טו באב - משמעותו העמוקה של היום לאור החסידות

00:00 המשנה בסוף מסכת תענית מספרת לנו על החג הגדול של חמישה עשר באב. לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים. והמשנה מתארת מה היו עושים שבו בנות ישראל או בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. והמשנה מתארת איך היו עושים את החג הזה. זה היה החג שבו בנות ישראל היו יוצאות ורוקדות בכרמים, ואז היו אומרים לבחור: "בחור, שא נא עיניך וראה במה אתה בוחר. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל". אנחנו צריכים להבין מה בדיוק התוכן של חמישה עשר באב. מה פתאום חמישה עשר באב זכה שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב? מה יש ביום הזה כל כך מיוחד? יותר מחג הסוכות, מחג הפסח, מחג השבועות, יותר מכל החגים האחרים? אנחנו היום אנחנו לא רואים שעושים משהו מיוחד ביום הזה. הדבר היחיד שנוהגים זה לא אומרים תחנון. בשולחן ערוך מובא שמהיום הזה צריכים להוסיף בלימוד התורה. זה מובא מהגמרא שמה בהמשך במסכת תענית. מכאן ואילך, דמוסיף יוסיף, שיש עניין להוסיף בלימוד התורה, ומי שמוסיף בלימוד התורה בגלל שהלילות לאט לאט מתחילים שוב להתארך, אז לומדים תורה בלילה וכל ה-- ומה שהגמרא אומרת, דמוסיף יוסיף. מי שמוסיף בלימוד התורה יוסיף חיים על חייו. יפה, אבל מה בדיוק המהות של החג הזה חמישה עשר באב? מה יש בו במיוחד? כשמסתכלים בגמרא אנחנו נמצא שהגמרא מביאה על זה המון הסברים. זאת אומרת הגמרא בעצמה מנסה להבין מה יש בחמישה עשר באב, והגמרא מביאה הסברים שונים של מאורעות שונים שקרו בזמנים בהיסטוריה של עם ישראל, תקופות לגמרי שונות ב-ב-ב-בלוח שלנו, והכל קרה בחמישה עשר באב. וכשמסתכלים עליהם על

02:18 פניו לא נראה איזה קשר מיוחד בין כל ההסברים וכל הסיבות. בואו נגיד בקיצור מה הגמרא מספרת לנו. דבר ראשון הגמרא אומרת שבחמישה עשר באב היה יום שבו כלו מתי מדבר. כלומר שכל שנה בתשעה באב זה היה היום שבו היה בכייה לדורות. המרגלים חזרו ובכו ולא רצו להיכנס לארץ וגרמו לעם ישראל לפחד. ואז הקדוש ברוך הוא גזר ליום תשעה באב שבאותו יום אז מתי מדבר שהיו בגיל שישים היו צריכים למות, אז עד השנה האחרונה כל שנה בתשעה באב זה היה יום שבו מתו האנשים שהגיעו באותה שנה לגיל שישים, ושנה האחרונה זה לא קרה. לא, לא מת אף אחד וחשבו שאולי טעו בקביעות החודש על פי הירח. אולי לא ראו טוב. חיכו עוד יום, עוד יום. הגיע חמישה עשר לחודש ואז הירח מתמלא. כיון דסיהרא באשלמותא. זאת אומרת הירח מתמלא והאור של הירח נהיה מלא. הבינו שכבר לא יכולים לעשות טעות. זה בטוח. חמישה עשר באב הבינו שהתבטלה הגזירה ונהייתה שמחה גדולה. זה הפעם הראשונה בהיסטוריה שקרה משהו מיוחד ביום חמישה עשר באב. ממשיכה הגמרא ואומרת גם כן חמישה עשר באב זה היום שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה. אנחנו יודעים שהייתה גזירה שהשבטים לא התחתנו עם שבטים אחרים בגלל כל הסיפור שהיה עם בנות צלפחד שטענו מה יקרה עם הנחלה שלנו בארץ ישראל אם אנחנו נתחתן לאנשים משבטים אחרים, נאבד את הנחלה שלנו. ואז הקדוש ברוך הוא אמר שכל שבט יתחתן רק עם הנחלה שלו, ואחרי תקופה מסוימת, כשכבר בני ישראל התנחלו בארץ ישראל, ביטלו את הגזרה וכל אחד יכול להתחתן, שבטים עם השבטים יכלו להתחתן זה עם זה. סיבה לשמחה. אחרי זה כתוב גם כן

