לעבן חסידות · פרק 64 · 2023-02-19 · 31:03
תרומה - אידן דארפן האבן עשירות!
תיאור הפרק
לא נברא זהב אלא בשביל בית המקדש *ֿכתר שם טוב הוספות, *ֿ היום יום י״ז אייר *ֿ שיחת ג מנחם אב תשח״י, *ֿ לקוטי שיחות חלק י״ט ראש השנה-ו׳ תשרי, *ֿ שיחת שבת פרשת תרומה תשנ״ב.
השמע המקורי · הערך על הרב אשר פרקש בחב"דפדיה
תמלול אוטומטי מהשמע, ותרגום מכונה לעברית. קישורים לחב"דפדיה נוספו אוטומטית.
00:04 ידוע שאצל אדמו"ר המהר"ש היה סדר ההנהגה באופן של עשירות. היו אומרים שעל אדמו"ר המהר"ש נאמר הפסוק „ויצא ברחובות“. כלומר, הנהגתו בחיי היום־יום, אורח חייו, היו בכל העניינים באופן של עשירות ורחבות, וגם בגשמיות כפשוטה. כידוע, הכלים, הרהיטים וענייני הבית היו באופן של רחבות ועשירות. וכך גם המרכבה והסוסים שלו, כפי שראו, היו באופן של רחבות. וכיוצא בזה הייתה הנהגתו בכל העניינים באופן מלכותי. עד כדי כך שהרבי סיפר כמה פעמים, שכאשר חסידים היו באים אל אדמו"ר הצמח צדק, אביו של אדמו"ר המהר"ש, ומביאים מתנות של כסף וזהב, היה אומר מיד: שלחו אותן לר' שמואל, זה עניינו. כלומר, עניינו בעבודה היה באופן של עשירות. והרבי סיפר פעם מעשה מעניין שאירע לסבו, אביה של אמו של הרבי, ר' מאיר שלמה יאנובסקי. הוא היה הרב בניקולייב, תלמיד חכם גדול, ואביה של הרבנית חנה, אמו של הרבי. והרבי
00:04 עס איז געווען ביים רב מהר״ש ידוע, אז ביי אים איז געווען דער סדר ההנהגה אין אן אופן פון עשירות. מען פלעגט זאגן, אז אויפן רב מהר״ש איז געזאגט געווארן דער פסוק „ויצא ברחובות“. דאס הייסט, אז זיין הנהגה אין חיי יום־יום, דער דרך החיים ביי אים, איז געווען אין אלע ענינים באופן פון עשירות, ברחבות, און בפשטות אויך בגשמיות. ווי עס איז ידוע, אז די כלים, די מעבל, די עניני הבית, איז געווען אין א רחבות׳דיקן אופן, מיט אן עשירות׳דיקן אופן. און על דרך זה ביי אים איז געווען די מרכבה מיט די סוסים, די פערד, וואס מען האט געזען, איז געווען אויף א רחבות׳דיקן אופן. וכיוצא בזה איז געווען ביי אים די הנהגה אין מלכות׳דיקן אופן, אין אלע ענינים. עד כדי כך, וואס דער רבי פלעגט דערציילן כמה פעמים, אז בשעת חסידים, ווען זיי זענען געקומען צום צמח צדק נאך, צום רב מהר״ש׳ס טאטע, און פלעגן ברענגען מתנות פון כסף וזהב, פלעגט ער גלייך זאגן: שיקט עס אריבער צו רב שמואל, דאס איז זיין ענין. דאס הייסט, אז ביי אים איז געווען זיין ענין אין עבודה באופן של עשירות. און דער רבי האט אמאל דערציילט אן אינטערעסאנטע מעשה וואס איז פארגעקומען מיט זיין זיידן, ביים רבינ׳ס זיידן. דאס הייסט, דעם רבינ׳ס מאמע׳ס טאטע, ר׳ מאיר שלמה ינובסקי. ער איז געווען דער רב אין ניקולייב, א גרויסער תלמיד חכם, ער איז געווען דער טאטע פון דער רביצין חנה, און דאס איז געווען דעם רבינ׳ס מאמע. און דער רבי האט
01:44 סיפר מעשה מעניין שאירע לסבו. אחרי החתונה, שהייתה בימי אדמו"ר המהר"ש, נסע הסב ר' מאיר שלמה לראשונה לליובאוויטש. כך היה הסדר באותם ימים: אחרי החתונה היו נוסעים לשנה או לשנה וחצי כדי להיות קרובים לרבי. קראו להם „יושבים“; הם היו יושבים שם אצל הרבי, לומדים נגלה וחסידות, שומעים חסידות ומאמרים מהרבי. זה היה החינוך שלהם, סדר החיים של התוועדות ולימוד; כך היה הסדר בימים ההם. ר' מאיר שלמה היה מן היושבים אצל אדמו"ר המהר"ש. כשחזר מתקופת ישיבתו בליובאוויטש לניקולייב, היה שם אחד החסידים הוותיקים שככל הנראה לא היה מן המקושרים כל כך לאדמו"ר המהר"ש. הוא התחיל להעיר ולשאול על הנהגתו של אדמו"ר המהר"ש, שנודע כי הוא נוהג באופן של עשירות. הוא שאל: איך זה ייתכן? הוא הקשה על הנהגתו של אדמו"ר המהר"ש, שנהג באופן של רחבות ועשירות. לכאורה היה זה חידוש בדרכם של צדיקים, לנהוג בדרך הנהגה כזאת. ר' מאיר שלמה ענה לו בתקיפות ואמר לו בלשון [לא ברור]: „פעטאח“.
01:44 דערציילט אן אינטערעסאנטע מעשה וואס איז פארגעקומען מיט זיין זיידן. אז נאך די חתונה, וואס איז געווען אין די צייטן פון דעם רב מהר״ש, איז דער זיידע ר׳ מאיר שלמה געפארן דעם ערשטן מאל קיין ליובאוויטש נאך די חתונה. דער סדר פלעגט זיין אז ביי יענע צייטן, ביי ימים טובים, נאך די חתונה פלעגט מען פארן פאר א יאר און פאר א האלב יאר צו זיין נאנט צום רבי. מען פלעגט זיי רופן יושבים, זיצערס; מען פלעגט זיצן דארטן ביים רבי, און דארטן פלעגט מען לערנען נגלה, לערנען חסידות, הערן חסידות, הערן מאמרים פון רבי׳ן. און דאס איז געווען דער חינוך, די אסכולה פון סדר החיים, פארברענגען און לערנען; אזוי איז געווען דער סדר ביי ימים טובים. איז ר׳ מאיר שלמה געווען פון די יושבים ביים רב מהר״ש. בשעת אז ער איז צוריקגעקומען נאך דער תקופה וואס ער איז געזעסן אין ליובאוויטש, צוריקגעקומען קיין ניקולייב, איז דארטן געווען איינער פון די אלטע חסידים וואס, ווייזט אויס, ער איז נישט געווען אזוי פון די מקושרים צום רב מהר״ש. און ער האט אנגעהויבן מעיר זיין, פרעגן אויף די הנהגה פון דעם רב מהר״ש, וואס איז געווען ידוע אז ער פירט זיך אין א הנהגה פון עשירות. און האט געפרעגט: ווי קומט דאס? ער האט געפרעגט שאלות בנוגע די הנהגה פון רב מהר״ש, וואס האט זיך געפירט באופן של רחבות, באופן של עשירות. וואס לכאורה דאס איז געווען א חידוש אין דרכם של צדיקים, זיך פירן אין דעם דרך ההנהגה. האט אים ר׳ מאיר שלמה געענטפערט מיט א תקיפות, און האט אים געזאגט אין א לשון פון [לא ברור]: „פעטאח“.
