לעבן חסידות · פרק 77 · 2023-06-06 · 28:05
פרשת בהעלותך - עבודת השם מיט די אייגענע כוחות
תיאור הפרק
*לקוטי תורה פרשת בהעלותך, שלח, *שיחת שבת פרשת בהעלותך ושלח תשמ״ט
השמע המקורי · הערך על הרב אשר פרקש בחב"דפדיה
תמלול אוטומטי מהשמע, ותרגום מכונה לעברית. קישורים לחב"דפדיה נוספו אוטומטית.
00:00 אחד הדברים שהיו מיסודות ההדרכה של אדמו"ר הזקן, מיסודות חסידות חב"ד, הוא עניין העבודה בכוח עצמו. כלומר, הייתה שיטה שהתקבלה אצל כמה וכמה מתלמידי הבעל שם טוב ותלמידי המגיד ממעזריטש בענייני עבודת השם, והיא התבססה על הפסוק „צדיק באמונתו יחיה“ — אל תקרי „יִחְיֶה“ אלא „יְחַיֶּה“. כלומר, תלמידי המגיד ממעזריטש ותלמידי הבעל שם טוב סברו: מהי השיטה, מהי דרך החסידות שהבעל שם טוב גילה? שיהודי צריך להתמסר לצדיק, והצדיק, על ידי שמאמינים בו, בוטחים בו ומתמסרים אליו — אל תקרי „יִחְיֶה“ אלא „יְחַיֶּה“: הצדיק מחיה. הצדיק מחדיר אמונה, מחדיר יראה, מחדיר אהבת השם ויראת השם. והעבודה שלנו צריכה להיות באמונה פשוטה ובסוג של התקשרות לצדיק, והצדיק, על ידי עבודתו, מעלה את התלמידים, את החסידים, למדרגות גבוהות יותר. שיטתו של אדמו"ר הזקן לא הייתה כזאת. שיטתו של אדמו"ר הזקן הייתה להפך: העבודה צריכה להיות דווקא בכוח עצמו. יהודי צריך לעמול בעצמו, ללמוד חסידות בעצמו, להתבונן בעצמו בגדולת השם ולעורר אהבת השם ויראת השם. כידוע, יש כמה וכמה סיפורים על שקלא וטריא שהייתה בין אדמו"ר הזקן לחבריו, תלמידי המגיד ממעזריטש.
00:00 איינע פון די זאכן וואס איז געווען פון די יסודות ההדרכה פון אלטן רבי'ן, די יסודות פון חסידות חב״ד, איז געווען דער ענין פון עבודה בכח עצמו. דאס הייסט, עס איז געווען א שיטה וואס איז נתקבל געווארן ביי כמה וכמה פון די תלמידי הבעל שם טוב און תלמידי המגיד בעניני עבודת השם, וואס איז געווען מיוסד אויפן פסוק „צדיק באמונתו יחיה“ — אל תקרי „יחיה“ אלא „יחיה“. דאס הייסט, אז די תלמידי המגיד, תלמידי הבעל שם טוב, האבן געהאלטן אז וואס איז די שיטה, וואס איז דער דרך החסידות וואס דער בעל שם טוב האט מגלה געווען? אז א איד דארף זיך איבערגעבן צום צדיק, און דער צדיק, דורך דעם וואס מ׳איז מאמינים, מ׳גלייבט און מ׳גיט זיך איבער צו דעם צדיק, איז אל תקרי „יחיה“ אלא „יחיה“: דער צדיק איז מחיה. דער צדיק גיט אריין אמונה, גיט אריין יראה, גיט אריין אהבת השם, יראת השם. און מיר דארפן זיין — אונזער עבודה דארף זיין מיט אמונה פשוטה און א מין התקשרות מיטן צדיק, און דער צדיק, דורך זיין עבודה, הייבט אויף די תלמידים, די חסידים, צו העכערע מדרגות. דער אלטער רבי, זיין שיטה איז געווען נישט אזוי. די שיטה פון אלטן רבי'ן איז געווען פארקערט, אז די עבודה דארף זיין דווקא בכח עצמו. אז א איד דארף אליין האָרעווען און דארף אליין לערנען חסידות און דארף אליין מתבונן זיין אין גדלות השם און ערוועקן אהבת השם און יראת השם. ווי ס׳זענען ידוע כמה וכמה סיפורים ווי ס׳איז געווען שקלא וטריא צווישן דעם אלטן רבי'ן און זיינע חברים, תלמידי המגיד.
01:44 ידוע בפרט הוויכוח הגדול שהיה לו בעניין זה עם רבי שלמה מקרלין. שיטתו של אדמו"ר הזקן הייתה נחרצת מאוד: עניין החסידות צריך להיות דווקא עבודה בכוח עצמו. נדבר על כך מעט ונסביר מהו החידוש, מהי דרך העבודה שאדמו"ר הזקן גילה — עבודה בכוח עצמו — ובמיוחד בקשר לפרשות השבוע שקוראים בימים אלה. בפרט שבשנה זו יצא שבארץ ישראל קוראים את פרשת שלח, ובחוץ לארץ קוראים את פרשת בהעלותך. נעמוד על הנקודה שנמצאת בשתי הפרשות. הן בפרשת בהעלותך והן בפרשת שלח מוצאים נקודות חשובות ועיקריות שמבטאות את הדרך שאדמו"ר הזקן גילה, את הדרך, את עבודת חסידות חב"ד — העבודה בכוח עצמו. כהרגלי, אפתח בסיפור. זהו סיפור שמספרים על אחד התלמידים מאותו דור, מתקופת תלמידי המגיד ממעזריטש. כידוע, אחד הצדיקים הגדולים, מחבריו של אדמו"ר הזקן, היה רבי חיים חייקל מאמדור. הוא היה איש קדוש וצדיק, יהודי בעל התלהבות גדולה מאוד בעבודת השם. היה יהודי, חסיד, שרצה ללמוד והיה מקבל
01:44 צווישן זיי איז ידוע בפרט מיט רבי שלמה מקרלין, וואס איז געווען א גרויסער ויכוח על דרך זה. און דער אלטער רבי, זיין שיטה איז געווען זייער שטארק אז דער ענין פון חסידות דארף זיין דווקא אין ענין פון עבודה בכח עצמו. מ׳וועט אביסל אריינרעדן דערין און געבן צו פארשטיין וואס איז דער אויפטו, וואס איז דער דרך העבודה וואס דער אלטער רבי האט מגלה געווען, עבודה בכח עצמו, און בקשר ספעציעל צו די פרשת השבוע וואס מיר לייענען אין די טעג. בפרט אז אין דעם זמן איז אויסגעקומען בשנה זו אז אין ארץ ישראל לייענט מען פרשת שלח, אין חוץ לארץ לייענט מען פרשת בהעלותך. וועט מען ארויסברענגען די נקודה וואס געפינט זיך אין ביידע פרשיות. וואס מ׳זעט סיי אין פרשת בהעלותך און סיי אין פרשת שלח, געפינט מען די נקודות חשובות און עיקריות וואס ברענגען ארויס דעם דרך וואס דער אלטער רבי האט מגלה געווען, דעם דרך, דער עבודה פון חסידות חב״ד, דער עבודה בכח עצמו. כהרגלי, וועל איך אנהייבן מיט א סיפור. דער סיפור איז וואס מ׳דערציילט בענין פון איינע פון די תלמידים פון יענעם דור, וואס איז געווען אין די צייטן פון תלמידי המגיד. איז ידוע אז עס איז געווען איינע פון די גרויסע צדיקים, פון די חברים פון דעם אלטן רבי'ן, וואס האט געהייסן רבי חיים חייקל מאמדור. ער איז געווען א איש קודש און א איש צדיק, און א איד וואס איז געווען א גרויסער, א גרויסער בעל התלהבות אין עבודת השם. איז געווען א איד, א חסיד, וואס האט זיך געוואלט לערנען און איז געווען א
