בני, חיי, מזוני - איך אפשר לבקש בתפילה בשבילי ולחשוב על הבורא?! | הרב אשר פרקש

00:00 אנחנו מתפללים תפילת העמידה שלוש פעמים ביום, לפעמים ארבע פעמים, חמש פעמים ביום כיפור. תפילת העמידה, לכאורה יש איזושהי סתירה, ואיך אנחנו מפענחים אותה? בגלל הרגילות שלנו, אז יכול להיות שאפילו אנחנו לא שמים לב שיש פה איזו סתירה. אבל אם אנחנו נעצור ונחשוב, יש פה סתירה מעניינת. מצד אחד, מה זה התפילה? בן אדם עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אנחנו רואים במשנה, בגמרא מסכת ברכות, בהלכות תפילה, כמה, כמה הכנה, איך יהודי צריך להתכונן ואיך יהודי צריך לעמוד בשמונה עשרה, באיזה יראת הכבוד, באיזה יראת בושת, באיזה התבטלות. העמידה של התפילה והשקט שבתפילה, ולא להסתכל לצדדים ולא לרמוז בעיניים וכולי וכולי, כל כך המון הלכות והלכות של הלכות ופרטי פרטים איך יהודי צריך בתפילת העמידה לעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כמו שהמשנה אומרת, "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש". כובד ראש פירושו הכנעה, כמו שרש"י אומר, ההכנעה של התפילה. מצד שני, כשאנחנו מסתכלים על מה אנחנו מדברים בתפילה, מהו התוכן של התפילה, אז כאן אנחנו רואים בדיוק להפך. כל התפילה אנחנו מרוכזים סביב עצמנו וסביב הבקשות שלנו. מה אנחנו צריכים, מה חסר לנו. אנחנו מדברים על רפואה, "רפאנו השם אלוקינו", מבקשים על פרנסה, "ברך עלינו", מבקשים שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו גשמיות, ייתן לנו אוכל, ייתן לנו מזון, ייתן לנו בריאות, ישמע את התפילות שלנו, וכל אחד כמובן יש בזה עצמו, מתחילים להיכנס לפרטים, מה הם הצרכים שלנו. אנו נזכרים בכל מיני דברים שקשורים עם הילדים, קשורים עם האישה, קשורים עם הבית, קשורים עם המשפחה הרחבה, קשורים עם כל מיני דברים בעולם, גם על דברים בעולם בכלל, על הצרות שקורות

02:15 בעולם, מתפללים שהקדוש ברוך הוא יושיע אותנו ושכבר נזכה לגאולה השלמה, וגם שם אנחנו מדברים על עצמנו ועל הבקשות שלנו ועד כמה אנחנו סובלים, וגם הבקשות הרוחניות שיש בתפילה, אז גם סוף כל סוף אנחנו כל הזמן מרוכזים סביב עצמנו. מבקשים שהשם יסלח לנו על העוונות, שהשם ייתן לנו חכמה בינה ודעת כדי שנוכל להבין ולהשיג. סוף כל סוף כל התפילה מרוכזת סביב, סביב עצמנו. איך עובדים שני הדברים האלה ביחד? אתה עומד לפני המלך, אתה אמור להיות ביראת כבוד, בהתבטלות מוחלטת. אם אנחנו באמת נתעמק בנושא הזה, מה זאת אומרת עומד לפני המלך? במיוחד כפי שדיברנו כבר על הנושא של התפילה, כפי שתורת החסידות מסבירה, שהתפילה זה לא רק נקודה של בקשת צרכים, אלא המרכז של התפילה זה התופל כלי חרס, כמו שחסידות מסבירה, תפילה מלשון "נפתולי, נפתלתי", חיבור, דבקות, התאחדות. רגע שיהודי מתאחד עם הקדוש ברוך הוא. אז נשאלת השאלה איך אני יכול ברגע של התבטלות, דבקות, התאחדות עם הקדוש ברוך הוא, לעמוד ולבקש, "השם, תן לי, תן לי אוכל, תן לי מזון, תן לי בגדים, תן לי בית, תן לי אישה וילדים, תן לי דברים טובים. חסר לי זה, חסר לי פה, חסר לי שם". איפה אני עומד פה? השאלה הזאת זועקת גם כל יום ויום בתפילת העמידה. התפילה הכי גבוהה, כמו שאמרנו, בפרט כמו שחסידות מסבירה לנו, שהתפילה זה סולם ובסולם אתה עולה ממדרגה למדרגה, אתה עולה משליבה לשליבה וכל חלק של התפילה אתה מתעלה יותר. אנחנו אומרים פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע, שמע ישראל, השם אחד, שיהודי מתבונן בגדולת השם ומעורר אהבה עצומה לקדוש ברוך הוא, "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל

04:25 מאודך", מגיעים לדביקות הכי גדולה, שזה הכל הכנה לשמונה עשרה, לרגע של העמידה שבו אתה עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בהתבטלות הכי גבוהה והכי עמוקה. ומה קורה שמה? אני מבקש גשמיות. אני מבקש לעצמי דברים. אני מתחיל לחשוב מה חסר לי, מה בא לי ואני אומר הקדוש ברוך הוא תן לי כל מיני דברים לחיים שלי. איך הולכים שני הדברים האלה ביחד? אז היום אנחנו נדבר על כמה יסודות מתורת הבעל שם טוב, מתורת הרב המגיד ממזריטש, ממייסדי החסידות, שייתנו לנו הסתכלות חדשה, הסתכלות מעמיקה יותר על כללות העניין של הבקשות שיש לנו בתפילה, שמזה אנחנו נבין שלא רק שזה לא סותר לדביקות וההתאחדות של התפילה, אלא אדרבה, זה יוצא בתור ביטוי ותוצאה מתוך כל העניין הזה. דבר אחד מביא את השני, ובשביל זה אנחנו נצטרך להבין את העומק של התפילה והעומק העניין של הבקשות של התפילה, איך שהבעל שם טוב ותלמידיו לימדו אותנו, ומצד שני אנחנו נראה את הדברים, זה ייראה לנו מלכתחילה כמו לכאורה דברים ששייכים רק לאנשים במדרגה גבוהה, לצדיקים גדולים, וכאן אנחנו נראה את הדבר, הדבר הנפלא שתורת החסידות נתנה לנו, שלמרות שדברים מצד עצמם נראים דברים גבוהים, דברים נעלים ששייכים רק לאנשים ברמה נעלית, רמה קדושה, אף על פי כן זה הפך להיות לנחלת הכלל ובעצם כל יהודי שייך לדבר הזה. וכפי שאנחנו רגילים נפתח קודם כל בסיפור מעניין. הסיפור הוא בתקופה של הקנטוניסטים. מסופר שהיה אז הקנטוניסטים, כידוע זו היה גזירה איומה בזמן של ניקולאי לפני מאתיים שנה בערך, אז הוא רצה — החלום שלו היה איך — החלום של כל שונאי ישראל, איך למחוק רחמנא ליצלן את העם היהודי, איך למחוק

06:45 את האמונה של היהודים. איך עושים את זה? הוא-- הרעיון שלו היה לקחת ילדים צעירים, להוציא אותם, לנתק אותם, לקרוע אותם מבית ההורים שלהם ולהביא אותם לצבא עשרים וחמש שנים, שהם יהיו משועבדים, עבדים, חיילים לצבא הרוסי, ושמה ישכיחו מהם את היהדות, את האמונה, את התורה ויטמיעו בהם את כל האמונות הטפלות, וככה לאט לאט ינתקו את הצעירים, ואם אין גדיים אין תיישים, אין צעירים, אין מבוגרים. זאת הייתה הגזירה, זה היה החלום, זה היה הדבר הנורא והאיום שהוא, שהוא הגה. ובעצם זאת הייתה גזירה שנמשכה הרבה שנים ברוסיה. באותן שנים גדולי ישראל, צדיקים גדולים, היה הזמן של הצמח צדק, היה אז ב-באובי יעקורה[?], המון סיפורים של מסירות נפש שהיה קשור עם זה. בתקופה מסוימת היו גדולי ישראל שנסעו לפטרבורג, לרוסיה, להשתדל למען לבטל את הגזירה הזאת. הם היו אז כמה שבועות ב-ב-באזור המרכזי של רוסיה כדי ל-להשתדל לבטל את הגזירה, ויצא שבימים נוראים הם היו באזור ההוא והתפללו יחד עם הקנטוניסטים. כשהגיע יום כיפור אז הייתה התפילה, והתפילה, היו אנשים פשוטים, קנטוניסטים כבר היו מבוגרים, כמו שאנחנו יודעים שהממשלה, למרות כל הניסיונות שלה, הגזירה הזאת לא הצליחה. היהודים העקשנים עוד מגיל צעיר ינקו את האמונה האיתנה, את יראת שמיים הטהורה מהבית, מההורים, והם המשיכו עם זה עם כל התוקף. ידועים המון סיפורים של מסירות נפש ממש. הם סבלו ייסורים נור-נוראים, קיבלו מכות, קיבלו סבל עצום, ואף על פי כן הם עמדו באמונה איתנה ובמשך השנים נוצרו קהילות של קנטוניסטים. באותה קהילה התפללו הרבנים באותו יום כיפור. כשהגיע זמן הנעילה חשבו שיכבדו את אחד הרבנים, שהוא יתפלל תפילת נעילה, תפילה מיוחדת, יכבדו את אחד מגדולי הרבנים שיתפלל, אבל לא. הקנטוניסטים

