שמחת תורה - משמעותו הפנימית של החג לאור החסידות | הרב אשר פרקש

00:00 יום שמחת תורה הוא היום הכי נפלא בקשר הכי עמוק שנוצר בין היהודי לקדוש ברוך הוא. הזוהר אומר לנו שיום שמיני עצרת זה היום שבו ישראל ומלכא בלחודוהי, כלומר עם ישראל והקדוש ברוך הוא נמצאים בלעדיים רק הם לבד, מתאחדים ומתייחדים בצורה הכי נפלאה והכי עמוקה, ומשמה פורצת השמחה הכי גדולה שיהודי לוקח את הספר תורה ורוקד איתו ושמח איתו, כי בו ברגע הזה יש רק יהודי עם הקדוש ברוך הוא ועל ידי התורה הם נהפכים למציאות אחת ויחידה. אז היום אנחנו נלמד לעומק להבין מה בדיוק המהות של יום שמחת תורה. למה באמת שמחת תורה הוא יום כל כך נעלה? יום כל כך שמח? מה הסיבה לשמחה הגדולה הזאת שאנחנו חוגגים בשמחת תורה? כי לכאורה נשאלת שאלה פשוטה: הרי השמחה בחגי מועדי השנה זה מצווה מן התורה, והתורה אומרת "ושמחת בחגך", ו"ושמחת בחגך" זה הולך גם על פסח, גם על שבועות, גם על סוכות. ואף על פי כן אנחנו לא רואים שהשמחה פורצת את כל הגבולות בכל החגים. הגמרא אומרת אין שמחה אלא בבשר, אין שמחה אלא ביין, וצריכים לקנות מתנות לאישה, לילדים. זה צורות שונות איך לחגוג את השמחה. אבל השמחה הזאת שפורצת כל גבולות וריקודים ושעות על גבי שעות, לא מוצאים את זה בכל שאר החגים, גם לא בחג הסוכות. למרות שחג הסוכות נקרא זמן שמחתנו, דווקא בשמחת תורה, וזה מנהג יהודי כמו שכתוב בספרי הלכה, מנהג לשמוח ולרקוד בשמחת התורה. מנהג ישראל. מה אבל הסיבה לשמחה הזאת? וכאן יש לנו כמה שאלות פשוטות שאנחנו רוצים להבין בקשר לשמחת תורה, וכאשר נבין אותם לעומק, אנחנו נראה שבאמת יום שמחת תורה הוא בעצם היום של נקודת השיא של

02:20 כל מועדי חודש תשרי והיום של נקודת השיא שבו הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא הוא בצורה הכי עמוקה והכי נפלאה, וזו בעצם סיבת השמחה שפורצת כל גבולות שאנחנו רואים בכל קהילות ישראל. אז אנחנו רואים ככה בקשר לשמחת תורה הצורה המיוחדת איך אנחנו חוגגים אותה. מאוד מעניין, בכל קהילות עם ישראל חוגגים את שמחת התורה עם ספר תורה סגור עם המעיל ורוקדים מסביב לבימת הקריאה. ככה פחות או יותר נוהגים בכל תפוצות ישראל, והשאלה המתבקשת היא: מדברים על תורה. מה זה תורה? תורה זה חוכמה. תורה זה חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים. תורה זה חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. איך אנחנו חוגגים את התורה? היינו אמורים לשבת וללמוד, ללמוד תורה, לחדש בתורה, להתייגע, להתעמק. ודווקא ביום שמחת תורה זה היום שפחות לומדים משאר ימות השנה. יהודים עסוקים עם ריקודים, עם שמחות, עם סעודות. השמחה פורצת כל גבולות וגם כל גבולות של השעון. וכאן נשאלת השאלה: מה הקשר זה עם שמחת תורה? למה הצורה של שמחת תורה זה דווקא עם ספר סגור שלא לומדים בה ואנחנו