03:22 פירוש המילה הזאת, כנראה, ברוסית הוא „שוטה“. בשביל מי נעשו, בשביל מי נבראו כל העושר של הכסף והזהב והעשירות שבעולם, אם לא בשביל הרבי, אם לא בשביל הצדיק? כשהרבי היה מספר את המעשה, היה מוסיף שמקור תשובתו של סבו, ר' מאיר שלמה, הוא במדרש על תחילת פרשת תרומה: „זהב וכסף ונחושת“. המדרש אומר ש„לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב“. באמת, זהב הוא דבר יקר כל כך ונעלה כל כך, שבעצם כל מציאותו לא הייתה צריכה להיות בעולם. לשם מה ברא הקדוש ברוך הוא את מציאות הזהב בעולם? בשביל בית המקדש. והרי זה פלא: הקדוש ברוך הוא ברא את הזהב כבר בששת ימי בראשית, והשתמשו בו עד בניין המשכן לעניינים רבים, אפילו לעניינים שהם היפך גמור מעבודת ה', כפי שמצאנו בחטא העגל, וכו' וכו'. ואף על פי כן אומר המדרש: „לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולא נברא אלא בשביל בית המקדש“. כל מציאות הזהב באה לעולם כדי שיוכל להיות זהב בבית המקדש, ולשם כך נמצא הזהב בעולם. וכשם שזה כך בנוגע לבית המקדש, מקום בעולם, כך הדבר בנוגע לצדיק, שהוא בית המקדש הרוחני, שהוא
03:22 וואס דאס, ווייזט אויס, אין רוסיש מיינט דאס „שוטה“. פאר וועמען איז געמאכט, פאר וועמען איז באשאפן די גאנצע רייכקייט פון כסף וזהב און עשירות בעולם, אויב נישט פארן רבי׳ן, אויב נישט פארן צדיק? דער רבי פלעגט דערציילן די מעשה, פלעגט ער צוגעבן, אז דער מקור פון דעם ענטפער פון זיין זיידן, פון ר׳ מאיר שלמה, נעמט זיך דאס גאר פון א מדרש, וואס דער מדרש זאגט בנוגע אנהייב סדר, פרשת תרומה: „זהב וכסף ונחושת“. זאגט דער מדרש, אז „לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב“, אז באמת די גאנצע רייכקייט פון זהב איז אזא טייערע זאך און אזא הויכע זאך, וואס בעצם די גאנצע מציאות פון זהב וואלט גאר נישט געדארפט זיין בעולם. פאר וואס האט דער רבונו של עולם באשאפן די מציאות פון זהב אויף דער וועלט? איז דאס בשביל בית המקדש. וואס דאס העלפט מען דאך א פלא: דער רבונו של עולם האט באשאפן זהב שוין מששת ימי בראשית, און עס איז דאך גענוצט געווארן ביז בנין המשכן פאר ריבוי ענינים, ביז פאר ענינים אפילו ענינים אין גאנצן הפכיים פון עניני עבודת ה׳, וכו׳ וכו׳, ווי מען געפינט חטא העגל. און פונדעסטוועגן זאגט דער מדרש, אז „לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולא נברא אלא בשביל בית המקדש“. אז די גאנצע מציאות פון זהב איז געקומען אויף דער וועלט כדי עס זאל קענען זיין אין בית המקדש זהב, און דערפאר געפינט זיך זהב אויף דער וועלט. וואס על דרך זה, על דרך ווי עס איז דא אין בית המקדש, אין א מקום בעולם, איז על דרך זה בנוגע א צדיק, וואס ער איז דער בית המקדש הרוחני, וואס ער
04:56 הרי בעניין „פני מסתיר דרעיניו פני הצדיק“ [לא ברור]. על רבי שמעון בר יוחאי אומר המדרש שהצדיק בזמן הגלות הוא מקום המקדש. מובן ופשוט אפוא שכל עניין העשירות, עצם עניין הזהב, מסביר את תשובתו של ר' מאיר שלמה לחסיד שביקש להבין. הרבי דיבר על כך כמה פעמים והסביר שבדורנו, הנהגתו זו של אדמו"ר המהר"ש הייתה באופן של „לכתחילה אריבער“. כידוע הפתגם של אדמו"ר המהר"ש, שהרבי היה חוזר עליו תמיד: העולם אומר שאם אי אפשר לעבור מלמטה, צריך ללכת מלמעלה. אבל אני אומר, אומר אדמו"ר המהר"ש, שצריך ללכת לכתחילה מלמעלה. כלומר, כל סדר הנהגתו היה באופן של רחבות והרחבה בכל העניינים. כך היה בענייניו הרוחניים, בענייני תורה וחסידות, הפצת המעיינות ויהדות, ובכל הדברים הקשורים ליהודים וליהדות. הוא נהג בהם באופן של הרחבה, כידוע מכמה סיפורים בעניין זה. וכך גם בעניינים הגשמיים: הדבר התבטא אצלו בפועל בחייו הגשמיים, שהיו באופן כזה של הרחבה, שמן העשירות של
04:56 איז דאך אין דעם ענין „פני מסתיר דרעיניו פני הצדיק“ [לא ברור]. דער רבי שמעון בר יוחאי, זאגט דער מדרש, וואס איז דאס דער צדיק אין זמן הגלות, ווי ער איז דער מקום המקדש. איז כמובן וגם פשוט אז דער גאנצער ענין העשירות, דער גאנצער ענין זהב אליין, וואס דאס איז להסביר אין דעם ענטפער פון רבי מאיר שלמה, וואס האט געגעבן צו פארשטיין דעם חסיד וואס האט געוואלט פארשטיין. וואס דער רבי האט גערעדט וועגן דעם כמה פעמים און געגעבן צו פארשטיין אז בדורנו זה, אט די הנהגה פון דעם רבי'ן מהר״ש, וואס ביי אים איז געווען די הנהגה אין אן אופן פון „לכתחילה אריבער“. און ווי ס׳איז ידוע די פתגם פון דעם רבי'ן מהר״ש, וואס ער פלעגט זאגן אלע מאל, דער רבי האט דאס חוזר געווען שטענדיג: אז די וועלט זאגט, אז מ׳קען נישט אדורך, דעמאלט דארף מען גיין אריבער. אבער איך זאג, זאגט דער רבי מהר״ש, אז מ׳דארף גיין לכתחילה אריבער. דאס הייסט אז ביי אים איז געווען דער גאנצער סדר ההנהגה אין אן אופן פון ברייטקייט, פון הרחבה, אין אלע ענינים. וואס דאס איז געווען זיינע ענינים הרוחניים, אין ענינים פון תורה און חסידות און הפצת המעיינות און אידישקייט, און די אלע זאכן פארבונדן מיט אידן און מיט אידישקייט, האט ער געפירט אין אזא אופן, אין אן אופן פון הרחבה, ווי ס׳איז ידוע כמה סיפורים בזה. אבער על דרך זה, ענינים הגשמיים, דאס האט זיך אויסגעדריקט ביי אים בפועל אין זיין חיות הגשמית, אז דאס איז געווען אין אזא אופן פון הרחבה, אז פון דער עשירות פון
06:25 כל העניין היה בהרחבה גדולה, בגשמיות וברוחניות. בשנת תשנ״ב, שהייתה, לעת עתה, השנה האחרונה שבה עוד יכולנו לשמוע תורה מהרבי, הגיע חודש אדר. בכ״ז באדר אירע אז המאורע שבו הרבי לא חש בטוב, רחמנא ליצלן. ושהרבי, בזכות תפילותינו, בקרוב ממש במהרה בימינו [לא ברור]. שבת פרשת תרומה הייתה אחת השבתות האחרונות שבהן עוד יכולנו לשמוע תורה מהרבי. והרבי דיבר אז בכוח גדול ובהתלהבות גדולה על העניין הזה, והתעכב על מה שמופיע בפרשתנו, פרשת תרומה. בתחילתה הקב״ה אומר למשה רבינו שיאמר לבני ישראל: ״דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם: זהב וכסף ונחשת״. ואחר כך הוא מונה שלושה־עשר או חמישה־עשר דברים, את הנדבות והמתנות שבני ישראל הביאו למשכן. והשאלה שהרבי שאל אז הייתה: מה הטעם לכך, מדוע מתחיל
06:25 דער גאנצער ענין איז געווען מיט א גרויסער ברייטקייט, בגשמיות וברוחניות. אין דעם יאר תשנ״ב, וואס דאס איז געווען, לעת עתה, דער לעצטער יאר וואס מ׳האט נאך געקענט הערן תורה פון רבי'ן, איז געווען דער חודש, חודש אדר, וואס דעמאלט איז געווען כ״ז חודש אדר, וואס האט פאסירט דעמאלט די מאורע וואס דער רבי איז געווארן נישט געזונט, רחמנא ליצלן. און דער רבי זאל זיך, מיט אונזערע תפילות, בקרוב ממש במהרה בימינו [לא ברור]. איז געווען שבת תרומה, די וואך פון פרשת תרומה, שבת פרשת תרומה, וואס איז געווען פון די לעצטע וואכן וואס מ׳האט נאך געקענט הערן תורה פון רבי'ן. אבער דער רבי האט דעמאלט גערעדט מיט א גרויסן כח און מיט א גרויסן שטורעם, ווען ער גייט אויף דעם ענין. און האט זיך געשטעלט אויף דעם וואס מ׳געפינט אין אונזער סדרה, פרשת תרומה. הייבט זיך אן אז דער אויבערשטער זאגט צו אידן, ער זאגט צו משה רבינו, אז ער זאל זאגן: „דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם: זהב וכסף ונחשת“. און דערנאך רעכנט ער אויס דרייצן אדער פופצן ענינים, די נדבות און די מתנות וואס אידן האבן געברענגט צום משכן. איז די שאלה וואס דער רבי האט זיך דעמאלט געשטעלט: וואס איז דער טעם דערפון, פארוואס הייבט זיך אן
07:56 עניין הזהב, הדבר הראשון בבקשות לצורך המשכן? לכאורה הסדר כאן היה צריך להיות מן הקל אל הכבד. הרי זהו בדרך כלל הסדר, מן הקל אל הכבד: תחילה נחושת, אחריה כסף, שהוא יקר יותר, ואחריו זהב, שהוא יקר עוד יותר. ורואים שגם כאן, בסדר הזה, רק בסוף באות אבני השוהם ואבני המילואים, שהיו דברים יקרים שרק יחידי סגולה החזיקו בהם, כמו שרש״י אומר על הנשיאים וכו׳. אם כן, אפילו אם הסדר הוא מן הקל אל הכבד, היה צריך להופיע תחילה נחושת, אחר כך כסף, ורק אחר כך זהב. מדוע הדבר הראשון שכתוב בפסוק הוא זהב? ושאלה שנייה: כשמעיינים במלאכת המשכן, רואים שהיו זקוקים לנחושת בכמות גדולה יותר מאשר לזהב. ובפשטות, לבני ישראל היו יותר מן הדברים האחרים משהיה להם זהב, מפני שזהב היה דבר יקר יותר. ואף על פי כן, התורה מתחילה כאן בזהב. והביאור שהרבי אמר אז הוא שזה מה שהתורה רוצה ללמד אותנו כאן: פרשת תרומה באה אחרי הפרשות שלמדנו קודם, פרשת יתרו ופרשת משפטים, פרשות מתן תורה.