03:20 מרבי חיים חייקל מאמדור. ממנו הוא קיבל את דרך העבודה בעבודת השם, ולמד אצלו כיצד צריך לעבוד את הקב"ה. עבר זמן־מה, ואותו יהודי התחיל ללמוד חסידות חב"ד, למד מאמרים ותורות של אדמו"ר הזקן והתחיל להימשך אליו. כך הוא המשיך ללמוד, להתבונן וללכת בדרך העבודה של חסידות חב"ד. פעם בא החסיד הזה לאדמו"ר הזקן ליחידות. ביחידות הוא התלונן וטען בפני אדמו"ר הזקן שהוא מרגיש שחל בו שינוי — לא עלייה, אלא בדיוק להפך: הייתה אצלו ירידה. הוא סיפר שכאשר היה אצל רבי חיים חייקל מאמדור וקיבל ממנו את דרכי החסידות, עבודתו הייתה באש בוערת, בחיות, בכוח ובהתלהבות. הייתה לו עוצמה גדולה וחיות רבה בעבודת התפילה, בלימוד התורה ובכל העניינים. אבל כשהתחיל ללמוד חסידות חב"ד ולעסוק בדרך העבודה שאדמו"ר הזקן חינך אליה, במה שאצלנו נקרא חסידות חב"ד, נעשתה בו קרירות. הוא אינו מרגיש כאן את אותו כוח, את אותה התלהבות שהרגיש כשעסק בדרך העבודה שקיבל מרבו הקודם,
03:20 מקבל פון רבי חיים חייקל מאמדור. און דארטן האט ער גענומען פון דעם דרך העבודה אין עבודת השם, ווי ער האט זיך ביי אים אויסגעלערנט ווי אזוי מ׳דארף דינען דעם אייבערשטן. ס׳איז איבערגעגאנגען א משך זמן, און אט דער איד האט אנגעהויבן לערנען חסידות חב״ד און האט געלערנט מאמרים און תורות פון דעם אלטן רבי'ן און האט אנגעהויבן נמשך ווערן צו דעם אלטן רבי'ן. און האט אזוי גענומען לערנען און זיך מתבונן זיין און טאן אין דרך העבודה פון חסידות חב״ד. האט דער חסיד געקומען אמאל צו דעם אלטן רבי'ן אויף יחידות. און קומענדיק אויף יחידות, האט ער געקלאגט, געטענה׳ט צו דעם אלטן רבי'ן, אז ער פילט אז עס איז געווארן א שינוי, נישט למעלה, נאר פונקט פארקערט. עס איז געווארן ביי אים א ירידה. און ער דערציילט אז בשעה ער איז געווען ביי רבי חיים חייקל מאמדור, און דארט האט ער גענומען פון אים דרכי חסידות, בשעת ער האט געדינט איז ער געגאנגען מיט א פלאם פייער, געדינט מיט א חיות און מיט א כח און מיט א ברען. און ער האט געהאט א גרויסן כח און א גרויסן חיות אין עבודת התפילה און אין לימוד התורה און אין אלע ענינים. און בשעת ער האט אנגעהויבן לערנען חסידות חב״ד, אנגעהויבן טאן אין דרך העבודה וואס דער אלטער רבי איז מחנך געווען אין ענינים וואס הייסן ביי אונז חסידות חב״ד, איז ביי אים געווארן א קאלטקייט. ער פילט נישט דא דעם זעלבן כח, דעם זעלבן ברען וואס ער האט געפילט בשעת ער האט געטאן אין דרך העבודה וואס ער האט באקומען פון זיין פריערדיקן רבי,
04:54 מרבי חיים חייקל מאמדור. אדמו"ר הזקן הקשיב לכל הדברים האלה. אחר כך אמר אדמו"ר הזקן כך: „כשהיית אצל רבי חיים חייקל מאמדור ולמדת תורה, לא אתה הוא שלמדת. רבי חיים חייקל מאמדור למד דרכך. כשעסקת בעבודת התפילה, לא אתה הוא שהתפללת, אלא רבי חיים חייקל מאמדור התפלל דרכך. כשקיימת מצווה בהתלהבות, לא הייתה זו ההתלהבות שלך. זו הייתה ההתלהבות של רבי חיים חייקל מאמדור, שעברה דרכך. אבל מה שאני תובע ממך הוא שהחיות תהיה שלך, שההתלהבות תהיה שלך, שעבודת התפילה ולימוד התורה יהיו שלך — ולשם כך אכן נדרשות עבודה גדולה ויגיעה“. על הנקודה הזאת, של עבודה בכוח עצמו, מסר אדמו"ר הזקן את נפשו. כידוע, בכמה וכמה שיחות של אדמו"ר הריי"צ הוא עומד על העניין הזה ועל מסירות הנפש שהייתה לאדמו"ר הזקן כדי לפעול שבעבודת השם ובחסידות תהיה דווקא עבודה בכוח עצמו. אנחנו מוצאים זאת בפרשת בהעלותך עצמה, ובהמשך נדבר על נקודה בפרשת שלח. שתי הנקודות האלה הן דברים שהרבי דיבר עליהם קודם, כשהתוועד בפרשת בהעלותך בי"ט תשרי, ואז דיבר על כך באריכות. בשבת שלאחר מכן, שבת
04:54 פון ר' חיים חייקל מאמדור. דער אלטער רבי האט זיך צוגעהערט צו די אלע ענינים. שפעטער האט דער אלטער רבי געזאגט די ווערטער. דער אלטער רבי האט געזאגט: „בשעת דו ביסט געווען ביי ר' חיים חייקל מאמדור און דו האסט געלערנט תורה, איז דאס נישט דו וואס האסט געלערנט. ר' חיים חייקל מאמדור האט געלערנט דורך דיר. בשעת דו האסט געטאן אן עבודת התפילה, איז דאס נישט דו וואס האסט געדאוונט, נאר ר' חיים חייקל מאמדור האט געדאוונט דורך דיר. בשעת דו האסט געטאן א מצוה מיט דיין התלהבות, איז דאס נישט געווען דיין התלהבות. דאס איז געווען ר' חיים חייקל מאמדורס התלהבות וואס איז דורכגעגאנגען דורך דיר. אבער דאס וואס איך מאן ביי דיר, אז עס זאל זיין דיין חיות, דיין התלהבות, דיין עבודת התפילה און דיין לימוד התורה, און אויף דעם מאנט זיך טאקע עבודה גדולה ויגיעה.“ אויף דער נקודה פון עבודה בכח עצמו האט דער אלטער רבי זיך מוסר נפש געווען. כידוע, עס ברענגט זיך אין כמה וכמה שיחות פון דעם רבי'ן ריי״צ, וואס ער מערקט אן אויף דעם ענין און מסירות נפש וואס דער אלטער רבי האט געהאט אין דעם ענין, צו פועל'ן אין עבודת השם און חסידות אז עס זאל זיין דווקא אן עבודה בכח עצמו. געפינען מיר אין פרשת בהעלותך, אליין אין פרשת בהעלותך, שפעטער וועלן מיר רעדן וועגן א נקודה אין פרשת לך. און די ביידע נקודות זענען אויף זיך געווען וואס דער רבי האט גערעדט פריער, ווען ער האט פארברענגט פרשת בהעלותך אין י״ט תשרי, וואס דעמאלט האט דער רבי גערעדט באריכות וועגן דעם. שבת נאך דערויף, שבת
06:32 פרשת לך הייתה המשך לעניין הזה. בפרשת בהעלותך יש פרשה: ״בהעלותך את הנרות״. מה עניינו של ״בהעלותך את הנרות״? מדובר באהרן הכהן, שמדליק את המנורה. ורש״י מתעכב על המילה ״בהעלותך״ ומסביר: מה פירושה? אילו היה מדובר רק בהדלקת הנרות, היה צריך להיאמר ״בהדליקך״. מהו ״בהעלותך״? רש״י מביא שני פירושים. הפירוש הראשון הוא שכאשר אהרן הכהן מדליק את הנר, את המנורה, עליו להדליק ״עד שתהא שלהבת עולה מאליה״. כשהוא מתחיל להדליק את הנר של המנורה, עליו להמתין עד שהשלהבת תהיה ״עולה מאליה״ — תתרומם ותעלה מעצמה. וזהו ״בהעלותך״: אתה מדליק אותו עד שהוא עולה מאליו, עד שהאש בוערת מעצמה. אחר כך מביא רש״י פירוש שני: היו מעלות, מדרגות, לפני המנורה, שעליהן עלה הכהן כדי להדליק אותה. אבל אנחנו נתמקד בפירוש הראשון. מהו עניינו? עלינו להבין את העניין על פי תורת החסידות. החסידות הרי מבארת כל עניין. התורה היא תורה נצחית, הוראה נצחית, ולכל עניין בתורה יש פנימיות. ואכן מבואר, אדמו״ר הזקן מבאר