רוקדים איתה ואנחנו יושבים שעות על גבי שעות מסביב לריקודים והשמחות במקום לשבת וללמוד. שאלה נוספת פשוטה שמתעוררת בקשר לשמחת תורה: מה הקשר עם שמחת תורה ליום שמיני עצרת? מה פתאום היום? מה קרה? מה נזכרנו? הרי לכאורה מתן תורה זה בחג השבועות. אז היינו אמורים לעשות שמחת תורה. קיבלנו את התורה בחג השבועות. וירד השם על הר סיני. השם נתן לנו את עשרת הדיברות ביום ו' בסיוון, אז ואנחנו אומרים בתפילה על זמן מתן תורתנו, אז היינו אמורים לחגוג את שמחת תורה. מה אנחנו-- מה השמחה הזאת שמחכים עכשיו? שמיני עצרת, דווקא

04:33 עכשיו הזמן לסיים את התורה, נכון? זה הזמן שאנחנו מסיימים לקרוא את ספר התורה, אבל זה עצמו צריכים להבין למה אז אנחנו מסיימים לקרוא את התורה. למה החכמים, כשתקנו את ההלכות של קריאת התורה, סידרו אותה באופן כזה שבשמיני עצרת מסיימים לקרוא? היו יכולים לסדר את הלוח ואת כל הסדרים באופן שבחג השבועות מסיימים לקרוא את התורה ואז חוגגים בשמחות וריקודים. לא. שמיני עצרת. מה הקשר? אז כאן אנחנו נכנסים לעומק העניין להבין. אז קודם כל מבחינה היסטורית, כדי שנבין את הקשר של שמיני עצרת לזמן הזה באופן כללי לשמחת התורה, אז אנחנו יודעים שהיה תהליך שלם של קבלת התורה עד שקיבלנו סוף כל סוף את הלוחות האחרונות, שזה בעצם קרה ביום הכיפורים. הקדוש ברוך הוא נתן את התורה, עשרת הדיברות בחג השבועות, ואחרי זה עדיין עברנו תהליך שלם. משה רבנו בשבעה עשר בתמוז ירד עם הלוחות הראשונות, אבל בגלל חטא העגל אז הוא שבר את הלוחות ואז הוא התפלל וכולי וכולי ועד שביום הכיפורים משה רבנו ירד עם הלוחות השניות והקדוש ברוך הוא אמר לו סלחתי כדבריך. אז בעצם כמו שכתוב בהרבה ספרים, השמחה של שמיני עצרת ושמחת התורה זה השמחה שאנחנו שמחים על הלוחות השניות. קבלת הלוחות השניות. אבל גם זה צריך להבין למה באמת אנחנו שמחים על הלוחות שקיבלנו ביום הכיפורים ולא שמחים על ההתחלה, על היום הגדול בפרט שבמתן תורה היינו כולנו צדיקים, היה לפני החטאים, היה לנו עדיין לא היה שום בלגן של חטא העגל. עם ישראל היו כתינוק שנולד, ודווקא אז, כשהשם נתן את התורה בקולות וברקים וכל עם ישראל עמד מול ההר, זה היה אמור להיות היום הכי יפה והכי שמח, ואז זה

06:35 מתאים לעשות את הריקודים והשמחות. דווקא מחכים כל ה-- זה התהליך הזה עד שמגיע יום הכיפורים ואז עושים את הריקודים? ועוד שאלה: למה לא עושים ככה את שמחת תורה יום אחרי יום הכיפורים? אני מבין שביום הכיפורים עצמו לשבת ולרקוד זה לא מתאים. לעמוד ולרקוד. זה יום כיפורים, זה יום עינוי, יום צום. בסדר, זה יום תשובה. אז יום אחרי זה. לא מחכים ארבעה עשר יום אחרי זה, בערך שלושה עשר ימים אחרי זה, ורק אז אנחנו מתחילים את הריקודים. מה הסיבה שמחכים כל כך הרבה זמן ורק ביום שמיני עצרת אז אנחנו עושים את הריקודים, ובצורה