09:08 הודיעו שתפילת נעילה מיועדת לאיש מיוחד, שהוא הבן אדם הכי מתאים לתפילה הזאת. מחכים לראות מי זה הולך להיות. פתאום קם איזשהו חייל מבוגר. הוא היה נראה בן אדם שבאמת עבר את כל הסבל של העולם בצבא, מלא צלקות, מלא מכות. היה נראה בן אדם שפשוט, אה, אה, אה, סבל בסבל הכי גדול, והאדם הזה נעמד בעמוד התפילה והוא אומר, הוא פונה לקהל: "אנחנו עומדים עכשיו להתפלל תפילת נעילה. בקהילות ישראל נוהגים שאומרים דברי התעוררות לפני הנעילה. מה אנחנו הולכים ל-להגיד? כל עם ישראל מגיע תפילת יום כיפור, מגיע תפילת נעילה, מבקשים דברים. זה מבקש אוכל, זה מבקש פרנסה, זה מבקש שלום בית. כל אחד מבקש דברים מסוימים. אנחנו אנשים פשוטים, אנחנו דברים גשמיים אין לנו וגם לא חסר לנו. מה שאין לנו כבר אין לנו ומה שיש לנו, הרי כיוון שיש לנו לא חסר לנו. אצלנו, כשאנחנו עכשיו עומדים בתפילת נעילה, הדבר היחיד שאנחנו רוצים לבקש זה יתגדל ויתקדש שמיה רבא". התפילה הזאת, כפי שאמרו גדולי ישראל, זאת הייתה התפילה הכי נפלאה והכי עמוקה והכי חזקה שהיה להם אי פעם בחיים. המילים האלה שאותו יהודי פשוט, יהודי שלא ידע צורה של אות בתורה כי הוא גדל בין הקנטוניסטים ובקושי ידע קרוא וכתוב, והיהודי הזה עם המילים האלה שבר את כל המחיצות, את כל הרקיעים. מה הוא אמר? יהודי שהוא מתפלל ומבקש יתגדל ויתקדש שמיה רבא. הוא לא מבקש לעצמו שום דבר. הוא מבקש יתגדל ויתקדש שמיה רבא. השאלה היא איך אנחנו, שאנחנו דווקא אנשים שיש לנו כן רצונות ויש לנו כן צרכים ויש לנו המון דברים שאנחנו צריכים ורוצים, ומגיע ראש השנה ויום כיפור ואנחנו ממש לא שוכחים ומבקשים,

11:26 מתפללים עליהם. איך אנחנו באמת מתחברים עם התפילה, עם היתגדל ויתקדש שמיה רבא, שרוצים את הקדוש ברוך הוא יחד עם זה שאנחנו רוצים את כל הדברים הגשמיים? וכאן מגיע העומק של תורת הבעל שם טוב. הרב המגיד ממזריטש, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב, אומר על המאמר חז"ל שהזכרנו קודם, "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", אומר הרב המגיד, "יהודי כשהוא מתפלל הוא מתפלל מתוך כובד ראש". מה פירוש כובד ראש? אומר המגיד, "ראש הולך על השכינה. השכינה היא הראש. זה הכול, זה הראש שלנו. כובד ראש זה הכאב של הראש. השכינה הכואבת. חז"ל אומרים שכשיהודי מצטער, השכינה מצטערת. כשיהודי כואב, השכינה כואבת. כשיהודי בגלות, השכינה בגלות. כולם יודעים את מאמר חז"ל הידוע: כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, השכינה גולה יחד איתנו לגלות. אז כשאנחנו סובלים בגלות, השכינה סובלת יחד איתנו בגלות. אז הסבל של השכינה, על זה יהודי מתפלל. אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. פירושו שיהודי כשהוא נעמד להתפלל אז הוא חושב לעצמו: מה הראש? השכינה. כשאני חסר לי משהו, החיסרון זה לא בי. החיסרון זה למעלה בשכינה. הרי הנשמה האלוקית היא חלק אלוקה ממעל ממש. ולכן, כשליהודי חסר משהו, חסר לנשמה שלו וממילא חסר לחלק אלוקה ממעל ממש ובמילא חסר לשכינה. אז כל הבקשות שלנו היא בעצם שיהודי מבקש שיושלם הרצון של השכינה. מה זה אומר במילים פשוטות? לכאורה, כמו שאמרנו, זה נשמע דברים מאוד נעלים, מאוד מרוממים, מאוד גבוהים. מה זה אומר במילים פשוטות ליהודי הפשוט? אז זה אומר במילים אחרות שיהודי גם כשהוא מבקש על דברים גשמיים, גם כשהוא מבקש על פרנסה, על בריאות, על הצלחה, על בנים ועל נחת. אצל יהודי