06:32 פרשת לך, איז געווען א המשך אין דעם ענין. אין פרשת בהעלותך איז דא א פרשה: „בהעלותך את הנרות“. וואס איז דער ענין פון „בהעלותך את הנרות“? דאס גייט אויף אהרן הכהן, וואס צינדט אן די מנורה. און רש״י שטעלט זיך אויף דעם ווארט „בהעלותך“. און רש״י איז מסביר: וואס איז דער טייטש „בהעלותך“? רעדן וועגן אנצינדן די נרות, וואלט געשטאנען „הדליקך“. וואס איז דאס „בהעלותך“? רש״י ברענגט צוויי טייטשן. דער ערשטער טייטש ברענגט רש״י, אז בשעת אהרן הכהן צינדט אן דעם נר, צינדט אן די מנורה, דארף ער מדליק זיין און צינדן „עד שתהא שלהבת עולה מאליה“. אז ער הייבט אן אנצוצינדן דעם ליכטל, דעם ליכטל פון דער מנורה, דארף ער ווארטן ביז די שלהבת איז „עולה מאליה“ — זי הייבט זיך ארויף און זי גייט ארויף פון זיך אליין. און דאס איז „בהעלותך“: אז דו צינדסט עס אן ביז עס איז „עולה מאליה“; זי ברענט א פייער פון זיך אליין. און שפעטער ברענגט רש״י א צווייטן פירוש, וואס איז געווען מעלות, מדרגות, וואס זענען געשטאנען פאר דער מנורה, וואס דער כהן האט עליה געווען, כדי אנצוצינדן די מנורה. אבער מיר גייען אין ערשטן פירוש. וואס איז דאס דער ענין? מיר דארפן פארשטיין וואס איז דאס דער ענין על פי תורת החסידות. חסידות טייטשט דאך אויס יעדן ענין. די תורה איז א תורה נצחית, תורה איז א הוראה נצחית, און יעדער ענין אין תורה האט זיך די פנימיות. איז מבואר, דער אלטער רבי איז מבאר
08:03 באריכות בלקוטי תורה לפרשה, שעניין הנרות מתייחס לכל נשמה. ״נר ה׳ נשמת אדם״. נשמה של יהודי היא נר. ״בהעלותך את הנרות״ — ״נר ה׳ נשמת אדם״. נשמתו של יהודי היא ״חלק אלוקה ממעל ממש״, והיא הנר. זה טבעו של נר. ואדמו״ר הזקן מסביר זאת בפרק י״ט בלקוטי אמרים תניא: טבעו של נר הוא שהוא רוצה לעלות למעלה. הוא רוצה תמיד לקפוץ כלפי מעלה, להידבק ולהיכלל ביסודו. [לא ברור] באותו אופן, גם הנשמה היהודית שרויה תמיד בצימאון ובדבקות, ורוצה תמיד להתרומם ולהידבק בקב״ה. זה [לא ברור] אצל אדמו״ר הזקן. אבל מצד ירידת הנשמה — הרי הנשמה ירדה למטה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, והיא צריכה להתלבש בגוף ובנפש הבהמית — ממילא מתעוררת קושיה גדולה: לא שומעים את זה, לא מרגישים את זה בהתנהגות, זה לא בוער ולא נתפס כך. וזוהי עבודתו של אהרן הכהן. אהרן הכהן הוא אחד משבעת הרועים, הצדיקים המשפיעים שהם רועי ישראל. יתרה מזו, אהרן הכהן נקרא, כפי שנאמר, ״שושבינא דמטרוניתא״. הרי מובא העניין של ״שושבינא דמלכא״ ו״שושבינא דמטרוניתא״: כשהולכים לחופה, יש שניים המלווים את החתן. ״שושבינא דמלכא״ הוא משה רבינו, שבא מצד החתן, קודשא בריך הוא. הוא המביא את התורה; ״משה קיבל תורה מסיני״, והוא מביא את התורה [לא ברור].
08:03 באריכות אין לקוטי תורה בסדרה, אז דער ענין פון נרות גייט אויף יעדער נשמה. „נר ה׳ נשמת אדם“. א אידישע נשמה איז א נר. „בהעלותך את הנרות“ — „נר ה׳ נשמת אדם“. די נשמה פון א איד איז „חלק אלוקה ממעל ממש“, און דאס איז דער נר. דאס איז דער טבע פון א נר. און דאס איז דער אלטער רבי מסביר אין פרק י״ט אין לקוטי אמרים תניא, אז דער טבע פון א נר איז, אז זי וויל עולה זיין למעלה. זי וויל אלעמאל ארויפשפרינגען און וויל נתדבק ווערן און נכלל ווערן מיט איר יסוד. [לא ברור] אויף דעם זעלבן וועג איז די אידישע נשמה אויך תמיד בצמאון, דביקות, און וויל זיך תמיד ארויפהייבן, צום אויבערשטן מדבק זיין. דאס איז [לא ברור] ביים אלטער רבי. אבער מצד ירידת הנשמה — די נשמה איז דאך אראפגעקומען למטה, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, און די נשמה דארף זיך באקליידן אין א גוף, נפש הבהמית — במילא איז דאך א גרויסע קשיא. עס הערט זיך נישט, עס פירט זיך נישט, עס ברענט נישט, עס כאפט נישט אזוי. און דאס איז די עבודה פון אהרן הכהן. און אהרן הכהן איז איינער פון די שבעה רועים, די משפיעים צדיקים, וואס זענען רועי ישראל. נאך מער איז אהרן הכהן, ווי עס שטייט, „שושבינא דמטרוניתא“. עס ברענגט זיך דאך אין דעם ענין פון שושבינא דמלכא און שושבינא דמטרוניתא: בשעת מען גייט צו א חופה, זענען דא צוויי וואס האלטן אונטער דעם חתן. שושבינא דמלכא — דאס איז משה רבינו, וואס ער קומט מצד דעם חתן, קודשא בריך הוא. ער איז דער וואס ברענגט תורה; „משה קיבל תורה מסיני“, און ער ברענגט תורה [לא ברור].
09:53 דמלכא. זו המשכה מן המלך מלמעלה למטה, באמצעות התורה. ואחר כך אהרן הכהן, שנקרא ״שושבינא דמטרוניתא״. הוא עומד מצד הכלה. הכלה היא כנסת ישראל, נשמות ישראל, והוא מעלה אותן מלמטה למעלה. ״כלה״ מלשון כליון, שיהיו כלות הנפש, הכליון והדבקות של הנשמה בקב״ה. ועל כך אומר הפסוק ״בהעלותך״: תכלית עבודתו של אהרן הכהן היא להדליק את הנשמה, את הניצוץ, להצית בהן את שלהבת האש. שכן מצד ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף ובנפש הבהמית, היא נעשית כאילו כבויה, כאילו יבשה. הדלקת שלהבת האש מעוררת את הכוח הזה. ולשם כך בא אהרן הכהן. ועל דרך זה, בכל דור ודור, נשיאי ישראל שבכל דור, הצדיקים, מאירים את השלהבת, מדליקים את הניצוץ, את ״נר הוי׳ נשמת אדם״. הם נותנים ליהודים את הכוח שהנר יבער. לכן אומר רש״י: הפסוק אומר ״בהעלותך״, ולא ״בהדליקך״. ובפסוק נוסף נאמר: ״יאירו שבעת הנרות״. הפסוקים מלמדים אותנו שכך צריך להיות. כי לא די בהדלקת המנורה; צריך שהשלהבת תעלה מאליה. כלומר, צריך לגעת בנקודה הפנימית שבתוך האדם. אין הכוונה שהצדיק יבער במקומו, יעמוד לצידו וייתן לו, ישפיע למקבל את הכוח. אלא שצריך להיות ״עד שתהא שלהבת עולה מאליה״: הצדיק צריך להדליק את הניצוץ. וההדלקה הזאת