04:25 שבט בנימין הותר לבוא בקהל. היה סיפור קשה מאוד בתנ"ך, בסוף ספר שופטים, הסיפור של פילגש בגבעה שזה גרם ש-- אה הרחיקו את שבט בנימין מ-מ-מעם ישראל ולא נתנו להם להתחתן ואז בסוף החזירו אותם. שבט בנימין חזרו להתחתן עם עם ישראל, זה עוד סיבה לשמחה. ואחרי זה הגמרא ממשיכה ואומרת שגם כן היה סיפור של ה-- אה של ב-- של העגלים של ירבעם בן נבט. ירבעם בן נבט היה עובד עבודה זרה והוא עשה שני עגלים כדי שבני ישראל לא יעלו לרגל, והיהודים שהיו עולים לרגל היו צריכים לעצור שמה בשני מקומות בארץ ישראל ולעשות עבודה זרה עד שהגיע הושע בן אלה והוא שבר את הצלמים, שבר את העגלים והתיר לכל עם ישראל לעלות לרגל. זה היה בחמישה עשר באב. אחרי זה ממשיכה הגמרא ואומרת טעם חמישי זה היה כבר הרבה שנים אחר כך הותרו להביא את מתי ביתר לקבורה. ביתר זה היה עיר גדולה ועם ישראל שהיו שמה רבבות ואלפים. היה מלחמה והרגו את ביתר. היה תשעה באב אחד מהדברים שקרו בתשעה באב שהביאו את ש-ש-שהיה מלחמה והרגו את כל היהודים בביתר והיו מונחים כמה וכמה שנים בלי שהתירו לקבור אותם ומתי הם ניתנו לקבורה זה היה בחמישה עשר באב ולכן זה עוד סיבה לשמחה. אז אנחנו מסתכלים על התקופות. אז יש פה תקופות שונות מ-- המדבר מעם ישראל בשנה האח-- שנת הארבעים, שנת ב' אלפים תפ"ח, עד אנחנו הולכים המון שנים אחר כך מתי ביתר לקבורה זה כבר מדובר אחרי חורבן בית המקדש. זאת אומרת יותר מאלף חמש מאות שנים אחר כך. מה הסיבה האמיתית? אבל הגמרא לא מסתפקת. יש עוד סיבה. עדיין לא גמרנו. הגמרא

06:39 אומרת שגם עוד דבר קרה בחמישה עשר באב, שאז הפסיקו לכרות עצים למערכה. יפה. אז מה קרה? היו כורתים עצים למערכה, שזה היה אחד מהדברים שהיו משפחות, משפחות מיוחסות, משפחות מיוחדות, שהם היו-- התפקיד שלהם היה ל-- אה, שהם היו חותכים עצים למערכה, מביאים עצים לבית המקדש כדי שיוכלו לעשות עם זה את כל הקורבנות, ובית המקדש היו צריכים המון עצים. היו משפחות קבועות שזה היה התפקיד שלהם, והיום האחרון שיכלו לעשות את זה היה חמישה עשר באב. אז גמרנו לכרות עצים למערכה. למה? אז הגמרא מסבירה שחמישה עשר באב אז מתחיל-- החום יורד ואז מתחיל קצת-- יכול להיות שיהיו תולעים בעצים או העצים כבר לא כל כך יבשים. הסברים שונים נאמרו לזה, ולכן רק אז הפסיקו לכרות עצים למערכה. אז מה כאן החג? אז הגמרא אומרת שהיו שוברים את המגל, היו קוראים לזה יום תבר מגל, היו שוברים את הקרדומות, את הקרדום, את ה-- את ה-- המגלים, הסכינים שמהם היו חותכים את העצים, שברו את המגל ואמרו זהו, נגמר. וזה בגלל שאז תשש כוחה של חמה. הכוח של השמש נחלש, וזה הסיבה למה עושים את החג הזה. צריכים להבין מה ההסבר, מה הקשר, למה זה יהיה סיבה לחג? אז כל זה דברים שכתוב בגמרא וצריכים להבין פה הרבה דברים. נקודה ראשונה, צריכים להבין מה באמת המהות של חמישה עשר באב כמו ששאלנו. נקודה שנייה, צריכים להבין עם כל ההסברים האלה, מה הקשר בין כל ההסברים? נראים כל מיני דברים יפים. אנחנו לא רואים שעל כל דבר שקרה בהיסטוריה של עם ישראל קבעו חג מיוחד, וזה שהדברים האלה הגמרא מזכירה אותם זה לא במקרה שהדברים האלה קרו בחמישה עשר