07:56 דער ענין פון זהב, די ערשטע זאך אין די בקשות פון משכן? לכאורה וואלט דער סדר דא געדארפט זיין מן הקל אל הכבד. אז דאס איז דער סדר בדרך כלל, מן הקל אל הכבד: איז מן הקל אל הכבד, דער סדר איז פריער נחשת, נאך טייערער איז כסף, און נאך טייערער איז זהב. און מ׳זעט דא גופא אין דעם סדר, אז ערשט צום סוף קומען די אבני שוהם און אבני מילואים, וואס דאס איז געווען דברים יקרים וואס נאר יחידי סגולה האבן געהאט, ווי רש״י זאגט דאס פון די נשיאים וכו׳. איז אפילו אז ער ברענגט אין דעם סדר מן הקל אל הכבד, נו, אויב אזוי, האט דאך געדארפט זיין אז דער סדר זאל זיין פריער נחשת, דערנאך כסף, און ערשט דערנאך זהב. וואס איז די ערשטע זאך וואס שטייט אין דעם פסוק, איז דאך זהב? און א צווייטע שאלה, בשעת מ׳קוקט אריין אין מלאכת המשכן, איז דא געווען דער צורך צו נחשת מער אין כמות ווי דער צורך צו זהב. און בפשטות, אידן האבן געהאט מער פון די אנדערע ענינים ווי זיי האבן געהאט זהב, ווייל זהב איז דאך געווען א טייערערע זאך. און פונדעסטוועגן, תורה הייבט דא אן מיט זהב. וואס דער ביאור וואס דער רבי האט דעמאלט גערעדט איז געווען, אז דאס איז וואס די תורה וויל אונז דא דערציילן: אז וויבאלד פרשת תרומה קומט נאך די פרשיות וואס מ׳האט ערשט געלערנט, וואס קומט דאך ערשט פון מתן תורה, פרשת יתרו, פרשת משפטים, דאס איז די פרשיות פון מתן תורה.
09:21 במתן תורה אמר הקב״ה לכל יהודי: ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״. כלומר, במתן תורה נעשו בני ישראל ממלכת כהנים. וכפי שאומרת הגמרא במסכת שבת, ״כל ישראל בני מלכים הם״. וכפי שהרבי אומר בקונטרס, לא רק בני מלכים, אלא מלכים כפשוטו. בני ישראל הם מלכים; כל יהודי הוא מלך. ומובן שאצל בן מלך, וכל שכן וקל וחומר אצל מלך, העשירות היא חלק ממציאותו — עשירות בגשמיות ועשירות ברוחניות. ולכן הדבר הראשון שהתורה אומרת הוא זהב, כדי לומר שיהודי, בעצם מהותו — מה עליו לדעת קודם קבלת התורה? עליו לדעת מיהו ומהי מהותו: הוא עשיר. ולכן מדברים אליו קודם כול על זהב, כי עליו לדרוש מעצמו ולדרוש מהקב״ה שתהיה אצלו עשירות: עשירות בדעת, בדעת קונו, עשירות בעניינים רוחניים, ועל דרך זה עשירות בעניינים גשמיים, שצריכה להיות בהרחבה, כפי שמובא מאדמו״ר המהר״ש. והרבי קשר זאת אז גם לתורת הבעל שם טוב. כידוע, הבעל שם טוב אמר על הפסוק ״כי תהיו אתם לי ארץ חפץ״, אומר ה׳ צבאות, שהקב״ה אומר לכל יהודי: אתם ארץ חפץ. והבעל שם טוב
09:21 תורה. וואס ביי מתן תורה דער אויבערשטער האט געזאגט צו יעדן אידן: ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״. דאס הייסט אז אידן ביי מתן תורה זענען געווארן א ממלכת כהנים. ווי די גמרא זאגט אין מסכת שבת, און די גמרא קומט אויס אז ״כל ישראל בני מלכים הם״. און ווי ער זאגט אין דער קונטרס, נישט נאר בני מלכים, נאר מלכים כפשוטו. אידן זענען מלכים, יעדער איד איז א מלך. נו, דאך פארשטאנדיק, אז א בן מלך, און כל שכן וקל וחומר א מלך, איז ביי אים זיין מציאות, זיין מציאות איז דער ענין פון עשירות. עשירות, סיי בגשמיות און עשירות סיי ברוחניות. און דערפאר, די ערשטע זאך וואס תורה זאגט איז זהב, צו זאגן אז אן איד בעצם, זיין מהות, צו וואס בלייבט און וואס דארף אן איד וויסן? קודם קבלת התורה דארף ער וויסן וואס איז ער און וואס איז זיין מהות: ער איז אן עשיר. און דערפאר רעדט מען צו אים די ערשטע זאך פון זהב, ווייל ער דארף מאנען ביי זיך און מאנען ביים אויבערשטן, אז ביי אים זאל זיין דער ענין עשירות, סיי עשירות בדעת, בדעת קונו, עשירות בדעת, עשירות אין ענינים הרוחניים, און על דרך זה די עשירות אין ענינים הגשמיים, וואס דארף זיין בהרחבה, ווי ס׳איז געברענגט פון מהר״ש. וואס דער רבי דעמאלט מקשה געווען אויך מיט תורת הבעל שם טוב. כידוע וואס דער בעל שם טוב האט געזאגט: ״כי תהיו אתם לי ארץ חפץ״, אומר ה׳ צבאות. אז דער אויבערשטער זאגט צו יעדן אידן, אז איר זענט ארץ חפץ. וואס דער בעל שם טוב האט
10:55 פירש זאת כך: כמו שבארץ בגשמיות, באדמה, מצויים האוצרות הגדולים ביותר — המינרלים היקרים ביותר, זהב, כסף, נחושת ומינים אחרים של מרגליות — וכפי שהוא אומר, גם החכמים הגדולים ביותר והמחפשים הגדולים ביותר עדיין לא הצליחו לגלות את כל הדברים היקרים, את העושר ואת העושר האין־סופי המצויים באדמה; כך אי אפשר לשער את העשירות הגדולה המצויה בעם יעקב, אצל כל יהודי. אפילו ביהודי הפשוט ביותר מצויים האוצרות היקרים ביותר. הבעל שם טוב דיבר בפשטות על הדברים היקרים ועל העושר הרוחני שיש אצל כל יהודי. אבל מאחר שאנו יודעים, כפי שראינו אצל האבות, שהעשירות שלהם באה לידי ביטוי גם בגשמיות כפשוטו — ולכן התורה פירטה את עשירותם של אברהם, של יצחק ושל יעקב, של כל האבות — וגם אצל משה רבינו הייתה עשירות בגשמיות בפרט, שכן אצל בני ישראל הרוחניות והגשמיות יחדיו ילכו; לכן, כשהתורה באה בפרשה הזאת ומדברת על עשירות גשמית, שנדרשה כדי לבנות את המשכן, וזקוקים לזהב, לכסף ולנחושת, דברים גשמיים ממש, ממילא התורה באה כאן לא ב
10:55 איר געטייטשט, אז אזוי ווי אין ארץ בגשמיות, אין דער אדמה, אין דער ערד, איז דאס דער ארץ חפץ, אז אין דער ערד געפינען זיך די גרעסטע אוצרות, די טייערסטע מינעראלן פון זהב, און כסף, און נחושת, און אנדערע מינים פון מרגליות. ווי זאגט, די גרעסטע חכמים און די גרעסטע זוכערס האבן נאך נישט געקענט ערפינדן צו געפינען די טייערקייט און די רייכקייט און דעם אומענדלעכן רייכטום וואס געפינט זיך אין דער ערד. על דרך זה קען מען נישט משער זיין די גרויסע עשירות וואס געפינט זיך אין עם יעקב, וואס געפינט זיך ביי יעדן אידן. אפילו דער פשוט׳סטער איד געפינט זיך ביי אים אין יעקב די גרעסטע טייערקייט. וואס דער בעל שם טוב האט פשוט גערעדט פון די טייערקייט און די רייכקייט ברוחניות וואס איז דא ביי יעדן איד. אבער ווי באלד אז מ׳ווייסט דאך, אזוי ווי מ׳האט געזען ביי די אבות, אז ביי זיי איז געווען דער עשירות וואס האט זיך אפגעשפיגלט ערשט בגשמיות כפשוטו. וואס ממילא האט די תורה אויסגעציילט, סיי ביי אברהם, סיי ביי יצחק, סיי ביי יעקב, ביי אלע אבות. און ביי משה רבינו איז געווען דער עשירות בפרט בגשמיות. ווארום ביי אידן איז דער רוחניות וגשמיות יחדיו ילכו. און דערפאר, בשעת תורה קומט צו גיין אין איינטיגן סדר און רעדט וועגן עשירות גשמיות, וואס דאס האט זיך געמאכט כדי צו קענען בויען דעם משכן, און מען דארף קומען צו זהב און כסף און נחושת, גאר גשמיות כפשוטו. איז במילא אז דא קומט צו גיין תורה נישט אין
12:23 דרכי מצוות. אלא לומר שכל יהודי בעצם — זו מהותו, [לא ברור] עשירות, ובפרט בגשמיות. ועל פי זה מוצאים עוד ביאור מעניין מאוד בעניין של [לא ברור], שקשור למשכן. סיפור המובא בתנ״ך, סיפור ידוע, שהרבי דיבר עליו פעם בהתוועדות וקישר אותו למה שדיברנו קודם. זהו הסיפור הידוע שהתנ״ך מספר בתחילת ספר שמואל, על האופן שבו נולד שמואל הנביא. הנביא מספר שם מה אירע כאשר לחנה לא היו ילדים, והיא באה אל המשכן, שהיה אז משכן שילה, יחד עם בעלה. כל השתלשלות הדברים מסופרת בתנ״ך. היא נכנסה למשכן ועמדה להתפלל. וזהו ״ותתפלל חנה על ה׳ ובכה תבכה״ — היא התפללה מעומק לבה. ועוד מסופר שם בתנ״ך שעלי הכהן, שהיה הכהן הגדול באותו זמן, ראה את חנה עומדת ושופכת את לבה, והיא
12:23 דרכי מצוות. וואס דאס איז, יא, צו זאגן אז יעדער איד בעצם, דאס איז זיין מהות, [לא ברור] עשירות גאר בפרט גשמיות. וואס על פי זה געפינט מען נאך א גאר אינטערעסאנטן ביאור וועגן דעם ענין פון [לא ברור], יא, וואס איז פארבונדן מיט דעם משכן. א סיפור וואס ווערט געברענגט אין תנ״ך, א סיפור ידוע, וואס דער סיפור, דער רבי האט גערעדט וועגן דעם אמאל אין א פארברענגען, פארבונדן דאס מיט דעם וואס מ׳האט גערעדט פריער. וואס דאס איז דער סיפור הידוע וואס דער תנ״ך דערציילט אין אנהייב שמואל, וואס איז געווען די מעשה ווי אזוי שמואל הנביא איז געבוירן געווארן. וואס דארטן דערציילט דער נביא דעם סיפור וואס איז געווען בשעת חנה האט נישט געהאט קיין קינדער, יא, און זי איז געקומען צו גיין צום משכן, וואס איז געווען דעמאלט, יא, דער משכן שילה, צוזאמען מיט איר מאן. די גאנצע סיפור הדברים דערציילט זיך אין תנ״ך. און זי איז אריינגעגאנגען אין דעם משכן און האט זיך אוועקגעשטעלט דאווענען. און דאס איז ״ותתפלל חנה על ה׳ ובכה תבכה״, יא, אז זי האט געדאוונט מיט, מיט, מיט איר הארץ. און נאך שטייט אין דעם מעשה אין תנ״ך, ווערט דערציילט אז דער כהן גדול, עלי הכהן, וואס ער איז געווען דער כהן גדול אין יענע צייט, האט געזען ווי די פרוי חנה שטייט און זי גיסט זיך דאס הארץ און זי
13:55 „וקולה לא ישמע, ויחשבה עלי לשכורה“. הוא חשב שהיא שיכורה ממש. הוא קרא לה ואמר: מה זה? מה את עושה כאן? איך ייתכן דבר כזה? לא צריכה להיות שיכורה בבית המקדש, וכו'. והיא אמרה לו: „לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'“. היא מבקשת מהקב"ה, שופכת את לבה ומבקשת זרע אנשים. וכפי שהסיפור ממשיך, הוא הבטיח לה שיהיה לה ילד, וכו' — כל המשך הסיפור. את הסיפור הזה קוראים בהפטרה של ראש השנה מדי שנה. כאן נשאלת שאלה פשוטה: על מה הייתה השיחה הזאת? על מה היה הוויכוח בין עלי הכהן לחנה? כל העניין אינו מובן. איך ייתכן שעלי הכהן יחשוד בה? מן הקצה אל הקצה — שיחשוב שהיא שיכורה ממש, בשעה שזו הייתה תפילה של „ואשפוך את נפשי לפני ה'“. מה היא ענתה לו? על מה נסבה השיחה בין עלי הכהן לחנה? והרי כל השתלשלות הדברים הזאת חשובה, שהרי הכניסו אותה לתפילת ראש השנה. מתפללים בראש השנה, ביום הקדוש, ביום הראשון של השנה, ובהפטרה של ראש השנה קוראים את תפילת חנה, את כל השתלשלות הדברים שהייתה שם עם חנה. אם כן, מה הקשר בין הסיפור הזה
13:55 וקולה לא ישמע, ויחשבה עלי לשכורה. ער האט געטראכט אז זי איז גאר שיכור. און ער האט זי צוגערופן און האט געזאגט: וואס איז דאס? וואס טוסטו דא? ווי קומט דאס? דא דארף נישט זיין קיין שיכורה ביים בית המקדש, וכו'. און זי האט אים געזאגט: „לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'“. זי בעט דעם אייבערשטן, זי גיסט אויס איר הארץ, און זי בעט זיך אויף א זרע אנשים. און ווי דער סיפור גייט ווייטער, האט ער איר צוגעזאגט אז זי וועט האבן א קינד, וכו', דער גאנצער המשך פון דעם סיפור. דעם סיפור לייענט מען אין דער הפטרה פון ראש השנה יעדעס יאר. דא פרעגט זיך א פשוטע שאלה: וואס איז דא געווען דער שיח? וואס איז דא געווען דער וויכוח צווישן עלי הכהן מיט חנה? דער גאנצער ענין איז נישט פארשטענדליך. ווי קומט דאס אז עלי הכהן זאל חושד זיין? מן הקצה אל הקצה זאל ער מיינען אז זי איז גאר א שיכורה, בשעת עס איז געווען א תפילה פון „ואשפוך את נפשי לפני ה'“. וואס האט זי געענטפערט? וואס איז דארטן געווען דער שיח צווישן עלי הכהן און חנה? און דאס איז דאך וויכטיג, דער גאנצער סיפור הדברים, וואס מ'האט אריינגעשטעלט אין דער תפילה פון ראש השנה. מען דאוונט ביי ראש השנה, דעם הייליגסטן טאג, דעם ערשטן טאג פון יאר, און אין דער הפטרה פון ראש השנה לייענט מען תפילת חנה, דעם גאנצן סיפור הדברים וואס איז דארטן געווען מיט חנה. איז וואס איז דער קשר פון אט דעם סיפור
15:31 של תפילת חנה לבין התפילה ולבין הזמן של ראש השנה? הרבי אמר ביאור עשיר ונפלא בעניין הזה, שנוגע לכולנו. כשמגיע ראש השנה, רואים דבר מוזר. ראש השנה הוא הרי זמן של הכתרת המלך. כפי שמבואר בחסידות, מהו ראש השנה? ראש השנה הוא בניין המלכות, הכתרת המלך, יום הדין. זהו זמן שבו יהודי מתייצב פנים אל פנים מול הקב"ה וקורא: „אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה“, „מלוך על העולם כולו בכבודך“. מבקשים מהקב"ה שיהיה המלך. כשאתה עומד פנים אל פנים לפני המלך, הרי עליך לשכוח מכל העולם ומכל ענייניו, וגם ממה שאתה צריך לשנה החדשה. כשאדם עומד לפני המלך, אפילו לחשוב על דבר לעצמו זה כמו מרידה במלכות. כי כשאתה עומד לפני המלך, אתה עומד כעבדא קמיה מריה, בתכלית הביטול ובתכלית המציאות. וזה עניינו של ראש השנה: זמן הכתרת המלכות, הזמן שבו אתה עומד פנים אל פנים וקורא „מלוך על העולם כולו בכבודך“. מבקשים מהקב"ה: „אין לנו מלך אלא אתה“. אני רוצה שאתה תהיה המלך. והאדם עומד לפני הקב"ה ומוסר את עצמו למלכותו בתכלית הביטול. אבל כשמגיע ראש השנה, מבקשים על עניינים גשמיים. הרי ההלכה היא שבראש השנה צריך לבקש על עניינים גשמיים. וגם מובא בהלכה שבראש השנה אוכלים את הסימנים וכו', כדי שהכול יהיה טוב, שתהיה כתיבה וחתימה טובה
15:31 פון תפילת חנה מיט דער תפילה, מיט דעם זמן פון ראש השנה? דער רבי האט געזאגט א מורא'דיק רייכן ביאור אין דעם ענין, וואס איז פארבונדן מיט אונז אלע. בשעת עס קומט צו גיין ראש השנה, זעט מען א מאדנע זאך. ראש השנה, דאס איז דאך א זמן פון הכתרת המלך. ווי ס'רעדט זיך אין חסידות, וואס איז ראש השנה? ראש השנה איז בנין המלכות, הכתרת המלך, יום הדין. דאס איז א זמן וואס א איד שטעלט זיך אוועק פנים בפנים צום אייבערשטן און ער שרייט: „אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה“, „מלוך על העולם כולו בכבודך“. מ'בעט דעם אייבערשטן ער זאל זיין דער מלך. בשעת דו שטייסט פנים אל פנים פארן מלך, דארפסטו דאך פארגעסן פון דער גאנצער וועלט מיט אלע אירע זאכן, און פון וואס דו דארפסט פארן נייעם יאר. אז א מענטש שטייט פארן מלך, איז אפילו נאר טראכטן פון א זאך פאר זיך אליין ווי א מרידה במלכות. ווייל ווען דו שטייסט פארן מלך, שטייסטו כעבדא קמיה מריה, בתכלית הביטול און בתכלית המציאות. און דאס איז דער ענין פון ראש השנה, דער זמן פון הכתרת המלכות, דער זמן וואס דו שטייסט פנים בפנים און שרייסט „מלוך על העולם כולו בכבודך“. מ'בעט דעם אייבערשטן: „אין לנו מלך אלא אתה“. איך וויל אז דו זאלסט זיין דער מלך. און דער מענטש שטייט פארן אייבערשטן, ער גיט זיך איבער צום אייבערשטן'ס מלכות מיט תכלית הביטול. קומט אבער ראש השנה און מ'בעט אויף ענינים גשמיים. עס איז דאך די הלכה אז ראש השנה דארף מען בעטן אויף ענינים גשמיים. און עס ברענגט זיך אין הלכה אויך, אז ראש השנה עסט מען די סימנים וכו', אז אלעס זאל זיין פיין, ס'זאל זיין א כתיבה וחתימה טובה
17:14 בגשמיות. וגם מבואר במאמרים גדולים שעיקר הדין והמשפט של ראש השנה הוא דווקא בעניינים גשמיים, בהשפעה גשמית. ונשאלת השאלה: איך ייתכן שבראש השנה האדם עומד בביטול הגדול ביותר, כעבדא קמיה מריה, ומבקש על גשמיות? [לא ברור]. ראש השנה ויום כיפור [לא ברור] על גשמיות. כן, [לא ברור]. אבל יחד עם זה, הדבר מוכח עוד יותר: זו הלכה הכתובה בשולחן ערוך, וכך נוהגים למעשה בכל חוגי ישראל, בכל המנהגים ובנוסחי התפילה. כל אלה עוסקים בעניינים גשמיים. ובפרט כשבפועל, בכל הקהילות, כשמגיעים לסדר התקיעות ופותחים את המחזור ומדברים על העניינים הגשמיים, עושים זאת בהתעוררות גדולה, ב[לא ברור] גדול. איך אפשר לומר שזה לא עניינו של ראש השנה? ובכן, הרבי מסביר שזה היה הוויכוח בין חנה לעלי הכהן. הטענה של עלי הכהן הייתה כזאת: עלי הכהן לא התכוון, חס ושלום, שהיא שיכורה כפשוטו. טענתו הייתה שהיא שיכורה במובן הרוחני של העניין. הוא ראה את חנה מבקשת עניין גשמי: היא רוצה ילדים. היא מבקשת עניין גשמי, דבר גשמי, בקשה גשמית. והיא מבקשת זאת באריכות, בכוונה גדולה, בהשתדלות גדולה,
17:14 בגשמיות. און עס ברענגט זיך אויך אין גרויסע מאמרים, אז דער עיקר דין ומשפט פון ראש השנה איז גופא בענינים גשמיים, השפעה גשמית. פרעגט זיך א שאלה: ווי קומט דאס, אז ראש השנה שטייט דער אדם מיט גרעסטן ביטול, כעבדא קמיה מריה, און ער בעט אויף גשמיות? [לא ברור]. ראש השנה און יום כיפור [לא ברור] אויף גשמיות. יא, [לא ברור]. אבער ביחד מיט דעם איז דאך דאס נאכמער מוכח, אז עס איז די הלכה געשריבן אין שולחן ערוך, און עס פירט זיך למעשה אין אלע אידישע קרייזן, אין אלע מנהגים און נוסח התפילה. דאס אלעס איז רצוי בענינים גשמיים. און בפרט ווען עס קומט בפועל אין אלע קהילות, אז בשעת דו קומסט ביים סדר התקיעות און מ'עפנט דעם מחזור און מ'רעדט וועגן די ענינים גשמיים, איז דאס מיט א גרויסע התעוררות, מיט א גרויסן [לא ברור]. ווי קען מען זאגן אז דאס איז נישט דער ענין פון ראש השנה? נו, דער רבי פירט אויס אז דאס איז געווען דער וויכוח צווישן חנה און עלי הכהן. די טענה פון עלי הכהן איז געווען די טענה: עלי הכהן האט נישט געמיינט, חס ושלום, שיכורה בפשטות. עלי הכהן האט — זיין טענה איז געווען שיכורה אין דעם מובן הרוחני פון דעם ענין. דאס וואס ער האט געזען, אז ער זעט דא חנה און זי בעט אויף אן ענין גשמי, זי וויל, זי וויל האבן קינדער. זי בעט אויף אן ענין גשמי, זי בעט אויף א זאך גשמי, איר בקשה גשמית. זי בעט עס מיט א ריבוי, מיט א גרויסע כוונה, מיט א גרויסע השתדלות,
18:53 בבכיות. ומה היא מבקשת? היא מבקשת על גשמיות. עלי הכהן, הכהן הגדול, התפלא: איך עומדים בבית המקדש ומבקשים על גשמיות? עומדים בבית המקדש, במקום הקדוש ביותר, במקום שבו עמד השולחן עם לחם הפנים, ושם מבקשים על גשמיות? הרי עומדים במקום הקדוש ביותר בעולם. שם צריך להיות מנותקים לגמרי מגשמיות, ולא לבקש שום דבר מעניינים כאלה. אבל חנה הסבירה לו, היא ענתה: אדרבה, דווקא זהו הדבר הגדול והעמוק ביותר שביקשה. כי כשחנה ביקשה בני, חיי ומזוני רויחי, זה מה שהקב"ה רוצה: לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. אדרבה, כשעומדים במקום הקדוש ביותר בבית המקדש, וכשעומדים ביום הקדוש ביותר בשנה, יום הכיפורים, צריך לדעת ש„מלוך על העולם כולו בכבודך“. במה מתגלה כבוד שמים הגדול ביותר? במה מתגלה מלכותו של הקב"ה בעולם? כשיש הרחבה בגשמיות, כשיש בני, חיי ומזוני רויחי בגשמיות, אפשר אז לעשות באמצעותם כבוד שמים. בזה מתגלה כבודו הגדול ביותר של הקב"ה. כי כשיהודים, שהם עמו של הקב"ה — „ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ“ — זוכים לעשירות ולהרחבה בגשמיות, זהו כבוד שמים הגדול ביותר.
18:53 מיט בכיות. און וואס בעט זי? בעט זי אויף גשמיות. אז עלי הכהן, דער כהן גדול, האט זיך געוואונדערט: ווי שטייט מען אין בית המקדש און מען בעט אויף גשמיות? שטייט מען אין בית המקדש, אין דעם הייליגסטן ארט, אין דעם ארט וואו דער שולחן מיטן לחם הפנים איז געשטאנען, און מען בעט דארטן אויף גשמיות? מען שטייט דאך אין דעם הייליגסטן ארט פון דער וועלט. דאס דארף דאך זיין אינגאנצן אפגעריסן פון גשמיות, נישט בעטן קיין שום ענינים פון דעם. אבער חנה האט אים געגעבן צו פארשטיין, זי האט געענטפערט: אדרבה, דווקא דאס איז דער גרעסטער, דער טיפסטער זאך וואס זי האט געבעטן. ווייל אז חנה האט געבעטן אויף בני, חיי ומזוני רויחי, דאס איז וואס דער אויבערשטער וויל: לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. אדרבה, בשעה מען שטייט אין דעם הייליגסטן ארט אין בית המקדש, און בשעה מען שטייט אין דעם הייליגסטן טאג פון יאר, יום הכיפורים, דארף מען וויסן אז „מלוך על העולם כולו בכבודך“. מיט וואס ברענגט זיך ארויס דער גרעסטער כבוד שמים? מיט וואס ברענגט זיך ארויס דעם אויבערשטנס מלכות אויף דער וועלט? אז בשעה מען האט הרחבה בגשמיות, בשעה מען האט בני, חיי ומזוני רויחי בגשמיות, איז דא דעמאלט קען מען מיט דעם מאכן כבוד שמים. מיט דעם ברענגט זיך ארויס דעם אויבערשטנס גרעסטן כבוד. ווייל אז אידן, וואס זענען דעם אויבערשטנס פאלק, „ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ“, בשעה ביי אידן איז דא עשירות און הרחבה בגשמיות, איז דאס דער גרעסטער כבוד שמים.
20:33 כבוד שמים הגדול ביותר. על ידי כך מתגלה כבודו של הקב"ה בעולם, ועל ידי כך עושים מהעולם דירה לו יתברך. כמו שהרבי אומר, וכפי שמבואר בתניא, ש״נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים״. מכל העולמות בחר הקב"ה דווקא בעולם הזה הגשמי. וזו תאוותו של הקב"ה, שהעולם הזה הגשמי יהיה דירה לו יתברך. ועל דרך זה בית המקדש: דווקא זהב וכסף ונחושת גשמיים. כפי שאמר שלמה המלך בשעת בניין בית המקדש: ״האמנם ישב אלקים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה״. שלמה המלך עצמו אמר זאת. יש שמים ושמי השמים, והם אינם כלים לקב"ה. היכן בחר הקב"ה להשרות את שכינת כבודו? היכן שורה השכינה? דווקא ב״בית הזה״, במקום גשמי שיש בו זהב וכסף ונחושת גשמיים. וממילא, זה מה שחנה אומרת: כאשר יהודי בא ומבקש בתפילה את צרכיו, כשהוא מבקש על גשמיות, הגשמיות של יהודי היא עניין של ״נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים״. הוא מבקש כדי שעל ידי כך תתממש הכוונה, שהעולם יהיה דירה לו יתברך. ודווקא אז הכוונה קשורה עם
20:33 דער גרעסטער כבוד שמים. דורך דעם ברענגט זיך ארויס דעם אויבערשטנס כבוד בעולם. און דורך דעם מאכט מען פון דער וועלט א דירה לו יתברך. אזוי ווי דער רבי זאגט, און ווי עס איז מבואר אין תניא, אז „נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים“. אז דער אויבערשטער האט אויסגעקליבן, פון אלע עולמות, האט ער אויסגעקליבן דווקא דעם עולם הזה הגשמי. און דאס איז דעם אויבערשטנס תאווה, אז דער עולם הזה הגשמי זאל ווערן א דירה לו יתברך. און על דרך זה דער בית המקדש: דווקא זהב וכסף ונחושת גשמי. ווי שלמה המלך האט געזאגט בשעה עס איז געווען דער בנין בית המקדש: „האמנם ישב אלקים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה“. דאס איז שלמה המלך אליין האט געזאגט. אז עס זענען דא שמים ושמי השמים, און דאס איז נישט קיין כלי, זיי זענען נישט קיין כלים צום אויבערשטן. וואו האט דער אויבערשטער אויסגעקליבן אז ער וויל אראפשטעלן שכינת כבודו? וואו רוט די שכינה? איז דאס דווקא „הבית הזה“, אין א מקום גשמי, וואס דא איז דא זהב וכסף ונחושת גשמי. ובמילא, דאס זאגט חנה. חנה זאגט אז בשעה א איד קומט צו גיין און בעט ביים דאווענען, און ער בעט בקשת צרכיו, בעט ער אויף גשמיות, דער גשמיות פון א אידן איז דער ענין פון „נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים“. ער בעט, כדי ס׳זאל דורך דעם אויסגעפירט ווערן די כוונה, אז די וועלט זאל ווערן א דירה לו יתברך. און דעמאלט דווקא די כוונה איז פארבונדן מיט דעם
22:04 פנימיות הנפש העמוקה ביותר. ״ואשפוך את נפשי לפני הוי׳״. כי ה״ואשפוך את נפשי״ נובע מפנימיות ועצמות הנפש ממש, הקשורה בפנימיות ועצמות של הקב"ה. מכאן רואים שכל עניינו של העולם הזה הגשמי הוא תכלית הכוונה של ״נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים״. והדבר מבאר לא רק את עניינו של ראש השנה, שבו לומדים את המעשה הזה, את הסיפור שמסייע להבין את עבודת ראש השנה, אלא גם את עניין עבודת התפילה בכל יום ויום. כפי שדיברנו בשבוע שעבר, ביום שישי דיברנו בשיעור על עניין התפילה: תפילה דרבנן, תפילה דאורייתא. ועל עניין התפילה, כפי שהחסידות מדגישה, כתפילה של עבודה רוחנית וכתפילה שבה עומדים פנים אל פנים. כי כידוע, כשהחסידות מדברת על תפילה, היא מדברת בעיקר על תפילה מלשון ״התופל כלי חרס״, לשון דבקות. על פי ההלכה בפשטות, עניינה של התפילה הוא בקשת צרכיו. כפי שכתוב ברמב"ם ובשולחן ערוך, זהו חיוב התפילה על פי ההלכה, על פי נגלה: כשיש ליהודי דברים שהוא צריך, הוא מבקש מהקב"ה את צרכיו. ורואים בפועל בתפילת שמונה עשרה, שחלקה הגדול עוסק בעניינים גשמיים: ברפואה, בפרנסה ובעניינים גשמיים. יהודי בא ומתפלל. כידוע, עבודת התפילה, כפי שהחסידות
22:04 גרעסטן פנימיות הנפש. „ואשפוך את נפשי לפני הוי׳“. ווייל דער „ואשפוך את נפשי“ נעמט זיך פון דעם אמת׳ן פנימיות ועצמות הנפש, וואס איז פארבונדן מיט פנימיות ועצמות אין אויבערשטן ברוך הוא. וואס דא זעט מען אז דער גאנצער ענין פון עולם הזה הגשמי, דאס איז דער תכלית הכוונה פון „נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים“. וואס דאס איז מבואר נישט נאר דער ענין פון ראש השנה, וואס אויף ראש השנה לערנט מען דא די מעשה, דעם סיפור, וואס גיט צו פארשטיין די עבודה פון ראש השנה. נאר דאס איז מבואר דעם ענין פון עבודה פון תפילה בכל יום ויום. ווי מיר האבן גערעדט לעצטע וואך, פרייטאג האבן מיר גערעדט אין א שיעור וועגן דעם ענין פון תפילה. תפילה דרבנן, תפילה דאורייתא. און דער ענין פון תפילה, ווי חסידות מאנט, תפילה פון עבודה רוחנית און תפילה פון שטיין פנים אל פנים. ווייל ס׳איז דאך ידוע אז אין תפילה, ווי חסידות רעדט בעיקר, איז תפילה דער ענין פון „התופל כלי חרס“. אז דער ענין פון תפילה איז מלשון דבקות. על פי הלכה בפשטות איז דער ענין פון תפילה בקשת צרכיו. ווי עס שטייט אין רמב״ם, שטייט אין שולחן ערוך, אז דאס איז דער חיוב פון תפילה על פי הלכה, על פי נגלה. אז בשעה א איד האט ענינים וואס ער דארף, בעט ער דעם אויבערשטן בקשת צרכיו, בעט דעם אויבערשטן. און מ׳זעט בפועל, שמונה עשרה, אז דער חלק הגדול פון תפילה שמונה עשרה איז אויף ענינים גשמיים: וועגן רפואה, וועגן פרנסה, וועגן ענינים גשמיים. קומט צו גיין א איד און דאוונט. כידוע, די עבודה פון תפילה, ווי חסידות
23:34 מסבירה: תפילה היא מלשון ״התופל כלי חרס״, ו״תופל״ הוא מלשון התחברות. עיקר עניינה של התפילה הוא ההתחברות והקשר: יהודי עומד פנים אל פנים, מתחבר ונקשר עם הקב"ה. אבל איך זה מתיישב עם כך שעל פי ההלכה, בפשטות, עניינה של התפילה הוא שיהודי מבקש את צרכיו? אלא שזהו אותו ביאור שנאמר על ראש השנה ותפילת חנה. זהו הביאור האמיתי לתפילתו של יהודי בכל יום ויום. אדרבה, בשעה שיהודי עומד פנים אל פנים לפני הקב"ה, מתגלה בו פנימיות הנשמה, והוא מתקשר עם פנימיות רצונו יתברך. הרי תפילה היא התקשרות. הדבקות הגדולה ביותר, ההתקשרות הגדולה ביותר של יהודי עם הקב"ה, היא שיהודי קולט את הכוונה העליונה. הוא קולט את הכוונה הפנימית של הקב"ה, ש״נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים״. וממילא הוא מבקש שכאן, במעשה הגשמי, לא רק בעולמות העליונים, אלא כאן במעשה הגשמי, תהיה אכן הרחבה פשוטה בגשמיות, שעל ידה יתרבה כבוד שמים. ושהעולם הזה יהיה דירה לו יתברך. וזה גם דבר שנאמר אצל הרבי כמה וכמה פעמים. היה פעם... יחידות. לא יחידות, סיפור. לפני שנים היה באמריקה האדמו"ר מקאפישניץ, זכר צדיק לברכה. והוא היה...
23:34 איז מסביר: תפילה איז מלשון „התופל כלי חרס“, תופל מלשון התחברות. דער עיקר ענין פון תפילה איז די התחברות און דער קשר, וואס א איד שטייט פנים אל פנים און פארבינדט זיך און פארהעפט זיך מיטן אויבערשטן. אבער ווי שטימט דאס מיט דעם וואס על פי הלכה, בפשטות, איז דער ענין פון תפילה וואס א איד בעט נאך בקשת צרכיו? אבער דאס איז דער זעלבער ביאור וואס מען זאגט וועגן ראש השנה און תפילת חנה. דאס איז דער אמת'ער ביאור וועגן דער תפילה פון א איד בכל יום ויום. אדרבה, בשעת א איד שטייט פנים אל פנים פארן אויבערשטן, ווערט ביי אים נתגלה די פנימיות הנשמה, און ער איז זיך מקשר מיט פנימיות רצונו יתברך. תפילה איז דאך התקשרות, די גרעסטע דביקות, די גרעסטע התקשרות פון א איד מיטן אויבערשטן איז, אז א איד דערהערט די כוונה עליונה. ער דערהערט די כוונה פנימית פון דעם אויבערשטן, וואס נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. און במילא מאנט ער אז דא אין מעשה הגשמי, נישט נאר אין די עולמות העליונים, נאר דא אין מעשה הגשמי זאל טאקע זיין א הרחבה פשוט בגשמיות, אז דורך דעם וועט זיך דורכפירן כבוד שמים. און ס'זאל ווערן דא אין וועלט א דירה לו יתברך. וואס אט דאס איז געווען אויך אמאל געזאגט ביים רבי'ן כמה וכמה פעמים. איז געווען אמאל א... א יחידות. נישט קיין יחידות, אמאל א סיפור. איז געווען, מיט יארן צוריק, איז געווען אין אמעריקע דער קאפישניצער רבי, זכר צדיק לברכה. און ער איז געווען...
25:06 הייתה ישיבת שבעה בתש״ח, והרבי נסע לנחם אותו. ושם דיברו על כמה וכמה עניינים מעניינים. זה היה בחודש מנחם אב תש״ח. השיחה נדפסה בשיחות, בתורת מנחם ובכמה מקומות. באותה הזדמנות אמר הרבי לאדמו"ר מקאפישניץ: צריך לפעול שאצל יהודים תהיה עשירות בגשמיות. בתחילה אמר האדמו"ר מקאפישניץ: הרי עשירות היא ניסיון גדול יותר. ״ריש ועושר אל תתן לי״. והוא הביא כמה וכמה פסוקים ומאמרי חז"ל בנוגע לניסיון של גדלות ושל עשירות, ולשם מה צריך זאת וכו'. השיחה על כך התארכה. והרבי הסביר אז שאכן יש ניסיון של עשירות ויש ניסיון של עניות, ושניהם ניסיונות. שלמה המלך אומר ״ריש ועושר אל תתן לי״, כי שני הדברים, גם ריש וגם עושר, אינם דברים קלים. ואף על פי כן, אם צריך להתמודד עם ניסיון, עשירות היא הדבר שיהודים צריכים שיהיה להם. וצריך לפעול שליהודים תהיה עשירות בפועל ובגשמיות. מדוע? הרבי הביא אז את המדרש: ״לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל בית המקדש״. והרבי מפרש שבית המקדש מתייחס גם לכל יהודי. מדוע?
25:06 איז געווען א ישיבת שבעה אין תש״ח, און דער רבי איז געפארן אים מנחם אבל זיין. און דארט האט מען זיך אנגערעדט כמה וכמה ענינים, אינטערעסאנטע ענינים. דאס איז געווען אין חודש מנחם אב תש״ח. די שיחה איז געדרוקט אין די שיחות, אין תורת מנחם וכמה מקומות. אין יענעם מאמענט האט דער רבי דעמאלט גערעדט צו דעם קאפישניצער רבי: מען דארף זיין פועל אז ביי אידן זאל זיין עשירות בגשמיות. נאך בתחילה האט דער קאפישניצער רבי געזאגט: עשירות איז דאך א גרעסערער נסיון. „ריש ועושר אל תתן לי“. און ער האט געברענגט כמה וכמה פסוקים ומאמרי חז״ל בנוגע דעם נסיון פון גדלות און פון עשירות, וואס דארף מען דאס וכו'. איז געווען א אריכות הדיבור בזה. און דער רבי האט דעמאלט מסביר געווען, אז ס'איז טאקע דא דער נסיון עשירות, און ס'איז דא דער נסיון עניות, און ביידע זיינען נסיונות. דער שלמה המלך זאגט „ריש ועושר אל תתן לי“, אז ביידע זאכן, סיי ריש, סיי עשירות, זיינען נישט קיין גרינגע זאכן. אבער פון דעסטוועגן, אויב מ'דארף אנקומען צו א נסיון, איז דער ענין עשירות די זאך וואס אידן דארפן האבן. און מ'דארף זיין פועל אז אידן זאלן האבן עשירות בפועל ובגשמיות. פארוואס? דער רבי האט דעמאלט געברענגט דעם מדרש: „לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל בית המקדש.“ און דער רבי טייטשט, אז בית המקדש גייט אויך אויף יעדער איד. פארוואס?
26:37 ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ — בתוכו לא נאמר, אלא בתוך כל אחד ואחד. הרי כל יהודי הוא בית המקדש הפנימי. וממילא, כל יהודי צריך שתהיה לו עשירות. ורואים במוחש שיהודים שיש להם עשירות עושים יותר מצוות, נותנים יותר צדקה ועושים יותר מעשים טובים. ממילא, יש לתבוע זאת, עד שהרבי פעל אצל האדמו״ר מקופישניץ שיבקש עבור יהודים שאכן תהיה להם עשירות בגשמיות, בהרחבה כפשוטה. כן, והוא הסכים בלב שלם לעניין הזה. וזה היה כמה פעמים [לא ברור]. שנים לאחר מכן, בתשמ״ד, בחודש טבת, הגיע אל הרבי האדמו״ר מסדיגורה, זכר צדיק לברכה, וגם איתו דובר על אותו עניין. הרבי שוחח איתו אז בהרחבה גדולה והסביר מדוע יש לתבוע שנפעל ונבקש שלכל יהודי תהיה עשירות. ורואים במוחש שכאשר ליהודי יש עשירות, יש לו אתרוג מהודר יותר ותפילין מהודרות, והוא שולח את ילדיו לתלמודי תורה ולישיבות. ומשתמשים בזה לעניינים, לעניינים של [לא ברור]. ויש לתבוע שתהיה ליהודים עשירות בהרחבה. ואכן, גם האדמו״ר מסדיגורה סיפר אז כמה סיפורים על
26:37 „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם“ — בתוכו לא נאמר אלא בתוך כל אחד ואחד. יעדער איד איז דאך א בית המקדש הפנימי. איז במילא דארף יעדער איד האבן דעם ענין פון עשירות. און מ'זעט במוחש, אז אידן וואס האבן עשירות וועלן זיי טאן מער מצוות, מער צדקה, מער מעשים טובים. במילא מאנט זיך, ביז דער רבי האט ארויסגעפועל'ט ביים קאפישניצער רבי, אז ער זאל אויסבעטן ביי אידן זאל טאקע זיין בגשמיות בהרחבה כפשוטה עשירות. יא, און ער האט מסכים געווען בלב שלם אויף דעם ענין. און דאס איז געווען כמה פעמים [לא ברור]. יארן שפעטער, אין תשמ״ד, אין חודש טבת, איז געווען ביים רבי'ן געקומען צו גיין דער צאדיקער רבי, וואס איז געווען, זכר צדיק לברכה, און האט אויך זיך גערעדט וועגן דעם זעלבן ענין. און דער רבי האט דעמאלט גערעדט מיט אים בהרחבה גדולה, און געגעבן צו פארשטיין פארוואס עס מאנט זיך אז מיר זאלן פועל'ן און בעטן, אז ביי יעדער איד זאל זיין עשירות. און מ'זעט במוחש אז בשעת א איד האט עשירות, איז דעמאלט האט ער א מער מהודר'דיגן אתרוג, און ער האט מהודר'דיגע תפילין, און ער שיקט קינדער אין תלמודי תורה און אין ישיבות. און מ'נוצט דאס אויף ענינים, אויף ענינים פון [לא ברור]. און מ'זאל מאנען ביי אידן זאל זיין עשירות בהרחבה. טאקע דער צאדיקער רבי דעמאלט אויך, ער דערציילט כמה סיפורים פון
28:01 הרוז׳ינער הקדוש, מן המשפחה. כמה סיפורים שמבליטים את הנקודה הזאת, שאצל כל יהודי צריכה אכן להיות עשירות בהרחבה. וזה [לא ברור] אצל יהודים. זהו עניינו של זהב — עשירות בגשמיות ועשירות ברוחניות. וזה הקשר [לא ברור] לחודש אדר. ואני רוצה פשוט לומר: עניינו של חודש אדר הוא ״מרבים בשמחה״, ״משנכנס אדר מרבים בשמחה״. ומה עניינה של שמחה? כאשר יהודי [לא ברור]. הרבי אומר, וגם רואים זאת במוחש, שכאשר יהודי שמח, השמחה שלו משמחת את האנשים שסביבו. והשמחה עצמה פועלת גם בגשמיות. היא מביאה יותר הצלחה. שמחה היא כלי לברכה בכל העניינים. והגמרא אומרת שעל ידי שמחה נעשים [לא ברור]. גם במוחש, כשאדם שמח, הוא משמח את הסובבים אותו, וזה פשוט מביא הצלחה בגשמיות. האנשים שסביבו אוהבים להיות איתו ולנהל איתו עסק וכיוצא בזה. וממילא פועלים גם עשירות מופלגה, הן בענייני בני, הן בענייני חיי והן בענייני מזוני רוויחי. וזה קשור במיוחד לתקופה
28:01 דעם הייליגן רוזשינער, פון דער משפחה. כמה סיפורים וואס ברענגען ארויס אט די נקודה, אז ביי יעדן אידן דארף טאקע זיין דער ענין פון עשירות, בהרחבה. און דאס [לא ברור] ביי אידן. אז דאס איז דער ענין פון זהב, עשירות בגשמיות און עשירות ברוחניות. און דאס איז דער קשר [לא ברור] מיט חודש אדר. און איך וויל פשוט זאגן: חודש אדר, דער ענין פון חודש אדר איז „מרבים בשמחה“, „משנכנס אדר מרבים בשמחה“. און וואס איז דער ענין פון שמחה? בשעה אן איד איז [לא ברור]. דער רבי זאגט, אויך במוחש, אז בשעה אן איד איז פריילעך, איז דאס אן ענין פון שמחה. דאס מאכט פריילעך די מענטשן ארום און ארום. און דאס אליין, די שמחה, פועל׳ט אויך בגשמיות. דאס ברענגט מער הצלחה. שמחה איז א כלי צו ברכת הענינים. און די גמרא זאגט אז דורך שמחה ווערט מען [לא ברור]. אויך במוחש, ווען א מענטש איז פריילעך, מאכט דאס פריילעך די ארומיקע, און דאס ברענגט פשוט הצלחה בגשמיות. מענטשן ארום ליבן צו זיין מיט אים און פירן מיט אים ענינים פון עסק וכיוצא בזה. ובמילא פועל׳ט מען אויך עשירות מופלגה, סיי אין ענינים פון בנים, סיי אין ענינים פון חיי, סיי אין ענינים פון מזוני רויחי. און דאס איז פארבונדן בפרט מיט דער צייט
29:45 של חודש אדר, ימי הפורים. כידוע, ימי הפורים [לא ברור] של יהודים. כידוע, ההבדל בין חנוכה לפורים הוא שבחנוכה הייתה מסירות נפש בנשמתם; יהודים מסרו את נפשם בנשמתם. ובפורים הייתה מסירות נפש בגופם. הגזירה הייתה על גופם של יהודים. ולכן יש בפורים משתה ושמחה, פשוט בגשמיות. לכן מצוות פורים קשורות לגוף. זה עניינו של פורים, [לא ברור] גשמיות וכו׳. שהקב״ה ייתן שיהיה ״מרבים בשמחה״, שתהיה שמחה רבה אצל יהודים בכל העולם. ושתהיה סיבה לשמוח. שהקב״ה ייתן לכל יהודי [לא ברור] חסד ונכסים, כפשוטו בגשמיות, למטה מעשרה טפחים. וגם עשירות — עשירות בדעת, ועשירות [לא ברור], ״ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״, בגאולה האמיתית והשלימה. ואז, כפי שכותב הרמב״ם בסוף ספרו, ״ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד״, ״ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״. חודש אדר שמח, מרבים בשמחה.
29:45 פון חודש אדר, ימי הפורים. כידוע, ימי הפורים [לא ברור] פון אידן. כידוע איז דער חילוק פון חנוכה און פורים: חנוכה איז געווען מסירות נפש בנשמתם; אידן האבן געהאט מסירות נפש בנשמתם. און פורים איז געווען מסירות נפש בגופם. עס איז געווען א גזירה אויף די גופים פון אידן. און דערפאר איז דער ענין פון משתה ושמחה, פשוט בגשמיות. דערפאר זענען די מצוות פורים פארבונדן מיטן גוף. דאס איז דער ענין פון פורים, [לא ברור] גשמיות וכו׳. דער אויבערשטער זאל געבן אז עס זאל זיין „מרבים בשמחה“, עס זאל זיין א ריבוי שמחה ביי אידן אין דער גאנצער וועלט. און עס זאל זיין א סיבה פון שמחה. דער אויבערשטער זאל געבן יעדן אידן [לא ברור] חסד און נכסים, כפשוטו בגשמיות, למטה מעשרה טפחים. און אויך עשירות — עשירות בדעת, און עשירות [לא ברור], „ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים“, בגאולה האמיתית והשלימה. און דעמאלט, ווי דער רמב״ם שרייבט סוף ספרו, אז „ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד“, „ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים“. א פריילעכן חודש אדר, מרבים בשמחה.