09:53 דמלכא. דאס איז המשכה מן המלך מלמעלה למטה, דורך תורה, און דערנאך אהרן הכהן, וואס ווערט אנגערופן שושבינא דמטרוניתא. ער שטייט מצד הכלה. כלה, דאס איז כנסת ישראל, נשמות ישראל, און ער ברענגט זיי ארויף מלמטה למעלה, כלה מלשון כליון, אז עס זאל זיין כלות הנפש, די כליון און דבקות פון דער נשמה צו הקב"ה. און אויף דעם זאגט דער פסוק בהעלותך, אז דער תכלית פון אהרן הכהן איז, אז ער זאל אנצינדן די נשמה, דעם ניצוץ, אנצינדן אין זיי דעם פלאם פייער. ווייל מצד ירידת הנשמה און די התלבשות אין דעם גוף ונפש הבהמית, ווערט עס כאילו פארלאשן, כאילו פארטריקנט. דאס אנצינדן דעם פלאם פייער, דאס דערוועקט דעם כוח. און אויף דעם קומט אהרן הכהן. על דרך זה, בכל דור ודור, די נשיאי ישראל שבכל דור, די צדיקים, זיי זיינען מאיר דעם להב, זיי צינדן אן דעם ניצוץ, דעם נר הוי' נשמת אדם. און זיי געבן דעם אידן, אז עס זאל ברענען דאס ליכט. דאס זאגט רש"י: דער פסוק זאגט בהעלותך, און נישט בדליקתך. און נאך א פסוק זאגט ער: יאירו שבעת הנרות. די פסוקים זאגן אונז דעם ענין, אז עס דארף זיין אויף דעם אופן. ווייל אנצינדן די מנורה איז נאך נישט גענוג; עס דארף זיין אז די שלהבת עולה מאליה. דאס הייסט, עס דארף אנרירן דעם פנימיות'דיקן נקודה בקרב האדם. דאס איז נישט דער פשט, אז דער צדיק זאל פאר אים ברענען, און דער צדיק זאל פאר אים שטיין און געבן, משפיע זיין דעם כח פאר דעם מקבל. נאר עס דארף זיין תיכף בעלייתו, אז דער צדיק דארף אנצינדן דעם ניצוץ. און דאס אנצינדן
11:41 פירושה שהשלהבת נעשית שלהבת האש שלו עצמו. היא יכולה לבוא מרבי, מצדיק, אבל אחר כך עליה להיות ״שלהבת עולה מאליה״. עליו להרגיל את עצמו שעבודתו תהיה באופן הזה. כי הצדיק משפיע על תלמידיו באופן כזה, שבמשך הזמן הדבר ייעשה חלק מנפשם. זו הייתה הלשון שבה השתמש הרבי: התכלית של משפיע אמיתי, של רבי אמיתי, היא להשפיע על תלמידיו באופן כזה, שעל ידי יגיעתם ועבודתם הם ייעשו אנשים העומדים בכוחות עצמם. שיעמדו על הרגליים שלהם, כך שבהמשך, כשהוא הולך, ולאן שהוא הולך ובכל מקום שהוא עומד, וכו׳ וכדומה, גם אם הוא נמצא במקום רחוק מרבו, עליו לעמוד תמיד בתוך ד׳ אמותיו של רבו, והוא יכול לקבל את שלהבת האש. אבל לאחר שרבו הדליק בו את הנר, הוא עצמו נעשה ״עולה מאליה״: הוא עומד על הרגליים שלו ועושה את העבודה בכוחות עצמו. ויש לדייק בלשון ״עולה מאליה״, כפי שהרבי אומר: לא שהוא נשאר באותו מקום שאליו רבו הביא אותו בלימודו, וזה מה שהוא נושא איתו לכל מקום שהוא הולך ועומד בו. אלא ״עולה״ — בתוך כך עצמו הוא ממשיך לעלות. על בסיס הסדר שקיבל מרבו, מגיעה אחר כך השעה שבה הוא נעשה אדם העומד על הרגליים שלו, נעמד
11:41 איז, אז עס ווערט זיין אייגענער פלאם פייער. עס קען קומען פון רב'ן, פון צדיק, אבער שפעטער דארף עס ווערן א שלהבת עולה מאליה. אז עס זאל ביי זיך מרגיל זיין, אז די עבודה זאל ווערן אויף דעם אופן. ווייל דער צדיק איז משפיע אויף די תלמידים אין אזא אופן, אז במשך הזמן זאל עס ווערן אייגענע נפש. דאס איז געווען די לשון וואס דער רבי האט געזאגט: דער תכלית פון אן אמת'ן משפיע, אן אמת'ן רבי, איז ער איז משפיע אין זיינע תלמידים אויף אן אופן כזה, אז דורך זייער יגיעה און דורך זייער עבודה זאלן זיי ווערן אייגענע מענטשן. זיי זאלן זיך אוועקשטעלן אויף די אייגענע פיס, אז שפעטער, ווען ער גייט און וואו ער גייט און וואו ער שטייט, מיט כו' וכדומה, אז אפילו ער געפינט זיך אין א ווייטן מקום פון זיין רבי'ן, דארף ער שטיין שטענדיג זיין אין די ד' אמות פון זיין רבי'ן, און קען ער מקבל זיין דעם פלאם פייער. נאר דורך דעם וואס דער רבי האט ביי אים אנגעצונדן דעם נר, שפעטער איז ער אליין עולה מאליה, אז ער האט זיך געשטעלט אויף די אייגענע פיס און ער וועט טון די עבודה בכוחות עצמו. און דער דיוק הלשון, וואס דער רבי זאגט ״עולה מאליה״: נישט אז ער בלייבט אין דעם זעלבן ארט און דער רבי האט אים געלערנט, און דאס איז וואס ער נעמט מיט וואו ער גייט און וואו ער שטייט. נאר עולה, אין דעם גופא גייט ער אין זיינע עליות. אז אגב דער סדר וואס ער האט מקבל געווען פון זיין רבי'ן, שפעטער איז די צייט וואס ער ווערט א מענטש אויף די אייגענע פיס, שטעלט זיך
13:10 הלאה, ובכל זה העבודה שלו צריכה להיות באופן שיהיה זה טבעו, דבר שלו, שתהיה לו עבודה עצמית בכוחות עצמו. אבל בתוך כך עליו להוסיף ולעלות כל הזמן. הכול, כמובן, מיוסד על מה שקיבל מרבו, והכול צריך להיות מיוסד על בעל העסק. אבל על יסוד זה הוא עולה, ממשיך ללכת גבוה יותר ויותר, עמוק יותר ויותר, גדל ו[לא ברור], ומתחזק יותר ויותר, עולה גבוה יותר ויותר. וזהו העניין: שהעבודה תיעשה דבר שלו. והעניין, כפי שהרבי [לא ברור], הוא ״פרעה נכס כמו ובקולך״ וכו'. זה נכון גם בעבודה עם עצמו: להרגיל את עצמו בעבודה שכל אחד צריך לעשות עם עצמו, להדליק את ״נר ה' נשמת אדם״ שלו. הפרשה, והסדר שבה, מלמדים אותנו שהאופן שבו יהודי צריך להדליק את ״נר ה' נשמת אדם״ שלו הוא באופן של ״שלהבת עולה מאליה״. שהעניינים שהוא מרגיל את עצמו בהם בעבודת השם לא יהיו כאלה שבכל יום צריך להגיע להתעוררות חדשה, ובכל יום צריך לקבל מלמעלה [לא ברור] התעוררות דלעילא. זו אינה דרך העבודה. אדרבה, העבודה צריכה להיות ״עולה מאליה״, להיעשות דבר שלו, ובתוך כך לעלות תמיד מדרגה לדרגה. ואותו דבר רואים בעניין ההשפעה: כל יהודי צריך להיות משפיע, ולכל יהודי יש העבודה של
13:10 אוועק, און דעם אלעם דארף זיין זיין עבודה אויף אן אופן אז עס וועט זיין זיין טבע, זיין אייגענע זאך, אז ער וועט האבן אן אייגענע עבודה בכוחות עצמו. אבער דאס גופא דארף זיין אויף אן אופן אז ער האלט אין איין עולה זיין. תיכף אלץ מיוסד אויף דעם וואס ער האט מקבל געווען פון זיין רבי'ן, אלץ תיכף דארף זיין מיוסד אויף דעם בעל עסק. אבער אין דעם גופא איז ער עולה, האלט אין איין גיין העכער און העכער, טיפער און טיפער, און ער וואקסט און ער זיך [לא ברור], און ער ווערט אלץ שטארקער און שטארקער, העכער און העכער, און דאס איז דער ענין: עבודה זאל ווערן אן אייגענע זאך. און דער ענין, ווי דער רבי [לא ברור], איז דאס פרעה נכס כמו ובקולך וכו'. עס איז סיי ביי זיך אליין, אז מ'זאל זיך מרגיל זיין אין די עבודה וואס יעדער האט צו טון מיט זיך אליין, אז דער אנצינדן דעם אייגענעם נר הוי' נשמת אדם. איז וואס די פרשה לערנט אונז, די סדר לערנט אונז, אז דער אופן ווי אזוי א איד דארף אנצינדן זיין אייגענעם נר הוי' נשמת אדם, איז דאס אויף אן אופן כזה, אז עס זאל ווערן שלהבת עולה מאליה. אז די ענינים וואס ער זיך מרגיל אין עבודת השם, איז נישט אז יעדן טאג דארף מען אנקומען צו א נייע התעוררות, און יעדן טאג דארף מען מלמעלה אוועקנעמען [לא ברור] התעוררות דלעילא. דאס איז נישט דער דרך העבודה. נאר פארקערט, אז עס זאל ווערן עולה מאליה, עס זאל ווערן אן אייגענע זאך, און אין דעם גופא שטענדיג עולה זיין מדרגה לדרגה. און די זעלבע זאך זעט מען אין דעם ענין השפעה, וואס מיט יעדער איד דארף דא זיין א משפיע, וואס איז דא ביי יעדער איד אין דער