08:46 באב במדויק. זה גם לא במקרה שזה היה סיבה לחגיגה. כל הדברים האלה בוודאי יש פה משהו, איזשהו חוט שמקשר בין כל הדברים. במיוחד צריכים להבין למה חגגו את זה בצורה הזאת המעניינת, הדבר הזה שהמשנה מספרת לנו. המנהג שהיו יוצאות וחולות בכרמים, רוקדות, וזה היה יום של שידוך, ואז היו כל האמירה שלהם שהיו אומרים לבחורים: "שא נא עיניך". מה כל זה מסמל? איך כל הדברים האלה מתחברים? בוודאי שיש פה משהו הרבה יותר עמוק, משהו הרבה יותר נפלא. ונכון, אכן בתורת הקבלה מובא שבעצם הנקודה המרכזית שיש במהות של חמישה עשר באב זה הנקודה של הירח, שבאותו יום הירח הוא שלם, וזה בעצם כך כתוב בכתבי האר"י ז"ל, שהמהות של חמישה עשר באב זה שקיימא סיהרא באשלמותא. הירח הוא בשלמות, וזה בעצם הנקודה המהותית של אותו יום וכל שאר הטעמים והסיבות שהגמרא מביאה זה בעצם הכל תוצאות של הנקודה הזאת. כששומעים את זה נשאלת שאלה פשוטה מאוד: הירח שלם כל חודש, חמישה עשר זה לא רק באב. יש חמישה עשר בניסן ובאייר ובסיוון, כל חודש וחודש יש את היום החמישה עשר לחודש שבאותו יום הירח הוא במלואו. אז מה זאת אומרת שבגלל שהירח במלואו לכן מזה נובע החג הגדול של חמישה עשר באב? והקושיה היא עוד יותר גדולה. השאלה היא יותר חזקה. הרי חמישה עשר בניסן זה גם יום חמישה עשר כשהירח מלא. פסח, אותו דבר סוכות גם כן ביום החמישה עשר בתשרי. ואף על פי כן המשנה אומרת שלא היו ימים טובים כחמישה עשר באב. זאת אומרת שבמידה מסוימת החג של חמישה עשר באב עוד יותר גדול, גם מניסן וגם מתשרי. מה ההסבר לכל זה? אז כאן

10:54 יש הסבר נפלא שהרבי נתן לנו בהתוועדויות של חמישה עשר באב. על פי תורת החסידות אנחנו מקבלים את המשמעות הנפלאה והעמוקה להבין את עומק העניין של היום הגדול הזה, חמישה עשר באב, וזה גם כן יום מאוד אקטואלי בשבילנו, יום שנותן לנו כוח, יום שנותן לנו. אם אנחנו נבין לעומק, נבין באמת את המהות של היום של חמישה עשר באב, אז זה בעצם ייתן לנו הרבה הרבה כוח. זה ייתן לנו הרבה הרבה תקווה והרבה חוזק, במיוחד בימים השחורים האלה ובתקופה הזאת שכולנו מצפים ומייחלים ומחכים כבר לרגעים של ישועה, של שמחה. אז להתבונן במהות של חמישה עשר באב, זה ימים שנותנים לכל אחד ואחד מאיתנו הרבה ביטחון ותקווה. שזה בעצם בשתי מילים, הנקודה המהותית, כפי שתורת החסידות מסבירה את היום של חמישה עשר באב, קשור עם הנושא של ירידה לצורך עלייה. כשאומרים ירידה לצורך עלייה זה אחד מהביטויים הכי מהותיים בתורת החסידות, שכשאנחנו רואים ירידה, מצב של ירידה באיזשהו מצב שזה יהיה, אנחנו צריכים לדעת שאין ירידה חס וחלילה טוטאלית. אין ירידה בשביל ירידה. כל מצב של ירידה, כל מצב של איזה שפלות, של מצב שלילי, תמיד זה יהיה לצורך עלייה יותר גדולה, והעלייה צריכה להיות כמובן יותר גדולה מהמצב שהיה לפני זה, כי אם זה רק כדי לחזור לעלייה, לחזור למצב שהיה לפני הירידה, אז בשביל מה צריכים את כל הבלגן הזה? בשביל מה צריכים לעשות את כל הירידה? אז ברור שאומרים ירידה לצורך עלייה מתכוונים לומר שהעלייה שנעשה אחרי הירידה היא עלייה גדולה ביותר שלא בערך למצב הקודם, וזה בעצם מה שאנחנו רואים בירח ולבנה. הירח מסמל את הנקודה של ירידה לצורך עלייה, כי בירח יש את

13:08 הדבר הזה שרואים דווקא בירח, שיש לו זמנים של חושך וזמנים של אור, זמנים של ירידה וזמנים של עלייה, שזה התכונה שהקדוש ברוך הוא הטביע בירח: שמחמישה עשר לחודש הוא הולך ויורד, כל פעם מאבד יותר ויותר מהאור שלו, עד שמגיע ערב ראש חודש ומגיע מצב של חושך. ואז מתחיל אור חדש, מתנוצץ אור חדש בירח, ומתחיל עוד פעם ללכת ולגדול ולגדול עד ליום הט"ו, יום החמישה עשר, שאז הירח הוא בשלמותו. הירח מסמל את כנסת ישראל. לכן אנחנו אומרים בקידוש לבנה את המילים המפורסמות: שהם עתידים להתחדש כמותה. עם ישראל בדומה לירח, כמו שהיה, זה בדיוק ההבדל בין השמש והירח. השמש הוא תמיד אותו דבר. אומות העולם מונים לשמש. זאת אומרת, הלוח שנה של הגויים, של אומות העולם, זה לוח שנה שהולך לפי השמש. הלוח שנה היהודי הולך לפי הירח. החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה. כשהקדוש ברוך הוא הוציא את עם ישראל ממצרים, לימד אותנו את קידוש הירח, קידוש הלבנה. אנחנו מונים חודשים ומזה אנחנו עושים את השנה. כמובן יש גם שמש בלוח שלנו, אבל זה לא הנושא שלנו עכשיו. הנושא שלנו עכשיו זה להבין את הנקודה המהותית שעם ישראל, כנסת ישראל, דומה ללבנה, דומה לירח, שזה הנושא של העליות והירידות. עם ישראל הוא עם מלומד בעליות וירידות, תקופות. כל הזמן עם ישראל עובר מתקופות של גלות וגאולה, גלות וגאולה, אור לחושך, וכל הזמן אנחנו בין, בין התקופות האלה. תקופות שעם ישראל היה בשיא העלייה, שיא הגדלות. תקופות שעם ישראל היו בשיא השפל ובשיא השפלות, וזה עליות וירידות של העם היהודי. עד שתבוא הגאולה, שאז תהיה העלייה המושלמת והמוחלטת, שזה העתידים להתחדש