14:04 הבקשות שלו הן בעצם קשורות עם עבודת השם. הבקשות של יהודי הן בעצם קשורות עם מלכות שמיים, עם יתגדל ויתקדש שמיה רבא. הרי עם ישראל נמצא פה בעולם. הרי אנחנו, עם ישראל, הוא העם של הקדוש ברוך הוא. עם ישראל הוא העם שהוא מביא את הקדוש ברוך הוא בעולם. כשיהודי יש לו הצלחה בגשמיות, אז מזה הוא יכול לעשות דירה לקדוש ברוך הוא. הרי הנשמה של יהודי ירדה פה לעולם בשביל שליחות מיוחדת. השליחות שלנו זה כדי להאיר את העולם, לעשות מהעולם דירה לקדוש ברוך הוא על ידי מצוות, על ידי לימוד תורה, על ידי שאתה עושה טובה. כל דבר שיהודי עושה, הוא עושה פה בעולם. הוא עושה שהעולם יהיה מקום שבו הקדוש ברוך הוא יתגלה, ובעצם זה מה שאנחנו אומרים בכל התפילות, ובמיוחד בתפילות של ראש השנה. מלוך על כל העולם כולו בכבודך. יהודי ממליך את הקדוש ברוך הוא למלך על כל העולם. כל ברכה שאנחנו אומרים בעמידה בתפילה אנחנו אומרים ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם. מה אנחנו אומרים אלוקינו? הקדוש ברוך הוא האלוקים של יהודי, ועל ידי זה הוא נהיה מלך העולם. יהודי ממליך את הקדוש ברוך הוא על כל העולם. אז כשיהודי יש לו פרנסה, אז עם הפרנסה הזאת הוא עושה קידוש השם. עם הפרנסה הזאת הוא עוזר ליהודי אחר. הוא עושה טוב לעולם. הוא מביא ומשפיע חסד לעולם. הוא עושה קידוש שם שמיים. כשיהודי יש לו גשמיות, עם הגשמיות הזאת היהודי עושה מצוות, מעשים טובים. הוא עושה שהעולם יהיה עולם מואר, עולם של קדושה. כשיהודי סובל, כשיהודי מצטער, אז חס ושלום הוא לא יכול לעבוד את השם, הוא לא יכול להאיר את העולם. ובמילא בעצם כל

16:11 הדברים שאנחנו עושים בחיי היומיום, בכל הצרכים שלנו, המטרה הפנימית שלהם זה יתגדל ויתקדש שמיה רבא. זה לגלות כבוד שמיים. יהודי לא מבקש בשביל עצמו, הוא מבקש בשביל להשלים את הכוונה העליונה, לעשות לקדוש ברוך הוא דירה, ואת זה אנחנו עושים על ידי כל דבר גשמי שיש לנו בעולם הזה. ההבנה העמוקה הזאת בעניין של התפילה זה בעצם הוויכוח מאוד מאוד מעניין. על זה דיבר הרבי, דיבר על זה פעם בהתוועדות של ראש השנה בדיוק על הנושא הזה, והוא דיבר על ש-- בעצם השאלה הזאת, הוויכוח הזה, האם התפילה, אם אני מרוכז בתוך עצמי או האם התפילה זה יתגדל ויתקדש שמיה רבא. אז הוא דיבר על זה בקשר לתפילת חנה, שגם כן קוראים את זה בהפטרה של ראש השנה. שם היה ויכוח מאוד מעניין. חנה נכנסה לבית המקדש, למשכן, והיא בכתה והתפללה. רק שפתיה נעות, והרי מחנה אנחנו לומדים איך יהודי צריך לעמוד בתפילת שמונה עשרה. היא דיברה בשקט, קולה לא יישמע, וכל מיני הלכות שאנחנו לומדים מתפילת חנה. חנה עמדה והתפללה לקדוש ברוך הוא והיא בכתה. עלי הכהן ישב, הוא ראה חנה מתפללת ויחשבה לשיכורה. חשב שהיא שיכורה והוא שאל, חיכה שתגמור את התפילה והוא שואל אותה, "עד מתי תשתכרין?" מה קורה לך? למה את שיכורה? מה חנה אמרה לו? אני לא שיכורה. ואשפוך את... נפשי לפני ה'. אישה קשת רוח אנוכי. מה היה פה הוויכוח? מה היה פה השאלה והתשובה? והשאלה היא מאוד עמוקה פה. עלי הכהן חשד באמת שהיא שיכורה? התשובה היא עלי הכהן, כשהוא ראה שחנה נכנסת לבית המקדש והיא עומדת ומתפללת והרבתה להתפלל עם הבכיות, אז הוא ראה אותה מתפללת עם עומק הלב.