14:31 הדלקת הנר של יהודי אחר. כפי שהרבי היה אומר, חסיד הוא פנסאי. פירוש הדבר שחסיד צריך לדעת שתכליתו בעולם היא להדליק את הנר אצל עוד יהודי, לגלות אצלו את ״נר ה' נשמת אדם״. אבל כשאתה הולך בכוחו של אהרן, בכוחו של משה, בכוחם של הצדיקים והנשיאים, ניגש ליהודי אחר ומדליק אצלו את ״נר ה' נשמת אדם״, גם ההשפעה הזאת צריכה להיות באופן כזה: כשמקרבים יהודים ליהדות, לומדים איתם תורה ומגלים להם את פנימיות התורה, לא די שנותנים להם משהו חד־פעמי ומניחים בו דבר־מה, וזה נשאר כך. אלא צריך להיות באופן של ״שלהבת עולה מאליה״: לפעול אצל כל מקבל שיהיה אדם העומד בכוחות עצמו, על רגליו שלו, עד שהדבר ייעשה טבעו, ובתוך כך יעלה מחיל אל חיל. וזהו עניין ההשפעה האמיתי. בשבת פרשת שלח, בשבוע שלאחר מכן, התעכב הרבי על הפסוק הראשון, על פירוש רש"י ל״שלח לך״. שם רואים את אותה נקודה, ואף ביתר שאת ובהרחבה [לא ברור]. רש"י מתעכב על ״שלח לך״: הקב"ה אומר למשה רבינו ״שלח לך״; מה פירוש ״לך״? אומר רש"י:
14:31 עבודה מיט אנצינדן דעם נר פון דעם צווייטן איד. וואס דער רבי פלעגט זאגן דעם ווארט, אז א חסיד איז א לאמטערנשציק. וואס דאס איז דער טייטש, אז א חסיד דארף וויסן זיין, אז זיין תכלית בעולם איז, אז ער דארף אנצינדן אין נאך א איד, מגלה זיין ביי יענעם דעם נר הוי' נשמת אדם. אבער בשעת דו גייסט, און דו גייסט בכוחו של אהרן, בכוחו של משה, בכוח פון די צדיקים, פון די נשיאים, און דו גייסט צו א צווייטן איד און דו צינדסט ביי אים אן דעם נר הוי' נשמת אדם, איז דאס אויך אויף אן אופן כזה, אז די השפעה וואס דארף זיין, וואס מ'איז מקרב אידן צו אידישקייט, מ'לערנט מיט זיי און מ'לערנט מיט זיי תורה און מ'איז מגלה פנימיות התורה, דארף דאס זיין אויף אן אופן כזה, אז נישט נאר געבן אים אן איינמאליגע זאך און געלייגט א בוטן, בלייבט דאס. נאר עס דארף זיין באופן שלהבת עולה מאליה, אז מ'פועל'ט ביי יעדער מקבל, אז ער זאל ווערן א מענטש וואס שטעלט זיך אוועק אויף די אייגענע כוחות און שטעלט זיך אוועק אויף די אייגענע פיס, ביז אז דאס וועט זיין זיין טבע, און אין דעם גופא איז ער עולה מחיל אל חיל. און דאס איז דער אמת'ער ענין השפעה. אין שבת פרשת שלח, די וואך נאך דערויף, האט דער רבי זיך געשטעלט אויף דעם ערשטן פסוק, אויף רש"י אין שלח לך. וואס דארטן זעט מען די זעלבע נקודה, און נאך שטארקער און רייכער [לא ברור]. וואס רש"י שטעלט זיך אויף שלח לך, משה רבינו. דער אויבערשטער זאגט צו משה רבינו ״שלח לך״; וואס איז דאס דער ״לך״? זאגט רש"י
15:58 ״לדעתך״. כלומר, כל שליחות המרגלים היא לדעתך. הקב"ה נותן למשה רבינו את האפשרות להחליט בעצמו אם לעשות זאת או לא: ״אני איני מצוה לך״ — אינני מצווה על כך — ״אם תרצה שלח״. אחר כך בא כל סיפור המרגלים: מה עוד אירע כאן, ולאן הוביל כל העניין, החל מכך שמשה בחר אנשים כשרים, את היהודים הטובים והחשובים ביותר. ולאחר מכן הייתה, רחמנא ליצלן, הנפילה והירידה, כשהם נכשלו וירדו לעמק תחת. זהו מעשה המרגלים, שלא שמעו בקול הקב"ה, מלבד יהושע וכלב, כפי שכל הפרשה מספרת לנו. הרבי מציג כאן שאלה פשוטה, שתסייע להבין את הפסוקים ואת רש"י: הרי עד היום הזה, לאורך כל הדרך עד פרשת שלח, משה רבינו קיבל הוראות מהקב"ה על כל דבר שרצה לדעת ולעשות. איננו מוצאים שהקב"ה אמר למשה רבינו: עשה כרצונך. להפך, על כל צעד ושעל, בכל עניין, היו הוראות מן השמים. עוד במצרים, בקרבן פסח, ואחר כך במדבר, לפני מתן תורה, ובהמשך במתן תורה, ואחר כך במשכן ובקרבנות — בכל הפרשיות עד פרשת שלח, בכל עניין באו מלמעלה הוראות ברורות כיצד לעשותו. ופתאום משה רבינו שומע דבר חדש.
15:58 לדעתך. אז די גאנצע שליחות המרגלים איז דאס לדעתך. דער אויבערשטער גיט א סיבה צו משה רבינו, אז ער זאל מחליט זיין און ער זאל נעמען די החלטה צי דאס טאן צי נישט. אני איני מצוה לך, איך הייס דא נישט. אם תרצה שלח. און שפעטער גייט דער גאנצער סיפור המרגלים, וואס איז דא נאך פאסירט, וואס האט דא נאך געפירט די גאנצע זאך, מיט משה'ן אויסקלייבן אנשים כשרים, די בעסטע, חשוב'ע אידן. און שפעטער איז געווען, רחמנא ליצלן, די נפילה, די ירידה, וואו זיי זיינען דורכגעפאלן אין עמק תחת. און די מעשה המרגלים, וואס זיי האבן זיך נישט צוגעהערט צו די אויבערשטער, חוץ פון יהושע וכלב, ווי די גאנצע פרשה דערציילט אונז. וואס דער רבי שטעלט דאך אוועק און פרעגט א פשוטע שאלה, וואס וועט מסייע זיין ביים פארשטיין די פסוקים און דעם רש"י: וכי עד היום הזה, עד היום הזה, על הסדר, ביז פרשת שלח, איז משה רבינו, יעדער זאך וואס ער האט געוואלט וויסן און טאן, האט ער באקומען הוראות פון דעם אויבערשטן. מען געפינט נישט אז דער אויבערשטער זאל זאגן צו משה רבינו: טו ווי דו ווילסט. פארקערט, אויף יעדן שריט און טריט, אויף יעדן ענין, איז געווען הוראות מן השמים. אין מצרים נאך, ביי קרבן פסח, און שפעטער אין מדבר, נאך פאר מתן תורה, און שפעטער מתן תורה, און נאך שפעטער ביי המשכן, קרבנות, אלע פרשיות, ביז פרשת שלח, איז יעדער ענין געקומען מלמעלה הוראות, קלארע הוראות, ווי אזוי דאס צו טאן. פלוצלינג הערט משה רבינו א נייע זאך.