15:23 כמותה. עלייה גדולה, שאז יהיה אור הלבנה כאור החמה, שגם אור הירח יהיה באופן שלא יהיה בו שינויים, שיהיה בכל התוקף. אז אם אנחנו מדמים את עם ישראל ללבנה, אז אנחנו מבינים את המהות של חודש מנחם אב. מכיוון שהעלייה היא לפי ערך הירידה, אז מכיוון שחודש מנחם אב זה החודש שבו עם ישראל סבל את הירידה, את הנפילה הכי גדולה, כמו שקראנו באיכה, ירדה פלאים. עם ישראל בתשעה באב, חורבן בית המקדש, היה לא סתם ירידה, אלא ירידת פלאים, נפילה ונפילה הכי עמוקה והכי חזקה של חורבן בית המקדש הראשון, חורבן בית המקדש השני וכל שאר הדברים הקשים והמאורעות החשוכים שאירעו לעם ישראל ביום תשעה באב. אז מזה אנחנו מבינים שמכיוון שהירידה היא פלאים, הירידה היא כל כך גדולה, אז גם העלייה, הקפיצה, הדילוג, העלייה שמתוך החושך, אז האור שיבוא מתוך החושך הגדול של הגלות של תשעה באב זה אור גדול ביותר. ולכן חמישה עשר בחודש מנחם אב, כמו שאומר האר"י ז"ל, הלבנה, הירח, זה שהירח הוא בשלמות ביום הזה זה הרבה יותר שלא בערך מכל חמישה עשר של חודש רגיל. דווקא בגלל שזה נובע מתוך תשעה באב, דווקא שזה בגלל שזה מגיע מתוך הירידה הכל כך עצומה ובמילא גם העלייה היא כל כך גדולה, אז חמישה עשר באב בעצם מסמל את כנסת ישראל, שכנסת ישראל עתידים להתחדש כמותה, שעם ישראל, האיחוד והחיבור של עם ישראל עם הקדוש ברוך הוא. וכאן מגיע הסמל של הירח והשמש, כמו שאנחנו רואים, כל הנושא של האור של הירח זה בעצם הוא מקבל את זה, השתקפות מאור השמש. אז כשיש חיבור מתאים בין אור השמש ואור הירח, לפי זה נעשה האור בירח. אז

17:35 זה כל התהליך של החודש, שיש ימים שהירח מלא, יש ימים שהירח ריק, שזה תלוי בעמידה של הירח מול השמש. אז כשאנחנו מדברים פה על השמש והירח, בעצם זה מסמל על החיבור בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, בחינת משפיע ומקבל, בחינת איש ואישה, כמו שכתוב בשיר השירים. כל שיר השירים זה בעצם משל על כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, שזה החיפוש שכנסת ישראל מחפשת את הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא מחפש את כנסת ישראל, וכל שיר השירים מספר לנו על ה-- על, על, על הקשר הזה. יש את הקול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי, הקדוש ברוך הוא מתחנן לכנסת ישראל, מחפש אותם, דופק בלב של כל יהודי ואומר לו: בוא, אני רוצה להיות איתך. יש את הרגעים שכנסת ישראל אומרת שחורה אני ונאוה, אני ישנה ולבי ער, אני ישנה בגלות. כנסת ישראל נמצאת בתקופות שונות ביחס של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. במתן תורה היה יום החתונה. זה מה שכתוב באותה משנה שמדברת על חמישה עשר באב, אומרת לנו בקשר ליום הכיפורים, שאז קיבלו את הלוחות השניים. משה רבנו ירד מההר עם הלוחות השניים ואז הקדוש ברוך הוא אמר סלחתי כדבריך. יום חתונתו זה מתן תורה, אז בעצם זה קרה ביום הכיפורים ולכן זה היום שבו נפעל שוב החיבור בין היהודי והקדוש ברוך הוא, שלכן מיום הכיפורים הולכים לסוכות, בשמחת תורה, שזה השמחה הגדולה שיהודי שמח עם הקדוש ברוך הוא על ידי התורה. אבל אותו דבר ובעוד יותר בעומק זה הנושא של חמישה עשר באב ביחס לתשעה באב. אחרי כל החורבן של בית המקדש, איכה ישבה בדד העיר רבתי עם