הזאת המעניינת של ריקודים דווקא עם ספר סגור, כמו ששאלנו? מה ההסבר של כל זה? אז נקודת העניין הוא שבעצם, כפי שכבר דיברנו, אנחנו הרי מדברים על חגי חודש תשרי. יש פה שרשרת שהתחלנו אותה מחודש אלול, שהולכת ומתחזקת ומתחברת מחג לחג. המועדים של חודש תשרי הם לא מועדים נפרדים. יש פה איזו שרשרת מאוד עמוקה שאנחנו הולכים ובונים אותה ובונים אותה כל פעם יותר ויותר, וכשמגיע יום שמיני עצרת זה בעצם המקסימום. זה בעצם נקודת השיא בכל העומק של החגים של חודש תשרי. דיברנו תורת הבעל שם טוב על הפסוק "אז תשמח בתולה במחול". הבעל שם טוב גילה לנו את הסוד הגדול שבעצם אנחנו בתהליך של חיפוש ופגישה. יש פה תהליך שמתחיל בחודש אלול, שיהודי מחפש לחזור הביתה. הבן מחפש את האבא והאבא מחפש את הבן. יש פה נקודה של התרחקות שקרתה במשך השנה, שבגלל ההתנהגות שלנו במשך השנה אז התרחקנו. יש התרחקות של הבן מאבא ואבא מהבן, ואז מתחיל תהליך החיפוש. בן חכם יחפש אב. קודם כול יש את הבן החכם

08:49 שהוא לא מתייאש והוא מחפש ומחפש ומחפש ואומר: אני רוצה את אבא. והחיפוש הזה מתחיל עוד בחודש אלול, "נחפשה דרכינו ונחקורה", בחודש אלול. זה חודש התשובה, חודש החשבון, שיהודי הולך יום־יום, כל יום מחפש עמוק יותר בפנימיות הנפש שלו. חודש התשובה, וככה זה הולך ומתקדם. הפרק שאנחנו אמרנו כל השבועות האלה, התחלנו מהתחלת אלול עד הושענא רבה, לפי המנהג שאומרים את הפרק תהילים כ"ז, "לדוד ה' אורי וישעי", ושם אנחנו אומרים את הפסוק המפורסם "לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש". במילים אחרות, חודש אלול ותשרי, כל החמישים ואחד ימים האלה עד הושענא רבה, היינו עסוקים בחיפוש, "בקשו", לבקש, לחפש את הפני, את הפנימיות של הלב שלנו, את פנימיות הנשמה שלנו ואת הפנימיות של "פניך ה'", את הפנימיות של הקדוש ברוך הוא, שבעצם שני הדברים הם בהא תליא. הם קשורים אחד עם השני. ברגע שאנחנו מגלים את הפנימיות של הנפש שלנו, אנחנו גם כן מגלים את הפנימיות של הקדוש ברוך הוא, כי יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש. היהודי עם הקדוש ברוך הוא, בעצם זה מהות אחת. זה נקודה אחת. החלק היותר עמוק של הנשמה של היהודי, מה שנקרא יחידה שבנפש, זה מה שמתאחד עם היחיד, עם הקדוש ברוך הוא אחד יחיד ומיוחד. החיבור הזה אנחנו עושים את זה כל יום יותר ויותר. מגיע ראש השנה ואז יש את הצעקה של קול השופר, שאז יש את הפנימיות והנשמה שמתעוררת אצל כל יהודי. ובעשרת ימי תשובה אנחנו מביאים את זה בפרטים ופרטי פרטים, מתקנים את מעשינו, עד שביום הכיפורים, אחת בשנה, אחת מלשון יחידה. כמו שאומר התוספות במסכת מנחות בדף י"ח, אחת היא הנשמה

10:57 הנקראת יחידה, שיהודי ביום הכיפורים מתגלה האחת, היא היחידה, החיות שבנפש, שאז הוא מתאחד עם אחדותו של הקדוש ברוך הוא. ואז מגיע אחרי יום הכיפורים, שזה היום של החיבור. זה היום של הפגישה, שזה מתחיל עם כל עבודת התשובה של יום הכיפורים, שזה מגיע מהמרירות הכי עמוקה של החיפוש והקשר שיהודי בונה עם הקדוש ברוך הוא, ועד לנקודת השיא של יום הכיפורים, שאז זה תפילת נעילה. כמו שדיברנו, של נעילה, זה שנועלים את השערים והיהודי נמצא יחד עם הקדוש ברוך הוא בלבד. ואז מתחיל החיבוק של האהבה. "בן חכם ישמח אב", כמו שאומר שלמה המלך במשלי. השמחה הגדולה שיש לאבא מהבן החכם שחיפש אותו ומצא אותו. ובפגישה הזאת מתחיל תהליך השמחה, וזה בעצם מוצאי יום הכיפורים. זה התשובה האמיתית, כמו שדיברנו תורת הבעל שם טוב, שתשובה זה לא רק על חטאים ועוונות. מהות התשובה זה בעצם שהנשמה שבה אל בית אביה כימי נעוריה. הנשמה שבה לעומק הפנימי שלה, שבה לעצמה, שבה לעומק הפנימי שלה, ושם היא פוגשת את העומק הפנימי של הקדוש ברוך הוא, ומתאחדים ומתמזגים למציאות אחת, ומשם מתחיל תהליך השמחה. זה עד יום הכיפורים אנחנו כל הזמן בתנועה של לעלות, לחפש עד שמגיעים למציאה. ותפילת נעילה זה החיבור. ואז מתחיל את השלבים של השמחה, שזה להביא את השמחה, ואת זה גם כן לוקח תהליך שלם עד שאנחנו מביאים את זה למקום הכי עמוק, וזה בעצם השבעה ימים של חג הסוכות. ובהגיע יום השמיני, שמיני עצרת. אז בשבעה ימים של חג הסוכות, התורה אומרת לנו: "תשבו שבעת ימים". יהודי יושב בסוכה. הסוכה מסמלת את החיבוק, מסמלת את האהבה. הסוכה זה ארבע דפנות וסכך. אז כמו שכתוב בספרים העניין

13:14 של הסוכה זה סוכת שלומך. זה מבטא את החיבוק הגדול שהקדוש ברוך הוא מחבק כל יהודי. כמו שאומר הרב, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שבסוכה כתוב שצריכה להיות שתי דפנות וטפח או שלוש דפנות וטפח, תלוי לפי השיטות. אז אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שזה בעצם הצורה של החיבוק. אם אנחנו מסתכלים בחיבוק הגשמי, אז יש את הגוף של האדם, יש את הזרוע ואת היד, ואז יש את כף היד, שזה בעצם שלוש דפנות וטפח, שזה כף היד. זה מבטא את החיבוק הגדול הזה שהקדוש ברוך הוא, ״וימינו תחבקני״, כמו שאומר שלמה המלך בשיר השירים: ״שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני״. מסביר על זה אדמו"ר הזקן בעל התניא: ״שמאלו תחת לראשי״ זה בראש השנה, זה הזמן של שמאל. שמאל דוחה, במידת היראה. ימים נוראים זה זמן של התעוררות היראה אצל יהודי, שקשור עם יד השמאל. ״שמאלו תחת לראשי״, הראש. הנשמה של יהודי מתעוררת בגלל היראה שמתעוררת בימים האלה. כמו שדיברנו, זה לא יראת העונש, זה יראת הרוממות, אבל זה ״שמאלו תחת לראשי״. מגיע החצי השני של חודש תשרי, ואז ״וימינו תחבקני״. החיבוק הגדול שהקדוש ברוך הוא מחבק אותנו. ״אז תשמח בתולה במחול״. אחרי שבעת ימי הסוכה, שיהודי שבעה ימים בתוך הסוכה אוכל ושותה וישן ועושה את כל ההנהגות בתוך הסוכה, מוקף בחיבוק הגדול של הקדוש ברוך הוא. והוא לומד שגם כשאתה אוכל וגם כשאתה ישן וגם כשאתה מטייל, אתה מוקף עם הקדוש ברוך הוא. מביא את הקדוש ברוך הוא ליומיום שלו. אחרי השמחה הגדולה הזאת, ואז יש גם את ארבעת המינים, שזה כמו שדיברנו, שהעניין של הלולב וארבעת המינים זה להביא את זה ללב, להביא את כל הדבר הזה הגדול, האהבה