17:26 הקב"ה אומר לו: אינני מצווה עליך. ״שלח לך״ — לדעתך, אם אתה רוצה. מאין באה הנהגה חדשה זו? הרי משה רבינו היה צריך להבין מעצם הדבר שמשהו כאן אינו כשורה: על כל דבר הוא קיבל הוראות מלמעלה, ופתאום הקב"ה אומר לו ״לדעתך״? משמע שיש כאן משהו לא טוב. מעצם הדבר הזה היה עליו להבין שלא לעשות זאת. ובכל זאת, התשובה היא: לא. משה רבינו אינו נרתע מכך. הוא הולך ובוחר אנשים, ומוציא את השליחות לפועל. ואכן רואים שמשה רבינו הרגיש שיש כאן דבר שאינו טוב, שהרי התפלל על יהושע בן נון: ״י-ה יושיעך מעצת מרגלים״. הרי הוא כן הרגיש שמשהו אינו כשורה. אבל עוד לפני כן, מעצם ה״לדעתך״, היה עליו להבין שמשהו אינו כשורה, שהקב"ה אינו רוצה בכך. איך ייתכן אפוא שישלח מרגלים? ויתרה מזו: בהמשך התורה, ארבעים שנה לאחר מכן, יהושע בן נון, שהיה אחד המרגלים וראה את כל מה שיצא מן הפרשה הזאת, לא רק שלא נרתע מכך, אלא הלך ושלח שוב מרגלים: ״וישלח יהושע ... מרגלים חרש״. מה קרה כאן? הביאור בזה, בהמשך למבואר לעיל, הוא שמשה רבינו קיבל הוראה ברורה: מתחילה דרך חדשה בעבודת השם. אחד הדברים שבה — עד עכשיו—
17:26 דער אויבערשטער זאגט אים: איך הייס דיר נישט. שלח לך, לדעתך, אויב דו ווילסט. ווי קומט דאס, א נייער הנהגה? דאס אליין האט דאך משה רבינו געדארפט הערן: עפעס איז דא נישט בסדר. ווי אזוי איז ער אויף יעדער זאך באקומען הוראות מלמעלה, פלוצלינג זאגט מיר דא דער אויבערשטער: לדעתך? הייסט דאך דאס אז עפעס שמעקט דא נישט גוט. אבער פון דעם אליין האט ער געדארפט פארשטיין אז ער דארף עס נישט טאן. און פון דעם וועגן זאגט מען: ניין. משה רבינו ווערט נישט נתפעל פון דעם. ער גייט און ער קלייבט מענטשן, און ער גייט די שליחות. און דערפון זעט מען אז משה רבינו האט טאקע געפילט אז עפעס איז נישט קיין גוטע. והוא, אז ער האט מתפלל געווען פאר יהושע בן נון: י-ה יושיעך מעצת מרגלים. האט ער דאך יא געפילט אז עפעס איז נישט בסדר. אבער נאך פאר דערויף, אפילו פון דעם עצם „לדעתך“, האט ער דאך געדארפט פארשטיין אז עפעס איז נישט בסדר, דער אויבערשטער וויל נישט. ווי קומט דאס אז מען זאל שיקן מרגלים? און נאך מער: מען געפינט שפעטער אין דער תורה, פערציג יאר שפעטער, יהושע בן נון, וואס איז געווען איינער פון די מרגלים, און ער האט געזען די גאנצע פרשה וואס איז דא אויסגעקומען, איז נישט נאר נישט נתפעל געווארן פון דעם, נאר ער איז געגאנגען און געשיקט מרגלים נאך: „וישלח יהושע ... מרגלים חרש“. וואס איז דא געשען? איז דער ביאור בזה, בהמשך למבואר לעיל, אז דאס וואס משה רבינו האט באקומען א הוראה ברורה, אז עס קומט א נייער דרך אין עבודת השם. איינע פון זיי, ביז איצט—
18:53 עד עכשיו הרי הכול הגיע אליו מוכן: נתנו לו לפה, נתנו לו לאכול. כמו ילד קטן שנותנים לו הכול: ההורים נותנים לו לאכול ולשתות, נותנים לו בגדים, נותנים לו הכול, ואומרים לו מה לעשות, איך לעשות ואיך להתנהג. אבל מגיע זמן שבו הקב״ה רוצה להעלות אותו לדרגה גבוהה יותר בעבודת השם. והקב״ה אומר: הגיע הזמן ל״לדעתך״, שיהודי יבחר בדרך בעבודת השם בכוח עצמו. כל מה שהוא קיבל מלמעלה עד עכשיו, וכל העניינים שהקב״ה לימד אותו, חינך אותו והדריך אותו בהם — אבל תכלית העבודה היא שלא יישאר במצב שבו תמיד צריך להראות לו ולומר לו מה לעשות. להפך, תכלית העבודה היא שליהודי תהיה בחירה משלו, ושהעבודה תהיה בכוח עצמו, מתוך יגיעה מלמטה, בלי שמלמעלה מוליכים אותו ביד ואומרים לו: כך תעשה, כך תעשה, כך תעשה. להפך, שיוכל לבחור ולעשות את העבודה בכוח עצמו. לכן, כשהקב״ה בא ואומר למשה רבינו ״שלח לך, לדעתך״, משה רבינו שמע שכאן מתחילה דרך חדשה בעבודה, ודווקא זו תכלית העבודה: שהקב״ה מאמין ביהודי ואומר לו ״לדעתך״ — שיהודי יכול לבחור בעצמו, והוא
18:53 ביז איצט איז מען דאך אלץ אנגעקומען, מען האט אים געגעבן אין מויל, געגעבן צו עסן. אזוי ווי א קליין קינד, וואס מען גיט אים אלץ: די עלטערן געבן אים צו עסן, געבן אים צו טרינקען, געבן אים קליידער, מען גיט אים אלץ, מען זאגט אים וואס צו טאן, ווי צו טאן, ווי זיך צו פירן. עס קומט אבער צו א צייט, און דער אויבערשטער וויל אים אויפהייבן צו א העכערע דרגא אין עבודת השם. און דער אויבערשטער זאגט: עס איז געקומען די צייט אויף „לדעתך“, אז א איד דארף בוחר זיין אין דעם דרך אין עבודת השם בכח עצמו. אלץ וואס ער האט באקומען מלמעלה ביז איצט, און דאס וואס ער האט באקומען אין ענינים וואס דער אויבערשטער האט אויסגעלערנט און מחנך געווען און מדריך געווען. אבער תכלית העבודה איז אז מען זאל נישט בלייבן אין אן אופן אז אלץ דארף מען אים ווייזן און זאגן. פארקערט, תכלית העבודה איז אז א איד זאל האבן די אייגענע בחירה, און די עבודה זאל זיין דורך כח עצמו, ווי א יגיעה מלמטה, אן דעם וואס מלמעלה פירט מען אים ביים האנט און מען זאגט אים: אזוי טו, אזוי טו, אזוי טו. פארקערט, אז ער זאל קענען בוחר זיין און טאן די עבודה בכח עצמו. איז ווען משה רבינו, דער אויבערשטער קומט צו גיין און זאגט אים „שלח לך, לדעתך“, האט משה רבינו געהערט: דא קומט צו גיין א נייער דרך אין עבודה, און דאס איז גאר די תכלית העבודה. אז דער אויבערשטער גלייבט אין א אידן, און ער זאגט אים „לדעתך“, אז א איד קען אליין בוחר זיין, און ער איז
20:12 [לא ברור] ולבחור בטוב בעצמו. לכן לא זו בלבד שמשה רבינו לא נבהל מכך, אלא אדרבה, הוא הלך בשמחה ובטוב לבב אל היהודים ואמר להם: ״הקשיבו, יהודים, הגיעה דרך חדשה. לא מתחילה כאן [לא ברור] חדשה, אלא העבודה צריכה להיות דווקא להשתמש בשכל של עצמכם, להשתמש במידות של עצמכם, להשתמש ב[לא ברור] של עצמכם במעשה, להבין בעצמכם ולחפש ולחשוב איך הקב״ה רוצה שיפעלו, מה הקב״ה רוצה שיעשו ובאיזה אופן. הכול מיוסד, כמובן, על כל העניינים, ההוראות וההדרכות שמקבלים ממשה רבינו. אבל העבודה צריכה להיות בכוח עצמו״. אלא מה? כאן הייתה טעות המרגלים: הם הלכו עם זה רחוק מדי. הם אימצו את הדרך הזאת, אבל הייתה חסרה להם התמסרות למשה רבינו. כלומר, יחד עם זה שהעבודה אכן צריכה להיות בכוח עצמו, ושאכן צריך להשתמש בשכל ובהבנה של עצמנו, זה צריך להיות באופן שלא מוסיפים דברים משלנו, דרכים משלנו, שלא כפי שמשה רבינו רצה. כלומר, כל העבודה בכוח עצמו צריכה בעצמה להיות מתוך ביטול והתמסרות, מיוסדת על העניינים וההדרכות שמקבלים ממשה רבינו. לעומת זאת, המרגלים רצו לערב בזה החלטות משלהם. משה רבינו לא הורה להם לומר החלטות. משה רבינו אמר להם לראות את הארץ, לראות את פרטי הארץ, לראות איך