19:39 הייתה כאלמנה, אבל לא אלמנה, חס וחלילה, כאלמנה, כאישה שהלך בעלה למדינת הים. כלומר עם ישראל בגלות זה כמו איש ואישה שהאיש כביכול התרחק מהאישה, נפרד מהאישה, אבל לא היה פה פירוד אמיתי. איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה, אבל לא אלמנה, כאישה שהלך בעלה למדינת הים. כביכול הקדוש ברוך הוא בזמן הגלות מתרחק מעם ישראל וזה גורם שהלבנה, הירח נמצא במצב של חושך. אבל כגודל הירידה כך גודל העלייה. חמישה עשר באב מסמל את התיקון, את העלייה שאחרי הירידה של תשעה באב. אחרי שאנחנו מתבוננים בנקודה הזאת מבינים שחמישה עשר באב זה בעצם יום שבו מאיר אור הגאולה, וזה כתוב בעצם במאמר של האדמו"ר הרש"ב שהוא מסביר בקשר ליום חמישה עשר באב על פי הקבלה, על פי קבלת האר"י ז"ל שאמרנו קודם שביום חמישה עשר באב מאיר בעולם הארת המשיח. יש הארה מהגילוי הזה שבו יהיה התעלות הלבנה, הירח, כנסת ישראל תתעלה למקום הכי גבוה, לקשר העמוק והאמיתי והמושלם עם הקדוש ברוך הוא באופן שיהיה גאולה שאין אחריה גלות, עלייה שאין אחריה ירידה. תכלית השלמות בחיבור של עם ישראל והקדוש ברוך הוא באופן הכי עמוק, הכי מושלם והכי נצחי. גאולה נצחית שאין אחריה גלות. זה בעצם המהות של חמישה עשר באב. זה הסיבה לחגיגה הגדולה שבאותו יום. אחרי שאנחנו מבינים את הנקודה הזאת, אז בואו נחזור ונסתכל בסיבות של כל הדברים שהמשנה, הגמרא מביאה לנו, ואז נראה בצורה נפלאה שכל הטעמים שכתוב בגמרא זה אחד לאחד קשור עם הנקודה של גלות וגאולה. בעצם יש הרי שתי נקודות כלליות. נקודה אחת זה הגלות, חורבן בית המקדש והגאולה, שזה הכיבוש, ארץ ישראל, קיבוץ גלויות, בניין בית המקדש, שכל זה

22:05 מה שאנחנו מחכים. זה נקודה אחת, גלות וגאולה, חורבן ובנייה. נקודה שנייה זה הסיבה לגלות. הסיבה לגלות, הסיבה לחורבן. כולנו יודעים שזה היה בגלל שנאת חינם. הסיפור של קמצא בר קמצא כולנו מכירים. בית המקדש מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. הגמרא במסכת יומא בהתחלה. אותו דבר הגמרא בגיטין שמדברת על סוגיה של קמצא בר קמצא. אנחנו לומדים שבגלל קנאה, שנאה ותחרות, בגלל שנאת חינם נחרב לדאבוננו בית המקדש. כלומר שהתיקון והגאולה תבוא בזכות האחדות והקירוב של עם ישראל. אז אם אנחנו ניקח עכשיו את כל מה שהגמרא מספרת לנו ונראה אחד לאחד איך שפה נהיה בדיוק כל הסיבות שהגמרא מביאה, זה סיבות שקשורים עם בנייה, עם גאולה ועם אהבה ואחדות של עם ישראל. אז כמובן שהסיבה הראשונה היא הברורה ביותר. הסיפור של המרגלים, בעצם המרגלים זה היה סיבה לכל החג של תשעה באב. קוראים לזה חג, מועד. כלומר לעתיד לבוא זה יהפוך לחג. אבל כל החורבן, בכייה לדורות, התחיל מתשעה באב בגלל המרגלים. מה המרגלים רצו? לא רצו להיכנס לארץ ישראל. זאת אומרת שהם היו אלו שהתנגדו לכניסה לארץ ישראל שבו הולך להיות בית המקדש וגאולה, המקום של עם ישראל. שנת הארבעים שנגמרה הגזירה, כלו מתי מדבר. אז נשאר רק הדור שנכנסו לארץ. וכמו שרש"י אומר, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", שזה הולך על דור הכניסה לארץ שהם עמדו כבר שלמים, ראויים ומוכנים להיכנס לארץ ישראל. זה הדור שחיכו ורצו וחפצו להיכנס לארץ ישראל. אז זה בעצם הנקודה בדיוק הפוך מגלות, הדור שרוצה להיכנס לארץ, לבנות את ארץ ישראל ולבנות את בית המקדש בארץ ישראל. ממשיכים הלאה. הנושא של עם ישראל, הנושא של השבטים.