15:20 הגדולה הזאת לתוך הלב בפנים, ״ולקחתם לכם״. אז מגיע יום השמיני, א' על ז', אחרי השבע, השמיני. מספר שמונה מבטא את המעל הטבע. שבע זה שבעת ימי השבוע. שבע מסמל את הגבולות. שבעת ימי השבוע. שבע שנים של שמיטה. מספר שבע זה שבעת ימי בראשית. זה הכל דבר שקשור עם הטבע. שמונה מסמל את האינסוף. שמונה מבטל את הפריצה של הגבולות, כי מגיע יום השמיני, האל"ף שעל הזי"ן, אז העניין של שמונה זה החיבור הכי עמוק, הבלתי מוגבל, שנעשה בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל. שלכן השמחה היא שמחה בלתי מוגבלת. בנוגע ליום השמיני עצרת מסביר אדמו"ר הזקן את ההסבר הנפלא: מה פירוש של המילה עצרת? עצרת זה חג. זה הפירוש בתורה, כשמדברים על עצרת זה תעצרו, כמו שכתוב ברש"י, לעצור ממלאכה, ולעצור זה להתאסף ולחגוג. זה עניין של עצרת, זה סוג של חג, אבל יש משהו יותר במילה עצרת. עצרת זה גם כן מלשון לקלוט. כשבן אדם אומר תעצור, עצור, הכוונה להתעכב, להתעכב כדי לקלוט את הדבר בצורה יותר עמוקה. ״ביום השמיני עצרת תהיה לכם״, מסביר לנו אדמו"ר הזקן. זה היום שבו היהודי קולט באופן פנימי. זאת אומרת, הוא מפנים במקום הכי עמוק שלו כל מה שהיה פה בחודשיים האחרונים, כל מה שקרה בחודש אלול, כל מה שקרה בימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, ארבעה ימים שבין יום כיפור לסוכות, ימי חג הסוכות, הושענא רבה. מגיע יום השמיני עצרת. כלומר, היום זה היום שאנחנו קולטים, מפנימים, לוקחים את כל זה ומכניסים את זה עמוק, עמוק בפנים, בתוך הלב, בתוך הנשמה שלנו. והקליטה הזאת זה לשמור על זה, להחזיק את זה, ועם זה אנחנו לוקחים כוח על

17:48 כל השנה כולה. השמחה הזאת של שמיני עצרת זה השמחה הנפלאה שיהודי שמח עם הקדוש ברוך הוא והקדוש ברוך הוא שמח עם היהודי. ברגעים האלה מתעוררת הנקודה הכי, ביום הזה של שמיני עצרת מתעוררת הנקודה הכי עמוקה של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, ובעצם זה אנחנו רואים גם כן בקורבנות של שמיני עצרת. אנחנו רואים דבר נפלא: בקורבנות החג היו המון קורבנות. המון. מסתכלים בפסוקים שקוראים בקריאת התורה של חג הסוכות. יש המון קורבנות, בפרט הפרים, כמו שכתוב במדרשים, היה שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, שזה בעצם השפעת החיות לכל העולם. מימי הסוכות מגיע יום שמיני עצרת. התורה אומרת ״ביום השמיני עצרת תהיה לכם״. ומה מקריבים? פר אחד, איל אחד. כאן אין מספרים, יש רק פר אחד, איל אחד. אומר המדרש, כנגד ישראל. כל הפרים והקורבנות קשורים כנגד אומות העולם. השפעת החיות לכל אומות העולם, ״הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים״. זה כל זה בחג הסוכות. שמיני עצרת, כמו שאמרנו קודם מהזוהר, לכם. בעצם המדרש גם כן אומר את זה פה. מדרש רבה בפרשת אמור אומר לנו גם כן שזה בעצם מה שקורה ביום השמיני עצרת. משל למלך שעשה סעודה והזמין את כל אנשי המדינה. שבעה ימים חגג המלך עם כל אנשי המדינה. הגיע היום השמיני. המלך אומר: נגמרה החגיגה, נגמרה הסעודה. הוא קרא לאהובו הכי הכי עמוק ואומר לו: החגיגה הרשמית נגמרה. עכשיו בוא נגלגל אני ואתה במה שנמצא. בוא אנחנו נחגוג רק עכשיו, אני ואתה. וזה אומר המדרש, ״השמיני עצרת תהיה לכם״. ביום הזה מתגלה הבחירה הנפלאה הזאת, שבעצם זה כבר התחיל בראש השנה. בראש השנה כבר היה ״יבחר לנו את נחלתנו״. הקדוש ברוך

19:58 הוא בחר בעם ישראל בתקיעת שופר. כשתקענו בשופר, "יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה". אבל זה היה בבית כנסת. זה היה עדיין בכסה, בכסה זה עדיין מכוסה. יום כיפור, קודש הקודשים, גם שמה אחת בשנה היחידה כמו שדיברנו, אבל בקודש הקודשים, במקום קדוש ונעלה ונשגב. אבל כאן אנחנו מביאים את זה למטה בעולם, שיאיר בכל העולם, שיתגלה בצורה הכי גלויה והכי מפורסמת. "עצרת תהיה לכם". כשיהודי מגיע בחג שמחת תורה, ולכן אז אנחנו לוקחים את הספר תורה, ויהודי הוא זה שרוקד עם הספר תורה דווקא מכוסה. כלומר, מה אנחנו רוצים לבטא בזה? אם אנחנו נלמד חוכמה, יש לזה גבולות. שכל, יש לזה גבול. כל אחד יש לו את השכל שלו. יש אנשים חכמים גדולים יותר, חכמים פחות, וכל אחד לומד, מבין, תופס לפי הערך שלו. וכמה שהבן אדם יהיה חכם יותר גדול ויותר עמוק, אבל סוף כל סוף החוכמה שלנו היא מוגבלת, וממילא גם כן השמחה שלנו תהיה מוגבלת. כשנגיע בשמחת תורה, כאן זה לא רק שמחה מוגבלת. כאן מתגלה השמחה של הקשר היותר עמוק והיותר פנימי של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. לא עם החוכמה המוגבלת, אלא עם החוכמה האינסופית, עם התורה, כפי שהיא נמצאת כביכול עם הקדוש ברוך הוא בעצמו. התורה הרי היא חמדה גנוזה, שהיא בעצם דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא בעצמו, למעלה מכל הבנה והשגה. ובקשר היותר עמוק הזה שבו יהודי עם הקדוש ברוך הוא על ידי התורה נמצא במקום הכי עמוק, השמחה היא בלתי מוגבלת. אז לכן דווקא עם הספר תורה סגור אנחנו רוקדים עם הרגליים שלנו. כאן מתבטא הכוח של הרגליים של יהודי, שהרגליים של יהודי

22:08 שזה כוח המעשה, הכוח להביא את הדברים בעולם שלנו. הרגליים של יהודי הם אלו שמרימים גם את הראש. הם אלו שהם נותנים את הכוח ליהודי לשמוח, ועם הכוח הזה יהודי יש לו את הרגליים הבריאות שיוכל ללכת. "ויעקב הלך לדרכו" אחרי שמחת תורה, לקחת את הרגליים האלה שאיתם רקדתי ושמחתי עם התורה, ולא רק שמחתי עם התורה, אלא גם שימחתי את התורה. האדמו"ר הריי"צ היה אומר: שמחת תורה זה לא רק הפירוש שהיהודי שמח עם התורה, אלא שמחת תורה פירושו שהתורה שמחה. שמחת התורה, התורה רוצה לרקוד. התורה שמחה מזה שיהודים לומדים אותה. התורה שמחה מזה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה והיא רוצה לרקוד. היא מבקשת מהיהודי שהוא ייקח אותה והוא ירקוד. אז כביכול היהודי נעשה הרגליים של התורה, כי התורה רוצה לרקוד. אז כל הדבר הנפלא הזה קורה ביום שמחת תורה. אומר לנו אדמו"ר הזקן במאמר חסידות: יום שמיני עצרת, יום שמחת תורה, הוא היום שבו כל יהודי מקבל את שפע הנהגתו בתורה ועבודת השם על כל השנה כולה. תשמעו מילים נפלאות שאומר אדמו"ר הזקן. ביום שמיני עצרת הקדוש ברוך הוא נותן לכל יהודי את השפע, ההנהגה שלו בתורה ובמצוות על כל השנה כולה. הוא אומר שלכן אנחנו אומרים "מוריד הגשם" בתפילת גשם, אומרים בשמיני עצרת, שמחת תורה, כי תפילת גשם מסמלת את גשמי הברכה שבו הקדוש ברוך הוא נותן לכל יהודי את שפע הנהגתו בתורה ומצוות. והרי "בחוקותיי תלכו", אז הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו "גשמיכם בעתם". אז כל הגשמים, שזה כולל את כל הגשמיות ואת כל הברכות, כולם עוברים דרך השמחה הגדולה של יום שמחת תורה. ולכן אמרו לנו, אה, אה, אה, אמר

24:23 לנו אדמו"ר הרש"ב גם כן, שעל ידי שיהודי רוקד בשעות של שמחת תורה, על ידי הריקודים האלה שיהודי רוקד יותר ויותר, אז מצוות היום בשמחה, עם הריקודים האלו אנחנו שואבים, שואבים חביות מלאות ברכה ושפע על כל השנה כולה, גם בגשמיות וגם ברוחניות. והבעל שם טוב אומר שלכן קוראים לזה הקפות. הקפות פירושו כמו שבן אדם הולך לחנות והוא קונה בהקפה, הוא קונה ואחרי זה הוא ישלם. הקפות פירושו שהקדוש ברוך הוא אומר ליהודי: תשמע, אני נותן לך את הכל. שמחת תורה פורצת כל גבולות, שמחה פורצת גדר. ביום הזה הקדוש ברוך הוא אומר ליהודי: אני נותן לך שפע, ברכה והצלחה בכול. בשמחת תורה, אומר אדמו"ר הריי"צ, נפתחים שערי אורה, שערי ברכה, שערי הצלחה. וממילא השם אומר: אני נותן לך את הכל בהקפה. במשך השנה תשלם לי לפי היכולת שלך. וזה אנחנו צריכים לדעת לקחת, לנצל את היום הגדול הזה של יום שמחת תורה, להתאחד עם הקדוש ברוך הוא על ידי השמחה הפורצת כל גבולות של שמחת תורה, ולקחת את השמחה הזאת לכל השנה כולה, שתהיה לכל אחד ואחד מאיתנו שנה של אורה, שנה של ברכה ושנה של הצלחה בכל הדברים הגשמיים, הרוחניים, ושנזכה, כמו שאומרים גם בנוסח התפילה בשמחת תורה, "בו יבוא צמח בשמחת תורה". זה צמח, שזה הולך על מלך המשיח, צמח שמו, שיבוא ויגאל אותנו, ונזכה לשמוח בשמחה השלמה של הגאולה השלמה והאמיתית, שתהיה באמת שנה של גאולה שלמה במהרה בימינו.