18:24 הוא חשב לעצמו, במקום כזה קדוש שעומדים לפני הקדוש ברוך הוא, עומדים לפני הקדוש ברוך הוא בכזה מקום, אין מקום בכלל לבקש על דברים גשמיים. זה בדיוק היה השאלה של עלי הכהן, "ויחשבה לשיכורה". לא מתכוונים לשיכורה במובן הגשמי, שיכורה מיין, אלא להפך, לשיכורה ולא מיין. זאת אומרת שיכורה בהבנה איך זה שהיא נמצאת במקום כזה. כשעומדים לפני הקדוש ברוך הוא צריכים להתבטל כל הרצונות. בן אדם לא שואל על גשמיות במקום הזה, העולם הזה הגשמי לא תופס מקום בכלל. אז מה זה הדבר הזה שאת מרבה להתפלל במקום כזה? זה נחשב למשהו של שיכרות, משהו לא, לא, לא, לא מודע, לא עניין של דעת. לעמוד בכזה מקום ולבקש על דברים כאלה, ועל זה חנה הסבירה לו. להפך, "ואשפוך את נפשי לפני ה'". הבקשה שאני מבקשת שיהיה לי בן זה לא בקשה שמגיעה ממקום חומרני גשמי. אני רוצה בן לעצמי כדי להרגיש טוב עם עצמי. הבקשה שאני מבקשת בן זה שיהיה בן כזה אשר השאלתיהו לה' ויהיה לה' כל ימיו. אני מבקשת בן שהבן הזה יהיה יהודי, שיהיה מסור לקדוש ברוך הוא לגמרי, כמו שחז"ל אומרים. למה היא קראה לו שמואל? שיהיה לשמו של הקדוש ברוך הוא, שכל החיים שלו יהיו לשמו של הקדוש ברוך הוא. ואז עלי, כשהוא שמע את זה שהיהודי-- האישה הזאת מבקשת על בן, אבל בבן שמה היא רואה בזה? היא רואה בזה כבוד שמיים. היא רואה בזה את היתגדל ויתקדש שמיה רבא, שעל ידי הבן הזה, שמואל הנביא, יתגדל שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם, כמו שבאמת היה בפועל. אז לכן הוא נתן לה את הברכה והוא נתן לה את ההבטחה שבשנה הבאה

20:28 יקיים השם את שאלתך וכולי, כמו שמסופר בהמשך ההפטרה. וההפטרה הזאת אנחנו קוראים ביום הראשון של ראש השנה, לא רק בגלל, כמו שחז"ל אומרים, שבראש השנה נפקדה חנה, שזה קשור עם היום של ראש השנה, ועוד כל מיני הסברים שיש. יש פה גם כן את הנקודה הזאת, כי הסיפור הזה של חנה זה בעצם מתאר, מסביר לנו את הסיפור של כל אחד ואחד בראש השנה. כשמגיע היהודי בראש השנה ונעמד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והוא רוצה להכתיר את הקדוש ברוך הוא למלך, אז גם בנשמה הפנימית שלו, במחשבה שלנו, יש את הטענה הזאת של עלי הכהן, "ויחשבה לשיכורה". איך זה שאני עומד עכשיו לפני הקדוש ברוך הוא, ממליך אותו למלך, ואני עומד עם יראת הכבוד, עם ההתבטלות העצומה להמליך את השם למלך על כל השנה, ואני מבקש על פרנסה, על גשמיות ועל אוכל. ואז מגיעה התשובה של חנה, שזו התשובה הפנימית של היהודי בנפש, שגם הבקשות הגשמיות שלנו הן נובעים מאותו המקום. אדרבה, בגלל שאני רוצה להכתיר את הקדוש ברוך הוא למלך. הכתרת הקדוש ברוך הוא למלך, שהקדוש ברוך הוא יהיה מלך על כל העולם, זה על ידי זה שאנחנו עושים מהעולם הזה דירה לו, דירה לקדוש ברוך הוא. איך אנחנו עושים דירה לקדוש ברוך הוא? כשהקדוש ברוך הוא נותן ליהודי גשמיות, והיהודי מהגשמיות הזה הוא עושה מזה רוחניות. הוא עושה מהגשמיות שלו, הוא עושה דירה לקדוש ברוך הוא, מקיים עם זה מצוות. הוא עובד את השם, נותן צדקה, שולח את הילדים שלו למקומות חינוך של תורה וכולי. כל הדברים הגשמיים, משתמש עם זה לשם שמיים, אז הוא פועל להגדיל ולכבד ולקדש שם שמיים בעולם. אז דווקא

22:17 בזה מתבטאת המלכות של הקדוש ברוך הוא בעולם. ובעצם זה מה שקורה כל יום גם כן בתפילה שלנו, כשאנחנו מתפללים ואומרים ביום־יום את העמידה. דווקא בתפילת העמידה, כשהיהודי מגיע לשלב הכי גבוה של התבטלות לפני הקדוש ברוך הוא, והוא עומד לפני המלך באימה וביראה, ואז כל הבקשות הגשמיות שלנו, אז זה כובד ראש של למעלה. כל הבקשות שלנו זה שמבקשים שהשם של הקדוש ברוך הוא יתגלה בעולם, יתפשט בעולם, שזה יהיה על ידי עם ישראל דווקא, ודווקא על ידם ועל ידי זה שהם מקבלים את כל הברכות וההשפעות, ואז הם יודעים להשתמש עם זה ולעשות מזה דירה לקדוש ברוך הוא. הנקודה הזאת, יש הסבר נפלא לרב לוי יצחק מברדיצ'ב, שמבאר על יסוד הנקודה הזאת פסוק בפרשת בלק. בפרשת בלק אנחנו לומדים את הברכות הגדולות שבלעם נתן. בין הפסוקים, בפסוקים האחרונים בנבואת בלעם, אנחנו יודעים שבלעם רצה רחמנא ליצלן לקלל את עם ישראל, והקדוש ברוך הוא הפך את הקללה לברכה. בין הברכות שבלעם נתן בסוף מהברכות שלו, מדבר בקשר לזמן הגלות וביאת המשיח, "אראנו ולא עתה" וכולי. אז שמה יש את הפסוק שאומר, "והיה... והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל. והיה אדום ירשה, והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל." וכאן שואל הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, מה זה כפל הלשון? "והיה אדום ירשה", ואז הוא חוזר, "והיה ירשה שעיר אויביו", ואז הוא מסיים ב"ישראל עושה חיל". מה זה כפל הלשון? מה הקשר בין התחלת הפסוק לסיום הפסוק? על מה מדובר פה? אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שיש פסוק דומה, וגם שם ישנן אותן שאלות, ואותו הסבר הוא אומר על שני הפסוקים, הסבר נפלא ביותר שמתחבר עם מה שדיברנו

24:37 עד עכשיו. אומרים בהלל, כתוב "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך. למה יאמרו הגויים איה נא אלוהיהם, ואלוהינו בשמיים". כל המשך הפסוקים. גם שם אומרים "לא לנו ה' לא לנו", חוזרים פעמיים. מה זה הפעמיים האלה? "לא לנו ה' לא לנו". פעם אחת. מה ממשיכים הלאה? "כי לשמך תן כבוד". "למה יאמרו הגויים איה נא אלוהיהם, ואלוהינו בשמיים". מה המשך הפסוקים פה? אומר הברדיצ'בר, כשמגיע יהודי בקשר לדברים הגשמיים, הרי ידוע מה שחז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא נתן את העולם הזה לעשיו והעולם הבא ליעקב. זה כתוב במדרש בקשר למריבה שהייתה בין יעקב לעשיו, "ויתרוצצו הבנים בקרבה". כשיעקב ועשיו היו בבטן והם התרוצצו, הם רבו בנחלת שני עולמות. ואז נאמר שהקדוש ברוך הוא נתן את העולם הזה לעשיו והעולם הבא נתן ליעקב. ובמילא זה שיהודי בעולם הזה החיים שלו הם צמצום וחסר לו כל מיני דברים, כי בעצם זה לא העולם שלו. הקדוש ברוך הוא נתן את העולם הבא ליהודי. עולם הזה שייך לעשיו. אז הבעיה היא אבל זה שאם גוי באמת חושב שזה שיהודי בעולם הזה חי בצורה מצומצמת, כי העולם הזה לא שייך אליו, העולם שלו עולם הבא, זה עדיין הכל וזה עדיין לא בעיה, זה בסדר. הבעיה היא אבל כשהגוי מזלזל ביהודי והגוי אומר ליהודי, זה שאתה אין לך חיים טובים בעולם הזה, זה בגלל שהקדוש ברוך הוא לא יודע לתת לך את זה. הוא מתחיל לדבר נגד הקדוש ברוך הוא, נגד הבורא, נגד, נגד הקדוש ברוך הוא, ואז זה הופך להיות לבעיה רצינית. ולכן היהודים אומרים לקדוש ברוך הוא, "לא לנו ה'", לא מגיע לנו, לא