24:27 הותרו שבטים לבוא זה בזה והותר שבט בנימין לבוא בקהל. בוא נסתכל פה בעניין הזה ונראה ששתי הנקודות שדיברנו נמצאות פה. דבר ראשון, שלמות הארץ. ארץ ישראל בשלמותה היא כשהשבטים הותרו לבוא זה בזה, ושבט בנימין הותר לבוא בקהל. כלומר, כל זמן שהשבטים לא יכלו להתחתן זה עם זה, אז כל חלק מהארץ היה שייך רק לשבט אחד. כל נחלה, כל מקום איפה שגרו שבט יהודה היה רק ליהודה. אף אחד אין לו שייכות לזה. איפה שגרים בנימין זה רק בנימין. איפה שגר זבולון זה רק זבולון וכולי וכולי. כשהותרו השבטים לבוא זה בזה, אז קרה פה שני דברים. קרה פה גם אחדות, אהבה, עם ישראל מתאחד, הסיבה לגאולה. וקרה פה גם כן שלמות הבנייה של ארץ ישראל. עכשיו ארץ ישראל שייכת לכל עם ישראל. כשארץ ישראל שייכת לכל עם ישראל, אז זה משהו אחר לגמרי. סמל השלמות, סמל הכיבוש זה הכיבוש השלם של ארץ ישראל, ולכן עכשיו יכולים לבנות את בית המקדש ולגרום שארץ ישראל תהיה מקום שבו השכינה תאיר באופן גלוי, באופן מושלם. ממשיכים הלאה. מה קרה בסיפור של הושע בן אלה עם העגלים? דבר נפלא. גם פה נראה שני הדברים. דבר ראשון, כל זמן שהיו העגלים, חוץ מזה שהיה דבר נורא ואיום, חטא העגל, חטא העבודה זרה, חטאים ועוונות שגרמו לחורבן בית המקדש, היה פה גם כן בעיה מאוד מאוד ספציפית שבני ישראל לא יכלו לעלות לרגל. השבטים, עשרת השבטים, היו מנותקים מבית המקדש, מירושלים. היה בלתי אפשרי לעלות לרגל. על ידי שהושע בן אלה שבר את העגלים, עכשיו כל היהודים יכולים להתאחד. ירושלים הרים סביב לה, כעיר שחוברה לה יחדיו, כי שמה

26:33 עלו שבטי יהודה, כי כל השבטים עולים לירושלים בזכות זה שהושע בן אלה שבר את העגלים. שלמות בית המקדש. עלייה לרגל. נקודה שנייה: אחדות. אחד הסיבות למה ירבעם בן נבט לא רצה שיעלו לירושלים היה לא רק בגלל הנושא של בית המקדש, אלא גם בגלל הנושא שהוא רצה להפריד בעם בין שתי הממלכות, שלא יהיה קשר בין עשרת השבטים לשבט יהודה ובנימין. הוא רצה לעשות פירוד. עכשיו ששברו את העגלים וכולם יכולים לעלות לירושלים, נוצר מצב של אחדות בין כל השבטים. אז גם הסיבה לחורבן וגם החורבן עצמו מתוקן על ידי הסיפור של הושע בן אלה. הוא גם מביא את האחדות של העם וגם גורם שבני ישראל יכולים לעלות לרגל. ממשיכים הלאה. אז עכשיו אנחנו מבינים גם את הסיפור לעומק. ניכנס לעומק להבין את הסיפור מה היה עם העצים למערכה. הבאת עצים למערכה זה בעצם להשלים את בית המקדש שיוכל להיות בית המקדש ראוי לשמו. הרמב"ם מלמד אותנו בהלכות בית הבחירה מה מצוות בניין בית המקדש. אומר הרמב"ם פרק הראשון הלכה ראשונה: מצווה לבנות בית לה' מוכן להקריב בו קורבנות. המצווה של ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. מה המהות של מצוות בניין בית המקדש? לבנות בית שיהיה מוכן לקורבנות. כדי להביא קורבנות צריכים עצים. אז חמישה עשר באב, שזה היה יום שבו היו יכולים להביא עצים למערכה, יום אחרון שיכלו להביא עצים למערכה, ואז היו מגיעים מכל המשפחות וכל מי שהיה רוצה היה יכול להביא. זה מראה דבר ראשון על שלמות בית המקדש. בית המקדש מגיע לשלמותו. יש מספיק עצים שעם זה אנחנו נוכל כל השנה להשתמש בהם כדי להקריב קורבנות, ואז בית המקדש יהיה ראוי לשמו.