20:12 [לא ברור] און חבר זיין צו גוטן אליין. איז נישט נאר משה רבנו זיך נישט דערשראקן פון דעם, נאר אדרבה, ער איז געגאנגען בשמחה ובטוב לבב צו אידן און צו זיי געזאגט: „הערט זיך איין, אידן, עס איז געקומען א נייער דרך. עס הייבט זיך אן נישט א נייע [לא ברור], נאר די עבודה דארף זיין טאקע נוצן דעם אייגענעם שכל, נוצן די אייגענע מדות, נוצן דעם אייגענעם [לא ברור] במעשה, פארשטיין אליין און אויפזוכן און אויפטראכטן ווי אזוי דער אויבערשטער וויל מען זאל טון, וואס דער אויבערשטער וויל מען זאל טון, אין וועלכן אופן. מיוסד, פארשטייט זיך, אויף אלע ענינים און הוראות און הדרכות וואס באקומט זיך פון משה רבנו. אבער די עבודה דארף זיין בכח עצמו.“ נאר וואס? דא איז געווען די טעות המרגלים, אז זיי האבן געגאנגען צו ווייט מיט דעם. זיי האבן גענומען דעם דרך, אבער צו זיי האט געפעלט איבערגעגעבנקייט צו משה רבנו. דאס הייסט, אז יחד עם זה וואס טאקע דארף זיין די עבודה בכח עצמו, און מען דארף טאקע נוצן דעם אייגענעם שכל און אייגענעם פארשטאנד, אבער עס דארף זיין אין אן אופן אז מען זאל נישט צוגעבן אייגענע זאכן, אייגענע דרכים, וואס איז נישט לפי ווי משה רבנו האט געוואלט. דאס הייסט אז די גאנצע עבודה בכח עצמו, דאס גופא דארף זיין מיט א ביטול, מיט אן איבערגעגעבנקייט, מיוסד אויף די ענינים און הדרכות וואס מען באקומט פון משה רבנו. משא״כ די מרגלים האבן געוואלט אריינמישן אייגענע החלטות. משה רבנו האט זיי נישט געהייסן זאגן קיין החלטות. משה רבנו האט זיי געזאגט, זיי זאלן זען די לאנד, זען די פרטים פון די לאנד, זען ווי
21:43 לכבוש את הארץ על פי דרך הטבע. אבל יש כאן [לא ברור], וזו דרך נכונה בהחלט: העבודה צריכה להיות בכוח עצמו. לכן כיבוש ארץ ישראל צריך להיות מלובש בטבע — לראות על פי הטבע את המצב, את הדינים, את המצב, ולדון בכל הפרטים. כל זה הוא חלק עיקרי מהעבודה בכוח עצמו. אבל מתוך הנחה ברורה שהולכים בכוחו של משה ובכוחו של הקב״ה, ושהוא [לא ברור]. לעומת זאת, כשהם הלכו ועירבו החלטות ושיקולים משלהם, שמשה רבינו לא הורה להם להביא, הם התנתקו ממשה, ובכך אכן טעו. וכל זה גם מרומז בשם הפרשה. הפרשה נקראת ״שלח״. ״שלח״ הוא עניין של שליחות. פירוש השליחות הוא שמצד אחד, ״שלוחו של אדם כמותו״. שליח צריך לדעת שהוא לא הולך לבדו. הוא הולך בשליחותו של משלח. והמשלח שולח את השליח כדי שילך ״לתקוני שדרתיך ולא לעוותי״, כמו שהגמרא אומרת: שיעשה את הדברים, את הפעולות, כפי שהמשלח ביקש ממנו, ולא יקלקל את השליחות, חס ושלום. זה מצד אחד. מצד שני, שליח צריך להיות בר דעת. מאריכים בכך בהלכה ובסוגיה, בעניין [לא ברור] בשליחות, שדווקא בר דעת יכול להיות שליח. יש עבד; עבד אכן בטל
21:43 אזוי צו כובש זיין די לאנד על פי דרך הטבע. אבער עס איז דא דעם [לא ברור], דאס איז א גאנץ א ריכטיקער דרך: די עבודה דארף זיין בכח עצמו. איז דער כיבוש ארץ ישראל דארף זיין מלובש אין טבע, זען על פי טבע די מצב, די דינים, די מצב, און אויסשמועסן אלע פרטים. דאס אלץ איז א חלק עיקרי צו דער עבודה בכח עצמו. אבער מיט דער הנחה ברורה, אז מען גייט בכח פון משה און בכח של הקב״ה מיט זיך, און אז ער זאל [לא ברור]. משא״כ אז זיי האבן געגאנגען אריינמישן אייגענע החלטות, שכל, וואס משה רבנו האט זיי נישט געהייסן, זענען זיי אפגעריסן געווארן פון משה, און דערמיט האבן זיי טאקע א טעות געמאכט. און דאס איז טאקע אלץ מרומז אין דעם נאמען פון די פרשה. וואס די פרשה ווערט אנגערופן שלח. שלח איז א ענין פון שליחות. וואס דער טייטש פון שליחות איז, אז פון איין זייט איז שלוחו של אדם כמותו. א שליח דארף וויסן אז ער גייט נישט אליין. ער גייט, ער גייט, ער גייט בשליחות פון א משלח. און א משלח שיקט דעם שליח, אז דער שליח זאל גיין לתיקוני ולא לעוותי, ווי די גמרא זאגט. טון די זאך די פעולות, ווי דער משלח האט אים געבעטן, און נישט מקלקל זיין די שליחות, חס ושלום. דאס איז פון איין זייט. פון צווייטן זייט, א שליח דארף זיין א בר דעת. מען איז מאריך באריכות אין דעם, אין הלכה און אין די סוגיא, וואס עס [לא ברור] אין א שליחות, אז דווקא א בר דעת קען זיין א שליח. עס איז דא אן עבד; אן עבד איז טאקע בטל
23:07 לאדון ומסור לו, אבל עניינו של שליח הוא דווקא ששליח צריך להיות בר דעת, ולא [לא ברור] שליח. זאת אומרת שצריך להשתמש בשכלו ובהבנתו, אבל להשתמש בהם כדי לדעת איך לבצע את רצונו של משה רבינו, שהוא רצונו של הקב״ה. לא להחליט החלטות מעצמו; לשם כך לא נשלח. כשעושים זאת, מאבדים את השליחות. אם כן, מהי ההוראה שלוקחים מפרשת שלח? זו הוראה חיובית: אכן צריך שיהיה ה״לדעתך״. כפי שהחסידות דורשת, דרך העבודה בעבודת השם, כפי שאדמו״ר הזקן הדריך את חסידי חב״ד, היא עניין ה״לדעתך״: יהודי צריך לדעת שאכן יש ״נעשה״. ״נעשה״ קודם ל״נשמע״ — לפני מתן תורה הייתה ההקדמה של ״נעשה״ ל״נשמע״, ההתמסרות וקבלת העול. יהודים היו עבדי ה׳. אבל בפרשת שלח באה דרך חדשה בעבודה: צריך להעביר את ה״נעשה״ גם ל״נשמע״. צריך להיות ״לדעתך״, וצריכה להיות עבודה שבה משתמשים בשכל של עצמנו ורואים איך השכל מורה לבצע את השליחות. פירוש הדבר להשתמש בראש של עצמנו ולא לחכות תמיד מלמעלה להוראות מפורשות על כל צעד ושלב. אבל יחד עם זה צריך להיות ״שלח״ — שליחות, התמסרות למשה רבינו. וכאן אנו מוצאים, לסיכום
23:07 צום אדון, איבערגעגעבן, אבער דער ענין פון שליח איז ממש, אז א שליח דארף זיין דווקא א בר דעת, און נישט [לא ברור] א שליח. הייסט דאס, אז מען זאל נוצן זיין שכל, זיין פארשטאנד, אבער דעם שכל און פארשטאנד אין ווי אזוי דורכפירן דעם רצון פון משה רבנו, און דאס איז רצונו של הקב״ה. נישט מחליט זיין עצות פון זיך אליין; אויף דעם איז נישט געשיקט. דאן האט מען פארלוירן די שליחות. איז וואס איז די הוראה וואס מען נעמט פון פרשת שלח, וואס דאס איז א הוראה חיובית, וואס מען דארף טאקע יא זיין דער „לדעתך“. וואס חסידות מאנט, דער דרך עבודה פון עבודת השם, ווי דער אלטער רבי האט מדריך געווען חסידי חב״ד, און דאס איז דער ענין פון עבודת השם, פון „לדעתך“: אז א איד דארף וויסן, זיין טאקע „נעשה“. „נעשה“ קודם ל„נשמע“, דאס איז געווען פאר מתן תורה, איז געווען דער הקדמה „נעשה“ ל„נשמע“, דער איבערגעגעבנקייט און קבלת עול. אידן זענען געווען עבדי ה׳. משא״כ אבער געקומען די פרשת שלח און צוגעטראגן א נייעם דרך אין עבודה, אז מען דארף דעם „נעשה“ אריבערפירן צו „נשמע“. און עס דארף זיין „לדעתך“, און עס דארף זיין עבודה, נוצן דעם אייגענעם שכל און זען ווי דער שכל ווייזט צו דורכפירן די שליחות, און דאס הייסט נוצן דעם אייגענעם קאפ און נישט ווארטן אלץ מלמעלה אויף די גלייכע הוראות דורך יעדער צעד ושלב. אבער יחד עם זה דארף זיין אויף „שלח“, שליחות, איבערגעגעבן צו משה רבנו. איז דא געפינען מיר לסיכום