26:53 לנו. זו הטענה שלנו, אבל לא בשבילנו, כי לשמך: למה יאמרו הגויים איה אלוקיהם? הגויים, זה שהם רואים שיהודי חי בעולם הזה בצמצום ובמיצר. הם לא אומרים את זה בגלל שהקדוש ברוך הוא את היהודים שומר להם עולם הבא. הם אומרים: איה האלוקים? הם מזלזלים בבורא, בקדוש ברוך הוא. אז בשבילך, למענך, אתה צריך לתת להם, לא בשבילנו אלא למענך, בשביל הקדוש ברוך הוא, לגלות כבוד שמיים, להראות כלפי אומות העולם איך שהקדוש ברוך הוא נותן לבנים שלו, לעם ישראל, את הכל. לכבוד שמיים תעשה את זה. אותו דבר הוא אומר זה גם פה בפסוק הזה. אומרים: "והיה אדום ירשה", עם ישראל יורשים את אדום. זאת אומרת שגם בעולם הזה יורשים. למה? אז הוא עונה: "והיה ירשה שעיר אויביו", בגלל ששעיר אויבים את ישראל. אם הם היו מסתכלים על זה כמו שאמרנו, כי כך הקדוש ברוך הוא קבע, אז היו מכבדים את עם ישראל ומכבדים את הקדוש ברוך הוא. אבל בגלל ששעיר אויביו, הם אויבים את הקדוש ברוך הוא, אויבי ישראל, אויבי הקדוש ברוך הוא, ו"ישראל עושה חיל". לכן עצמי, רק בגלל זה הקדוש ברוך הוא צריך לתת לכל יהודי את כל הדברים של העשירות וההרחבה והכל בגשמיות בהרחבה, רק בשביל להראות לעם ישראל, להראות לכל העולם איך שהקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל. ובכן, אז זו הנקודה כשאנחנו מדברים ונגיע לתפילה בחיי היום יום. אם אנחנו מבינים את הנקודה הזאת, אז התפילה שלנו, גם בקשת צרכיו שיהודי מבקש, זה גם כן קשור ונובע מאותו מקום של להמליך את הקדוש ברוך הוא למלך. אז דווקא בזמן שמונה עשרה, כשאני עומד לפני מלך מלכי המלכים

28:59 הקדוש ברוך הוא, אז מתעורר אצל היהודי שכל הבקשות שלו וכל הצרכים שלו בבריאות, פרנסה והרחבה ובנים ועשירות, זה הכל בשביל שיתגדל ויתקדש שמיה רבא. ואז יבוא מישהו ויגיד: רגע, אני לא בדרגה הזאת, אני מבקש גשמיות כי אני רוצה שיהיו לי חיים טובים. אני לא ברמה הזאת של דרגה כל כך גבוהה שאני ארגיש שכל מה שאני עושה זה רק כבוד שמיים. אז כאן יש פתגם של הבעל שם טוב מאוד נפלא שמאיר לנו וסוגר לנו גם את הפינה הזאת. הבעל שם טוב אומר על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף". פסוק בתהילים ק"ז. מה הפירוש של הפסוק הזה? הפירוש הפשוט הוא: רעבים גם צמאים. בן אדם רעב וצמא, נפשם בהם תתעטף. כשאדם הוא רעב, כתוב במפרשים, כאילו שהנפש מתעטפת ברעב, מתעטפת בתוך עצמה כי כאילו היא מכווצת. אבל הבעל שם טוב אומר משהו אחר. הבעל שם טוב אומר על פי מה שהאריז"ל גילה לנו, שבעצם בכל דבר גשמי בעולם ישנו ניצוץ אלוקי, יש חיות אלוקית שמחיה את הדבר הגשמי, וכשבן אדם אוכל מאכל או עושה או משתמש עם בגד, כל דבר גשמי בעולם הזה שאנחנו משתמשים בו, אז בעצם זה לא הגשמיות של הדבר, אלא מדובר פה על הניצוץ האלוקי. הנשמה רוצה לקבל חיות מהכוח האלוקי שנמצא בדברים הגשמיים, ועל ידי זה שיהודי אוכל מאכל, אז על ידי זה הוא אוכל את זה לשם שמיים, אז הוא מעלה את הניצוץ שנמצא בדבר והוא עושה מזה כלי לקדושה. וזה בעצם הדבר שנותן ליהודי את כל הדברים הגשמיים. כי יהודי כשהוא מתעסק עם העולם הזה, הוא עושה מזה, הוא מעלה את הניצוצות והוא מחבר אותם עם שורשם ומקורם, ובשביל זה

31:09 הנשמה ירדה למטה לעולם, לעשות מכל דבר גשמי, לגלות את הניצוץ האלוקי שיש בו ולחבר אותו חזרה אל השורש. אומר הבעל שם טוב: "רעבים גם צמאים". לפעמים בן אדם מרגיש רעב, הוא חושב שהוא רעב סתם כי הוא רעב, כי בא לו לאכול. צמא, בא לו לשתות. אומר: לא, "נפשם בהם תתעטף". זה הנפש האלוקית. הנפש האלוקית בעצם היא זאת שמתעטפת ברעב וצמא הזה. אני חושב שמדובר על רעב וצמא רגיל, אבל בעצם הנשמה מחפשת את הניצוץ שיש פה, וזה מה שגורם לאדם הרגשה של רעב וצמא, כי הוא רוצה בעצם לקבל מהחיות האלוקית הזאת ולהתחבר עם הכוח האלוקי שנמצא בדברים הגשמיים, ועם זה אחר כך הוא יעבוד את השם, עם זה אחר כך הוא ילמד תורה, עם זה הוא יתפלל או עם זה הוא יעשה טובה ליהודי עם הכוח הזה של האוכל, של הגשמיות שישתמש בה. אותו דבר אומר, אם כך הרי בקשר לתפילה של יהודי. גם יהודי פשוט, כשניגש לתפילה וכשהוא מבקש על רפואה ועל פרנסה ועל ילדים ועל דברים גשמיים, הוא מבקש את זה והוא בעצמו בשעת מעשה, מה שהוא מרגיש זה החלק הגשמי של הדבר. זה רק בחיצוניות שלו. בפנימיות, כל יהודי הרי בעצם רוצה את הרצון של השם, כמו שכתוב ברמב"ם הידוע, שיהודי רוצה לקיים את רצון הקדוש ברוך הוא. כל יהודי רוצה שיושלם המטרה של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם. כל מה שזה רצון הבורא, זה גם כן הרצון של יהודי. ולכן הרצון האמיתי והפנימי של יהודי, גם כשהוא מתפלל על גשמיות, זה בעצם מה שהקדוש ברוך הוא רוצה, שזה הרצון האמיתי והפנימי שהקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה דירה לו פה למטה בעולם הזה,

33:04 ומשמה נובע גם הרצון של יהודי שכל הגשמיות שלו זה כדי שעל ידי זה סוף כל סוף הוא יוכל לבנות עם זה דירה לקדוש ברוך הוא ולגלות כבוד שמיים בעולם. ולכן כשאנחנו ניגשים לתפילה עם הגישה הזאת, עם ההסתכלות הזאת, אז זה נותן ליהודי את ההרגשה שגם הבקשות הפרטיות בתפילה, הבקשות הגשמיות, הרוחניות, וכמאמר שאדמו"ר הזקן אמר שהקדוש ברוך הוא נותן ליהודי גשמיות ויהודי מהגשמיות עושה מזה רוחניות. אז הקדוש ברוך הוא נותן ליהודי שפע וגשמיות, אז היהודי עושה מהשפע גשמיות, הוא עושה שפע של רוחניות ומגלה כבוד שמיים בעולם, ועל ידי זה יתגדל ויתקדש שמיה רבא, עד שבקרוב בימינו נזכה לגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו, שבו כל העולם כולו, "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה", "לעבדו כולם שכם אחד", במהרה בימינו, אמן.