28:45 ויש פה סמל של אהבה ואחדות. המשפחות שהביאו את העצים לא הביאו את זה בשביל עצמם. הם הביאו את זה נדבה לכל עם ישראל. כל קורבנות ציבור, כל קורבנות יחיד, כל הקורבנות שעם ישראל מקריב במשך כל השנה יש להם את זה בזכות העצים למערכה שהביאו משפחות. אז המשפחות האלה שהביאו את העצים עשו פה מעשה של אהבת ישראל נטו. עשו פה עניין של אחדות ישראל, אהבת ישראל. מביאים עצים, המון עצים, זה דבר יקר ביותר לצורך שכל יהודי, באיזה מצב שהוא יהיה, רוצה להביא קורבן חטאת, קורבן עולה, קורבן שלמים. יש לו עצים למערכה בתוך בית המקדש. תודה לאלו שהיו מביאים את זה עד חמישה עשר באב. אז היום הזה מסמל גם את סמל האחדות וגם את סמל הבנייה של בית המקדש. ויש פה עוד נקודה. הרבי דיבר פעם בהתפעלות משהו נפלא שיסביר לנו גם כן עוד קטע בגמרא. כולם שואלים: מה זה הדבר הזה לשבור את הקרדום? לשבור את הסכינים? יום תבר מגל היו קוראים ליום חמישה עשר באב, יום תבר מגל. היום שוברים את הקרדום. מה זה הדבר הזה לשבור? למה לשבור? בל תשחית, אסור לשבור. דרך כלל לשבור זה דבר שלילי. מה פתאום פה היו שוברים? וכאן מגיע משהו מאוד מאוד מיוחד. השבירה הזאת היא שבירה של תיקון. יש שבירה של בל תשחית, שבירה של השחתה, כשהשבירה היא לא השחתה אלא בשביל מסר מיוחד. השבירה הזאת היא בעצם תיקון. מה בעצם הסיפור? אנחנו יודעים שבבית המקדש כשבנו את המזבח היה אסור להשתמש עם ברזל. בכלל, כל בית המקדש לא השתמשו עם ברזל כמו שכתוב בתנ"ך. היה סיפור של השמיר שהביאו לחתוך את האבנים, אבל במיוחד

30:52 המזבח היה אסור שיגע בו שום ברזל. כתוב בתורה: לא תניף עליו ברזל. למה? אומר לנו רש"י כי הברזל מקצר ימיו של האדם. הברזל נוצר למשהו שלילי. לא רוצים להשתמש עם הברזל למזבח שהוא מאריך ימיו של האדם. וואו. אז אם ככה היו משתמשים עם הקרדום, עם הסכינים, עם המגלים, עם הכלים בשביל לבקוע עצים, כדי לכרות עצים למערכה, אז היו צריכים את הברזל. ברגע שנגמר, הגיע חמישה עשר באב, כבר לא צריכים את הברזל, כבר לא צריכים את הסכין, כבר לא צריכים לחתוך. אז לוקחים את הקרדום, שוברים אותו. השבירה פה בעצם זה סמל להראות: בית המקדש הוא מקום שמאריך ימיו של אדם. אז ברגע שנגמר השימוש בדברים האלה שוברים אותם. להגיד לנו: אנחנו מחפשים חיים, אנחנו, בית המקדש הוא מקום שנותן חיים לאדם. מקום סמל של אחדות, סמל של קירוב לבבות ולא חס ושלום מלחמות, פירוד, רציחה וכל מה שקשור עם זה. לכן שברו את הסכין. השבירה הזאת בעצם היא תיקון, ולכן היו קוראים ליום חמישה עשר באב יום תבר מגל, היום שבו עם ישראל מתאחד. כל הסיפורים שקרו לעם ישראל בכל הדורות זה סמל של אהבה ואחדות, סמל של קירוב לבבות, סמל של בנייה, סמל של גאולה, סמל שעם ישראל בונה את בית המקדש, עם ישראל עולה לרגל, עם ישראל מתאחד וכל עם ישראל הופך להיות לגוף אחד, למשפחה אחת, ואז ארץ ישראל בשלמותה שייכת לכל עם ישראל וזה מה שהגמרא ממשיכה. לכן חמישה עשר באב זה יום שנותן חיים. מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף, יוסיף חיים על חייו. על לימוד התורה מחמישה עשר באב זה לימוד התורה שקשור עם בנייה, עם חיים, עם אחדות, והלימוד