24:32 גם בפרשת בהעלותך וגם בפרשת שלח אנחנו מוצאים את שתי הנקודות האלה, שהן שתי נקודות יסודיות בתורת החסידות. מצד אחד, בפרשת בהעלותך ישנו הצדיק, הרבי, שהוא זה שמדליק את הנשמות. ועל דרך זה, בפרשת שלח ישנו המשלח ששולח אותך, נותן את השליחות, מדריך ומראה לנו מה עלינו לעשות בעולם. אבל יחד עם זה, בבהעלותך זה באופן של ״שלהבת עולה מאליה״ — שתהיה לאדם אש משלו. ובשלח, השליחות צריכה להיות ״לדעתך״: האדם צריך להשתמש בשכלו שלו ולדעת לקבל את ההחלטות הנכונות. בשנים הראשונות לנשיאות של הרבי — אנחנו מדברים על תשי״א, ובהמשך תשי״ט — כתבו חסידים מארץ ישראל מכתב לרבי. כבר בשנים הראשונות לנשיאות דרש הרבי מהחסידים לפעול, להפוך את העולם לעולם גדול של משיח, לפעול בהפצת היהדות ובהפצת המעיינות חוצה ולקרב יהודים. הוא דרש לפעול הרבה מאוד. היה מכתב מחסידים שכתבו שהם מוכנים לעשות במסירות נפש כל מה שהרבי יורה להם, אבל הם רוצים שהרבי יגיד בדיוק לכל אחד לאן ללכת ומה לעשות, והם מוכנים לעשות כל מה שיצווה. לאיזו עיר ללכת, לאיזו שליחות לצאת, לאן ללכת — שיאמר לכל אחד בפרטיות, שיפרט ״ברחל
24:32 סיי אין פרשת בהעלותך, סיי אין פרשת שלח, געפינען מיר אט די צוויי נקודות וואס זיינען די צוויי נקודות יסודיות אין תורת החסידות. פון איין זייט איז בהעלותך: עס איז דא דער צדיק, דער רבי, וואס ער איז דער וואס צינדט אן די נשמות. און על דרך זה, אין שלח איז דא דער משלח וואס שיקט דיר און ער גיט די שליחות און ער מדריך און ווייזט וואס מיר דארפן טאן אויף דער וועלט. אבער יחד עם זה, אין בהעלותך איז עס באופן פון שלהבת עולה מאליה, אז עס זאל ווערן אן אייגענער ברענען. און אין שלח, די שליחות דארף זיין לדעתך, אז א מענטש דארף נוצן דעם אייגענעם שכל און קענען מאכן די ריכטיגע החלטות. ס'האט געווען אין די ערשטע יארן פון דעם רבי'נס נשיאות, מיר רעדן פון תשי״א, שפעטער תשי״ט, האבן חסידים פון ארץ ישראל געשריבן צום רבי'ן א בריוו. דער רבי האט שוין אין די ערשטע יארן פון דער נשיאות געמאנט ביי חסידים מ'זאל טאן, קערן די וועלט אויף א גרויסע וועלט פון משיח'ן, טאן אין הפצת היהדות און הפצת המעיינות חוצה, מקרב זיין אידן, און ער האט געמאנט גאר אסאך. איז געווען א בריוו פון חסידים, וואס האבן געשריבן אז זיי זיינען גרייט צו טאן מיט מסירות נפש וואס דער רבי וועט הייסן, אבער זיי ווילן דער רבי זאל זאגן בדיוק יעדן מענטש וואו ער זאל גיין, וואס ער זאל טאן, און זיי זיינען גרייט צו טאן וואס דער רבי וועט הייסן. וועלכע שטאט צו גיין, וועלכע שליחות צו גיין, וואו מ'זאל גיין — זאגן בפרטיות אויף יעדן איינעם, זאגן ברחל
26:03 בתך הקטנה״ את פרטי השליחות. והרבי כתב פעם מכתב ואמר בו כך: הרי אתם יודעים מה אומר אדמו״ר הזקן בתניא, ש״ראשית העבודה ועיקרה ושרשה״ היא קבלת עול מלכות שמים. אבל אדמו״ר הזקן אומר שזוהי ״ראשית העבודה״. זו לא כל העבודה, אלא רק ההתחלה, היסוד. את העבודה עצמה צריך לעשות מתוך חיות ותענוג, ולהשתמש בשכל העצמי. ועל דרך זה בעבודת השליחות: צריכה להיות קבלת עול, ביטול למשה רבינו. אבל זו רק ראשית העבודה. אחר כך כל אחד צריך למצוא את התחום שיש לו בו כוח וחיות, ולהשתמש בהבנה שלו, בשכל שלו, כדי שיעשה את השליחות בשמחה ובתענוג, באופן שכל מציאותו מושקעת בזה. עליו למצוא את העצות ואת הדרכים להצליח בצורה הטובה ביותר לבצע את מה שקיבל על עצמו. וזה הלימוד שאנו לומדים מהפרשה של היום, הן מבהעלותך והן משלח: כך צריך להיות אופן העבודה. העבודה צריכה להיות באופן של ״עולה מאליה״ ושל עבודה ״לדעתך״. צריך להשתמש בכוחות העצמיים, ואז אכן מבצעים את השליחות בתכלית השלמות, מקיימים את מה שקיבלנו על עצמנו בתכלית השלמות, כדי לעשות לו יתברך דירה
26:03 בתך הקטנה די פרטי השליחות. און דער רבי האט אמאל געשריבן א בריוו און געזאגט אין דעם אופן: אז איר ווייסט דאך וואס דער אלטער רבי זאגט אין תניא, אז ראשית העבודה ועיקרה ושרשה איז דער ענין פון קבלת עול מלכות שמים. אבער דער אלטער רבי זאגט דאך אז עס איז ראשית העבודה. דאס איז נישט די גאנצע עבודה, דאס איז נאר די ראשית, די יסוד. די עבודה אליין דארף מען טאן מיט געשמאק און מיט תענוג, נוצן דעם אייגענעם שכל. און על דרך זה איז עבודת השליחות. ס'דארף דא זיין די קבלת עול, דער ביטול צו משה רבינו. דאס איז אבער נאר ראשית העבודה. דערנאך דארף יעדער איינער געפינען זיין ענין, אין דעם וואס ער האט א כח און א געשמאק, און נוצן זיינע אייגענע הבנה, זיין אייגענעם פארשטאנד, אז ער זאל טאן די שליחות בשמחה ובתענוג, באופן פון זיין גאנצער מציאות, אז ער איז אריינגעלייגט אין דעם, געפינען די עצות און די דרכים אין וועלכן אופן מאכן די בעסטע הצלחה אין דורכפירן די קבלה. און דאס איז דער לימוד וואס מיר לערנען פון היינטיגער סדרה, סיי אין בהעלותך, סיי אין שלח, וואס דאס דארף זיין דער אופן העבודה. אז די עבודה דארף זיין באופן פון עולה מאליה און עבודה לדעתך. אבער מ'דארף נוצן די אייגענע כוחות, און דעמאלט פירט מען טאקע דורך די שליחות בתכלית השלימות, מ'פירט דורך די קבלה בתכלית השלימות, אויף לעשות לו יתברך דירה
27:23 בתחתונים. וכפי שהיה אז בפעם הראשונה, ובהמשך על ידי יהושע בן נון, שאכן ביצע את השליחות: הוא שלח מרגלים. הוא ידע שכך אכן קיבל עליו, אבל צריך לעשות עבודה ״לדעתך״. לכן יהושע אכן שלח מרגלים, ועל ידי כך כבשו את יריחו ועל ידי כך כבשו את כל ארץ ישראל. ועל דרך זה גם בימינו אלה: כל אחד יתמסר לשליחות שקיבלנו ממשה רבינו שבדורנו, מנשיא דורנו, מהצדיק שלנו, שנתן לנו את השליחות לפעול ל״יפוצו מעינותיך חוצה״ ולהכין את העולם לקבלת פני משיח צדקנו. וכך אכן נזכה במהרה בימינו, אמן, לגאולה האמיתית והשלמה. שתהיה תיכף ומיד ממש.
27:23 בתחתונים. און אזוי ווי ס'איז געווען דעמאלט בפעם הראשונה, שפעטער דורך יהושע בן נון, וואס ער האט טאקע דורכגעפירט די שליחות: ער האט געשיקט מרגלים. וויסנדיג אז דאס איז טאקע די קבלה, אבער מ'דארף טאן עבודה לדעתך. דערפאר האט יהושע טאקע געשיקט מרגלים, און דורך דעם האט מען איינגענומען יריחו און דורך דעם האט מען איינגענומען כל ארץ ישראל. און על דרך זה אויך בימינו אלו, אז יעדער איינער וועט זיך איבערגעבן, איבערגעבן צו די שליחות וואס מיר האבן פון משה רבינו שבדורנו, פון אונזער נשיא, פון אונזער צדיק, וואס האט אונז געגעבן די שליחות צו טאן אין יפוצו מעינותיך חוצה און גרייטן די וועלט אויף לקבל פני משיח צדקנו, וועט מען טאקע זוכה זיין במהרה בימינו אמן צו דער גאולה האמיתית והשלימה. זאל טאקע זיין תיכף ומיד ממש.