המה יעלו בהר״. במשוך זה הסילוק. כשהשופר הסתלק אז בני ישראל יכלו לעלות להר סיני. נגמר. נגמרה החגיגה של מתן תורה. אז לפעמים משכני זה לשון הסתלקות, וזה ההבדל בין החגים של חודש ניסן, אייר וסיוון לחגים של אלול ותשרי. בניסן, אייר וסיוון, חג הפסח וחג השבועות, זה משכני. הקדוש ברוך הוא מושך אותנו בקרבה, באהבה גלויה. ניסים ונפלאות של יציאת מצרים, קריעת ים

23:28 סוף, מתן תורה, וזה גורם שאחריך נרוצה. עם ישראל רץ לקדוש ברוך הוא מתוך אהבה גדולה, מקבלים את התורה. זה החיבוק הגדול של חודש ניסן, אייר וסיוון מבחינת צדיקים. אבל אחר כך קרה משכני מהסוג השני. כשהאבא מתרחק מהילד, כשהאבא מתרחק מהילד, האבא לא מתנתק חס וחלילה. אבא לא מתנתק אף פעם. כשהאבא מתרחק זה בגלל שכשהאבא יודע שהבן יחפש אותו, הוא יודע שהבן הוא חכם והוא לא הולך להתייאש. הבן קשור אליו בכל נימי אהבה הכי עמוקים. דווקא בגלל הקרבה הזאת אז הילד מרגיש טוב. אז הוא מתחיל להתמרד ולעשות דברים, התנהגויות של מרדנות בגלל ריבוי הקרבה. אז האבא הולך אחורה ומתקרב ומתרחק ומתעלם כאילו שהוא לא נמצא. אבל דווקא ההתרחקות הזאת גורמת, המשכני, סילוק, כביכול הסתלקות השכינה, גורמת שעם ישראל לא רק שהוא לא נופל לייאוש, הוא עוד הולך ומתקרב ומחפש את הקדוש ברוך הוא עם הרבה יותר עומק, שזה העבודה של חודש אלול. התשובה שאנחנו עושים, תקיעת שופר, עשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים, ואז יום חתונתו. סלחתי כדבריך. ההתגלות האלוקית של יום הכיפורים, שזה האהבה הכפולה. אז תשמח בתולה במחול. השמחה הגדולה של המחילה והכפרה שגורמת ליהודי אהבה הרבה יותר גדולה בכפל כפליים. ומלמעלה גם כן הקדוש ברוך הוא מתקרב לעם ישראל עם אהבה כפולה ביותר, ואז נהיית השמחה הכי גדולה. עכשיו אנחנו מבינים למה שמחת תורה עושים דווקא אחרי יום הכיפורים, בלוחות השניים דווקא שמה פורצת השמחה הגדולה. לכן אנחנו רואים איך שבני ישראל, כל העולם, בשמחת תורה השמחה הגדולה ביותר, וזו הסיבה למה ביום הכיפורים בנות ישראל היו יוצאות וחולות בכרמים. עכשיו הכל מובן. זה הכל סמל למשהו הרבה יותר עמוק. בנות ישראל, בנות

25:42 ירושלים, מסמל את כנסת ישראל. כל שיר השירים בנוי על זה. חולות בכרמים, חולות מלשון מחול. יום המחילה. יום המחילה גורם ליום של מחול. כנסת ישראל נמצאת בחולות בכרמים. צאינה וראינה, לצאת מהגבולות שלנו, לצאת מהצמצומים שלנו ולהתקרב אל המלך. מלך שלמה, זה מלך שהשלום שלו, המלך הקדוש ברוך הוא שרוצה את השלום שלנו והוא רוצה לחזור אלינו ביום חתונתו. זה יום הכיפורים. זה מתן תורה שמקבלים את הלוחות השניים, את התורה מחדש בכוח התשובה שלנו. ואז אנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא, למלך מלכי המלכים: בחור, שא נא עיניך וראה במה אתה בוחר. שהקדוש ברוך הוא כביכול, שא נא עיניך, שהקדוש ברוך הוא יסתכל על עם ישראל לא בחטאים, בפשעים, בעוונות, בהסתכלות החיצונית, בהתנהגות שלנו, איך שזה נראה ביום יום, אלא שא נא עיניך לרומם, להסתכל על עם ישראל כפי שהם בשורש, כפי שהם מבחינת הנשמה, הכוח הנפלא של יהודי, אהבה יוקדת, האמונה הטהורה שביום הכיפורים אצל כל יהודי זה מתעורר מפנימיות נפשו. שא נא עיניך וראה במה אתה בוחר, שהקדוש ברוך הוא חוזר לבחור בעם ישראל ביום הדין וחותם אותנו בחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. במה אתה בוחר? אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. המשפחה הנפלאה, המשפחה הגדולה, המשפחה של בני אברהם, יצחק ויעקב, בנות שרה, רבקה, רחל ולאה, שביום הכיפורים מתעוררת האהבה הזאת למקום הכי עמוק. ומאהבתך, הקדוש ברוך הוא, נתת לנו את יום הכיפורים הזה, יום סליחת עוון הזה, יום נקרא קודש הזה. זה אהבתך הנפלאה שמשם נובעת המחילה והסליחה של יום הכיפורים. אם בכל שנה יום הכיפורים מסמל את עומק האהבה של הקדוש ברוך הוא, את החתונה הגדולה ואת השמחה הגדולה של ההתקרבות של כנסת ישראל לקדוש

27:43 ברוך הוא במקום יותר עמוק, יותר פנימי, וכוח התשובה. על אחת כמה וכמה בשנה הזאת, אחרי כל מה שאנחנו עברנו כל השנה החולפת, תכף בשמחת תורה, בדיוק בשמחת תורה, היום הכי עצום והכי נפלא, קרה המשבר הגדול. הדבר הזה הנורא שקרה, שאנחנו עדיין לא מבינים מה קרה, למה קרה ואיך זה קרה. אבל פה זה קרה, והכול זה בהשגחה פרטית מהקדוש ברוך הוא. השנה הזאת אנחנו נזכה לראות את ה-- נהפוך, השנה הזאת אנחנו נזכה לראות את האהבה הגדולה של הקדוש ברוך הוא, השמחה הגדולה שביום הכיפורים, ועוד לפני יום הכיפורים נזכה לראות את האהבה הכפולה והמכופלת, כפליים לתושייה, את האהבה הנפלאה שהקדוש ברוך הוא מראה לכל אחד ואחד מהעם היהודי, ולכולנו ביחד, ולכל עם ישראל. שנזכה לראות בניצחון המלחמה, ניצחון הקדושה על הטומאה, הניצחון של עם ישראל, שכל העולם יראה, כמו שאנחנו אומרים בתפילות שאנחנו אומרים בימים האלו, בימי ראש השנה ויום הכיפורים. בתפילות אנחנו אומרים ומבקשים שהרשעה כולה בעשן תכלה, ונזכה לראות שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך במהרה בימינו. שנזכה שהשנה הזאת, כבר בהתחלת השנה, לא נצטרך לחכות יותר, אלא כבר בהתחלת השנה יתקיים מאמר חז"ל: "שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה", שכמו שחסידות מסביר, בסופה זה מיד אחרי תקיעת שופר. זה כבר סופה. זה כבר אחרי היציאה של הקול, של השופר, ממקום הצר למקום הרחב. שם כבר מקבלים את הברכות לשנה טובה מבורכת, שנה של אור, שנה של ברכה, שנה של גאולה. כל האותיות של אל"ף בי"ת, ושתהיה באמת שנה מלאה ברכה והצלחה לכל אחד ואחד, לפרט ולכלל.