32:57 הזה מוסיף חיים על חייו, נותן ליהודי חיים חדשים, חיים מיוחדים, וזה בעצם המהות הפנימית והנפלאה של חמישה עשר באב. על פי זה אנחנו יכולים עכשיו להבין בצורה נפלאה מה קרה בחמישה עשר באב, מה באמת היה הסיפור של הריקודים. עכשיו אנחנו מבינים למה קבעו את החג בצורה הזאת. זה ממש תוצאה שמתבקשת מאליה. כמו שאמרנו קודם, עם ישראל והקדוש ברוך הוא זה כמו איש ואישה. החתונה של עם ישראל היה בהר סיני. במתן תורה קיבלנו את התורה, ביום חתונתו, זה מתן תורה. ובניין בית המקדש זה השלמות של מתן, של האחדות של עם ישראל. זה מה שהיה בתוך בית המקדש, הכרובים, שהכרובים מסמלים את החיבור המושלם של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל כמו החיבור של איש ואישה. וכאן מגיע חמישה עשר באב. אחרי חורבן בית המקדש היה הסמל של, של הפירוד כביכול בין האיש והאישה. אז בחמישה עשר באב יוצאות בנות ישראל. בנות ישראל מסמל את נשמות ישראל, כנסת ישראל, והן יוצאות וחולות בכרמים. העניין של חולות בכרמים זה שעם ישראל, הריקוד של עם ישראל, האחדות. מחול, מחול. מה זה מחול? מחול זה כולנו כאחד. מחול זה עיגול. כולם עומדים ביחד. אין אחד למעלה, אחד למטה, אחד בצד, אחד בפנים, אחד מאחור. כולנו במחול. חולות. מחול זה ריקוד של עיגול שכל עם ישראל מרגיש כולנו שווים, כולנו נמצאים ביחד. הכרם. הכרם מסמל גם כן את כנסת ישראל, שזה כמו היין, כרם, כשלוחצים יוצא היין המשמח, שזה אהבה והשמחה שיש לכל יהודי בנשמה שלו. הגלות זה סוג של לחץ, אבל הלחץ הזה מעורר ומקרב ומחבר את עם ישראל עוד יותר. אז עם ישראל, כנסת ישראל

35:16 יוצאות וחולות בכרמים ואומרים להקדוש ברוך הוא, לחתן, לבחור. כאן הפירוש, אם ככה, בחור מסמל את הבחור, כביכול הקדוש ברוך הוא שנקרא בשיר השירים ״בחור כארזים״. פסוק בשיר השירים. כביכול הקדוש ברוך הוא, שהוא הבחור והנבחר והבחור כארזים, הוא החתן שלנו. אומרים לקדוש ברוך הוא, כנסת ישראל אומרים לקדוש ברוך הוא, ״בחור, שא נא עיניך וראה״, שהקדוש ברוך הוא כביכול ירומם, מסתכל עלינו ממקום יותר גבוה. נכון, מפני חטאינו גלינו מארצנו. נכון, עם ישראל נמצא בחושך הגלות, ומצד ההסתכלות החיצונית אז אפשר להסתכל על יהודי ולראות את הבוץ, לראות את הלכלוך, לראות את החטאים והפשעים, אבל אומרים לקדוש ברוך הוא ״בחור, שא נא עיניך״, שהקדוש ברוך הוא לא יסתכל עלינו במבט השטחי, החיצוני, שאנחנו נראים בפועל, או כלשון חז"ל, כמו שהגמרא אומרת, ״בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן״. בנות ישראל הן נאות. כל יהודי הוא נאה, כל יהודי הוא מושלם, כל יהודי יש לו נשמה טהורה ויהודי רוצה לעבוד את השם. הוא חלק ממשפחה של העם היהודי. הוא בן אברהם, יצחק ויעקב, בת שרה, רבקה, רחל ולאה. זה בעצם המהות האמיתית שלנו. ״בחור, שא נא עיניך וראה״, מה אתה בורר? ״אל תיתן עיניך לנוי״, אל תסתכל על הנוי החיצוני, ״תן עיניך במשפחה״. כל עם ישראל, כולנו משפחה אחת, כולנו שייכים לאברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, בני האבות והאימהות. כל עם ישראל בעצם משפחה אחת גדולה, וזה המהות האמיתית שלנו. היום אנחנו רואים את זה יותר מתמיד, את האחדות של עם ישראל מכל המגזרים. אז דווקא בגלל זה הקדוש ברוך הוא יבחר בנו מחדש, ולכן חמישה עשר באב זה היום הנפלא והיום הגדול שבו הקדוש ברוך הוא עוד הפעם

37:19 בוחר בכנסת ישראל ועוד הפעם לוקח אותנו ומתחתן איתנו. ואז העלייה הגדולה, האור הגדול של אור הגאולה השלמה שכולנו מחכים אליה, רואים אותה בצורה מושלמת, בצורה נפלאה, בצורה גלויה, ועל פי זה אנחנו מבינים מה שהגמרא במסכת תענית מסיימת. בסיום הפרק, אחרי שמדברת על חמישה עשר באב, אומרת הגמרא, ״עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: זה, זה ה' קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו״. זה היה ביום ההוא, שזה היה יום הגאולה, שיהיה הריקוד הגדול, המחול הגדול של כל עם ישראל עם הקדוש ברוך הוא. ואז אנחנו כולנו נוכל להראות באצבע ולומר ״זה ה' קיווינו לו״, שחיכינו לו בגלות ולא התייאשנו. ובזכות הקיווי, בזכות הביטחון ובזכות זה שאנחנו מתרוממים אחרי תשעה באב לצאת מהירידה ולהתבונן בעלייה הגדולה של הגאולה השלמה עם הביטחון והצימאון והתקווה הגדולה, אז נזכה באמת שהימים האלה יתהפכו לימים של ששון ושמחה ולמועדים טובים, שנזכה שהשנה הזאת באמת ביום חמישה עשר באב כבר נחגוג את החגיגה של השמחה הגדולה, החתונה הגדולה של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל בגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו.